תשובות ל”מחפשים גיליון 6″ [יד-לאחים]

“מחשבה יהודית” / מאת הרב יחזקאל סופר

בגיליון ישנה כתבה על חשיבותם של מעשים על מנת לבסס דרך התקשרות אל הבורא. ישנו ניסיון להוכיח עד כמה אנחנו טועים בחשיבה שלנו, שמתמקדת באמונה, ועד כמה דווקא המעשים הם אלא שקובעים וחשובים לקדוש ברוך הוא. הכתבה ממשיכה להעמיק עד כמה חשוב הדיוק בביצוע המעשים, ורק דרך דיוק כזה או אחר נוכל להגיע אליו.

כל כך מדוייקים, שמוצגת השוואה למספר טלפון, כי מספיק שספרה אחת תהיה לא במקום- והשיחה לא תתבצע. דוגמא נוספת שמשמשת לתיאור החשיבות של הפרטים הקטנים היא כתובת של אתר אינטרנט. במידה ואחת הנקודות תזוז תו אחד ימינה או שמאלה- האתר לא יעלה.

ציטוט–  “רק אקט של התקשרות שהבורא הכתיב לנו כדי לעמוד איתו בקשר יכול להיות אמצעי התקשרות שדרכו נדבר עם האל. המספר שהבורא הכתיב לנו הוא 613”.

אם כך, בואו ונשתמש באותו ההגיון בדיוק בשביל להבין עד כמה אירונית ופראדוקסלית החשיבה הזאת. חלק נכבד מאוד מתרי”ג המצוות- ספרות רבות ממספר הטלפון של הבורא- הן המצוות הסובבות את המזבח, המקדש ולב הליבה – הקרבת הקורבנות.

 

אם ככה, לא משנה כמה מצוות קטנות נקיים פה ושם, כמה פעמים נלחץ על מקשי הטלפון שאנחנו כן מכירים, עדיין לא נצליח להתקשר, כי כמו שכבוד הרב בעצמו הקדים ואמר- “רק אקט התקשרות שהבורא הכתיב” והוא אכן הכתיב- קורבנות דם.

בטלפון של הרב, חסרות הספרות 1 עד 7.

ואם ננסה לשכנע את עצמינו שהעיקר הכוונה, ואם אנחנו “מרגישים” שהמצוות שאנחנו כן ממלאים מספיקות כדי להחליף את עבודת הקורבנות במקדש, אז במילותיו של כותב המאמר עצמו: “לפי היהדות, אין להשוות רצון של אדם לעשות מעשה טוב, למעשה עצמו. כיוון שבאקט המעשי יש עוצמה שלא ניתן למצוא בשום רגש כלשהו”.

בחסדו של אלוהים הוא נתן לנו קורבן להסתמך עליו- הקורבן של המשיח בעד החטאים שלנו. אחרי שהוא חייג בשבילנו את מספר הטלפון לאלוהים- יש לנו תקשורת מלאה איתו.

 

יד לאחים:

  • א. בלוקס ב’ 22 כתוב: “וַיִּמְלְאוּ יְמֵי טָהֳרָם כְּתוֹרַת משֶׁה”, אך ע”פ תורת משה (ויקרא י”ב), מרים לבדה זקוקה לטהרה ולא יוסף. אז מדוע כתב לוקס “ימי טהרם” ברבים?
  • ב. הבעיה השנייה: כיצד טהרת מרים ופדיון הבן התרחשו באותו יום? טהרתה של אישה מתבצעת 40 יום לאחר לידת בן (ויקרא י”ב) ומנהג פדיון הבן נקבע מיד במלאת 30 יום מהולדת הילד.
  • ג. גם בהמשך, מדוע משפחתו של ישוע מקיימת את מצוות העלייה לרגל רק פעם בשנה – לחג הפסח (לוקס ב’ 41) ולא גם בשאר החגים, כמצווה בתורה (דברים ט”ז)?
  • ד. מתי טוען שברצח הילדים בבית לחם קוימה נבואתו של ירמיהו ל”T 15: “רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם”. אבל זה הזוי: ראשית, בית לחם נמצאת בשטח של יהודה – ואמו של יהודה היתה לאה, לא רחל. שנית, בנבואת ירמיהו לא מדובר על ילדים שנרצחו אלא על ילדים שיצאו לגלות וישובו בעתיד.

תשובה:

יד לאחים מבולבלים מאחר והם לוקחים את הדיווחים הנאמנים שערכו לוקס ומתי ומערבבים אותם עם מסורות שונות ומנהגים שאין להם בסיס מציאותי.

