התלמוד או הברית החדשה – מה ההמשך טבעי לתנ"ך?

ספר דברי הימים ב' מהווה את הספר האחרון במקרא, אך מבחינה כרונולוגית ידוע כי ספר מלאכי הוא אשר נכתב אחרון. לאחר חתימת הספר מתחיל "ואקום" רוחני של ספרות קודש המגיע לסיומו רק לאחר כשלוש מאות שנה, במאה הראשונה לספירה, על ידי חיבורם של כתבי הברית החדשה ושל כתבי התנאים (המשנה). כעת עולה השאלה, מי מבין שני הזרמים האלה מהווה המשך טבעי אשר משלים וממלא את התקווה אשר הותיר סיום המקרא בספר מלאכי.

ספר מלאכי מורכב אפוא משלושה פרקים כאשר האחרון שבהם, מהווה למעשה את הפרק האחרון בתנ"ך. מעניין למצוא כי פרק ג' במלאכי מתחיל בתקווה משיחית ומסתיים בתקווה משיחית: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים. הִנֵּה־בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת… "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם, פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם" (ג' 1, 23-24).

כאמור, לאחר סיום הספר, מתחילה תקופה של ואקום ספרותי-רוחני המסתיימת בספרות הקודש של שני זרמים יהודיים מן המאה ה- 1 לספירה: היהדות המשיחית (כתבי הברית החדשה) והיהדות הרבנית (המשנה). הבה אם כן, נבחן כיצד נפתח כל אחד מכתבי קודש אלו וכך נשכיל לשפוט בעצמנו מה מהווה המשך טבעי יותר לסיום ספר מלאכי והתנ"ך כולו.

מתוך כתבי הברית החדשה, ידוע כי בשורת מרקוס נכתבה ראשונה ועל כן נפנה לשם ונראה כיצד היא נפתחת: "תְּחִלַּת בְּשׂוֹרַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, כַּכָּתוּב בַּנְּבִיאִים: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכֶּךָ. קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָֹה יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו. יוֹחָנָן הָיָה טֹבֵל בַּמִּדְבָּר וְקוֹרֵא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַתֵּצֵא אֵלָיו כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וַיִּטָּבְלוּ כֻלָּם עַל־יָדוֹ בִּנְהַר הַיַּרְדֵּן מִתְוַדִּים אֶת־חַטֹּאתָם" (א' 1-5). כך, מבחינה כרונולוגית, נפתחת הברית החדשה.

כעת, הבה נראה כיצד נפתחת ספרות הקודש של חז"ל; המשנה נפתחת במסכת ברכות, שם כתוב: "מאימתיי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין: עד חצות.  רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות" (פרק א', א'-ב'). כך אפוא, נפתחת ספרות הקודש של התנאים.

עכשיו שפטו בעצמכם, מי מבין שני הקטעים האלה מהווה לדעתכם המשך הגיוני וטבעי יותר לסיומת המקרא בספר מלאכי? מי מבין שניהם נותן מענה הולם יותר לתקווה המשיחית המסיימת את ספר מלאכי? שאלות פתוחות…

אגב, אילו היתה התורה מגיעה לסיומה בספר דברים ו' פס' 4-5 ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ"), בוודאי היה הקטע ממסכת ברכות עשוי להיות המשך סביר יותר. אך התנ"ך אינו מהווה ספר חוקים גרידא; הוא אינו מתחיל ואינו מסתיים בתורה ובמצוות, כי-אם בציפייה ובתקווה למושיע וגואל. ובחלל בו מסתיים המקרא, שם בדיוק מתחילה בשורת מרקוס, כאשר היא מדווחת לנו על בואו של אליהו הנביא בדמות יוחנן המטביל (מרקוס ט' 11-13) ומכינה את הקרקע לבשורת ישוע המשיח – התשובה המלאה לתקווה המשיחית שהותיר מלאכי!