כיצד הפכו עצמם הרבנים למלכים החדשים

הפילוסופיה שעמדה מאחורי השמירה על המסורת והתורה שבעל-פה, למעשה הניחה את התשתית להתעצמות כוחם של חז”ל ולהשפעתם המכריעה על עיצוב האומה.

בתחילה נשמעו אִמרות כגון: “חביבים דברי סופרים מדברי תורה”, ו”חמורים דברי זקנים מדברי נביאים”, משום ש”דברי תורה – יש בהן איסור ויש בהן היתר יש בהן קולין ויש בהן חומרים, אבל דברי סופרים – כולן חמורין הן”.1 לאחר מכן “בא רבי עקיבא ודרש: [דברים, ו: 13:] `את ה` אלהיך תירא`, לרבות תלמידי חכמים”.2 במילים אחרות, חכמינו החלו להשוות את מעמדם לזה של הקב”ה בכבודו ובעצמו.3

וכך, אם “השמים – שמים לה`”,4 הארץ היתה שייכת לרבנים! הם היו המלכים החדשים, “כמאמר החכמים: `מאן מלכי – רבנן`, מי הם המלכים – חכמים”.5 כך התפשטה ברית ההלכה של חז”ל וביססה את אחיזתה בכל חלקי האומה. אחת התוצאות הטובות של מגמה זו היתה שאריסטוקרטיה חדשה זו של תלמידי חכמים, היתה פתוחה לכל. אם עד חורבן בית המקדש היו עוברות המלוכה והכהונה בירושה, הרי שבתקופת המשנה והתלמוד “בעלי הכשרונות היו עולים לגדולה בשל מעלותיהם האישיות, וייחוסם קבע בעניין זה אך מעט… “בדרך כלל היו ראשי החכמים בכל דור אנשים חדשים, שעלו בכוחות עצמם”.6

תוצאה מעט פחות חיובית היתה המידה בה ניצלו חז”ל את השררה שנפלה בידם. כל תלמיד שנכנס לבית המדרש למשל, נצטווה “לכבד את רבו יותר מאשר את אביו”,7 ובנוסף לתרי”ג המצוות הכתובות בתורה, הוסיפו חז”ל כי “מִצווה לשמוע דברי חכמים”.8 והם לא התלוצצו, שהרי “כל העובר על דברי סופרים9 חייב מיתה”.10 אפקט נוסף לאותה מגמה, היה ההתרחקות של הרבנים מדברי אלהים חיים – מן המקרא – לטובת המסורת שבעל-פה.

יש הרואים את ביטוי השיא לכך, בויכוח המיתולוגי בין רבי אליעזר לבין כמה תלמידי חכמים על הכשרתו של תנור מסוים. כזכור, על-מנת להוכיח את צדקתו נעזר רבי אליעזר באותות ובמופתים, לרבות בת קול מן השמים11 אך לשווא. רבי יהושע, אחד ממתנגדיו, נעמד על רגליו ופסק שני דברים מהפכניים: (1) כי התורה – “לא בשמים היא”12 ועל-כן אין סומכים יותר על קולות מן השמים; (2) וכי מעתה, הרוב קובע. ברם הדבר המעניין (והמצער) ביותר במדרש זה נאמר דווקא מפיו של הקב”ה, שככל הנראה היה ער לויכוח, וכאשר חש כי השררה בורחת לו מהידיים, חייך ואמר: “נצחוני בניי, נצחוני בניי”.13

אפרופו בת קול, בעוד חז”ל דחו את סמכותה ובחרו לבסס את בריתם על דברי החכמים, יודעות שלוש הבשורות הסינופטיות לספר כי האסמכתא לברית החדשה שהגשים ישוע המשיח, התקבלה דווקא ע”י בת קול שיצאה מן השמים ואמרה: “זה בני ידידי, אשר רצתה נפשי בו”.14 אגב, אם תשימו לב, תמצאו כי כל ארבעת הבשורות מספרות כי צורתה של בת הקול שירדה על ישוע, היתה כדמות יונה היורדת ונחה עליו.15 מידע זה מתגלה כמעניין ביותר לאור אמונתם של חז”ל כי כאשר ברא אלהים את השמים ואת הארץ, רוחו היתה “מרחפת על פני המים כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת”.16

ולאחר שתיארו את רוח ה` מרחפת כיונה, מתארים הרבנים גם את בת הקול, באומרם: “בת קול שמנהמת כיונה”.17 דבר חשוב שכדאי לזכור בנוגע לברית הראשונה שניתנה בסיני, הוא מידת האחריות שהיתה לעם ישראל כלפי שאר העמים בהיותו “ממלכת כהנים וגוי קדוש”.18

מסתבר כי חלק חשוב מעבודת הקורבנות שעשו הכוהנים, היה להביא כפרה גם עבור הגויים. בספר במדבר פרק כט מצווים בני ישראל להקריב שבעים פרים במשך שבוע חג הסוכות, והתלמוד מעלה את השאלה: “שִבעים פרים כנגד מי?”. והתשובה שניתנת ללא היסוס אומרת: “כנגד שִבעים אומות”.19 מיד אח”כ אומר רבי יוחנן: “אוי להם [לאומות העולם] שאבדו ואין יודעין מה שאבדו.

בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו, מי מכפר עליהן?!”.20 באותו הקשר מסופר כי כאשר ראה רבי יוחנן בן זכאי את אספסיינוס בא להחריב את ירושלים, אמר לו: “שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש”.21 במילים אחרות, בעם ישראל רווחה הדעה כי עבודת הקורבנות משרתת גם את שאר האומות. מכאן אנו למדים כי הברית הראשונה כללה בתוכה כפרה לא רק עבור ישראל, אלא עבור כלל הגויים.22 ובשל כך, אך טבעי יהיה שגם הברית החדשה שיכרת ה` עם עמו תתחשב בגויים ותציע להם כפרה וסליחת חטאים.

גדולתה של תקופת בית שני היתה בכך שבזמנה נוצרה בעצם התיאולוגיה היהודית,בה מחזיקים האורתודוקסים עד היום הזה. כאשר חרב בית המקדש השני ופסקה עבודת הקורבנות, נותרו הכוהנים – שהשתייכו למפלגת האריסטוקרטיה, היו מקורבי בית המלך והשרים וכל מגמתם הייתה להשליט את הגוף המדיני על כל שאר עניניהחיים2 – ללא עבודה. או אז, התעורר ויכוח שכביכולל היה בלתי ניתן ליישוב, על שאלת הסמכות. קרי, את מי הסמיך ה` לפרש את המקרא ולהגדיר את אורח החיים המחייב כל יהודי?!

גם הסופרים וסיעת הפרושים, שממנה יצאו הרבנים, טענו לסמכות מוחלטת ולבלעדיות בעניין זה.3 מאחר שבתנ”ך לא מוזכרים הרבנים כלל, הרי שרק התורה שבעל-פה היא הממנה אותם לפרשניה ולמשגיחיה של התורה. תפקידם וסמכותם נקבעה אפוא, רק בתורה שבעל-פה (המהווה את הפירושים והביאורים הכלולים במשנה, בתוספתא, במדרשי ההלכה ובתלמוד) ומאחר שדברי החכמים היו לאמצעי היחיד שבעזרתו יכול היה עם ישראלל להבין את התורה, הם הפכו לסמכות העליונה וקהל ישראל היה חייב לציית להם.4

מדוע חייבים לציית? משום שאותם רבנים הטיפו לעם כי “אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני” 5 ואף איימו כי “כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה” 6, שהרי דברים אלו הם בבחינת “דברי אלוהים חיים”.עוד לימדו החכמים את העם כי “חמורים דברי זקנים (סופרים) מדברי נביאים”.כמובן שהם לא הסתפקו בזאת, ועל-מנת להבטיח את קיום משנתם הם קבעו כי כל “העוסק במקרא (תורה שבכתב), מידה ואינה מידה. העוסק במִשנה (תורה שבעל-פה), מידה שנוטלין עליה שכר. העוסק בתלמוד, אין לך מידה גדולה מזו” והוסיפו את ההבטחה כי “כל השונה הלכות (לומד את הלכותיהם של הרבנים) בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא”.10

ממש כך ביססו הרבנים את חשיבותם של בתי המדרש בקרב העם כאשר בכל דור הוסיפו החכמים עוד ועוד הלכות לאוקיינוס התורה שבעל-פה. כמובן שכל הלכה חדשה התבססה על דבריו של רב מדור קודם, בהתאם לפתגם המפורסם: “כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”.11 לכן, כאשר רצו לתת מחמאה לרב או לתלמיד חכם על שקדנותו הרבה, היו אומרים עליו “שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, מעולם”! 12 אכן, חז”לל הפכו זאת לאידיאל צרוּף לקחת למופת את הרבנים שקדמו להם בכל מעשיהם ופועלם ועל כן ציוו כי “חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי”! 13

כך קרה שעל-מנת להיות תלמיד חכם ולהכיר את ההלכה על כל חוקיה האזרחיים ודיניה הפליליים, לא רק שהיית חייב ללמוד תחת רב ידוע בישיבה מוכרת, היית חייב ללמוד זאת בשיטה ובכללי פרשנות מסוימים. ללא כללי פרשנות קבועים ומוסכמים מראש, עלולה הייתה פרשנותם של הרבנים להתגלות כשרירותית ומלאכותית – דבר שהיה מסכן את מעמדם בעם ואת קביעתם כי אפילו אברהם אבינו (!) קיים את הלכות התורה שבעל-פה 14 (“קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: `תורותי`, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל-פה”15).

