האם יש עוד דרכים לכפרה וסליחה מלבד דם? ("חסד חפצתי ולא זבח")
נניח ואקבל את ההנחה שהתורה מייחסת חשיבות לקורבנות דם. התנ"ך והתורה מפרטים עוד דרכים נוספות המספקות כפרה וסליחה מלבד דם, לא?
אין כל ספק שקורבן דם הוא צורת הכפרה החשובה והעיקרית בתנ"ך. הדם הוא חיוני, בסיסי ואין לו תחליף. היות שקורבנות דם הם ליבה ונשמתה של הכפרה בתנ"ך, הברית החדשה מצהירה שללא שפיכת דם אין כפרה. התלמוד מלמד שבמסגרת הקורבנות, הדם הוא זה שבכוחו לכפר. אם תוציא מן הכתובים את נושא הדם, כל המסר של הכפרה יקרוס כליל.
לפני שנבדוק אם אלוהים ציווה בתנ"ך על צורות שונות של כפרה, הבה נבדוק קודם את מידת חשיבותה של כפרת הדם כפי שהיא עולה מהתנ"ך. רק אז נוכל לבחון את מידת הדיוק של הדברים שהברית החדשה מלמדת בנושא באיגרת לעברים, "על פי התורה כמעט הכל מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה" (ט' 22).
משחר ההיסטוריה האנושית התורה מתעדת קורבנות שבני אדם העלו לאלוהים, בין שזה נעשה ביוזמתם ובין שעל פי מצוות אלוהים. בספר בראשית מסופר על קורבנות מן החי שאלוהים העלה עבור הבל, נוח, אברהם ויעקב. אבל הסיפורים האלה אינם מוכיחים דבר, כי אין בהם כל אזכור מפורש לכך שהם סיפקו סליחה. קשה להוכיח בעזרתם ששפיכת דם עומדת במרכזה של אמונת האבות. הדם הוא חשוב, כן; מרכזי, לא.
אבל כשמגיעים לספר שמות המצב מתחיל להשתנות. שפיכת הדם – על פי מצוות אלוהים – הופכת לנושא מרכזי. ערב יציאתם של בני ישראל ממצריים היה זה דמו של שה הפסח, שנמרח על משקוף הבית ועל המזוזות, ששימש אות למלאך המוות. "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצריים" (שמות י"ב 13). המצווה של אלוהים היתה מפורשת ומפורטת:
"ויקרא משה לכל זקני ישראל, ויאמר אליהם, "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ושחטו הפסח. ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ועבר ה' לנגף את מצריים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף".
שמות י"ב 23-21
בחג הפסח הראשון, היה זה רק דמו של שה הפסח שנזבח שהפריד בין חיים למוות.
בשמות כ"ד מתואר ציון דרך נוסף בתולדות העם: כריתת הברית בינם לבין אלוהים. גם האירוע הזה נחתם בדם. בתורה נאמר שמשה הסביר לעם את מצוותו של אלוהים ואת דרישותיו, וכי הם הגיבו במילים, "כל הדברים אשר דיבר ה' – נעשה" (שם, פס' 3).
"וישלח [משה] את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. וייקח משה חצי הדם, וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח. וייקח ספר הברית, ויקרא באוזני העם ויאמרו, "כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע". וייקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר, "הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם, על כל הדברים האלה".
פס' 8-5
משה זרק את הדם על העם, ובכך הבהיר מעל לכל ספק שהברית הזאת נחתמה בדם.[164] אין ספק שהטקס היה מאוד חשוב, ותהיה זאת טעות להמעיט בערכו של הדם ובַמקום שהיה לו באמונת אבותינו. תרגום אונקלוס, התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית, ששימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה, הוסיף לשמות כ"ד 8 את המילה לכפרה, "וייקח משה את הדם, ויזרוק על המזבח לכפרה על העם". כמה מעניין! המסורת הרבנית שמשתקפת בתרגום אונקלוס הרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים, והצהירה שהדם ניתן ככפרה בעד העם. זוהי הוכחה לכך שהרבנים בתלמוד והבאים אחריהם הבינו היטב שהדם והכפרה קשורים זה בזה.[165] הרי זה כאילו יש קשר מנטלי בין המילים "דם" ו"כפרה", כפי שיש קשר מיידי בין מילים כמו "בעל" ו"אשה", או "מייקל ג'ורדן" ו"כדורסל". קורבנות דם וכפרה מתאימים זה לזה כמו יד לכפפה.
אם כך, כבר בספר שמות יש שני אירועים מרכזיים שקשורים בשפיכת דם: הראשון, חג הפסח. השני, אישור הברית שאלוהים כרת עם עמו. לכן אין כל פלא שהדם הותז על הכוהנים ועל המזבח במהלך הקדשתם לאלוהים. התהליך היה כזה: קורבנות כפרה הועלו לאלוהים (שמות כ"ט 33), ודמם של בעלי החיים שימש במהלך הטקס שבו הוקדשו הכוהנים והמזבח. כך מתואר הטקס בפס' 20, "ושחטת את האיל, ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אוזן אהרון ועל תנוך אוזן בניו הימנית, ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית, וזרקת את הדם על המזבח סביב".
מדוע היה צריך לזרוק או "לתת" דם? יש לכך לפחות שתי סיבות: ראשית, הכוהנים והמזבח לקחו חלק ישיר בכפרה שסופקה לעם ישראל, ולכן שניהם הוקדשו באמצעות דם. שנית, הדם סיפק טיהור גם לכוהנים וגם למזבח.[166] הדברים האלה רק מבהירים כמה חיוני היה חלקו של הדם בכל עניין הקורבנות.[167]
נמשיך עם ספר שמות. הקטע החשוב הבא הוא בפרק ג' פס' 10. זוהי ההתייחסות הראשונה בחומש ליום הכיפורים, "וכיפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, קודש קודשים הוא לה' ". מדהים! ההתייחסות הראשונה לכפרה שאמורה להתרחש ביום הכיפורים אינה אומרת דבר על תפילה, מעשים טובים או צום. אפילו מילה אחת לא נאמרת כאן על חזרה בתשובה, ככל שהדברים האלה הם חשובים וחיוניים.[168] אבל התורה מדברת רק על דם. מדוע? משום שטקסי הכפרה קשורים קשר הדוק בדם. אם מוותרים על הדם, אין כפרה.
בנקודה זו מן הראוי לפנות לוויקרא ט"ז, שם מתועדים בפרוטרוט דיני יום הכיפורים. פרק זה מבהיר שהדם הוא חיוני ומרכזי הפרק מדבר על הטקסים שהכוהן הגדול צריך לערוך ביום הזה:
"ולקח מדם הפר והיזה באצבעו על פני הכפורת קדמה, ולפני הכפורת יַזֶה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והיזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת. וכיפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם… ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכיפר עליו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב. והיזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, וטיהרוֹ וקידשוֹ מטומאת בני ישראל.
ויקרא ט"ז 16-14, 19-18
אם כך, קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר עלי אדמות, המקום שבו אלוהים הבטיח להתגלות לעמו (ראה פס' 2), טוהר מטומאת בני ישראל באמצעות דם, בדיוק כמו המזבח ואוהל מועד. כל מה שהיה קשור בכפרה ובטיהור – נעשה בדם.[169]
אחזור ואומר: אלוהים ציווה שיום אחד בשנה יוקדש לכפרה על כל העם, והדם היה במוקד הטקסים שנעשו במהלך אותו יום. היה מקום אחד שבו אלוהים הבטיח להתגלות לעם (המשכן ומאוחר יותר המקדש), ומקום אחד שאליו נדרש העם להביא את קורבנותיו (המזבח), ושני אלה טוהרו באמצעות דם. אל לנו להמעיט בחשיבות הדם.
בכל פעם שמוזכר עניין הכפרה (ארבעים ותשע פעם בסך הכל) לאורך כל ספר ויקרא – הספר שמתמקד בקורבנות ובכפרה, הוא תמיד קשור בקורבנות דם (ראה להלן לגבי פרק ה' 13-11). הפסוק שמסביר את הסיבה לכך נמצא בפרק י"ז 11, "כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר".[170]
כמובן שאני מודע לניסיונם של מתנגדי המשיחיות להמעיט בחשיבות הנאמר בוויקרא י"ז 11. לטענתם, ההקשר של הפסוק מבהיר שמדובר באיסור על אכילת דם (ראה פס' 10), ולכן פס' 11 בסך הכל מסביר מדוע אכילת דם היא אסורה – משום שהוא שימש לצורך כפרה. אבל מתנגדי המשיחיות מדגישים שפס' 11 אינו מלמד שדם הוא הדרך העיקרית או הדרך היחידה לכפר.[171]
למרבה הצער, בזמן שמאשימים את היהודים המשיחיים בכך שהם מתעלמים מן ההקשר של ויקרא י"ז 11, במציאות יש לנו מתנגדים שבעצם אינם שמים לב לפסוק עצמו. רש"י אמר, "כי נפש הבשר של כל בריה – בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש". במילים אחרות, לקורבן הדם יש תפקיד חשוב ומרכזי בתורה משום שהוא פעל על עיקרון התחליף, כלומר חיים תמורת חיים. במדרש קדום על ויקרא א' 2 נאמר, "בשעה שמתנדבין קורבן [עולה], נשחט [הקורבן] ונזרק הדם על גבי המזבח, מעלה אני עליכם כאילו נפשכם הקרבתם".[172] כלומר, כאשר אתם מקריבים קורבן מרצון ודמו נשפך על המזבח, אני מתייחס לזה כאילו הקרבתם את עצמכם. רבי ג' ה' הרץ מציין בפירושו לוויקרא י"ז 11, "השימוש בדם, שמייצג חיים, במהלך טקסי הכפרה, מסמל את המסירה המוחלטת של חיי המקריב לאלוהים, ומרמז שהכניעה של האדם לרצון אלוהים מביאה מחילה".[173] בנוגע לוויקרא י"ז 11 אמר חוקר התנ"ך המשיחי ג'והן א' הארטלי:
"שפיכת דמה של חיה הוא גם חשוב. הדם מייצג את נפש החיה, את ה"חיים" שלה. המקריב הזדהה עם החיה כשסמך את ידיו על ראשה; באמצעות מחווה זאת המקריב מכיר בכך שהחיה, במותה, תיקח את העונש שמגיע לו על חטאיו. יש להדגיש ששיטת הקורבנות מכריזה בראש חוצות שהעונש על החטא הוא מוות. לכן יש צדק במסירת נפש על המזבח בעד חייו של המקריב.[174]
אין כל פלא שהרבנים בתלמוד הרבו להשתמש בטקסט של ויקרא י"ז 11 כדי להוכיח שכוחם המכפר של הקורבנות מצוי בדמם. במספר מקומות בספרות התלמודית – עלי לציין שבכמה מקורות ברי סמכא – נאמר ש"אין כפרה אלא בדם", בדיוק כפי שנאמר באיגרת לעברים ט' 22. כמה מהמלומדים היהודים המובילים (ראה להלן) טוענים שמחבר האיגרת לעברים בעצם חזר על הגישה היהודית שהיתה מקובלת בימיו בקנה מידה עולמי כשכתב ש"בלא שפיכת דם אין מחילה".[175] היטיב לתמצת את זה חוקר הברית החדשה, הארולד אטרידג', כשאמר שמילים אלה "מהוות פתגם פולחני שמוכר היטב במסורת היהודית".[176]
בהקשר של קורבנות מן החי שאלו הרבנים – ובמיוחד כפי שהדבר מנוסח בוויקרא א' 4 ("וסמך ידו על ראש העולה, ונִרצה לו לכפר עליו"):
"וכי סמיכה [של הידיים על הקורבן] מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם? שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר! …וכי תנופה [של הקורבן] מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם? שנאמר, "כי הדם הוא בנפש יכפר" [שוב, ויקרא י"ז 11] (בבלי, יומא ה א. ראה גם את הניסוח הזהה בזבחים ו א; מנחות צג ב; סיפרא ד ט).[177]
"אבל", תשאל, "האם התלמוד אינו מלמד שהכפרה שהקורבנות מספקים נמצאת רק בדם? במילים אחרות, התלמוד אינו יוצא בהצהרות כוללניות בנוגע לקורבנות, וגם אינו מלמד שהקורבן גלום בדם. התלמוד פשוט אומר שכוחם המכפר של הקורבנות נמצא בדם. זה ההסבר ששמעתי מפי הרבי שלי".
הרבי שלך לא טעה לגמרי, משום שהסביר לך את ההקשר המיידי. אבל רבנים אחרים טענו שהמונח הרווח "אין כפרה אלא בדם" משקף תפיסה רחבה יותר. לכן הצהיר פרופסור גֶזָה וֶרמֶס מאוקספורד, אחד החוקרים היהודים החשובים ביותר של מגילות ים המלח, ש"לפי התפיסה היהודית לא יכולה להיות כפרה בלי שדם ישפך".[178] גם פרופסור ברוך לוין, בפרשנותו לספר ויקרא מטעם ה-Jewish Publication Society, כתב, "כפרה באמצעות פולחן דם מן החי היא הדרישה הבסיסית למי שמעוניין להבטיח את מחילתו של אלוהים. כדברי הרבנים: 'אין כפרה אלא בדם' ".[179]
שוב, כל זה משום שקורבנות דם פעלו ברוח העיקרון של חיים תמורת חיים, קורבן חיה תמימה שהועלה במקומו של החוטא הנושא באשמה. זו הסיבה שדם היה צריך להישפך.[180] התפיסה הזאת היכתה שורשים עמוקים בנפש היהודית, ולכן עד עצם היום הזה המוני יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם שופכים את דמו של בעל חיים בערב יום כיפור (חוגים מסוימים עושים את זה בערב ראש השנה). הם לוקחים תרנגול חי (עבור הגברים) או תרנגולת (עבור הנשים), מניפים אותם שלוש פעמים מעל ראשו של המקריב, ואומרים, "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול (או התרנגולת) ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".[181] הם מבינים שיש להם צורך בדם ומכירים בעיקרון של תמורה: חיים תמורת חיים. מיד עם תום הטקס הם לוקחים את בעל הכנף לשוחט משום שהם רואים במותו תחליף למותם וכפרה על עוונותיהם.
כדי להדגיש עוד יותר את הקשר החיוני בין דם לכפרה אצטט כאן משתי הפרשנויות החשובות ביותר של התלמוד – רש"י ותוספות – לקביעה הרבנית שלפיה "אין כפרה אלא בדם". רש"י מבהיר שהעיקרון הבסיסי של הכפרה מבוסס על הצורך בדם – "עיקר הכפרה בדם" (רש"י, יומא ה א). כשבעלי התוספות דנים בקביעה התלמודית שלפיה "אין כפרה אלא בדם", הם מצטטים פסוק אחר מהתלמוד (בבלי, פסחים נט ב), המלמד שהכוהנים היו צריכים לאכול סוגים מסוימים של בשר קורבנות כדי שלאלה תהיה השפעה מכפרת.[182] וכך מגיעים בעלי התוספות למסקנה ש"מכל מקום, עיקר כפרה אינה אלא בדם" (תוספות, זבחים ו א).
כמובן שאני מודע לכך שהרבנים בתלמוד טענו שלאחר חורבן הבית החליפו התפילה, התשובה והצדקה את הקורבנות (ראה דיון שלי בנושא להלן). אבל אני משיב כאן בפשטות לטיעון שלך, שהתורה עצמה סיפקה צורות חלופיות של כפרת עוונות. תוך כדי כך אני מבקש להבהיר שאין תחליף לדם ושמעולם לא היה. הרעיון הזה מתומצת בקטע חשוב בדברי הימים א', אחד הספרים האחרונים בתנ"ך שהועלו על הכתב. בפרק ו', פסוקים 34-33 נאמר:
"ואחיהם הלוויים נתונים לכל עבודת משכן בית האלוהים. ואהרון ובניו מקטירים על מזבח העולה ועל מזבח הקטורת לכל מלאכת קודש הקודשים, ולכפר על ישראל ככל אשר ציווה משה עבד האלוהים.
שוב, שים לב שכאשר מזכירים את הכפרה, היא אינה מקושרת בדרך כלשהי לתפילה, לחזרה בתשובה או למעשי צדקה וחסד. אומנם מדובר בעקרונות חשובים וחיוניים ביותר, שכן יש להם השפעה רבה על המעמד שלנו בעיני אלוהים, אבל כשהתנ"ך מדבר על כפרה ועל ריצוי הוא מזכיר לצידם את הקורבנות והעולות. אפילו ההשקפה הרבנית המסורתית הכירה בכך שבזמן שבית המקדש היה קיים ניתנה הכפרה רק דרך קורבנות מן החי (אני לא חולק על הרבנים בנקודה זו, אלא על כך שדלעתם, מאז חורבן הבית מחליפות תפילה וחזרה בתשובה את הקורבנות).[183] זו הסיבה שהרמב"ם כתב בעיקרי האמונה שלו, ש"[עכשיו,] בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה – אין שָם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות" [משנה תורה, הלכות תשובה, א ג. ההטיה לא מופיעה במקור]. בדרך זו הדגיש הרמב"ם את מה שנאמר בתלמוד הבבלי, במסכת ברכות נה א (ובמקומות נוספים. ראה גם סוכה נה ב; חגיגה כז א), "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו, שולחנו של אדם מכפר עליו".[184]
בקרב חוקרי הכתובים, הן היהודים והן הנוצרים והמשיחיים, כמעט שאין מחלוקת בעניין זה: כל עוד המקדש עמד על תילו היו קורבנות דם הדרך העיקרית והיחידה שבה כיפר עם ישראל על עוונותיו. פרופסור אפרים אורבך, אחד המומחים המובילים בתחום הספרות הרבנית, אומר בדיונו על תפיסת המוות ככפרה (הרעיון שמותו של אדם משלם את מחירם המלא של חטאיו):
"שיטתם של ר' ישמעאל, ר' יהודה ורבי, על כוח כפרתה של המיתה, ואפילו של מיתה בלי תשובה, נתחדשה רק אחרי החורבן, שכן על ימי הבית נאמר, "ועל שאר גזירות שבתורה, הקלות והחמורות… כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר" (שבועות פא מו) … בזמן שבית המקדש היה קיים, בוודאי לא היה צורך ולא היה מקום לראות במיתה כפרה.[185]
אורבך אומר כאן שכל עוד בית המקדש היה קיים לא היה כל צורך לחפש צורות כפרה אחרות, היות שהקורבנות (כולל השעיר ששולח לעזאזל ביום הכיפורים)[186] כיפרו בעד עם ישראל. זוהי העמדה העקבית של הכתובים וגם של התלמוד. אני מביא ציטוט נוסף מאורבך:
"גם התעניות שנתרבו אחרי החורבן קיבלו אופי של תחליף ותמורה לכפרה של הקורבנות. עובדה זו מצאה את ביטויה המגובש בתפילה המיוחסת לרב ששת, "ריבון העולמים, גלוי לפניך – בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קורבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך, שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי מזבח, ותרצני" (בבלי, ברכות יז א).[187]
רק אחרי שחרב בית המקדש גיבשו הרבנים בתלמוד את התפיסה שאלוהים סיפק צורות אחרות של כפרה, נוסף על הדם. גם הפעם אתן לאורבך להסביר את העניין:
"הקורבנות כיפרו רק על עוונות שבין אדם למקום, שלא ניתן בידי בית הדין שלמטה להעניש עליהם. עבירות שהיו נתונות לעונשי בית דין, לא כיפרו עליהן קורבנות, אלא רק מעשה העונש הביא עימו כפרה על החטא… עם ביטול מיתות בית דין ועם חורבן הבית וביטול הקורבנות השתלטה תחושה של יאוש והרגשה שניטלה מישראל אפשרות הכפרה. "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל'. א"ל: 'בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר, כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו, ו)' ". (אורבך מצטט כאן את אבות דרבי נתן, גירסה 1, ד יז א).[188]
כפי שראינו בטיעון הקודם (3.9), היה זה חידוש טראגי של הרבנים, אם כי הם עשו את זה בכוונה מלאה. הקטע הזה מדגיש דבר אחד: כל עוד בית המקדש היה קיים הבינו כולם שקורבנות דם מספקים כפרה. כל מי שאהב את התורה לא העלה על דעתו לעקוף את הקורבנות האלה או להקל ראש בחשיבותם.
ג' ה' קורץ, מלומד משיחי מוביל של התנ"ך ובן המאה התשע עשרה, הגיע למסקנות דומות בעניין שיטת הקורבנות:
"כאשר קורבנות מן החי מוזכרים בתורה, כמעט תמיד מופיע הביטוי לכפר עליו, וברוב המקרים זוהי המטרה, התכלית והפרי של הקורבן. בעצם, ברור ש[לקורבנות] היו מטרות אחרות – לדוגמה, הכניעה של הקורבן ליהוה במהלך השריפה של קורבן המנחה, וההנאה מהתחברות עם יהוה במהלך סעודת הקורבן; אבל העובדה שהמטרות האלה לא יכלו להיות מושגות בדרך אחרת חוץ מאשר בדרך של כפרה וריצוי ועל בסיס זה, הקנתה [להנאה מההתחברות עם יהוה] את החשיבות הנשגבת והבלתי ניתנת להשוואה שלה, ואת מעמדה המרכזי בתוכנית הישועה, את ההתקדמות בשלבים שהוצגה באופן סמלי במהלך טקסי הקורבנות.[189]
אבל איך אפשר להסביר את מה שנאמר בוויקרא ה' 13-11 – המצווה שמאפשרת לעניים, שידם אינה משגת להקריב שה, גדי, יונה או תור, להקריב במקומם קמח סולת? איך יתכן שקורבן סולת סיפק לעניים את הכפרה הדרושה ושימש תחליף לקורבן חטאת? האמת היא שהתשובה מאוד פשוטה, כפי שעולה מהפסוקים עצמם:
"ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קורבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, כי חטאת הוא. והביאה אל הכוהן, וקמץ הכוהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה, והקטיר המזבחה על אישֵי ה', חטאת הוא. וכיפר עליו הכוהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה, ונסלח לו והיתה לכוהן כמנחה.
לפי פסוק 12, הכוהן צריך לקחת מהסולת "מלוא קומצו, כתזכורת, ולהקטיר אותה על המזבח, "על אישי ה' ", כלומר, מעל לאש שהועלתה לה'. אחר כך הכוהן צריך לכפר בעד העני (פס' 13). במילים אחרות, הכוהן, בתוקף תפקידו כמתווך בין אלוהים לבני עמו, ולאחר שערבב את הסולת עם דם הקורבנות שכבר היו על המזבח, צריך לכפר בעד אלה מבני עמו שידם אינה משגת לקנות בעל חיים משלהם.
בשום מקום לא נאמר שהסולת יכולה לכפר בפני עצמה, או שנפש החי בסולת היא. אדרבה, כל מערכת הקורבנות הושתתה על דמו של הקורבן שהועלה על המזבח. באמצעות קורבן סולת יכלו גם העניים שבקרב ישראל לקחת חלק בכוחו המכפר של המזבח. אבל בכל התנ"ך כולו אין אפילו פסוק אחד שמרמז על כך שלסולת עצמה יש איזה כוח לכפר על חטאים. גם הרבנים מעולם לא העלו על דעתם את האפשרות להחליף את הקורבנות בסולת או בקמח כלשהו, גם לא לאחר שחרב בית המקדש. בלי מזבח שמכפר ובלי הקורבנות שהועלו עליו לא היה לסולת כל כוח משל עצמה.[190]
ואיך עלינו להבין את האזכור של כפרה באמצעות כסף בשמות ל'? הבה נקרא את הפסוקים שמדברים על כך.
"כי תישא את ראש בני ישראל לפיקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים – מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל. מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם. ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם.
שמות ל' 16-12
"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה, "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקריב את קורבן ה' איש אשר מצא – כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז – לכפר על נפשותינו לפני ה' ".
במדבר ל"א 50-48
האם הפסוקים האלה מוכיחים שהתורה מצווה על צורות שונות של כפרה, נוסף לקורבנות הדם? האם היא מתירה כפרה באמצעות כסף או רכוש? לא ולא. מלומדים יהודים בני זמננו הוכיחו מעל לכל ספק שלפסוקים האלה אין כל קשר לכפרה ומחילה, אלא אך ורק להגנה מפני זעמו של אלוהים.
"הכיצד?" אתה שואל.
כדי להסביר את העניין אני מציע שנבדוק לעומק את שני הקטעים הנ"ל, וננסה לענות תוך כדי כך על שאלה אחת בסיסית: מה אומר על כך התנ"ך?
ראשית, עלינו לשים לב שאלה הם שני הקטעים היחידים בתנ"ך כולו שמזכירים את המונח "כסף כיפורים". שניהם דנים בנושא יוצא דופן – מִפקד של העם – שעלול להתברר כמפעל מסוכן במיוחד.[191] כפי שנאמר בשמות ל' 12, "כי תישא את ראש בני ישראל לפיקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". ואכן, המִפקד שיזם דוד המלך על דעת עצמו הסתיים במגיפה קשה (ראה שמואל ב' כ"ד). הסיפור הזה צריך לעמוד לנגד עינינו כתזכורת לכך שכסף הכיפורים נועד לספק הגנה ממגיפה, ולא כפרה על חטא.
שנית, בשמות ל' 16-11 אלוהים מצווה על כל זכר מבני ישראל שנכלל במִפקד לשלם כופר על נפשו. בבמדבר ל"א 50 מסופר שעם תום המפקד שנערך בקרב החיילים שיצאו להילחם במדיין החליטו הקצינים להציג לאלוהים חלק מהשלל שלקחו במלחמה, וכך לשלם את כופר נפשם.
מה היה טיבו של הכופר? לפי שמות כ"א 30-29, בעליו של שור שנגח אדם אחר צריך לשלם כופר (סכום קבוע כפיצוי), בִּמקום שהוא עצמו יומת. בעליו של השור יכול לתת "פדיון נפשו ככל אשר יוּשת עליו" (פס' 30), כלומר לפדות את חייו על ידי תשלום הכופר, הפיצוי.[192] אבל במקרה של רצח אין כל מקום לכופר. במקרה כזה יש להוציא להורג את הרוצח עצמו (ראה במדבר ל"ה 32-31; ראה גם תהילים מ"ט 8). ככלל, רעיון הכופר מופיע ארבע עשרה פעם בתנ"ך במובן של פיצוי (בפסוקים שצוטטו למעלה וכן בפסוקים כמו ישעיהו מ"ג 3) או שוחד (למשל שמואל א' י"ב 3; משלי ו' 35; עמוס ה' 12). המילה אינה מופיעה אפילו פעם אחת בהקשר של כפרה על חטא.
"אבל מדוע זה כל כך חשוב? אחרי הכל, הפסוקים שזה עתה קראנו משמות ובמדבר מדברים על כפרה. מה זה משנה אם המילה 'כופר' משמשת רק במובן של פיצוי? אני לא ממש מבין את הנקודה שאתה חותר אליה".
אני בהחלט מבין מדוע. הרי המילים "כופר" ו"כיפר" נגזרות מאותו שורש. בפסוקים הנ"ל, הביטויים "לכפר על נפשותיכם" או "לכפר על נפשותינו" משמעותם לשלם פיצוי על נפשותיכם. קטעים אלה עוסקים, כאמור, בהגנה מפני מגיפה, ולא במחילה על חטאים או בכפרה אישית. זו הסיבה שמנהיגים יהודים וברי הסמכא היהודים הנכבדים ביותר בנושא הכפרה כתבו שהפרשנות הראויה לביטויים האלה היא "לשלם פיצוי על נפשותיכם" או "להתפייס". הרב הראשי המנוח – ג' הרץ – כתב בפירושו לשמות ל' 15 שהביטוי "לכפר על נפשותיכם" הוא "הרחבה" של המשמעות שיש למילה כופר, שהרץ מגדיר כ"כסף שמשלם האדם האשם בכך שלקח את חייו של אדם אחר, בנסיבות שאינן כוללות רצח".[193] בפירושו לבמדבר ל"א 50 טען ג'ייקוב מילגרום ש"בעיני אלוהים, הכופר הוא צעד מונע הכרחי נגד מגיפה שעלולה לתקוף את העם בעקבות מִפקד".[194]
מדהים שרבי שמואל בן מאיר (הרשב"ם), נכדו הנכבד של רש"י, אמר את אותם דברים לפני למעלה משמונה מאות שנה. בפרשנותו לתורה, שמשמשת אנשים רבים, הוא הצהיר שהמילים "כסף כיפורים" מקבלות את משמעותן מהעובדה שהכסף שימש כדי לשלם כופר על חיי המשלמים (ראה פירושו המקוצר לשמות ל' 16). אם כך, אפילו פרשנים רבניים מובילים מכירים בכך שהשורש של המילה "כיפר" בשמות ל' 16-11 ובבמדבר ל"א 50 פירושו "כופר", בעוד שבוויקרא י"ז 11 המשמעות היא "לכפר". מדובר בשני הקשרים שונים, ולכן גם המשמעות בכל הקשר היא שונה – כפי שמודים הרבנים.[195]
בעצם, אנחנו יכולים להתקדם צעד נוסף עם הנושא ולבדוק מה יש לרש"י – הפרשן המסורתי הדגול ביותר של התורה בכל הדורות – לומר על כך. רש"י דן במשמעות המילה הזאת בשמות ל' 15, ומסביר שכוונתה "שלא תינגפו על ידי המינין". במילים אחרות, למילה "לכפר" אין כאן כל קשר לכפרה על חטא. הפרשנות הזאת מקבלת משנה תוקף בפרשנויות העיקריות שנכתבו על פרשנותו של רש"י לתורה. לגבי שמות ל' 15 נאמר ב"שפתי חכמים" שרש"י התכוון לומר, "ולא לכפר על חטאיכם כשאר [השימושים המקראיים של המונח] כפרות שבתורה…"[196], אלא שהכוונה היא ל"כפרה" בהקשר של המִפקד. בביאור של גור אריה לרש"י נאמר, "אבל אינו כפרת חטא… [שהרי כבר כתוב בשמות ל' 12]: 'ולא יהיה בכם נגף' ".
וכך, פרשנים יהודים קלאסים מבהירים בזה אחר זה שבשמות ל' 15 לא נאמר שקורבן כספי מספק כפרה (האם אתה יכול להעלות על דעתך שהכתובים יאמרו ש"הכסף יכפר על חטאיך"? זה נשמע כשוחד יותר מאשר רעיון היאה לכתובים. ומה לגבי "אין כפרה בלא מתן תכשיטים"?).
מעניין שרש"י הציע הסבר חלופי לפסוק זה. הוא טען כי אפשר שבשמות ל' 15 מדובר על שלוש מנחות כספיות שונות, שאחת מהן מממנת את הקורבן מן החי ובכך מבהירה שהקורבנות הם שמכפרים. אין זו המצאה "נוצרית" או "משיחית". רש"י אומר את מה שהתנ"ך מלמד בבהירות: אם מושג הכפרה (בניגוד לפיצוי) עמד לנגד עיניו של משה כשכתב את שמות ל' 15-11, אפשר להסביר אותו בעזרת העובדה שהכסף זרם למשכן ומימן את עבודת הכוהנים, ובמיוחד את הקורבנות שמכפרים בעד העם.[197]
היות שאין כאן כל התייחסות לקורבנות דם או לחטא, רש"י מציע שהשורש של הפועל "כיפר" פירושו "תשלום כופר כדי למנוע נגף, מגיפה", אחרת יש להסביר את השימוש במילה "כיפר" במובן של כפרה בהקשר של קורבנות דם. מנחת הכסף שהביאו בני ישראל שנכללו במִפקד סייעה במימון העבודה במשכן, שבמרכזה עמדו קורבנות הדם.
אם פירושו השני של רש"י הוא שגוי – כלומר, אם כוחו המכפר של כופר הכסף היה בקורבנות הדם שהיו על המזבח – אפשר להסיק שאין כל קשר בין הקטעים האלה לבין התפיסה של כפרה אישית או מחילה על חטאים, וגם איש לא יוכל לומר שהכסף (או התכשיטים) יכולים לכפר בכוחות עצמם. הקטעים האלה מלמדים שהשורש של המילה "כיפר" יכול לשמש לפעמים במובן של תשלום כופר או שיכוך זעמו וקצפו של אלוהים.
זה גם המפתח שבעזרתו עלינו להבין את במדבר י"ז 13-11. יש הסבורים שהקטורת במקרה זה כיפרה בעד העם. אבל עצירת המגיפה – ולא כפרת חטאים – היא הנושא העיקרי בפסוקים אלה, שכן המגיפה פרצה זמן קצר לפני כן במחנה ישראל. המגיפה פרצה בעקבות חטאיהם של ראשי העדה שהקטירו לאלוהים על דעת עצמם. אש יצאה מלפני אלוהים, וכילתה את האש הזרה ואת מקטיריה, ומיד אחר כך פרצה המגיפה. משה נזעק, ונתן לאהרון – הכוהן הגדול – הוראות מתאימות במטרה לעצור את המגיפה:
""קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה'. החל הנגף". וייקח אהרון כאשר דיבר משה, וירוץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, וייתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותיעצר המגיפה.
ג'ייקוב מילגרום טוען ש"בהקשר זה יש לפועל 'כיפר' משמעות של פיוס". והוא מסביר, "בטקסים [שהתקיימו במקדשים השונים] במזרח הקרוב הקדום שימשה הקטורת כדי לפייס את האלים ולשכך את זעמם". הוא מביא דוגמאות ממצריים העתיקה, כדי לתמוך בטענותיו.[198] בכל אופן, כפרה על חטאים איננה הנושא שבו דנים פסוקים אלה. גם רש"י התפלא על הקשר יוצא הדופן בין קטורת ו"כיפר", וציטט כמה מדרשים דמיוניים כדי להסביר מדוע עצרה הקטורת את המגיפה. רבי רוזנברג אומר:
"וכפר עליהם. סוד זה, שהקטורת יכולה לעצור את המגיפה, נמסר לו על ידי מלאך המוות כשעלה לשמים… כפי שעולה ממסכת שבת (פט א).
"ויעמוד בין המתים ובין החיים. עמד אהרון כנגדו (כנגד מלאך המוות), ולא היה מניחוֹ לחבֵּל (להרוג בעם), אלא ויעמוד בין המתים… אמר לו לאהרון, "הניחני ואעשה שליחותי". אמר לו אהרון, "משה שלחני, והקדוש ברוך הוא שלחך. והרי הקדוש ברוך הוא באוהל מועד, נלך אצלם". לא השגיח המלאך, עד שעצרוֹ אהרון במותניו והוליכוֹ, שנאמר, "וישוב אהרון אל אוהל מועד ומהגיפה נעצרה" (מדרש תנחומא, פרשת תצוה, סימן טו). פירוש אחר: למה עִם קטורת? כי היו בני ישראל לועגים לקטורת ומכפישים אותה, באומרם שהיא רעל ממית; בגללה מתו נדב ואביהוא; בגללה נשרפו מאתיים וחמישים איש. הקדוש ברוך הוא ברוך שמו אמר כי היא הקטורת תעצור את המגיפה, וכי חטא הוא שהוביל למותם [מדרש אגדה. ראה מכילתא בשלח (פרשה ז, ויסעו).
גם רשב"ם מסביר את השימוש בקטורת לאור ההקשר המיידי שבו היא מוזכרת, כלומר לאור העובדה שאלוהים דחה את הקטורת של קורח ועדתו. לדברי רשב"ם, המטרה היתה "להודיע שהקטורת הממיתה בשאינם כוהנים, היא הנותנת חיים ביד כוהנים… שהן ראויים לעבודה".[199]
גם התלמוד מוצא לנכון להסביר איך קטורת יכולה לכפר. התלמוד מנתח קטע זה בספר במדבר, ומגיע למסקנה שהקטורת כיפרה רק על לשון הרע, כי "יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי" (ראה בבלי, זבחים פח ב).[200] דברים אלה רק מדגישים כמה קשה לקשר בצורה הגיונית בין קטורת וכפרה מזווית הראייה של הכתובים.[201] מי יעז לצאת בהכרזה גורפת ש"קטורת יכולה לכפר", או יעלה על דעתו שלאחר חורבן הבית יכול העם היהודי להעלות קטורת כקורבן על חטאים? האם יש לכך התייחסות כלשהי במסורת היהודית או במקומות אחרים בכתובים? עצם המחשבה על כך היא בלתי אפשרית, לא פחות מהרעיון שסולת, כסף או תכשיטים יכולים לכפר על חטאים. בכל הכנות, אנשים שמתנגדים לאמונה בישוע נתפסים כלא ישרים כשהם טוענים שהתורה מציעה צורות חלופיות של כפרה, נוסף לקורבנות הדם, כאילו שקורבנות הדם לא היוו את לב ליבה של מערכת הקורבנות, את נשמתה ואת מהותה, וכאילו שכל הצורות האחרות שהועלו, כמו סולת, יכלו להועיל ללא קורבנות דם. הרי התורה מאוד ברורה בעניין זה.
האם הקטורת היתה קשורה לשיטת הקורבנות? אין ספק, כפי שעולה בבירור מוויקרא ט"ז. פרק זה מפרט את התפקידים שעל הכוהן הגדול לבצע ביום הכיפורים. ראוי לשים לב באיזו שכיחות מוזכרת הקטורת בהקשר של קורבנות ומנחות.[202] אבל האם קטורת – או מנחת סולת – יכולות לכפר, כשהן ניתנות על המזבח בלי קורבנות דם? ודאי שלא.
"טוב", תאמר, "נראה שעד כה הצלחת להוכיח את הנקודה שלך, במיוחד בעזרת האסמכתאות שהבנת מהפרשנים היהודים השונים. אבל מה לגבי כל הפסוקים האחרים בתורה שמדברים על תקופתו של קורבן שאינו כרוך בדם? איך תענה על פסוקים אלה?"
אני לא יכול לענות עליהם משום שהם אינם קיימים! בדקנו עד כה כל התייחסות שאפשר להביא מן התנ"ך כהוכחה לקיומו של קורבן שאין בו דם (סולת, כסף, קטורת), וראינו שאין כל תימוכין לעמדתם של מתנגדי המשיחיות.[203]
"ומה לגבי התייחסויות לנושא במקומות אחרים בתנ"ך? אני יודע שאף אחת מהן לא תסתור את התורה, אבל הן יכולות להוסיף משהו על מה שהתורה אומרת בעניין כפרה".
בעצם, פסוקים בנביאים ובכתובים, שמדברים על כפרה בלי דם, מחייבים עוד פחות מאלה שבתורה. נבדוק עכשיו כל פסוק שאפשר להשתמש בו כהוכחה לכך שהתנ"ך מכיר בקורבן שאין בו דם.
כמובן, ידוע לנו שיש הרבה פסוקים בתנ"ך שמדברים על כך שאלוהים הוא אל סלחן ורב חסד, ורובם אינם מזכירים קורבן דם. זה צפוי, שכן מחברי המזמורים והנביאים שכתבו את הפסוקים האלה בעצם הכריזו אמיתות שמעידות על טבעו של אלוהים, ולא התיימרו להסביר את טבעה של הכפרה ואת הדרך שבה יש להשיגה. התורה כבר עשתה את זה בפירוט רב, וברוב המקומות שבהם היא דיברה על כך, היא לא טרחה לדבר על טבעו של אלוהים. אותן מצוות בתורה שמדברות על עבודת הקודש של הכוהנים מניחות את היסודות לפיוס ולריצוי. מזמורי תהילים וכתבי הנביאים מרבים לעסוק באופיו של אלוהים, לצד חזרה בתשובה מחטא. שני הדברים האלה הולכים יד ביד. אלוהים קדוש ורחום יסד מערכת לאומית של כפרה, וקורא לעמו לחזור בתשובה ולקבל את הסליחה והמחילה שהוא מציע להם.[204]
מזמורי התהילים מרבים להלל את אלוהים על חסדו ולהשתמש בנגזרות של השורש כפ"ר. "[כאשר] דברֵי עוונות גברו מֶנִי, פשעינו אתה תכפרֵם" (תהילים ס"ה 4). "והוא רחום, יכפר עוון ולא ישחית, והִרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" (ע"ח 38). "עוזרנו אלוהי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על חטאותינו למען שמך" (ע"ט 9).
אבל אין בפסוקים כאלה כל תימוכין לכך שאלוהים סיפק דרכים אחרות לכפרה, נוסף על קורבנות הדם. ראשית, את השורש כפ"ר בפסוקים אלה מן הראוי להחליף בשורש סל"ח, היות שמדובר במשהו שאלוהים עושה, ולא האדם.[205] שנית, גם אם יטען מישהו שהמילה "כיפר" משמשת בפסוקים אלה במשמעות של כפרה, עדיין לא משתמע מהם – ולו גם לרגע – שאלוהים סלח על חטאי בנו עמו בלי יום הכיפורים, או בלי טקסי הקורבנות או בלי דם. אדרבה, פסוקים אלה רק משקפים את טובו של אלוהים ואת חסדו, ואת העובדה שהוא סולח על חטאים ועל עוונות ורוצה לעשות את זה שוב.[206] אין להם כל קשר עם הדרישות שאלוהים הציב בפני עמו בכל מה שנוגע לכפרה וסליחה. בעצם, חלק מהפסוקים שציטטתי למעלה גם אינם מתייחסים כלל לחזרה בתשובה, אבל אין בכך כדי להוכיח שאלוהים סלח (או סולח) למי שאינו חוזר בתשובה. הפסוקים האלה רק מתארים את מעשיו רבי החסד של אלוהים (לגבי הרעיון שאלוהים תמיד סלח על חטאים משום שהתבסס על מות הכיפורים של המשיח, ראה טיעון 3.15).
ומה לגבי פסוקים אחרים שמשתמשים בשורש כפ"ר ומדברים על אנשים שעשו מעשים מסוימים כדי לכפר על חטאיהם, בלי לערב את דמם של קורבנות מן החי? רוב הפסוקים האלה נמצאים בספר ישעיהו.[207] לשורש זה יש גם משמעות של "לטהר, למחות, לזקק", ובמקרה זה, ההקשר מלמד שזוהי המשמעות שיש לשורש כפ"ר בפסוקים אלה.
"לכן בזאת יכפר עוון יעקב, וזה כל פרי הסר חטאתו: בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים.
ישעיהו כ"ז 9
שים לב שהמילה "יכפר" מקבילה כאן ל"הסר", מה שמזכיר לנו שישעיהו אינו מדבר כאן על כפרת עוונות, אלא על "הסרה והרחקה של מנהגים פגאניים חוטאים מקרב העם. מעניין שתרגום השבעים, התרגום היהודי העתיק ביותר שקיים ושנכתב יותר ממאתיים שנה לפני ימיו של ישוע, יִיחס למילה "יכפר" בפסוק זה משמעות של "יסיר, יסלק" ולא של "יכפר" או "יפצה". אברהם אבן עזרא, הפרשן החריף מימי הביניים, מסביר את השימוש במילה יכפר, "והטעם (המשמעות היא) שתהיה הגזירה בטלה אילו היו מבטלים עבודה זרה".
מעניינת גם החוויה שישעיהו מתעד בפרק ו', אם כי גם בה אין כדי לבסס את הטיעון שהתנ"ך מכיר בצורות אחרות של כפרה, מלבד כפרה בדם. בפס' 7-5 ראה הנביא חזון מדהים ומלא הוד, ובו אלוהים ישב על הכיסא במקדש. החוויה עירערה כליל את שלוותו:
"ואומר, "אוי לי! כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב. כי את המלך ה' צבאות ראו עינַי". ויעוף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה (גחלת אש), במלקחיים לקח מעל המזבח. וייגע על פי ויאמר, "הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך, וחטאתך תכופר".
גם כאן, המשמעות של המילה "תכופר" היא "תסור, תימחק, תטוהר", בדיוק כמו בפרק כ"ז 9, שם המכילה "יכפר" מקבילה למילה "סר". כמובן, בהחלט יתכן שהחוויה שעבר ישעיהו היתה קשורה בכפרה על חטא, אבל אפשרות זו אינה קוראת תגר על העמדה שלנו, משתי סיבות לפחות. ראשית, הנביא מטוהר באמצעות "רצפה" (גחלת) בוערת שנלקחה מעל המזבח, בדיוק כמו שאהרון לקח אש מן המזבח כשהקריב את הקטורת בבמדבר י"ז, ובדיוק כמו שהיה צריך לערב את הסולת בדמם של הקורבנות שהועלו על המזבח. שנית, אי אפשר להתייחס לחוויה שעבר ישעיהו כאל תקדים ולבנות עליה תורה שלמה, במיוחד כשזוהי הדוגמה היחידה לשימוש בגחלים (רצפה) בתור כפרה. האם יעז מישהו להסיק מהסיפור הזה שבהיעדר קורבנות דם עלינו לגעת בפינו בגחלים לוחשות כדי לכפר על עוונותינו? או שמא עלינו לקרוא לעזרתם של השרפים, כדי שהם יגעו בגחלים בפינו, שהרי זה מה שקרה לישעיהו? למרבה הצער, מגוחכות ככל שיהיו ההצעות האלה, יש בקרב מתנגדי המשיחיות כאלה שמצטטים לפעמים את ישעיהו ו' 7 בניסיון להוכיח שהתנ"ך מתיר צורות אחרות של כפרה, מלבד דם.[208]
אין ספק שההקשר שבו מובא הסיפור מבהיר שהחזון שראה ישעיהו והחוויה שעבר קשורים בהסרה של אשמתו, שהרי הוא העיד על עצמו שהוא "איש טמא שפתיים" היושב בתוך עם "טמא שפתיים". גחלת האש נלקחה מהמזבח ונגעה בשפתיו כדי להסיר מהנביא כל אשמה ולזקק את חטאיו.[209]
ועכשיו, משהו שוודאי יפתיע אותך: אלה הם כל הפסוקים שכביכול תומכים בטיעון שהתנ"ך מקדש צורות אחרות של כפרה מלבד שפיכת דם. יתכן שחשבת שיש הרבה כאלה, אבל זה הכל. בשלב זה אני יכול לומר בוודאות מלאה שהוכחתי בצורה מקיפה שקורבנות דם היו צורת הכפרה היחידה שאלוהים קבע בתנ"ך.
אתן לדבר אלוהים לדבר בעד עצמו. לאורך כל הדורות ובכל העידנים, העדות של דבר אלוהים לא השתנתה. בימיו של חזקיהו – ימי בית ראשון – היו אלה קורבנות הדם שכיפרו בעד העם.
"וישכם יחזקיהו המלך, ויאסוף את שרי העיר, ויעל בית ה'… וישחטום הכוהנים ויחטאו את דמם המזבחה לכפר על כל ישראל, כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת.
דברי הימים ב' ל' 20, 24
בימיו של נחמיה – ימי בית שני – המשיכו קורבנות הדם לכפר בעד העם. הכוהנים והלוויים מתחייבים:
"והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד, ולעולת התמיד, השבתות, החודשים למועדים ולקודשים ולחטאת לכפר על ישראל, וכל מלאכת בית אלוהינו.
נחמיה י' 33-32
גם בקטע שלדעת מאמינים רבים מדבר על בית מקדש שלישי,[210] קורבנות דם מכפרים בעד העם:
"ונתתה אל הכוהנים הלוויים אשר הם מזרע צדוק, הקרבים אלי, נאום אדוני ה', לשרתני, פר בן בקר לחטאת, ולקחת מדמו ונתתה על ארבע קרנותיו ואל ארבע פונות העזרה ואל הגבול סביב, וחיטאת אותו וכיפרתהו.
יחזקאל מ"ג 20-19 (ראה גם פס' 26)
"ושה אחת מן הצאן, מן המאתיים, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם, נאום אדוני ה'. כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל. ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחודשים ובשבתות – בכל מועדי בית ישראל – הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל.
יחזקאל מ"ה 17-15 (ראה גם פס' 20)[211]
אם כך, התמונה שעולה מן התנ"ך היא עקבית וברורה. מחבר האיגרת לעברים סיכם אותה היטב כשאמר ש"בלא שפיכת דם אין מחילה". כל צורה אחרת של כפרה, שאינה כוללת דם, מנוגדת לכתובים. כל צורת כפרה שאינה מספקת תחליף (קורבן תמים שמת במקום החוטא האשם) אינה מסוגלת לספק מחילה אמיתית על חטאים. אלוהים הוא זה שטבע את העיקרון של חיים תמורת חיים – לא כסף תמורת חיים ולא תכשיטים תמורת חיים, לא סולת תמורת חיים ולא קטורת תמורת חיים. מבחינתו, חיים הם הדרך היחידה שבעזרתם בני עמו יכולים להתפייס איתו ולהתרצות אליו. אפילו הרבנים בתלמוד הכירו בכך – בזמן שהמקדש היה קיים – ש"אין מחילה אלא בדם".