האם תפילה החליפה את הקורבנות?

ספר דניאל מלמד שכאשר המקדש חרב לקחה התפילה את מקומו. ספר יחזקאל אומר ליהודים שחיים בגולה, כלומר, לאלה שלא היתה להם כל גישה למקדש (גם כשעדיין היה קיים), שאלוהים מעוניין רק בחזרה בתשובה ובמעשים טובים. לכן לא באמת יש צורך בקורבן דם או בישוע שלכם…?

אני מניח שאתה מתייחס ליחזקאל י"ח ול"ג, שם נאמר שאלוהים מעוניין ברשע שחוזר בתשובה – ואין כל אזכור לקורבנות – ולדניאל ו' 11, שם נאמר שדניאל, שחי בגלות בבל, התפלל שלוש פעמים ביום לכיוון המקדש (כשפניו פונות לעבר ירושלים). אבל בקטעים האלה לא נאמר דבר על כך שהתפילה יכולה לקחת את מקומם של הקורבנות. רעיון זה סותר את מה שנאמר במקומות חשובים אחרים בתנ"ך. מעניין שהגולים ייחלו ליום שבו הם יחזרו לירושלים, יבנו מחדש את בית המקדש ויעלו בו קורבנות. הם ידעו היטב כמה זה חשוב. כמו כן יש משמעות לכך שעד עצם היום הזה, יהודים דתיים שוחטים תרנגול או תרנגולת בערב יום הכיפורים, ומתייחסים אליהם ככפרה, כתחליף. בניגוד למה שמלמדים הרבנים על כך שהתפילה לקחה את מקום הקורבנות, אותם יהודים עדיין חשים בצורך להעלות קורבנות דם ביום הכיפורים.

נבדוק תחילה מה נאמר בדניאל ו'. מסופר שם על הנביא דניאל, שחי בגלות בבל. באחד הימים פורסם צו מטעם מלך בבל, שאסר על כל הנתינים בממלכה להתפלל לישות כלשהי מלבד למלך עצמו. אבל דניאל המשיך כהרגלו. הוא "נכנס לביתו, אשר בעלייתו חלונות פתוחים לעבר ירושלים, ושלוש פעמים ביום היה כורע ברך ומתפלל ומודה לפני אלוהיו, כאשר היה עושה גם לפני כן" (ו' 11). יהודים שומרי מסורת מסיקים מהפסוק הזה שדניאל הבין כי התפילה מחליפה את הקורבנות, שהרי הוא התפלל לעבר ירושלים (ואם כך, הוא התפלל לעבר האתר שעליו עמד בית המקדש). כמו כן הם מציינים שדניאל עשה את זה שלוש פעמים ביום, במועדים שבהם נהגו להקריב במקדש את העולות היומיות. אבל האם הטקסט תומך במסקנות האלה? לא ולא.

בדניאל ו' 11 נאמר דבר אחד ויחיד: דניאל התפלל שלוש פעמים ביום לעבר ירושלים. זה הכל. הפסוק אינו מלמד תורה חדשה כלשהי (שהתפילה מחליפה קורבנות), וגם אינו מתיימר להכניס לתמונה מנהג חדש שישמש את הדורות הבאים (שכל היהודים צריכים להתפלל שלוש פעמים ביום).[247] באותה מידה אני יכול לטעון שדניאל התפלל למשיח שיבוא (שהרי הוא ידע שהמשיח יבוא לירושלים), ושהעובדה שהוא התפלל שלוש פעמים ביום מוכיחה שהוא האמין בכך שלאלוהים יש שלוש ישויות! אי אפשר להגיע למסקנה כזאת מהפסוק הזה, בדיוק כפי שאי אפשר להסיק ממנו שהתפילה מחליפה קורבנות בימים שבהם אין מקדש. הדברים שנאמרים בו בסך הכל מלמדים על הרגלי התפילה היומיים של דניאל, לא פחות ולא יותר. וחוץ מזה, היה זה אך טבעי שדניאל יתפלל כשהוא פונה לעבר ירושלים.[248] ירושלים סימלה את המרכז של מלכות אלוהים עלי אדמות, את המקום שבו ישבו מלכים מבית דוד, את האתר שעליו עמד בית המקדש. חוץ מזה, כמה מתפילותיו של דניאל מעידות על כך שירושלים היתה בהחלט על ליבו. המלומד וחוקר התנ"ך גליסון ארצ'ר שאל, "לאיזה עוד כיוון היה דניאל אמור לפנות, חוץ מזה של עיר הקודש, המקום שאליו הוא ערג, המוקד של תקוותיו ושל כל התפילות שהוא נשא כדי לקדם את מלכות אלוהים?"[249]

מדניאל ט' 2-1 עולה שהנביא יִיחל לשיקומה של ירושלים. "בשנת אחת לדריווש בן אחשוורוש מזרע מדַי, אשר הומלך על מלכות כשדים, בשנת אחת למולכו, אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא, למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה". זו הסיבה שהוא ביקש את פני אלוהים בצום ותפילה:

"ואתנה את פנַי אל אדוני האלוהים לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר. ואתפללה לה' אלוהַי, ואתוודה ואומרה, "אנא אדוני, האל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו. חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו, וסור ממצוותיך וממשפטיך. ולא שמענו אל עבדיך הנביאים אשר דיברו בשמך אל מלכינו, שרינו ואבותינו ואל כל עם הארץ".

דניאל ט' 6-3

בכאב רב ובעוצמות רגש אדירות התוודה דניאל באוזני אלוהים שהוא צדק במשפטו, והכיר בכך שהגלות וחורבן ירושלים (ראה פס' 12) היו העונש הראוי לעם על מעשיו. ודניאל המשיך והתחנן שאלוהים ישקם את עמו:

"ועתה אדוני אלוהינו, אשר הוצאת את עמך מארץ מצריים ביד חזקה, ותעש לך שֵם כיום הזה – חטאנו, רשענו. אדוני, ככל צדקתך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים, הר קודשך, כי בחטאינו ובעוונות אבותינו, ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו. ועתה שמע אלוהינו אל תפילת עבדך ואל תחנוניו, והאר פניך על מקדשך השומם למען אדוני הטה אלוהי אוזנך ושמע, פקחה עיניך וראה שוממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה, כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים. אדוני, שמעה אדוני, סלחה אדוני, הקשיבה ועשה, אל תאחר. למענך, אלוהַי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.

שם, פס' 19-15

שים לב לשני דברים חשובים בתפילתו של דניאל. ראשית, היא מתמקדת בירושלים. שים לב איך הוא מתחנן ומפציר באלוהים למען העיר הזאת. הוא קורא לה "עירך", "הר קודשך", "העיר אשר נקרא שמך עליה", "מקדשך" השומם. שנית, הוא מכיר בכך שהמקדש נחרב בגלל חטאי העם, ולכן "לנו בושת הפנים – למלכינו, לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך" (פס' 8).

"וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקולך, ותיתך עלינו האָלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלוהים כי חטאנו לו. ויקם את דבריו אשר דיבר עלינו ועל שופטינו אשר שפטונו, להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלים. כאשר כתוב בתורת משה, את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חילינו את פני ה' אלוהינו לשוב מעווננו ולהשכיל באמיתך. וישקוד ה' על הרעה, ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה, ולא שמענו בקולו.

שם, פס', 14-11

המסר של פסוקים אלה הוא מאוד ברור: ירושלים חרבה בגלל משפט אלוהים, "כאשר כתוב בתורת משה" ובדיוק כפי שהבטיח אלוהים לשלמה:

"ואם תשובון אתם, ועזבתם חוקותַי ומצוותַי אשר נתתי לפניכם, והלכתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם, ונתשתים מעל אדמתי אשר נתתי להם, ואת הבית הזה אשר הקדשתי לשמי אשליך מעל פנַי ואתננו למשל ולשנינה בכל העמים. והבית הזה אשר היה עליון לכל עֵבר עליו יִישוֹם, ואמר, "במה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה?" ואמרו, "על אשר עזבו את ה' אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצריים, ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום. על כן הביא עליהם את כל הרעה הזאת".

דברי הימים ב' ז' 22-19 [250]

פסוקים אלה מכריזים במילים ברורות ביותר כמה נורא יהיה המשפט שיבוא על העם עם חורבן המקדש, וכמה עמוק הוא התיעוב שיחוש אלוהים כלפי עמו, כשיבחר להעניש אותו בדרך זו. דניאל הבין היטב את משמעות החורבן, והתמלא מבוכה נוכח חטאי עמו ומרדנותם. המקדש עמד בשיממונו ועיר הקודש חרבה! אלוהים זעם על עמו, ולכן עקר אותם מהמקום שבו יש קורבנות וכפרה והגלה אותם מעירם ומאדמתם. כמה מביש היה זה עבור עמו של אלוהים! אבל אלוהים אמר לשלמה שזה בדיוק מה שהוא יעשה אם העם ימשיך בחטאיו וימשיך לדחות את המקדש – את משכנו של אלוהים – את הבית שנבנה כדי לפרסם את שמו ולפאר אותו.

לאור הקטע הזה, ולאור העובדה שפרק ט' בדניאל מתעד את אחת מתפילותיו של דניאל, נראה שפרק ו' 11 אינו מלמד שהתפילה יכולה להחליף את מקום הקורבנות לאחר חורבן המקדש. להיפך, דניאל הבין שהחורבן פירושו שהעם נמצא תחת משפט אלוהים, ושאין כל דרך להעלות קורבנות ולעבוד את אלוהים, שכן אין כל דרך לכפר על חטאים. לדניאל רק נותר לקוות שבמישור האישי אלוהים יחוס עליו ויטה לו חסד, ולהאמין שבמישור הלאומי – העם ישוב לארצו וישקם את המקדש – כאות לכך שאלוהים ריחם על עמו וסלח לו.[251]

רעיון זה חוזר שוב בירמיהו כ"ט. מתועדת שם איגרת שהנביא כתב בהשראת אלוהים. ירמיהו חי אז ביהודה, ושלח את איגרתו לגולים בבבל:

"כי כה אמר ה', "כי לפי מלאת ל[גלות] בבל שבעים שנה אפקוד אתכם, והקימותי עליכם את דברי הטוב – להשיב אתכם אל המקום הזה. כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם, נאום ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקווה. ו[אם] קראתם אותי, והלכתם והתפללתם אלי – ושמעתי אליכם. וביקשתם אותי – ומצאתם, כי תדרשוני בכל לבבכם. ונמצאתי לכם, נאום ה', ושבתי את שבותכם וקיבצתי אתכם מכל הגויים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם, נאום ה', והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם".

ירמיהו כ"ט 14-10

אלוהים בעצם אמר כאן לעמו, "לאחר שתשלמו בגלות את מחיר חטאיכם, אני ארחם עליכם ואשיב אתכם בחזרה אל אדמתכם. ואז אפגין את חסדי".

דניאל היה מתמלא תדהמה אילו ניגש אליו אחד מיהודי הגולה ואומר, "אל תדאג, דניאל. התפילות שלך מחליפות את הקורבנות. מי בכלל זקוק לבית מקדש? התפילה היא עניין הרבה יותר רוחני". הרעיון הזה עומד בסתירה מוחלטת לכל מה שדניאל אמר בתפילתו. והוא גם סותר כליל את מה שעשו הגולים ששבו לירושלים. הרי בראש מעייניהם עמדו שיקומו של המקדש והשבת עבודת הקורבנות לקדמותה.

כמובן ששלמה ביקש מאלוהים שישמע את התפילות שיישאו בני עמו בגלות, אם הן יֵאמרו לכיוון ירושלים. אבל כפי שראינו בדיון המפורט בתפילה שלו (דברי הימים ב' ו'; מלכים א' ח'), שלמה אמר את הדברים במהלך הקדשת המקדש, ואלוהים הבטיח אז שיענה על תפילות עמו בזכות הקורבנות שיועלו לו במקדש (דברי הימים ב' ז' 12).[252] אבל אם חטאיהם יהיו קשים ומצערים במיוחד, הוא יחריב את המקדש כאות למשפטו ולזעמו, ויַגלה את עמו (שם, פס' 22-19, כמצוטט למעלה).[253] חורבן המקדש שם קץ לכפרה שניתנה לעם, ומחשבה זו היתה מפחידה יותר מכל.

לאור דברים אלה אפשר להבין מדוע שאפו עזרא והאנשים שנלוו אליו לשקם את המקדש ולהעלות בו קורבנות עם שובם לירושלים (ראה להלן). הם לא אמרו לעצמם, "יש דרכים אחרות שבהן אנחנו יכולים לכפר על חטאינו ולקבל את סליחתו של אלוהים. בעצם, יש לנו דרכים טובות יותר מזבחים וקורבנות. אין טעם שנחזור למשהו מיושן ומיותר כמו קורבנות הדם. מוטב שנתקדם הלאה". אדרבה, עזרא ואנשיו סיכנו את חייהם כששיקמו את המקדש ואת המזבח. זה היה הדבר החשוב ביותר שעמד לנגד עיניהם.

אפילו הצו שפירסם כורש, המלך שאלוהים משח ושאיפשר ליהודים לשוב מהגלות לארצם, הבהיר עד כמה חשובים היו הקורבנות והזבחים בתודעה היהודית באותם ימים:

"כה אמר כורש מלך פרס, "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו – יהי אלוהיו עימו, ויעל לירושלים אשר ביהודה וייבן את בית ה' אלוהי ישראל, הוא האלוהים אשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם – ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה, עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים".

עזרא א' 4-2

"בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו [בקשר ל]בית האלוהים בירושלים, "הבית יבנה במקום שזובחים זבחים ויסודותיו יווסדו. גובהו שישים אמה, רוחבו שישים אמה. שלוש שורות של אבני גלל ושורה אחת עץ. וההוצאה תינתן מבית המלך. ואף כלי הזהב והכסף לבית האלוהים אשר נבוכדנצאר הוציא מן ההיכל אשר בירושלים והוביל לבבל, ישיבו וילך אל ההיכל אשר בירושלים למקומו, ומניח בבית האלוהים.

שם, ו' 5-3

כורש שימש כלי בידי אלוהים, ואיפשר לגולים היהודים לשוב לארצם בגלל סיבה אחת בלבד: כדי לבנות את המקדש בירושלים. כורש גם הבין היטב למה נועד המקדש: היה זה הבית שבו "זובחים זבחים".

וכיצד הגיבו עזרא והגולים ששבו איתו (זכור שהיו אלה אנשים שחיו אחרי האירועים שעליהם מסופר בספר דניאל ואחרי נבואותיו של יחזקאל)? בוא נראה מה הם עשו בתגובה:

"ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימין, והכוהנים והלוויים, לכל [מי ש]העיר האלוהים את רוחו לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלים, וכל סביבותיהם חיזקו בידיהם בכלי כסף, בזהב, ברכוש ובבהמה, ובמגדנות לבד על כל התנדב… ומראשי האבות, בבואם לבית ה' אשר בירושלים, התנדבו לבית האלוהים להעמידו על מכונו. ככוחם נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש ריבואות ואלף וכסף מנים חמשת אלפים, וכותנות כוהנים מאה.

שם, א' 6-5; ב' 69-68

יותר מכל הם רצו לחדש את העלאת הקורבנות במקדש, ולכן הקימו מזבח והעלו עליו קורבנות עוד לפני שסיימו להניח את היסודות למקדש. הם פשוט לא יכלו לחכות לרגע שבו תחודש עבודת אלוהים בירושלים.

"ויגיע החודש השביעי, ובני ישראל בערים. ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים. ויקום ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות, ככתוב בתורת משה איש האלוהים [לא נאמר שהם החליטו לא לבנות את המזבח לאור העובדה שהנביאים גינו אותו. אדרבה, הם ידעו שהנביאים ניבאו בתיאום מלא עם מה שנאמר בתורה, וגיבו בכל את מצוותיה]. ויכינו המזבח על מכונותיו כי באימה עליהם מעמי הארצות, ויעל עליו עולות לה' – עולות לבוקר ולערב. ויעשו את חג הסוכות ככתוב, ועולות יום ביום במספר כמשפט, דבר יום ביומו. ואחרי כן עולת תמיד ולחודשים ולכל מועדי ה' המקודשים ולכל מתנדב נדבה לה'. מיום אחד לחודש השביעי החלו להעלות עולות לה', והיכל ה' [עדיין] לא יוסד.

שם, ג' 6-1

האם אתה מבין כמה חשוב היה להם להעלות קורבנות לאלוהים? האם אתה מבין עד כמה הם כמהו לשוב לירושלים ולהשיב על כנן את עבודת האלוהים ואת העלאת הקורבנות המתאימים לכל מועד ולכל חודש? הכמיהה שלהם היתה כה עמוקה, ולכן לפני שנפנו לעשות כל דבר אחר, הם בנו מחדש את המזבח. חלקים ניכרים בספר עזרא מספרים על המאבק האמיץ שניהלו שבי ציון במטרה לבנות את המקדש מחדש.

כמובן שכלל לא עלה על דעתם שתפילה יכלה להחליף את הקורבנות. לכן גם אין כל פלא שהמנהיגים הדתיים לא ידעו מה לעשות שש מאות שנה מאוחר יותר, כשגם הבית השני חרב. גם אז לא היה להם כל מושג איך תימצא לעם כפרה על חטאיו. רק מאוחר יותר נכנסו רבנים אחרים לתמונה ופסקו שהתפילה יכולה להחליף קורבנות.[254] עד אז, רעיון כזה לא נשמע כלל!

בעצם ידוע לנו שכשש מאות שנה אחרי ימיו של דניאל כלל לא עלה על דעת המנהיגים היהודים שהקורבנות אינם חשובים, או שתפילה יכולה להחליף אותם. אדרבה, עדות היסטורית שמוזכרת במאמר על קורבנות באנציקלופדיה יודאייקה מספקת ראיה חותכת לכך ששיטת הקורבנות עמדה במרכז חיי העם:

"החשיבות שהיהודים יִיחסו לקורבנות עולה מהעובדה שהם המשיכו להעלות את קורבן התמיד היומי כמעט לכל אורך המצור על ירושלים (בשלהי המאבק ברומים, בין השנים 70-66 לספירה). למרות הקשיים והסבל הרב באותה תקופה, ולמרות הרעב הקשה, העבודה במקדש נמשכה עד שהרומים הרסו את חומות העיר בי"ז בתמוז. כך בוטלו קורבנות התמיד בשל המחסור בצאן ובכוהנים בתחומי המקדש (משנה, תענית ד ו; יוספוס, מלחמות היהודים ו' 94). שלושה שבועות אחר כך, בתשעה באב, הרסו הרומאים את בית המקדש ושמו קץ לעבודת הקורבנות.[255]

זוהי הוכחה חותכת לכך שהמנהיגות היהודית – לא רק שלא הפחיתה מערכם של הקורבנות, אלא אף הוקירה אותם והיתה מודעת לחשיבותם הרבה.

יש בעיה קשה עם הטענה שדניאל התפלל שלוש פעמים ביום, במקביל לשלוש הפעמים שבהן היו צריכים להעלות קורבנות במקדש, שכן התורה מצווה רק על שתי עולות יומיות (ראה במדבר כ"ח 8-1; עזרא ג' 4. לגבי "עולת הערב" ראה מלכים א' י"ח 29; עזרא ט' 5-3; תהילים קמ"א 2; דניאל ט' 21). אין כאן כל הקבלה.

אם כך, מדוע התפלל דניאל שלוש פעמים מדי יום? אענה על השאלה הזאת בעזרת שאלה: למה לא? על הרבה דברים שנעשים בשכיחות תכופה אנחנו אומרים שהם נעשים "ערב, בוקר וצהריים", ודי טבעי לחלק את היום לשלושה חלקים אלה. לעומת זאת, מחבר מזמור קי"ט דיבר על כך שיש להלל את אלוהים שבע פעמים ביום (פס' 164), אבל אף פעם לא עלה על דעתנו להפוך את הפסוק הזה לתורה שלמה שיש לפעול על פיה. הוא גם אמר, "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (פס' 62). לאיזה קורבן מקביל הפסוק הזה? איזה טקס שנערך במקדש הקביל לפסוק הזה? התשובה היא, כמובן, ברורה מאליה. שום טקס. הטענה ששלוש התפילות היומיות של דניאל החליפו את שתי העולות היומיות שהוקרבו במקדש היא חסרת כל היגיון – שלא לדבר על חוסר ההיגיון התיאולוגי, אם מביאים בחשבון את תפילתו של דניאל בפרק ט'.

אני מזכיר לך גם שהתפילה האחרונה בתפילת שמונה עשרה, שיהודים שומרי מסורת מתפללים מדי יום, מדברת על הקמתו מחדש של המקדש. ציטטתי את התפילה הזאת מוקדם יותר,[256] אבל כדאי לצטט אותה שוב, "רְצֵה יְיָ אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעֵה, והשב העבודה לדביר ביתך, ואישֵי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך".

הפירוש שנותן "עץ יוסף" לתפילה לשיקום עבודת המקדש הוא מעניין. "וזה מה שאנו מבקשים: והשב את העבודה לדביר ביתך. כלומר, יהי רצון מלפניך שנזכה לעבוד אותך בדביר ביתך עבודה בפועל".[257] גם בפרשנות מסורתית זו לסידור, אשר מקבלת את התפיסה הרבנית שהתפילה מחליפה קורבנות כל עוד בית המקדש אינו קיים, יש מודעות לכך שהתפילה אינה מהווה תחליף מושלם.[258] אם כך, על סמך הדברים שאלוהים אמר לשלמה בדברי הימים ב' ז' 22-19, ובהסתמך על תפילתו של דניאל בפרק ט' וגם על מעשיהם של עזרא ואנשיו עם שובם לירושלים, אפשר לומר בבטחה שאין כל תימוכין להשקפה שהתפילה החליפה קורבנות במהלך הגלות, כשבית המקדש לא היה קיים. אפילו התפילה שציטטתי למעלה, מתפילת שמונה עשרה, מרמזת על כך.

ומה לגבי יחזקאל י"ח ול"ג? פרקים אלה מלמדים שאם רשע ישוב מדרכו הרעה, אלוהים יראה בו צדיק. הוא לא ימות בחטאיו, ואלוהים יסלח לו על רשעותו. אבל אם אדם צדיק יהפוך לרשע, אלוהים ישכח את כל מעשיו הטובים והאיש ימות בחטאיו. מתנגדי המשיחיות מעלים שני טיעונים בעניין זה. ראשית, הם טוענים שלפי יחזקאל, כדי שרשע יהפוך לצדיק מספיק שיחזור בתשובה, ושבשני הפרקים אין כל אזכור לקורבנות. שנית, הם טוענים שהנביא אמר את הדברים האלה ליהודי הגולה, לכאלה שלא היתה להם כל גישה למקדש. בעיניהם, זאת הדרך שבה התנ"ך מאפשר ליהודים בכל הדורות ובכל מקום לחזור בתשובה, אם אינם יכולים להעלות קורבנות בעד עצמם.

אבל הטיעונים האלה יוצרים מספר קשיים. כדי לשפוך אור על הנושא נחזור רגע לאחור, ונבדוק את הטיעון של מתנגדינו בהקשר ההיסטורי שראוי לו. ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה קל לנו לומר, "הדברים שיחזקאל אמר מתייחסים לעניין הזה או לעניין אחר". אבל מן הראוי שנשאל, "איזו השלכה היתה לדבריו על בני דורו? איזו משמעות היתה להם בעיני הדורות שאחריו, שראו בנבואתו את דבר אלוהים? ואיזו משמעות יש להם בימינו?"

אולי תאמר, "דבר אלוהים הוא דבר אלוהים. הוא נצחי ואינו מוגבל לתקופה מסוימת, הוא אמיתי, והוא תקף תמיד. אני לא מבין לאן אתה חותר".

אסביר את עצמי. נניח שאני מסכים איתך שיחזקאל ניבא לבני דורו בגלות בבל, בזמן שבית המקדש עמד בשיממונו (האמת היא שאני באמת מסכים עם הדיעה הזאת. ההיסטוריה מוכיחה שאכן כך זה היה). ונניח שאני גם מסכים איתך שהוא לימד את בני עמו איך עליהם ליישר את ההדורים עם אלוהים בתקופה שבה לא היו מקדש, כוהנים וקורבנות (ועם זה אני לא מסכים). אם שתי ההנחות האלה נכונות, מה קרה אחרי שבית המקדש שוקם ונבנה מחדש? האם הדברים שאלוהים אמר ליחזקאל איבדו מתוקפם? וגרוע מכך, האם הדברים שהוא אמר לו גרמו ליהודים לחדול לצום ביום הכיפורים, לעלות למקדש, להביא עולות וזבחים ולציית למצוות התורה? כמובן שהתשובה היא לא. נבואתו של יחזקאל לא איבדה מתוקפה, והיא גם לא עודדה את העם לראות בתורה או בשיטת הקורבנות משהו שעבר זמנו.

יש עוד בעיה עקרונית עם הפרשנות שלך, בעיה שמזכירה את הדברים שנאמרו למעלה לגבי דניאל ו' 11. אם בני דורו של יחזקאל הבינו את דבריו כפי שמבינים אותם היום מתנגדי המשיחיות, מדוע הם יִיחלו ליום שבו ישובו לירושלים ויבנו מחדש את המקדש? ובנקודה זו צץ קושי נוסף: אם אלוהים בחר ביחזקאל כדי להבהיר באמצעותו שכל עוד שין בית מקדש תפילות יכולות לכפר על חטאים, מדוע הוא בחר להראות דווקא לו – בחזון – את בית המקדש שייבנה בעתיד, ובו ישובו לסדרם הקורבנות והכפרה? (לדיון בחזון זה ראה טיעון 3.17. נראה שם שליחזקאל היו את כל הסיבות להאמין שאותו בית מקדש יבנה בחייו). האם אתה מבין עכשיו מדוע יש לקרוא את נבואת יחזקאל על רקע ההקשר שבו היא נאמרה, ולהבין את המשמעות שיש לה עבור בני דורו וגם עבור הדורות הבאים?

"טוב", אולי תאמר, "אם כך, איך אתה מתמודד עם דבריו? יחזקאל הרי אמר בצורה מפורשת שאלוהים מעוניין בתשובה ולא בקורבנות".

האמת היא שאין לי כל צורך "להתמודד" עם דבריו של יחזקאל. אני מסכים עם מה שאמר. אני רק לא מסכים עם הפירוש שאתה נותן להם. יחזקאל לא אמר דבר על כפרה או סליחה בלי כל קשר לקורבנות. הוא רק התייחס לתפיסה שגויה שרווחה בקרב בני דורו, תפיסה שהשפיעה קשות על האחריות המוסרית שלהם. לפי אותה תפיסה, הורים יכלו לחטוא בלי להיענש על כך, בשעה שילדיהם היו אמורים לשלם את המחיר:

"ויהי דבר ה' אלי לאמור, "מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל, לאמור: 'אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה'? חי אני, נאום אדוני ה', אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה – הנפש החוטאת היא תמות… בן לא יישא בעוון האב ואב לא יישא בעוון הבן. צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת רשע עליו תהיה".

יחזקאל י"ח 4-1, 20

הפרק כולו מוקדש לנושא הזה, ומסביר אותו בהרחבה יתרה (ראה גם ירמיהו ל"א 32-29).[259] אין לו כל קשר לעניין הכפרה.

"אבל כן יש לו", אתה מוחה. "הפרק מלמד שאלוהים דורש אך ורק חזרה בתשובה".

אני שוב מתנגד. הפרק אינו אומר דבר על כפרה. הוא רק מגדיר את התכונות האופייניות לאדם צדיק:

"אל (הבמות והמקדשים אשר על) ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נידה לא יקרב. ואיש לא יוֹנֶה, חבולתו חוב ישיב, גזלה לא יגזול, לחמו לרעֵב יתן ועירום יכסה בגד. בנשך לא יתן ותרבית לא יקח, מעוול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותַי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת. צדיק הוא, חיֹה יחיה, נאום אדוני ה'.

יחזקאל י"ח 9-6

מי יעז לחלוק על התיאור הזה? הוא מזכיר תיאורים אחרים שנמצאים בברית החדשה. גם תלמידיו של ישוע נקראים לחזור בתשובה ולהוכיח במעשים שהם אכן שינו את דרכם (ראה לדוגמה מתי ד' 17; לוקס י"ג 3, 5; מעשי השליחים כ"ו 20; השנייה לקורינתים ז' 11-10. ראה גם לוקס ג' 14-7). מצפים מהם להקפיד על יושר וצדק במחשבה, בדיבור ובמעשה (למשל מתי ה' 30-21; רומים י"ג 14-13; אפסים ד' 17 – ה' 18; הראשונה ליוחנן ג' 3). הם מצוּוים להפנות עורף לכל דבר טמא ומתועב, ולהקפיד על קדושה מתוך יראת שמים (למשל השנייה לקורינתים ו' 14 – ז' 1; השנייה לפטרוס ג' 12-10). בנקודות אלה אנחנו מסכימים. הברית החדשה מטיפה לערכי מוסר נעלים ונשגבים, ובמקרים רבים היא מוסיפה עומק לדרישות המוסריות של התנ"ך.[260]

יחזקאל גם פירט את תכונותיו של הרשע:

"אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טימא, עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבול לא ישיב ואל הגילולים נשא עיניו – תועבה עשה. בנשך נתן ותרבית לקח.

י"ח 13-11

גם תיאור זה מזכיר את מה הברית החדשה מלמדת על הרשעים, אלה שמעשיהם מוכיחים שאינם שייכים לאלוהים. שאול השליח אפילו דיבר על אנשים ה"מצהירים שהם יודעים את אלוהים, אך במעשיהם כופרים בו; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב" (טיטוס א' 16). הברית החדשה מדברת על כך מפורשות:

"שמא אינכם יודעים כי עושי עוול לא יִירשו את מלכות האלוהים? אל תטעו; לא זונים ולא עובדי אלילים, לא מנאפים ולא עושי זימה ולא יודעי משכב זכר, לא גנבים ולא חמדנים, לא סובאים ולא מגדפים ולא חומסים יִירשו את מלכות האלוהים.

הראשונה לקורינתים ו' 10-9

"כל העומד בו [באלוהים, במשיח] לא יחטא; כל החוטא לא ראהוּ אף לא ידעוֹ. ילדַי, אל יַתעה אתכם איש: העושה צדקה צדיק, כשם שההוא צדיק. העושה חטא מן השטן הוא, כי השטן חוטא מראשית. לזאת נגלה בן האלוהים, להפר את פעולות השטן. כל הנולד מאלוהים איננו חוטא, כי זרעו נשאר בו; ואין הוא יכול לחטוא, כי מאלוהים נולד. בזה יוודעו ילדי האלוהים וילדי השטן: כל מי שאינו עושה צדקה איננו מאלוהים, וכן מי שאינו אוהב את אחיו.

הראשונה ליוחנן ג' 10-6

"אלוהים… ישלם לכל איש כמעשיו: חיי עולם לאנשים המתמידים לעשות את הטוב ומבקשים את התפארת והכבוד והאלמוות, אך חמה וזעם לסוררים אשר אינם נשמעים לאמת אלא לעוולה; צרה ומצוקה על נפש כל אדם העושה רע, על היהודי בראשונה וגם על הלא יהודי, אך תפארת וכבוד ושלום לכל העושה את הטוב, ליהודי בראשונה וגם למי שאינו יהודי, כי אין משוא פנים עם האלוהים.

רומים ב' 11-5

מה יקרה אם אקח את הפסוקים האלה, שמדברים בצורה ברורה לא פחות מיחזקאל, ואטען שהם מוכיחים שלא חייבים להאמין בישוע, שאלוהים רק רוצה שבני האדם יעשו את מה שטוב ונכון לעשות? הרי אחטא לאמת ואציג את העובדות בצורה לא מדויקת אם אשתמש בפסוקים מסוימים כדי להוכיח משהו שהם לא התכוונו אליו.[261] כאמור, יחזקאל לא אמר שדי בחזרה בתשובה כשבית המקדש אינו קיים (או כשאין אליו גישה), וזאת בגלל כמה סיבות: 1) במקרה כזה דבריו היו מאבדים כל משמעות לאחר שבית המקדש שוקם, ואם משמעותם עומדת בעינה, יוצא שהם סותרים כליל את התורה. 2) בני דורו של יחזקאל, הגברים והנשים ששמעו את דבריו, יִיחלו ליום שבו הם ישובו לירושלים וישקמו את המקדש. 3) יחזקאל הוא הנביא שאלוהים הראה לו בחזון בית מקדש עתידי, עם קורבנות וכפרה. בחזון זה ראה יחזקאל שחטאיו של עם ישראל יוסרו אחת ולתמיד.[262]

איך אני מצליח ליישב את דבריו של יחזקאל עם התיאולוגיה שלי בעניין קורבנות וכפרה? אני לא מיישב את הדברים האלה, משום שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע. הברית החדשה – וגם התנ"ך – דורשים אמונה בכפרה שאלוהים סיפק וחזרה בתשובה ממעשים רעים (ראה למשל מעשי השליחים כ' 21, שם אומר שאול, "בהעידי גם ביהודים וגם ביוונים לחזור בתשובה אל אלוהים ולהאמין באדוננו ישוע"). התורה מדברת על הכפרה. יחזקאל מתמקד בחזרה בתשובה. התורה גם מזכירה את החזרה בתשובה, אבל היא לא טורחת לעשות את זה בכל מצווה ומצווה שעוסקת בזבחים ובקורבנות.[263] יחזקאל ניבא מאוחר יותר על מקדש נוסף שיקום ועל חידושה של עבודת הקורבנות (פרקים מ'-מ"ח), אבל נושא זה אינו עולה בפרק י"ח. אם כך, אנחנו לא אמורים "לבחור" בין חזרה בתשובה לבין כפרה באמצעות קורבנות, אלא לשלב את השתיים.

אם נמשיך עם קו החשיבה שלך, נוכל לומר שלפי יחזקאל י"ח, שמירת שבת אינה חשובה, משום שהנביא לא מזכיר אותה כלל בפרק י"ח וגם לא את שאר החגים והמועדים – כולל פסח, ראש השנה ויום הכיפורים. נוכל לומר שאין להם כל חשיבות היות שאינם מוזכרים בפרק זה, וכך גם לגבי תפילה. האם היית מסכים עם המסקנות האלה? כמובן שלא. אם כך, מדוע לטעון שהפרק מלמד את היהודים שחיו בגולה איך ליישר את ההדורים עם אלוהים בלי קורבנות ובלי זבחים? ומדוע אלוהים לא טורח להזכיר ליחזקאל בפרק זה שתפילה מחליפה קורבנות כשאין בית מקדש? משום שפרק י"ח אינו מדבר על הדרכים שבהן אדם שחי בגלות יכול לכפר על חטאיו. בעצם, חלק מהמילים שיחזקאל משתמש בהן – כשהוא מדבר על הרשעים שאוכלים "אל ההרים" (י"ח 6, 11, 15. ראה גם ו' 13) מעידות דווקא על כך שיחזקאל דיבר אל היהודים שחיו בארץ ישראל.[264]

יתרה מכך, הרבנים בתלמוד והפרשנים היהודים מימי הביניים לא הכירו את הפרשנות שנותנים מתנגדי המשיחיות ליחזקאל י"ח. במילים אחרות, מדובר בהמצאה מודרנית, שנועדה להגשים מטרה אחת בלבד: להפריך את אמונתם של יהודים בישוע המשיח. אין כל תיעוד לכך שרב ידוע מהעבר השתמש בטקסט הזה כדי להוכיח שאלוהים סיפק שיטת כפרה חלופית לבני עמו שיצאו לגולה וחיו בלי מקדש. יש לכך משמעות רבה, במיוחד כשמבינים ש… 1) היהדות המסורתית מאמינה שככל שמרחיקים אחורה בזמן, כך מתקרבים יותר להתגלות המקורית שניתנה על הר סיני. לכן, דורות מאוחרים יותר אינם צריכים להתעלם מהאמונות והמנהגים שהיו מקובלים בדורות עברו, בדורם של המורים והחכמים. כמו כן קשה להניח שהרבנים בימינו יכולים לגלות פרשנויות חדשות וחשובות של הכתובים, שיבטלו את אלה של הדורות הקודמים. 2) הוויכוח ה"יהודי-משיחי" נמשך זה למעלה מאלף ותשע מאות שנה, ורוב הטיעונים שהועלו נגד הדוקטרינה המשיחית והפרשנות המשיחית שניתנה לנבואות המשיחיות כבר נמצאות בפירושים השונים שכתבו הרבנים מאז המאות האחת עשרה והשתים עשרה לספירה. לאור זאת מדהים לגלות שהטיעון המסוים הזה שמעלים מתנגדי המשיחיות לא עלה כלל על דעתם של המלומדים היהודים בעבר.

אביא עכשיו ראיה נוספת, המלמדת שיהודים רבים ברחבי העולם חשו בצורך בקורבן דם לקראת ראש השנה או יום כיפור. הם רצו שמשהו ימות במקומם ויכפר על חטאיהם, למרות שבית המקדש כבר לא קיים. בטיעון 3.12 הזכרתי את מנהג הכפרות שרווח עד היום, בערבו של אחד מהחגים האלה.

אני מביא כאן את מה שנאמר על המנהג באנציקלופדיה יודאייקה:

"כפרות: מנהג שבמהלכו חטאיו של האדם מועברים באופן סמלי לתרנגול. המנהג נשמר בחוגים דתיים מסוימים, ביום שלפני יום הכיפורים (ובקהילות מסוימות מקיימים אותו יום לפני ראש השנה או בהושענא רבה). [במהלך הטקס] מקריאים את מזמור ק"ז 10, 14, 21-17 ואת איוב ל"ג 24-23; אחר כך מניפים שלוש פעמים סביב הראש תרנגול (לזכר) או תרנגולת (לנקבה), ומכריזים, "זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי. תרנגול (או תרנגולת) זה יהא למוות ואני אמצא אורך חיים ושלווה". הרעיון הוא שהתרנגול לוקח כל גזירה רעה שצריכה לבוא על ראש האדם, כעונש על חטאיו. בתום הטקס נהוג לתרום את התרנגול לעניים, חוץ מהקרביים שמושלכות לציפורים. יש רבנים הממליצים לתת במקום התרנגול סכום השווה לערכו.[265]

טקס זה מקבל משמעות נוספת כשקוראים את הפסוקים מאיוב שמצוטטים במהלכו. "אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מיני אלף, להגיד לאדם יושרו, ויחננו ויאמר: 'פדעהו מרדת שחת. מצאתי כיפור [עבורו]' " (איוב ל"ג 24-23). מעניין שהרבה יהודים דתיים חשים צורך בכפרה לקראת יום הכיפורים. די בכך כדי להסביר איך שרד מנהג הכפרות במשך מאות בשנים, למרות הרתיעה שהדבר עורר ברבנים מן השורה הראשונה. אבל יש בו גם כדי להסביר איך זה שהרבה רבנים אחרים מאמצים אותו בחום.[266]

למרבה הצער, היהדות המסורתית, שמתקיימת זה למעלה מאלף ותשע מאות שנה בלי בית מקדש ובלי מערכת קורבנות שמקורה באלוהים, משתמשת במצב הזה כהוכחה לחוסנה ולחיוניותה. רבי הרץ אמר על כך:

"אין ספק שמשחדלו הקורבנות, לימוד תורה, תפילה ומעשי חסד לוקחים את מקום הטקסים במקדש. זו הסיבה שחסרונו של המקדש לא שיתק את היהדות. כשחרב הבית עדיין נותרו בתי הכנסת על תילם – שם קוראים את התורה ומלמדים אותה, ושם הקהל עובד את בורא העולם גם בלי כוהנים או טקסי קורבנות.[267]

אבל ראינו שכל הדברים האלה – לימוד תורה, תפילה ומעשי חסד – חשובים ונאצלים ככל שיהיו, אינם לוקחים את מקום עבודת המקדש. לכן, כפי שאמרנו שוב ושוב, או שאלוהים הותיר אותנו בלי אמצעים לכפר על חטאינו, או שהוא סיפק כפרה אחת ולתמיד באמצעות ישוע המשיח. אני מציע שתבדוק את הכתובים בעצמך ותבקש מאלוהים שיַטה לך את חסדו ויעזור לך להבין את האמת שעולה מדברו. אלוהים, בחסדו, לא השאיר אותנו לבד. אדרבה, באמצעות מות הכיפורים של המשיח הוא הפגין את רחמיו כך שהעולם כולו יראה.

מעניין שחוקרים רבים מאמינים שדווקא במהלך גלות בבל בלטו הדברים שאמר ישעיהו הנביא אודות העבד הסובל. הציפייה לאדם צדיק שסובל ומת בעד חטאי עמו ניטעה בלבבות ובתפיסה של בני עמנו כשאלוהים התחיל לכוון אותם אל האחד שיגשים את השיטה של קורבנות הדם, האחד שעמד לתת את חייו בעדם. כשבית המקדש השני חרב, בשנת 70 לספירה, בא אותו עבד צדיק, המשיח, וביצע את המלאכה. היה זה לא אחר מאשר דניאל שזכה להתגלות מיד שמים לגבי הכפרה הסופית שתינתן לעם היהודי בימי בית שני.[268] דניאל וחבריו בגולה יכלו רק לשאת עיניים אל העתיד, מתוך תקווה ובלבבות שכמהים להתגשמות ההתגלות. היום יכול העם היהודי לשאת עיניים אל העבר, אל זה ששילם את מחיר הכפרה על נפשותינו.

אם כך, אפשר לומר שאלוהים סלח על כל החטאים שהוא אי פעם סלח עליהם בגלל בנו, המשיח הצדיק, ששילם במלואו את חובנו, מת במקומנו וכך סיפק לנו כפרה. דברים אלה תואמים את התפיסה הרבנית, שלפיה ""מיתתן של צדיקים מכפרת".[269] לקורבנות במקדש נועד תפקיד מסוים. הם סיפקו את הטוהרה שנדרשה לטקסים השונים וכן כפרה זמנית לבני עמו של אלוהים, אבל הם לא יכלו לטהר את המצפון או לשנות את פנימיותו של האדם ולספק לו סליחה נצחית על חטאיו. כל אלה היו צריכים לחכות למותו של המשיח. וגם אם היתה ליהודים תקווה כלשהי לזכות בחסד אלוהים במהלך הגלות או בתקופות שבהן הוא הוציא לפועל את משפטו – תקווה זו יכלה להתממש רק בזכות חסדו של המשיח.

וכך, לפני שיבוא המשיח, כשבני עמנו יזעקו לרחמי אלוהים ויתלו את תקוותיהם בהבטחת הישועה והגאולה שלו, הוא יסלח להם אם יחזרו בתשובה ויאמינו. לכך התכוון שאול כשאמר שאלוהים הודיע את הבשורה מראש לאברהם:

"…כמו שאברהם האמין באלוהים ונחשבה לו צדקה. ובכן דעו כי בני האמונה הם בני אברהם. הכתוב, ביודעו מראש שאלוהים יצדיק את הגויים על ידי אמונה, הקדים לבשר לאברהם, "ונברכו בך כל הגויים". מכאן שהמחזיקים באמונה מבורכים יחד עם אברהם המאמין.

גלטים ג' 9-6

ההבטחה של ברכה חובקת עולם שתינתן דרך צאצאי אברהם היא בעצם הבטחת הגאולה, בדמותו של "זֶרע". אברהם האמין להבטחתו של אלוהים, וזו הסיבה שאלוהים הכריז עליו כעל צדיק (בראשית ט"ו 6).[270] לכן, בכל דור, בשעה שבני עמו של אלוהים נשענו על הבטחותיו ובטחו בו, היה אפשר להכריז עליהם כעל צדיקים שהאמינו שההבטחה תתגשם בבוא היום במשיח. עכשיו אנחנו מביטים לאחור אל המשיח ומאמינים במה שהוא עשה למעננו, מאמינים שוב בהבטחתו של אלוהים. הקורבנות שהועלו במקדש יומם ולילה, ושהיו חלק מרכזי בחיי הדת של בני ישראל, פיתחו בנו מודעות לחשיבות הכפרה באמצעות דם ולצורך בקורבן תמים שימות במקומנו. אלוהים כונן אך ורק שיטה אחת של כפרה – כפרה חלופית, חיים תחת חיים – באמצעות קורבן דם. קורבנות דם היו מאז ומתמיד הבסיס של עמנו, והם תמיד הצביעו לעבר בואו של התחליף המושלם, שייתן את חייו בעדנו.

_{247. בנוגע לטענה שדניאל ו' 11 מוכיח שהנביא פעל ברוח של מסורת שנמסרה בעל פה, ולפיה יש להתפלל לאלוהים שלוש פעמים ביום, ראה טיעון 6.6 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).}

_{248. אני גם יכול לטעון שהפסוק אינו אומר מפורשות שדניאל פנה לעבר ירושלים בזמן שהתפלל. הפסוק רק אומר שהחלונות בחדר העלייה של דניאל, היכן שנהג להתפלל, פנו לעבר ירושלים. ומה אם דניאל נהג להתפלל כשפניו לעבר הקיר, כפי שעשה חזקיהו בערוב ימיו (ראה מלכים ב' כ' 2)? במקרה כזה היה דניאל מתפלל כשעורפו לעבר ירושלים, לא פניו. כמובן שאין לי כל בעיה עם זה שפניו היו לעבר ירושלים בשעת תפילה, ואני מאמין שהפסוק מרמז על כך, אבל הוא אינו מספק כל הוכחה חותכת בעניין זה.}

_{249. Gleason L. Archer Jr., "Daniel", EBC, 7:80.}

_{250. למרות שכבר ציטטתי את הפסוקים האלה למעלה, בטיעון 3.9, הם מאוד חשובים לדיון שלנו כאן ולכן לא יכולתי להשמיטם. אני מבקש מכל יהודי שומר מסורת שקורא את הספר הזה לחשוב בעיון רב על ההשלכות שיש לפסוקים אלה.}

_{251. אגב, זוהי התשובה לשאלה איך השיגו היהודים כפרה במהלך גלות בבל. התשובה אינה קלה, אבל היא מאוד ברורה. ליהודים, כעם, לא היה כל ביטחון שאלוהים יכפר על מעשיהם. הם חיו שם תחת כובד המשא של חטאיהם וידעו שהם נמצאים שם בעקבות משפטו של אלוהים. נותר להם רק לקוות לחסדו במישור האישי (או לשים את מבטחם בהבטחותיו של אלוהים בגאולה עתידית, כפי שעשה אברהם, שהוכרז כצדיק בזכות אמונתו. ראה סוף טיעון 3.13).}

_{התורה אומנם מדברת על כך שהגלות תהיה אחת הדרכים שבה ישלם עם ישראל על חטאיו (ראה ויקרא כ"ו 43-40. ראה גם ישעיהו מ' 2-1), אבל הכוונה היא לעונש שהעם יקבל בשל חטאיו (כפי שעושה פושע שמרצה את עונשו בכלא), ולא לסליחה שתינתן לו. הדברים שנאמרים בוויקרא כ"ו מבהירים שלאחר שהעם ישלם על חטאיו, יחזור בתשובה וישוב לאלוהים, אלוהים יפגין את חסדו וישיב את עמו לארצו.}

_{מעניין שנושאים כאלה הובילו לתפיסה הרבנית שלפיה "גלות מכפרת על חטאים". ראה דיון על כך בטיעון 3.15 (אודות הבסיס המקראי שעליו נשענים הרבנים כשהם מלמדים שמותו של אדם צדיק מכפר על חטאים). כהקדמה לדיון שמובא שם אצטט כאן מדרש, המלמד שאלוהים אמר למשה שבהיעדר מקדש או משכן "אני נוטל מהם צדיק אחד ומְמַשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם". ועל מה מסתמך המדרש? על איכה ב' 4, שם נאמר, "ויהרוג כל מחמדֵי עין", כשהכוונה היא למשפט שאלוהים הביא על ירושלים עם חורבן הבית הראשון. אם כך, המדרש אומר שבזמן גלות בבל אלוהים יטול אדם צדיק בתור משכון (כלומר, יקריב את הצדיק), ושדרך מותו של אותו צדיק תושג כפרה עבור העם כולו. כמה קרוב התיאור הזה לתפיסה של הברית החדשה בנוגע לכוחו המכפר של מות המשיח! פירוט נוסף ראה בטיעון 3.15.}

_{252. ראה גם טיעון 3.9.}

_{253. ברור ששלמה לא פנה בתפילתו לכל האנשים שיצאו לגולה, אלא רק לחלקם. שלמה האמין שגם במקרה של יציאה לגלות יעמוד המקדש על תילו, ולכן ביקש מאלוהים שיקבל את התפילות שיֵאמרו לעבר המקדש – לא לעבר החורבות שלו. ראה מלכים א' ח' 50-46.}

_{254. אבות דרבי נתן גירסה 1, ד יא א (מצוטט בטיעון 3.10), וירושלמי, תענית ב א (מצוטט בטיעון 3.9).}

_{255. "Sacrifices", EJ (CD ROM), 14:599-615. דיון רחב יותר על תקופה זה ראה אצל Mendels, Jewish Nationalism.}

_{256. ראה טיעון 3.9.}

_{257. תפילת שחרית, עץ יוסף, קעז.}

_{258. ההערה אצל Scherman, ArtScroll Siddur, 110 לביטוי "הקורבנות הנקרבים על האש" היא מעניינת. נאמר שם, "מאז שחרב הבית מייחסים לביטוי הזה משמעות אלגורית. הכוונה לנשמות הצדיקים ולמעשיהם, שהם רצויים כמו קורבנות; תפילות יהודיות שמשולות לקורבנות; או קורבנות המזבח בימות המשיח. יש המְפסקים את נוסח הברכה בצורה אחרת, כך שישתמע: 'והשב את העבודה… [ואת] הקורבנות הנקרבים על האש תקבל ברצון…' "}

_{259. לדברי כמה פרשני מקרא, נראה שבאיכה ה' 7 נאמרים דברים הפוכים, "אבותינו חטאו אינם, אנחנו עוונותיהם סבלנו". אני מתייחס לנושא הזה במאמרי "Lamentations: Theology of", NIDOTTE, 4:884-893. נאמר שם, "האם הנביאים לא טענו שהפתגם 'אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה' לא ישָמע עוד בארץ (ירמיהו ל"א 32-29; יחזקאל י"ח 4-2)? והאם בדברים כ"ד 16 לא נאמר שבנים לא יומתו על חטאי אבותיהם? למעשה, הפסוק האחרון, כפי שהוא מופיע במקומות נוספים בתנ"ך (למשל במלכים ב' י"ד 6; דברי הימים ב' כ"ה 4) מתייחס רק לעונש של בית דין. העיקרון שעולה משמות כ' 4 ואילך לא בוטל אף פעם, כלומר שאלוהים פוקד את עוונותיו של דור אחד על הדורות החוטאים הבאים (רדה לדוגמה איכה ה' 7 בשילוב עם פס' 16). אבל הנבואות שמדברות על "ענבי הבוסר", כפי שהן מתועדות בירמיהו ויחזקאל, מלמדות על תחילתו של סוף המעגל (ראה למשל איכה ד' 22 וכן ישעיהו מ' 2). דורות קודמים (במיוחד בני דורו של מנשה. ראה מלכים ב' כ"ד 4-1) חטאו קשות והותירו אחריהם ירושה של משפט שעמד תלוי באוויר מעל ראשי צאצאיהם. הבטחות השיקום שנתן ירמיהו לענבי הבוסר (לאורך כל פרק ל"א, ולפני הקטע שעוסק בברית החדשה, פס' 34-31), מלמדים שבאותם ימים של שיקום לאומי וברכה עצומה לא תישאר ירושה של משפט לדורות הבאים. אדרבה, העונש על חטא יהיה מיידי, ועל בני אותו דור לראות בכך ברכה! ראה גם יחזקאל י"ח 22, שם מדובר על השקפה מעט שונה, כלומר שילדים צדיקים לא יענשו על חטאיהם של אבות רשעים. ראה מידע נוסף אצל C.F. Keil" (891-890).}

_{260. ראה טיעונים 5.21 ו-5.28 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).}

_{261. לגבי הקטע מהאיגרת לרומים, פסוקים אלה מופיעים בעיצומו של פולמוס ארוך שבאמצעותו שאול מבקש להוכיח שאנחנו נצדקים על ידי אמונה (ראה רומים א' 17-16; ג' 31-19). תהיה זו טעות להוכיח באמצעות הפסוקים האלה ששאול האמין שאנחנו נצדקים רק בזכות מעשינו הטובים.}

_{262. שוב, ראה טיעון 3.17.}

_{263. דיונים של חוקרים המצביעים על חיוניותה של החזרה בתשובה לצד הקורבנות – עיקרון שאני בהחלט מסכים איתו – ראה בהפניות שמפורטות בהערה 230 למעלה, וכן את ויקרא ה' 5-1; ט"ז 21; במדבר ה' 7-6.}

_{264. לפירוש יוצא דופן של יחזקאל, שמנסה למקם את כל פעילותו של הנביא בתחומי ממלכת יהודה, ראה ספרו של William H. Brownlee, Ezekiel 1-19, Word Biblical Commentary (Waco: Word, 1986), ובמיוחד xxiii-xxv.}

_{265. "Kapparot", EJ (CD ROM), 10:756-57.}

_{266. בעניין המחלוקת ההיסטורית שניטשה סביב הנושא נאמר במאמר באנציקלופדיה יודאייקה, "מנהג זה אינו מוזכר בשום מקום בתלמוד. הוא מופיע לראשונה בכתבי הגאונים, במאה התשיעית לספירה, המסבירים כי יש להשתמש בתרנגול במהלך הטקס משום שהמילה גבר פירושה גם 'זכר' וגם 'תרנגול'; ולכן האחרון יכול להחליף את הראשון. בגלות בבל השתמשו גם בבעלי חיים אחרים, ובמיוחד באיל, היות שאברהם העלה איל במקום בנו יצחק (עיין ערך "עקדה", וכן בראשית כ"ב 13), וגם צמחים, כמו פול מצרי או קיטנית (רש"י, שבת פא ב). לאחר חורבן המקדש לא יכלו עוד בעלי חיים ששימשו כקורבנות לשרת מטרות דומות מחוץ למקדש (מגן אברהם, אורח חיים, סימן תרה), וכך נכנסו לטקס הכפרות תרנגולים ותרנגולות, משום שהם לא שימשו במערכת הקורבנות במקדש. רבי סולומון בן אברהם אדרסט מתנגד בתוקף למנהג הכפרות בגלל הדמיון שלו לטקסי הכפרה בתנ"ך (ראה עזאזל; ראה גם ויקרא ט"ז 22-5); הוא גם רואה בטקס הכפרה אמונה טפלה פגאנית (דרכי אמורי). הרמב"ן ויוסף קארו מביעים דיעה דומה, ורואים בכפרות מנהג אווילי. אבל המקובלים (יצחק לוריא, ישעיהו הורוביץ) הוסיפו למנהג פירושים מיסטיים. פירושים אלה נגעו עמוקות בלב ההמונים, והמנהג הפך למאוד פופולרי כשהרבנים הסכימו איתו. אייזרליש הפך אותו למנהג חובה וצירף לו טקסים רבים הדומים לאלה שהיו חלק ממערכת הקורבנות; לדוגמה, סמיכת ידיים על בעל החיים, שחיטתו מיד בתום הטקס, תפילת וידוי וכן הלאה".}

_{267. Hertz, Pentateuch and Haftorahs, 562. מעניין שמה שמלמדת הבשורה על כך שהמאמינים באלוהים הם היכל רוחני, עזר ליהודים המשיחיים לא להחסיר פעימה כשחרב הבית השני. אודות הדימויים הרוחניים ראה אצל Mendels, Jewish Nationalism, ובמיוחד 312.}