"ושמענו ועשינו"?

בגיליון מספר 45 של המגזין "כיוון" כתבתי על התלבטות שהייתה לי ולאשתי בנוגע לשמירת מצוות התורה בימות המשיח. בסופו של אותו מאמר סיכמתי כי ישנן מצוות שאני ואשתי משתדלים לשמור אך ורק מתוך כבוד למסורת ישראל.

למען האמת, לא הייתי טורח להזכיר זאת אלמלא חשבתי שיתכן ובלבלתי בין שני דברים שאינם אחד. כעת אנסה להסביר למה כוונתי. כאשר דיברתי על מסורת ישראל כנראה ששכחתי לציין כי מסורת זו, הנשענת על ההלכה הרבנית המתבססת על התורה שבעל-פה, שונה לגמרי מהתורה הכתובה שניתנה לנו היְשר מאלהים, על-ידי משה.

במילים אחרות, היהודים-האורתודוקסים המכונים "דתיים", מתיימרים אמנם לשמור את מצוות התורה במלואן, ברם יש לזכור כי בראש ובראשונה הם נוהגים לפי מצוותם של הפרושים, דהיינו – הרבנים. הקִרבה ביןתורת משה לבין שלל הסייגים ששמו לה הפרושים, כמוה הקרבה בין מזרח למערב.

דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא דווקא במאמר מן התלמוד הבבלי, המספר על-כך שיום אחד הוריד ה' את משה רבנו מגן-העדן ישירות לשורה האחרונה בבית מדרשו של רבי עקיבא כדי שְיווכח בלימוד התורה, ומשה שצפה בעקיבא מְבאר את החוּמש ומתפלפל על כל אות ותו, לא הבין כלל את הפירוש החדש (מסכת מִנחות, כט')! ממש לא להאמין: משה רבנו בכבודו ובעצמו – שעליו כתבו חז"ל (מסכת אבות, א) כי העביר את התורה ליהושע ולזקנים, עד שזו הגיעה לחכמי המשנה והתלמוד – אותו משה, לא השכיל להבין את לימודה של אותה תורה ממש, כאשר זו יצאה מפיו של רבי עקיבא.

על-כן, אל לנו לטעות ולכנות את היהודים שומרי המצוות בשם: "בני דת משה" (כפי שנהגו האירופאים לכנותם בשלהי ימי-הביניים), אלא "בני דת הפרושים". דוגמא זו, בכוחה גם לחדד את ההבדל שנוצר בין היהדות המשתקפת מהתנ"ך, לבין היהדות בת זמננו, הלא היא – יהדות ההלכה הרבנית.

שנים שברתי את הראש, כיצד יתכן כי חז"ל שמו דגש כה רב על לימוד התורה לשמה, כאשר החומש מדגיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי עלינו ללמוד את התורה על מנת לשמור ולעשות אותה (למשל בדברים ד: 6-5 וגם ה: 1, 29). ברם לפתע הבנתי, חז"ל לא התכוונו בדבריהם לתורה שבכתב, אלא לתורה שבעל-פה. בפועל, מה שהם עשו היה לקחת את המקומות בתורת משה המצווים על לימוד התורה שבכתב, ולכוון אותם לתורה שבעל-פה בלבד.

הם גם השמיטו את העשייה שבאה אחרי הלימוד וכך נותרנו רק עם תלמוד התורה לשמה, היינו: ללמוד בשביל ללמוד, כי זו מהות המצוות. ישעיהו ליבוביץ (ליבוביץ, "שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם", 1979) המחיש זאת היטב כאשר לקח את פסוקים 6-9 מ"שמע ישראל" (דברים ו) – פסוקים המכוונים לתורה שבכתב – והשליך אותם על התורה שבעל-פה ובכך למעשה נתן משנה-תוקף לקיומן של הישיבות-התורניות שבהן כידוע, מושם דגש בעיקר על לימוד הגמרא.

בסעיף התשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו, פוסק הרמב"ם כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", ואף על פי כן, מבחינה מעשית, זנחו הרבנים לגמרי את תורת משה והחליפו אותה בתורה שבעל-פה, היא ההלכה. בפירושו לפסוק מדברים יג: 1, מציין אמנם הרמב"ם כי "'לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו' (דברים יג): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה…" אך באותה נשימה הוא לא שוכח להזכיר לנו כי הכוונה איננה רק לתורה הכתובה, אלא: "…בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה" ("משנה תורה", ספר שופטים, הלכות ממרים ב).

בכך למעשה, הוא יוצר השוואה מלאכותית בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. למרות שאם להסתמך על חז"ל, הרי שלמוד התורה שבעל-פה אף עולה בערכו על זה של התורה: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה, במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר, בגמרא (תלמוד) – אין לך מידה גדולה מזו…" (בבלי, בבא מציעא לג', א). זו היא אפוא הפגנה ברורה של עידוד ללימוד התורה שבעל-פה על-פני תורת משה.

עד כמה שזה נשמע מפתיע, לימוד התורה לשמה עומד בסתירה גמורה לכתוב בתורת משה. בחומש אנו רואים בבירור כי בכל פעם שמופיע הציווי ללמוד את התורה, מיד אח"כ מופיעה המילה "לעשות" בהטיות שונות של אותו השורש. כך נאמר בפירוש בדברים ד: 6-5: "למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלהי לעשות… "ושמרתם ועשיתם" וגו'. ובפרק ו פס' א: "ללמד אתכם לעשות".

אגב, פרקים ד' עד ח' בספר דברים מלאים בפסוקים המצווים בצורה מפורשת לעשות את התורה ולא רק ללומדה. הדגש שם הוא לשמור ולעשות את התורה. והקדוש ברוך-הוא חזר ואישר בדיוק את אותו הדבר גם בפניו של יהושע בן-נון כאשר צִווה אותו לשמור "לעשות ככל הכתוב בו" (יהושע, א: 8) ולא להסתפק רק בלהגות "בו יומם ולילה" (שם).

לאמיתו של דבר, ספר שמות מראה כי מיד לאחר שבני ישראל קִבלו את התורה, הדבר הראשון שעשו היה להכריז כי "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות, כד: 7). וספר דברים חוזר על-כך ומוכיח חד-משמעית כי את החוקים והמשפטים אשר דבר ה' באזני העם יש ללמוד, לשמור ולעשות (פרק ה: 1). ממש באותו פרק משיבים בני ישראל לציווי זה ואומרים כי  "את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, ושמענו ועשינו" (שם, פס' 24). לסיכום, דְבר ה' אינו משאיר מקום לספק: עלינו ללמוד את התורה על-מנת לעשותה ולא להפוך את העשייה לְלִמוד בלבד.