בוודאי אפשר לשאול מה עלה בגורלם של אותם אנשים שלא היה בכוונתם ללמוד את הלכותיהם של חז”ל או לסור תחת מרות פסיקותיהם. ואמנם, זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש השני, מעטים בלבד מקרב העם מיהרו לאמץ את תכתיביה הנוקשים של ההלכה הפְרושית (רבנית).16 אותם “כופרים” קיבלו עד מהרה את הכינוי “עם-הארץ”– תחת שם גנאי זה נכללו “כל שיש לו בנים ואינו מגדלן לתורה”.17 במילים אחרות, לדידם של החכמים,, רק מי שקיבל עליו את מרותם ותמך בהם כספית 18 ניצל מהבוז והסטיגמה השלילית הנלוות למונח זה.

הנה כמה ציטוטים שיבהירו במה דברים אמורים: “תנו רבנן (אמרו רבנים): ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו”; “אמר רבי אליעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך” ; “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם… …ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ. ועל בנותיהן הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה” ; “שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם (גרועה) יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל”; “אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג”! 19

ולמרות שיש עוד שפע ציטוטים בסגנון זה, ניראה לי כי הדברים מדברים בעד עצמם: הרבנים לא רק שנתנו להלכותיהם תוקף תורני קדוש, הם אף הבהירו לעם ישראל כי מי שלא ילמד לפי שיטתם צפוי לגנאי ולחרם.20

חשוב לדעת היסטוריה זו מפני שרק כך ניתן להבין כיצד הגיעו הישיבות ובתי המדרש ביהדות ימי הביניים למעמד וחשיבות כה רמים ומדוע נהרו כל העם אל פתחיהם. לאחר חורבן בית-המקדש השני, בשנת שבעים לספירה, הוברח רבן יוחנן בן זכאי (מגדולי התנאים בארץ) מירושלים הנצורה בתוך ארון מתים לכיוון יבנה. בראשותו הפכה העיר למושב הסנהדרין ולמרכז הרוחני של העם, ובה גם נחתמו ספרי המקרא.21 הטיב לתאר זאתת “אחד העם”:

“עתה הרגישו (הרבנים) את הצורך המוחלט למצוא איזה אמצעי זמני לקיום העם ורוחו גם בלי גוף מדיני, עד אשר ירחם ה` את עמו וישיב לו את ארצו וחירותו. ובכן נתפרדה החבילה: ה”קנאים” המדיניים נשארו אחוזי חרב על חומות ירושלים, והפרושים לקחו ספר תורה בידם והלכו ליבנה… ועמלם של הפרושים נשא פרי. הם הצליחו לברוא גוף לאומי “אווירי”, שאין לו אחיזה בקרקע, ובגוף הזה שכן הרוח הלאומי העברי וחי את חייו המיוחדים במשך אלפים שנה!

