הריבוי שבאלוהות – הריבוי בשם "אלוהים"

המילה "אלוהים", המופיעה פעמים רבות בתנ"ך, היא שם עצם בזכר ברבים. אותה מילה, שמשמעותה האלוהים האמיתי האחד בבראשית א' 1, משמשת גם כשמדובר על אלילים (לדוגמה בשמות כ' 3 ובדברים י"ג 3).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א' 1).
לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי (שמות כ' 3).
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם (דברים י"ג 3).

השימוש במילה "אלוהים" ברבים אמנם אינו מהווה הוכחה לריבוי משולש, לישות בעלת שלוש פנים, אבל הוא בהחלט פותח פתח לתפיסה לפיה קיים ריבוי באלוהות, שהרי אותה המילה משמשת הן לאלוהי האמת האחד והן לאלילים הרבים. עובדה זו מציבה את הרבנים בפני קושי מסוים. רבי הרץ בסידור תפילה לשבת בעריכתו מעיר על בראשית א' 1: "צורת הרבים באה להראותך את שפע כוחו; אלוהים מבין ומאחד כל קצות הנצח והאינסוף".
עם זאת העובדה נותרת בעינה, שלמרות שהמילה כשלעצמה אינה מוכיחה ריבוי באלוהות, בכל זאת היא אינה שוללת אפשרות זו אלא להפך, פותחת פתח להבנה זו. לפעמים נשמעת הטענה שלא הייתה כל ברירה אחרת אלא להשתמש במילה זו בשני ההקשרים, מכיוון שאין לה חלופה בעברית. אבל טענה זו איננה נכונה; בדברים ל"ב 17-15 ובחבקוק ג' 3, למשל, מופיעה המילה "אלוה" ביחיד.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ (דברים ל"ב 15).
אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה, כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (חבקוק ג' 3).

אפשר היה להשתמש במילה זו, בלשון יחיד, בכל המקומות, אבל היא מופיעה רק ב 250- מקומות, לעומת 2,500 מקומות שבהם המילה "אלוהים" מופיעה בלשון רבים. השימוש הרב בלשון רבים דווקא מאשש את תפיסת הריבוי באלוהות ולא מהווה טענה נגדה.

פעלים בלשון רבים בצירוף השם "אלוהים"

התנגדות רבנית נוספת היא שבעוד שהמילה "אלוהים" מופיעה בלשון רבים, הפעלים שנלווים אליה מופיעים תמיד בלשון יחיד כשמדובר באלוהי האמת, וברבים כשמדובר באלוהי שקר. לפי כללי הדקדוק העברי, צריכה
להיות התאמה בין שם העצם והפועל )הנושא והנשוא(, גם במין וגם במספר. כשהמילה "אלוהים" מייצגת אלילים, הפועל שנלווה לה מופיע תמיד בהתאם לכללים אלה, בלשון רבים. אבל הם בדרך כלל מופרים כשהוראת המילה "אלוהים" היא אלוהי האמת לבדו. כלומר: השם "אלוהים" מופיע ברבים והפועל מופיע בלשון יחיד. טענה זו נכונה ברוב המקרים, אבל לא בכולם. ישנם מספר מקומות בתנ"ך שמדברים על אלוהי ישראל כשהפועל מופיע בצורת רבים. לדוגמה:

א . וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי, וָאֹמַר לָהּ: זהֶ חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי, אֶל כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא (בראשית כ' 13).
אלה הם דבריו של אברהם, עובד אלוהי האמת האחד והיחיד: "הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים…"

ב . וַיִּבֶן שָׁם מִזבְֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל, כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו (בראשית ל"ה 7).
אלה הם דבריו של יעקב, שגם הוא עבד את אלוהי האמת האחד והיחיד: "שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים…"

ג . וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ־אֱלֹהִים לִפְדּוֹת־לוֹ לְעָם וְלָשֹוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשֹוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיִם וֵאלֹהָיו (שמואל ב' ז' 23).
"אֲשֶׁר הָלְכוּ־אֱלֹהִים לִפְדּוֹת־לוֹ לְעָם…"

ד . וְיֹאמַר אָדָם: אַךְ־פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ־אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ (תהילים נ"ח 12).
"אַךְ יֵשׁ־אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ."

אלה הן רק ארבע דוגמאות מני רבות, ושוב – השימוש בלשון
רבים בפועל שמתייחס לאלוהי האמת האחד תומך בתפיסת הריבוי
באלוהות.

המילה "אלוהים" מתייחסת לשתי דמויות אלוהיות שונות

כאילו על מנת לאשש את הטענה בדבר הריבוי, קיימים מצבים בתנ"ך שבהם המונח "אלוהים" מתייחס לשתי דמויות שונות באותו פסוק.
לדוגמה, תהילים מ"ה 8-7 :
"כִּסְאֲךָ, אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ."

הדברים בפסוקים אלה מופנים לאלוהים. בהמשך הדברים מוזכר גם "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ", אף על פי שהדברים עדיין מופנים לאלוהים. הכתוב מבחין בין שתי דמויות נפרדות; "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ" הוא שמשח את אלוהים
הנזכר בפסוק הקודם בשמן ששון ורומם אותו מעל לחבריו. דוגמה נוספת אפשר למצוא בהושע א' 2, 7:
"תְּחִלַּת דִּבֶּר־יהוה בְּהוֹשֵׁעַ. וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זנְוּניִם וְיַלְדֵי זנְוּניִם, כִּי־זנָֹה תִזנְֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יהוה:.. וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוה אֱלֹהֵיהֶם, וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים."
הדובר הוא אלוהים, שאומר שהוא ירחם על בית יהודה ויושיע אותם באמצעות ה' אלוהיהם. אלוהים הדובר בפס' 2 מבטיח בפס' 7 להושיע את ישראל באמצעות "ה' אלהיהם". גם במקרה זה המילה "אלוהים"
מייצגת שתי דמויות נפרדות באותו קטע.

שם ה' המפורש מיוחס לשתי דמויות אלוהיות שונות

לא רק המילה "אלוהים" מתייחסת לשתי דמויות שונות באותו פסוק, אלא גם שמו המפורש של אלוהים. דוגמה לכך אפשר למצוא בבראשית י"ט 24:
"וַיהוה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת יהוה מִן־הַשָּׁמָיִם".

הכתוב מייחס את השם לאחד משלושת האורחים שביקרו את אברהם (י"ח 33-22). ה' נמצא עלי אדמות, והוא ממטיר גופרית מה' שהוא בשמים (י"ט 24). באותו טקסט מופיעות שתי דמויות שונות שנקראות ה'.
דוגמה אחרת אפשר למצוא בזכריה ב' 13-12 : "כִּי כֹה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַניִ אֶל־הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ: כִּי הִנְנִי מֵניִף אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם, וִידַעְתֶּם כִּי־יהוה צְבָאוֹת שְׁלָחָניִ."
שוב, ה' שמדבר בפסוקים אלה נשלח על ידי ה', כדי להגשים מטרה מוגדרת.

"אדוני" – שם עצם בלשון רבים

שם נוסף לאלוהים בתנ"ך הוא "אדֹניָ", בצורת רבים (האדונים שלי ולא האדון שלי).

כינויי גוף ברבים

לעתים אלוהים מתייחס לעצמו בכינויי גוף בלשון רבים. לרוב, מופיע בתנ"ך שימוש בגוף ראשון יחיד כשאלוהים מדבר על עצמו, אבל ישנם גם כמה מקרים שבהם אלוהים מדבר בלשון רבים:

א . בראשית א' 26

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ."
ריבוי הישויות באלוהות בפסוק זה ברור: "נַעֲשֶׂה… בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".
היהדות מלמדת שפועל "נעשה" מתייחס למלאכים, אבל טענה זו לא תיתכן. אלוהים לבדו עסק במלאכת הבריאה והמלאכים לא מוזכרים באף מקום בהקשר זה. לא יכול להיות שאלוהים התייעץ עם המלאכים, שאם כן הכתוב היה מזכיר זאת, כפי שעשה במלכים א' כ"ב 23-12, כשאלוהים נועץ בצבא השמים שעמד לפניו בנוגע למצב מסוים. לא זה המצב המתואר בבראשית א'. זאת ועוד, המילה "בְּצַלְמֵנוּ" אינה יכולה להתייחס למלאכים, מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים ולא בצלם מלאכים. למען האמת, נחמיה בעצמו מחזק עמדה זו שאלוהים לא נעזר במלאכים במלאכת הבריאה: "אַתָּה-הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל-צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל-אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל-אֲשֶׁר בָּהֶם" (נחמיה ט 6)
רש"י פירש:
"לפי שהאדם בדמות מלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם… נעשה אדם – אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".
מובאה זו מראה עד כמה הרבנים נאלצים להרחיק לכת כדי להתחמק ממושג הריבוי באלוהות.
מדרש בראשית רבה (ח' ח') מכיר במשמעותו החשובה של פסוק זה ומעיר כלהלן:
"ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיוון שהגיע לפסוק 'ויאמר אלוהים נעשה אדם' וכו' אמר: 'ריבונו של עולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?' אמר לו: 'כתוב. הרוצה לטעות יטעה'" (מדרש רבה לבראשית א' 26).
ה"מינים" שמוזכרים בהקשר זה הם היהודים המשיחיים. ברור שהמדרש פשוט מנסה לחמוק מהבעיה ואינו מצליח לספק הסבר מניח את הדעת לעובדה שאלוהים מתייחס אל עצמו בלשון רבים.

במדרש רבה ט ט כתוב:
"שאלו המינים את ר' שמלאי: 'כמה אלוהות בראו את העולם?' אמר להם: 'אני ואתם נשאל לימים ראשונים הה"ד 'כי שאל נא לימים ראשונים' וגו' (דברים ד לב). 'בראו אלהים אדם' אין כתוב כן, אלא 'ברא אלהים'
(שם שם), חזרו שאלו אותו מהו דכת' 'בראשית ברא אלהים' וגו', אמר להם 'בראשית בראו אלהים' אין כתוב כן, אלא 'ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא תשובה למינים אתה
מוצא רפואתה בצידה. חזרו ושאלו אותו מהו דכת' 'ויאמר אלהים נעשה אדם' וגו'. אמר להון קרון דבתריה (קראו את הכתוב בהמשך): 'ויבראו  אלהים את האדם' אין כת' אלא 'ויברא אלהים' (בראשית א' כז)".
קטע זה מתאר שיחה בין יהודים משיחיים לבין רבי שמלאי. היהודים המשיחיים שואלים אותו מדוע שמות העצם וכינויי הגוף מופיעים בלשון רבים. הרב עונה שעובדה זו אינה מהווה ראיה לריבוי באלוהות מכיוון שהפועל שאחריהם מופיע תמיד בלשון יחיד ולא רבים.

רבי יעקב קולי כתב כדלהלן (בתרגום חופשי):
"כאן דרוש הסבר מכיוון שהניסוח מפתיע. הלא־מאמינים טוענים שקיים ריבוי באלוהות ומנסים להמציא לכך סימוכין מפסוק זה, מכיוון שכתוב בו 'נעשה אדם' בלשון רבים. מדוע התורה השתמשה בלשון רבים? יש האומרים שהאדם דומה למלאכים ולכן הם רצו שייברא מייד. אלוהים הכריז ואמר להם: 'בואו נעשה אדם. בואו שמחו, מכיוון שאני עומד לברוא את האדם'" [וכאן הוא מצטט את רש"י כלעיל]
.(The Torah Anthology, Maznaim, New York, 1977, pp.108-107)
לבסוף, הרמב"ן אמר על פסוק מכריע זה שלשון רבים מרמזת על אלוהים והאדמה; האדם נוצר מהאדמה והרוח והנפש מאלוהים.

ב . בראשית ג' 22

וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה | פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

ג . בראשית י"א 6

וַיֹּאמֶר יהוה: הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזהֶ הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזמְוּ לַעֲשׂוֹת.

ד . ישעיהו ו' 8

וָאֶשְׁמַע אֶת־קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר: אֶת־מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ־לָנוּ? וָאֹמַר: הִנְנִי, שְׁלָחֵניִ.
בפסוק זה קיים ניגוד לכאורה בין היחיד ("אשלח") לבין הרבים ("לנו"), אלא אם כן רואים בו ריבוי הקיים בתוך אחדות.

תיאורים בלשון רבים

היבט נוסף שנובע מהניסוח המקראי הוא העובדה שהשמות ותארי
השם המשמשים בקשר לאלוהים מופיעים בדרך כלל בלשון רבים. לרוב, כשמדברים על האלוהים האחד התארים מופיעים בלשון יחיד. אבל לפעמים אפשר למצוא אותם בלשון רבים. לדוגמה:

א . יהושע כ"ד 19
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם: לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת־יהוה, כִּי־אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא, אֵל־קַנּוֹא הוּא, לֹא־יִשָֹּא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.

ב . תהילים קמ"ט 2
יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּניֵ־צִיּוֹן יגִָילוּ בְמַלְכָּם.

ג . קהלת י"ב 1
וּזכְֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגּיִעוּ שָׁניִם אֲשֶׁר תֹּאמַר: אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ.

ד . ישעיהו נ"ד 5
כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל־הָאָרֶץ יִקָּרֵא.