  • כאשר לוקס כותב “יְמֵי טָהֳרָם”, מניין ליד לאחים כי הוא מכוון למרים וליוסף? הכוונה יכולה להיות לימי טהרתם של האם והתינוק; ישוע עבר טקס “טהרה” כאשר נימול,[1] קודם לכן (לוקס ב’ 21) ומרים סיימה את ימי טומאתה לאחר 33 יום שבהם ישבה בדמי טהרה (ויקרא י”ב 4). אגב, אין בכך זה לרמוז כי ישוע לא היה טהור, אלא שמנוקדת מבטם של הוריו הוא היה מחויב במכלול הטקסים היהודיים ע”פ התורה. אדרבא, לפי מסורת קדומה, “הבכור צריך לכפר על חטאה של חוה”ולא על חטאו שלו.[2]

אפשרות נוספת לשימוש בלשון רבים (“טהרם”) יכולה להיות בכך שהכוונה היא בסך הכל באופן כללי לימים עצמם. דהיינו: “ימי טהרם” – טהרתם של הימים האלה שבהם חיכתה מרים לסיום טומאתה.

על כל פנים, כפי שהודו יד לאחים, לוקס מצטט ישירות מהתורה ולכן אין כל סיבה להניח כי לאחר שבדק וציטט את הפסוק הרלוונטי הוא יסתור אותו בלי משים.

  • יד לאחים תוהים כיצד טהרת מרים ופדיון הבן התרחשו באותו יום, שהרי בתקופת בית שני נהוג היה לקיים את פדיון הבן בדיוק ביום השלושים ללידה.

מצד אחד, קובעים יד לאחים כיצד ייתכן ששני הטקסים יתרחשו באותו יום; מצד שני, הם מודים כי פדיון הבן ביום השלושים איננו אלא מנהג. לוקס ציטט את מצוות פדיון הבן ישורות משמות י”ג 2 ושם אין כל רמז למועד הטקס. בספר במדבר י”ח 16 נאמר כי אין לערוך את הטקס אלא לאחר שעברו 30 יום מהוולד התינוק ולא לפני כן. עם-זאת, בניגוד לדברי יד לאחים, ידוע כי בתקופת בית שני קבעו חז”ל כי “הפדיון ייעשה לאחר שלושים יום, ואין להקדימו, כי לפי הגדרתו של רבן שמעון בן גמליאל “כל ששהה ל’ יום באדם אינו נפל”.[3] יתרה מכך, התלמוד קבע כי אם “לא פדה האב את בנו בזמן, יכול לפדותו “עד עולם” (בבלי, בכורות י”ב ע”ב)” ואין בכך משום עבירה.[4]

אגב, אם יד לאחים מחפשים סתירות, אולי כדאי להם להתחיל עם חז”ל, שהרי חלקם “נהגו בפועל לפדות לפני שלושים יום…[5] “אמוראי בבל היו חלוקים בדעתם אם הבן פדוי כשנפדה לפני שלושים יום: “רב אמר: פדוי. ושמואל אמר: אין בנו פדוי”.[6]

  • יד לאחים מלינים על-כך שמשפחתו של ישוע עלתה לירושלים רק בפסח ולא שלוש פעמים בשנה כמצווה בתורה (דברים ט”ז 16). הם מבססים את קביעתם על לוקס ב’ 41, שם כתוב: “וְעָלוּ הוֹרָיו יְרוּשָׁלַיִם מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לָחֹג אֶת־חַג הַפָּסַח”. דא עקא, בניגוד גמור למסקנה של יד לאחים, תיאורו של לוקס בסך הכל מדגיש כי הוריו של ישוע עלו לחוג את הפסח בירושלים, כפי שהם עושים מדי שנה. זה הכל! לוקס לא אמר כי הם עלו רק בפסח; לראייה, כמה פסוקים קודם לכן, מתואר כיצד באו הוריו של ישוע לירושלים במועד אחר ולא בחג המצות (לוקס ב’ 22). נדמה כי יד לאחים פספסו זאת ותחבו מילים לפיו של לוקס רק מתוך שנאתם העיוורת לברית החדשה.
  • יד לאחים נטפלים לציטוט מירמיהו הופיע בבשורת מתי ב’ 18. אך אם הם רק היו קוראים את הכתוב בעיון, הם היו מגלים על-נקלה כי מתי בסך הכל מדווח את מה ששמע וככל הנראה, כאשר הרג הורדוס את הילדים בבית לחם, נזכרו האבלים בפסוק מירמיהו והתנחמו בו.

יד לאחים טענו כי כיוון שרחל לא היתה אמו של יהודה, הציטוט אינו מתאים, כי בבית לחם גרו צאצאיו של יהודה. אך דבר ראשון, רחל תמיד נחשבה במסורת ישראל ל”רחל אמנו” ולא לאמם של יוסף ובנימין לבדם.[7]

דבר שני, השימוש שעורך מתי בנבואת ירמיהו נעשה מתוך רגשות קינה ואבל ולכן, כל ניסיון לתפוס אותו במילה מפספס את הרעיון הכללי. “רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו”… הוא מקבילה ברורה למסופר על יעקב: “וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאֹלה, ויבך אֹתו אביו” (בר’ לז, לה). הצירוף “מיאן להינחם” משמש במקרא רק בשני המקומות הללו. יעקב ביכה את יוסף… ורחל מבכה את בניה הגולים… יעקב ביכה את בנו הביולוגי… ובנבואת ירמיהו מתרחבת היריעה ונפרש אופק לאומי: רחל מבכה על בניה – עם ישראל בכללותו”.[8]

דבר נוסף, כאשר מצטט מתי מירמיהו ל”א, הוא למעשה רומז על הברית החדשה שעתידה להיכרת בדמו של המשיח ישוע. באותו הפרק, פס’ 31-32 נאמר: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה’ וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'”. בצטטו מירמיהו ל”א, מבקש מתי לא להסתפק במוות, בבכי ובאבל, אלא לתת מקור של תקווה ונחמה; תקווה אשר התגשמותה גלומה בלידתו הפלאית של המנחם (המשיח), במותו המכפר על הצלב ובתקומתו מן המתים.

פולחן אלילי סביב הילד?

יד לאחים: “לפי מתי, החכמים מהמזרח באו בעקבות כוכב לכת לבית המשפחה וערכו שם פולחן אלילי סביב התינוק. אם יוסף היה יהודי צדיק, כיצד נתן למגושים לערוך בביתו פולחן אלילי של עבודה זרה?”

תשובה:

  • כפי שהבהרנו קודם לכן, בשורת מתי אינה מציינת כי המגושים באו לביתם של יוסף ומרים בנצרת; אדרבא, מהטקסט היווני המקורי ברור כי הם הגיעו לבית לחם ופגשו את ישוע היכן שנולד (מתי ב’ 1-9), ממש כפי שמתואר גם בלוקס ב’ 4-7.
  • יד לאחים מביעים תמיהה וזלזול לנוכח כוכב הלכת אשר סימן את הולדת המשיח. בעושם זאת הם מתעלמים לחלוטין מנבואתו של בלעם על כוכבו של המשיח (במדבר כ”ד 17), אך יתרה מכך, יד לאחים מתעלמים מכור מחצבתם – מחז”ל ומספר הזוהר – שהרי שם מבואר כי מלך המשיח “יתגלה… בארץ הגליל, כאשר [יראה] כוכב בצד מזרח” (זוהר, חלק א’ דף קיט/א, מתורגם מארמית).
  • יד לאחים מתקיפים את יוסף בגין פולחן האלילים שהרשה למגושים לערוך מול המשיח שנולד. אך בבשורת מתי כתוב כי החכמים מן המזרח בסך הכל באו להשתחוות לפני המשיח היהודי שזה עתה הגיח לעולם. על אפם וחמתם של יד לאחים, מעשיהם של המגושים הנוכריים דווקא מהווים התגשמות לשלל נבואות מקראיות המדגישות כי בבוא העת השתחוו הגויים לפני משיח ישראל ויכבדוהו במתנות (למשל: בראשית י”ב 3, מ”ט 10; ישעיהו מ”ט 6; תהלים ע”ב 11-17; דניאל ז’ 13-14).

 

 

 

 

[1] ראו הרחבה בספרו של פרופ’ ניסן רובין, “ראשית החיים”, 2005: 28-31.

[2] פרופ’ אליעזר בשן, “הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה”, 2005: 198.

[3] פרופ’ ניסן רובין, “ראשית החיים”, 2005: 128.

[4] שם, 129.

[5] שם.

[6] שם, עמ’ 129.

[7] ראו במאמרו של אלי שילר “קבר רחל”, בתוך: ד”ר גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – בית לחם אפרתה, 1998: 98.

[8] פרופ’ יעל שמש, “אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית”, 2015: 269.

אולי גם יעניין אותך: