המהפכה ה"אתאיסטית" של חז"ל

בקרב החילוניות הקיצונית קיימת התרסה כלפי האל או גרוע מכך – התעלמות מוחלטת מקיומו, אך לא כן בקרב הציבור הדתי-חרדי; שם המצב מדוכדך עוד יותר כיוון שהדת עושה שימוש במושגים הלקוחים מעולם האמונה, אך בד בבד מתפקדת ללא כל צורך בהתערבותו של האל בחייה. הדת נשענת על החלטותיהם של כוהניה (הרבנים, במקרה שלנו), על שכליהם ועל פסקותיהם ובתוך כך מעקרת, הלכה למעשה, את הצורך בעל-טבעי. במובן הזה, הן החילוניות והן הדת מחזיקות בהשקפת עולם הומניסטית לגמרי; אולם הדת מתוחכמת יותר מפני ששם, למרות שאלהים הוצא אל מחוץ למשחק, נעשה שימוש באוצר מילים מקראי ובלקסיקון דתי, המאפשרים תחושה של "להיות בלי ולהרגיש עם".

הנה כמה אינדיקציות למהפכה האתאיסטית שעשו חז"ל, בכך שביססו את מעמדם על חשבון הוצאת אלהים אל מחוץ לַסְפֶרָה הדתית:

1. הפסקת פעולת רוח הקודש: בתוספתא (למסכת סוטה, פרק י"ג) קבעו הרבנים כי "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל". לאורך כל התנ"ך יש לרוח הקודש – רוח אלהים – תפקיד מכריע; החל מבראשית א' 2, שם מרחפת רוח הקודש על פני המים; דרך במדבר י"א, שם מאציל משה את רוח הקודש על שבעים מזקני העם; וכלה בספר שופטים, שם מקבלים שופטי ישראל את רוח הקודש ומתמלאים בגבורת אלהים. חז"ל, בכל אופן, החליטו כי עם חתימת התנ"ך חדלה הרוח מלפעול!
2. ביטול ערך הנבואה: בתלמוד הבבלי (בבא בתרא י"ב ע"ב) הוחלט כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בלקסיקון התלמודי, שוטים משמעו "משוגעים".[1] הנביא בתנ"ך הוא מי שמוסר עצמו לידיו של האל ואינו בוחל מלבטא את דברי התוכחה של אלהים לבריות. הנביא מתפקד כמעין מתווך בין האל לאדם ולא בכדי חלק בלתי מבוטל מהדמיות המרכזיות ביותר בתנ"ך היו נביאים, (אברהם, משה, אליהו וכו'). ערך הנבואה מועלה על נס, עד כדי כך, שמשה בעצמו קיווה כי כל ישראל יהיו לנביאים (במדבר י"א 29); גם יואל הנביא ביטא תקווה לעתיד אשר בו ישפוך ה' את רוחו על כל ישראל והם יחלו להתנבא (יואל ג' 1). אך מאז שהשררה עברה לידיהם של חז"ל, הם הורידו את קרנה של הנבואה.
3. אין נשמעים יותר לבת קול מהשמים: בויכוח הלכתי בין חכמי התלמוד, נעמד ר' יהושע על רגליו והכריז: "לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות" (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב). דהיינו, כעת, תחת שלטון הרבנים, אין מתחשבים בבת קול מהשמים – למרות שחז"ל הודו בכל שבת הקול משקפת את רצון האלהים[2] – אלא מסתמכים על החלטת רוב החכמים.
4. שחרור האדם מכל תלות בעל-טבעי: היהדות הרבנית עיקרה אפוא מהשורש כל הישענות על רוח הקודש, הנבואה ובת הקול ולמעשה, גנזה אותם לאלתר. מעניין כי הבואה, רוח הקודש ובת הקול פסקו ולמעשה בוטלו, בדיוק בעת לקיחת הרבנות את המושכות על עם ישראל; האם מדובר בצירוף מקרים או מגמה מכוונת?.. התהליך שהתחילו בו חז"ל הוביל לנטילת האחריות והסמכות מהנביאים והעברתן אל החכמים בתחום של תורה ומצוות, תוך שחרורם מכל תלות בכוחות על-טבעיים.[3]
5. הפיכת אלהים לעוד תלמיד-חכם אחד מהשורה והבסתו הבלתי-נמנעת: כשם שלא היתה לחז"ל כל בעיה לקבוע כי אלהים מניח תפילין ומתפלל (בבלי, ברכות ו' ע"א; ז' ע"א),[4] הם לא בחלו לקבוע כי הוא לומד גמרא בישיבה של מעלה ואפילו אומר הלכה בשם ר' אליעזר (במדבר רבה, סדר חקת, פרשה י"ט). כאיל אין די בכך, התלמוד הבבלי (בבא מציעא פ"ו ע"א) מתאר ויכוח הלכתי במקרה סבוך של נגע בעור. בעלי המחלוקת היו מצד אחד, אלהים וישיבת השמים; ומצד שני, ישיבתן של נשמות הצדיקים. על-מנת להכריע את הדיון, הוזמן רבה בר-נחמני להכריע ופסק לטובת אלהים.[5] אין תימה אפוא מדוע אפילו אלהים מתועד על-ידי התלמוד כמי שהניף דגל לבן לנוכח פועלם והכריז "נצחוני בניי, נצחוני בניי"![6]
6. הרבנים הכתירו עצמם למלכי הארץ על חשבון אלהים: בתלמוד הבבלי (פסחים כ"ב ע"ב) מסופר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה; כאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע כיצד יפרש זאת. נחמיה האמין כי הפרשנות הנכונה, לפי שיטתו, מחייבת אותו לקבוע כי יש לירא תלמידי חכמים באותה מידה, אך מפני שחסר את האומץ לומר זאת, חדל; "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". חז"ל לא היססו אפוא מלהשוות את מעמדם לזה של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".^[7] ולכן, בעוד השמים היו שייכים לאלהים,^[8] הארץ היתה בחזקת הרבנים; הם הפכו עצמם למלכים החדשים, "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".^[9]

המהפכה הרבנית הושלמה אפוא עוד בתקופת התנאים; כבר אז הביאו חז"ל לביטול תוקפן של הנבואה, רוח הקודש ובת הקול ולמעשה, מנעו לחלוטין כל ניסיון להתערבותו של האל בדת החדשה שיצרו לעצמם. כעת עמד לרשותם התנ"ך כקרקע פוריה אשר בה יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, בהתאם לפתגם התלמודי "סרס המקרא ודרשהו".[10] וכעת נותרנו עם דת משפטית והלכתית המלאה בחוקים, בסמלים ובטקסים, אך מיותמת לחלוטין מכל התערבות נבואית ועל-טבעית של רוחו וקולו של אלהים.

 

[1] ראו את דיני ה"שוטה" במשנה (מסכת בבא קמא ד') לאור ספרו של פרופ' שלום אלבק, "הראיות בדיני התלמוד", 1987: 93; כמו כן, ראו: פרופ' צבי מרק, "מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", 2003: 58; ואודיה צוריאלי, "הנבא בן-אדם: על הנבואה כאפשרות ממשית", 2006: 26.

[2] בבלי, ברכות י"ז ע"ב. ראו עוד בספרו של פרופ' מנחם הרן, "האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים", חלק א, 1996: 352.

[3] פרופ' אמנון שפירא, "אנרכיזם יהודי דתי", 2015: 209.

[4] במסכת ברכות ז' ע"א מסופר כי כאשר הפנה אלהים למשה את אחוריו (שמות ל"ג 23), ראה משה את קשר התפילין על ראשו של אלהים.

[5] אף על פי כן, כאשר נדרש הרמב"ם לאותה סוגיה, פסיקתו היתה כנגד אלהים (משנה תורה, הלכות צרעת ב').

[6] בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב.

[7] פרק ד', טו.

[8] תהילים, קטו: 16.

[9] עדין שטיינזלץ, "מדריך לתלמוד", 2002: 26.

[10] בבלי, בבא בתרא קי"ט ע"ב.