האורגניזציה של הגֶטו, שיסודה הונח אז, בדורות הראשונים אחר החורבן, היא יצירה נפלאה שאין דוגמתה בעולם, והיא נבנתה על יסוד ההשקפה, שתכלית החיים היא השתלמות הרוח, אלא שהרוח זקוק לגוף, שיהיה כלי למעשהו.  ועל כן חשבו הפרושים אז, כי עד שיוכל העם לשוב ולהשכין רוחו בגוף מדיני אחד שלם וחפשי, צריך למלאות חסרונו באופן מלאכותי, על ידי התרכזות רוחו בגופים חברתיים קטנים ומפוזרים, שכולם נבראו בצלמו וחיים בדרך אחת ומאוחדים, למרות פזורם, על ידי הכרה אחת משותפת לכולם: הכרת אחדותם במקורם ושאיפתם לתכלית אחת ואחדות שלמה לעתיד” (`אחד העם` במאמרו “בשר ורוח”).
[1] ירושלמי, ברכות ח, ב.
[2] בבלי, פסחים כב, ב.
[3] ככתוב: “מורא רבך כמורא שמים” (משנה, אבות ד, טו).
[4] תהילים, קטו: 16.
[5] עדין שטיינזלץ, “מדריך לתלמוד”, 2002: 26. על מעמדם ההולך ונחלש של הכוהנים ניתן ללמוד מהפתגם התלמודי: “אם היה ממזר תלמיד חכם, וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ” (ירושלמי, הוריות יח, ב, פרק ג, הלכה ה; בבלי, הוריות יג, א). עבור הרבנים היתה התורה שבעל-פה גדולה “יותר מן הכהונה ומן המלכות” (משנה, אבות ו, ו).
[6] עדין שטיינזלץ, “מדריך לתלמוד”, עמ` 24.
[7] משה אברבך, “החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד”, 1982: 55-53. יחסים אלו נשמרו גם בתקופת ימי הביניים, כפי שניתן ללמוד מדברי הרמב”ם, שאמר כי “אין לך כבוד גדול מכבוד הרב” (“משנה תורה”, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, ב).
[8] בבלי, יבמות כ, א; ולא רק לשמוע, אלא אף לשתות “בצמא את דבריהם” (אבות, א, ד).
[9] ו”סופר”, משמעו “תלמיד חכם” (מדרש “תנא דבי אליהו”, פרק א, עמ` ז, למטה בפרוש).
[10] בבלי, עירובין כא, ב; ואף גרוע מכך: “כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת” (בבלי, גיטין נז, א).[11] “חזר ואמר להם [רבי אליעזר]: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר”א, שהלכה כמותו” (בבלי, בבא מציעא נט, ב).
[12] שם.
[13] שם. לכן נאלץ ה` להודות: “אני מושל באדם. מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ו[הוא]מבטלה” (בבלי, מועד קטן טז, ב).
[14] מתי, ג: 17; מרקוס, א: 11; לוקס, ג: 22. גם בבשורת יוחנן מתוארת רוח בדמות יונה היורדת על ישוע מן השמים, אולם בניגוד לשלוש הבשורות הראשונות, אין בקטע המקביל אצל יוחנן כל איזכור של קול מן השמים (יוחנן, א: 32).
[15] מתי, ג: 16; מרקוס, א: 10; לוקס, ג: 22; יוחנן, א: 32.
[16] בבלי, חגיגה טו, א.
[17] בבלי, ברכות ג, א.
[18] במדבר, יט: 6.
[19] בבלי, מגילה נה, ב.
[20] שם.
[21] מדרש “אבות דרבי נתן”, פרק רביעי, סימן ה.
[22] ואל נא נשכח, אבן הפינה של ברית משה היתה הכפרה ע”י קורבן תמים וטהור, ללא “כל מום רע” (ככתוב בדברים: טו: 21).

 

[1]  דוד פלוסר, 2002, “יהדות בית שני, חכמיה וסופריה”, עמוד 12.
[2]  `אחד העם`, במאמרו: “בשר ורוח”.
[3]  דניאל גרובר, 1999, “משיחו של רבי עקיבא”, עמוד 324.
[4]  שם, עמודים 102-101, 154.
[5]   ירושלמי, מסכת פיאה, פרק ב`, הלכה ד.
[6]   בבלי, מסכת עירובין, דף כא`, ב.
[7]  שם, דף יג`, ב.
[8]   ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א`, הלכה ד.
[9]  שם, מסכת שבת, פרק ט”ז, טו.
[10]  בבלי, מסכת נידה, דף ע”ג, א. והוסיפו הרבנים ואמרו: “מצוה לשמוע דברי חכמים” (שם, מסכת יבמות, דף כ`, א).
[11]  שם, מסכת מגילה, דף ט”ו, א.
[12]  שם, מסכת סוכה, דף כ”ז, ב ודף כ”ח, א. פרגון זה נאמר הן על רבי אליעזר והן על רבן יוחנן בן זכאי, שכידוע, היו מעמודי התווך של היהדות התלמודית.
[13]  מתוך מדרש “נפש החיים”, שער ג, פרק י”ד .
[14]  דניאל גרובר, 1999: 135.
[15]  בבלי, מסכת יומא, דף כ”ח, ב.
[16]  דניאל גרובר, 1999: 298
[17]  בבלי, מסכת סוטה, דף כ”ב, א.
[18]  “כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין” (שם, ברכות, דף י`, ב). או: “כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר: כי בצל החכמה בצל הכסף” (שם, פסחים, דף נ”ג, ב).
[19]  בבלי, מסכת פסחים, דף מ”ט, ב.
[20]  ועוד קבעו כי “כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק”י, א).
[21]  לקסיקון יודאיקה, 1976, תחת הערכים: “יבנה” (עמוד 149) ו”יוחנן בן זכאי” (עמוד 153).

 

אולי גם יעניין אותך: