מנהג ‘הנחת תפילין’ הרבני עתיק היומין איננו באמת מהתורה, אלא נשאב ממנהג אלילי מעמים פאגאנים.

מומחה למחשבת חז”ל, פרופסור נועם זהר (ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן) מודה – הנהגת הנחת תפילן פותח ע”י חז”ל אך ורק בסוף תקופת בית שני. עד אז אף אחד ביהדות לא ייחס משמעות שהיא יותר מאשר אלגורית לפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים י”א י”ח). רק בשלב מאוחר החליטו הרבנים להמציא ביצוי מעשי לפסוק.

“כל המצוות הינן תורה שבעל פה. ניקח לדוגמא את מצוות תפילין. בתורה כתוב: “וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך”. לא נאמר בשום מקום בתורה שבכתב שצריך לשים שתי קופסאות שחורות מעור בהמה על היד ועל המצח.” (הרב אורי שרקי)[1]

כיצד הגיעו מ”טוֹטָפֹת” ל”תפילין”?

ראשית כל, המילה “תפילין” כלל לא מופיעה בתנ”ך. אלא שמאוחר יותר, חז”ל התלבשו על המילה “טוֹטָפֹת” (שמות יג טז, דברים ו ח, יא יח) ועל ידי הוצאת הפסוק מהקשרו – טענו כי מדובר על התפילין. מקור המילה טוטפת הוא ככל הנראה מהארמית (טוֺטֶפְתָּא) ומשמעותו “תכשיט של נשים”[2] או “קישוט”[3].

את משמעות המילה טוֹטָפֹת בהקשרה המקראי אפשר להבין בקלות מהשוואה בין שני הציווים הכמעט זהים שבשמות פרק יג:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ… (שמות יג ט)

וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ… (שמות יג טז)

פסוק ט מפרש את פסוק טז – ‘טוטפת בין עיניך’ מקביל ל’זכרון בין עיניך’. הרעיון הוא לא לענוד תכשיט בין העיניים, אלא שהתכשיט, משהו יקר ערך, מהווה סמל. כפי שאתה זוכר לענוד את התכשיט היקר שאתה מתפאר בו. ככה עליך לזכור את אלוהיך שהוציא אותך מארץ מצרים. הקב”ה זה עתה הוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, לאחר ייסורים וסבל בלתי יתואר ורב שנים ובפרק י”ג מושם דגש גדול על זכרון אותו מאורע לדורי דורות. המיקום חשוב לא פחות, בין העיניים מייצג את מרכז החשיבה שלנו, העיניים שלנו הן שמובילות אותנו. הפואנטה היא שהאמונה של עם ישראל באלוהים תבוא לידי ביטוי במעשים שלנו (עַל-יָדְךָ), במחשבות שלנו (בֵּין עֵינֶיךָ) ובלב שלנו (עַל-לְבָבֶךָ).

הטקסט אשר אליו יפנו אתכם במאמץ למצוא את האסמכתא למצוות הנחת התפילין, מצוי בספר שמות פרק יג, כמו גם בספר דברים פרק ו’, בקטע המוכר של “שמע ישראל”. בפסוק ח’ כתוב: “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ”. כמה פרקים לאחר מכן, חוזר המשפט באופן דומה: “וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (יא יח).

על סמך שני פסוקים אלו, הפיקו הרבנים תילי תילים של הלכות והנחיות מפורשות בנוגע לצורת התפילין הרצויה ולאופן ליפופם על הזרוע ועל הראש. כל זאת בהנחה שהמילה “טוטפות” משמעותה ‘חפץ בעל רצועות עור צבועות בשחור’.

אין לנו עניין להתייחס לאבסורד שבמחשבה שאדם יכול להתחבר עם אלוהיו על ידי ליפוף רצועות עור צבועות של חיה מתה על הזרוע שלו. אלא שברצוננו להפריך את הקשר שבין הפסוקים הללו לבין מנהג התפילין.

  1. אם מצווה זו אכן מצווה יום יומית כה חשובה ומרכזית, היינו מצפים למצוא אותה, תיאורים שלה ותיאורים של בני עם ישראל מניחים תפילין – מאות אם לא אלפי פעמים לאורך התנ”ך. היינו מצפים לקרוא על מלכים כגון דוד, שאול ושלמה המניחים תפילין או לפחות מצביעים על מנהג שכזה. היינו מצפים מנביאי התנ”ך להניח תפילין ולקדם את המנהג בקרב עם ישראל. היינו מצפים לקרוא על מנהיג או דמות תנכית כלשהי ה”מניחה תפילין” או לכל הפחות מבקש מהעם לעשות זאת. אולם למרבה הפלא, אין ולו גם דמות מקראית אחת אשר מתוארת כמניחה תפילין ולו גם ברמז.

 

  1. היהדות הרבנית לוקחת באופן מילולי את הפסוקים הללו. אך באותו הקטע מצווה לא רק לשים בין העיניים ועל היד, אל גם “עַל-לְבָבֶךָ”, אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים רצועות עור צבועות גם על החזה? גם במשלי ג’ ג נכתב: “חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-יַעַזְבֻךָ, קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ”, אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים תפילין לא רק על החזה (לב) אלא גם על הגרגורת?

 

  1. בעיה נוספת בנוגע לפירוש וליישום של הרבנים לקטעים משמות ומדברים, קשורה להיבט הפילולוגי והמגדרי של הטקסט. ידוע כי כאשר בוחנים את מצוות התורה, ניתן לחלקן לסוגים שונים בכמה אופנים, כמו למשל: חלוקה למצוות עשה, מול מצוות אל תעשה; או חלוקה למצוות אשר הזמן גרמן, מול מצוות אשר אינן תלויות בזמן. חלוקה נוספת למצוות ניתן לעשות לפי סוג הנמען (או המושא) שלהן, כלומר: לפי קבוצות האוכלוסייה אשר אליהן פונות המצוות. לפי חלוקה זו, ניתן למיין את מצוות התורה לארבע קבוצות ברורות: (1) מצוות אשר פונות לגברים בלבד; (2) מצוות אשר פונות אל נשים בלבד; (3) מצוות אשר פונות אל קבוצה מסוימת ומוגדרת בעם; (4) מצוות אשר פונות לכלל ישראל. לדוגמא, בויקרא י”ח מפורטות מספר מצוות הפונות לגברים בלבד וכך גם בויקרא י”ט כז. בעוד, בויקרא י”ב ובמדבר ה’ יב-לא מתוארות מצוות אשר רלוונטיות לנשים בלבד. בויקרא פרק ו’ ופרק ט”ז ב-כח כתובות מצוות אשר פונות לכוהנים לבדם ובפרק י”ד פונות מצוות ספציפיות עבור מצורעים בלבד. למעשה, כל מצווה אשר אינה שייכת לשלוש הקבוצות הקודמות, מיועדת אוטומטית לכל עדת ישראל, נשים וגברים כאחד. חשוב לזכור כי למרות שמצווה מסויימת רשומה בלשון זכר, אין זאת אומרת כי היא פונה אוטומטית לגברים בלבד. כך למשל, ברור כי הציווי “זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ ח) והציווי “לֹא תִרְצַח” (שמות כ יג) פונים הן לגברים והן לנשים ללא יוצא דופן.
    הציווי: “שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ” פונה אל כלל ישראל, גברים ונשים כאחד, אבל אז ניתקל בבעיה לא פשוטה בנוגע למצוות התפילין הנגזרת מפסוק ח. מדוע? מפני שידוע לכל שעל פי ההלכה הרבנית רק גברים מניחים תפילין.[4] שנאמר: “נשים פטורות מלהניח תפילין. ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן”. אך אם הטוטפת (התפילין, כביכול) המוזכרות בפסוק ח לגברים בלבד, מדוע מצופה מנשים לקיים את יתר המצוות באותו קטע (כמו למשל: המצווה לאהוב את אלוהים מכל הלב, כמצווה בפסוק ה)? ברור כי מתגלה כאן חוסר עקביות.[5]

 

  1. פרופ’ יהודה אליצור מזכיר את פרשנותו של רשב”ם שצונזרה ע”י הרבנים[6] לפסוק לְאוֹת עַל־יָדְךָ אשר בשמות י”ג ט: “לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך”. אליצור מוסיף כי למרות שמרבית הקוראים בתורה סבורים כי פשוטו של מקרא מכוון למצוות תפילין, “רשב”ם חולק על הדעה הרווחת… ומדגיש, כי מצוות תפילין היא אך מדרשו של הכתוב ואילו פשוטו אחר.”[7] כלומר, אפילו בין הרבנים היו שראו את הציווי בתור ציווי סמלי בלבד, ולכן הרבנים צינזרו את פרשנותם. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[8]
  2. חוקרים מעידים כי מנהג קשירת התפילין רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון[9]. יתרה מכך, פרופ’ מנחם הרן מאיר כי “בִמקורם נתפסו ה’טוטפת’ וה’אות’ כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק.”[10]
    כמו הרבה קמעות אחרים, גם במקרה הזה, ראו רבני הפרושים את העמים מסביב לעם ישראל מבצעים טקס אלילי וחיקו אותו. על פי מנהג הנחת התפילין, חפץ דומם (רצועות עור שנצבעו בשחור) הופכות בעת השלמתן לקמע קדוש בעל סגולה על טבעית, מעין חיבור מיסטי עם אלוהים שברגע שמלפפים על הזרוע מעביר ברכות רוחניות מאלוהים לאדם המבצע טקס זה. דבר שני ולא פחות חשוב, כבר הוכח מעבר לכל ספק כי התפילין נחשבו ע”י חז”ל לקמיע מוערץ בעל כוח אפוטרופאי, דהיינו כזה שביכולתו להרחיק רוחות רעות ושדים.[11] בנוסף, המחקר מצא כי השימוש בקמיעות בעלי תוכן מאגי הנקשרים לגוף, היה נפוץ בקרב תרבויות פגאניות רבות באזור מסופוטמיה.[12א]
    עוד על פי חוקרים, למצרים היה מנהג מיסטי, לפיו המצרים היו כותבים מילים על פפירוס, מקפלים את נייר הפפירוס ותוחבים אותו לאריגי פשתן תפורים לקופסא. האמונה היתה כי לקמעות הללו יש כוח מיסטי לברך את בעל הקמע.[12ב]

  1. פרופ’ טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז”ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז”ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[13] פרופ’ יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב”ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[14]
  2. פרופ’ נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע”י חז”ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים י”א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[15]
  3. גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו’ ח, “אין כוונתם [של הטוטפות] לחפצים ממשיים, אלא למטאפורות לזכירה.” [16]
  4. פרופסור נועם זהר, ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, מודה כי הנהגת הנחת תפילן פותח ע”י חז”ל אך ורק בסוף תקופת בית שני. עד אז אף אחד ביהדות לא ייחס משמעות שהיא יותר מאשר אלגורית לפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים י”א י”ח). רק בשלב מאוחר החליטו הרבנים להמציא ביצוי מעשי לפסוק.

 

“ראה כיצד לאחר 2000 שנות גלות חזרו יהודים מכל קצוות תבל עם אותן תפילין” (הרב דניאל בלס)[17]

דמיינו לעצמכם יפנים שיצהירו כי העובדה שבכל רחבי העולם, כבר אלפיים שנה, כל יפני מגלגל סושי באותו האופן, משמעה שאלוהים העניק ליפנים הוראות בעל-פה לאופן הכנת הסושי. זאת פחות הלוגיקה בה משתמשים רבנים כמו הרב דניאל בלס. בשפה הפילוסופית, מדובר בכשל לוגי שנקרא “נון סקויטור” (בעברית: “אינו נובע מכך”). זה הוא כשל לוגי בו המסקנה בטיעון (קיומה של תורה שבעל-פה) אינה נובעת מן ההנחות (המנהג עתיק). כפי ההשוואה לסושי היפני, או לכל מסורת עתיקה אחרת שקיימת בעולם, עצם הוותק של המסורת לא מוכיח את “אלוהותה”.

 

“כשמצאו את התפילין של ראש במערות קומראן…2,200 שנה והתפילין לא השתנו. עם ישראל מדייק, כי כמו שקיבלנו בדיוק ככה אנחנו מעבירים לדור הבא.”, “אותן פרשיות של היום הן אותן הפרשיות שנמצאו אז. לא יותר ולא פחות. הכל מדוייק. זה לא פלא. מה שמשה קיבל בסיני העביר לדור הבא והם לדור הבא וכך עד עצם היום הזה”(הרב זמיר כהן)[18]

 

ואכן, בשנת 2014 התפרסמה כתבה “התפילין העתיקות והקטנות ביותר”,[19] ככל הנראה מלפני 2200 שנה בקירוב. ממצא זה, טוענים רבנים מסויימים, מוכיח כי התפילין קדמו לכתיבת התלמוד ולכן הן מהוות הוכחה לתורה מדוייקת שמועברת בעל-פה באופן רציף ממשה בסיני שנשמרה עד ימינו אנו באדיקות, בדיוק וללא סטיות. הלא ההלכה לגבי התפילין ברורה וכתובה הן במשנה, הן ב”משנה תורה” לרמב”ם, הן ב”שולחן ערוך” (הלכות תפילין). ב”קיצור שולחן ערוך” אף נאמר כי “מי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצווה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עוון גדול” (הלכות תפילין, סימן י’). מייד לאחר האמירה הדרקונית הזו, מציינת ההלכה לפרטי פרטים ובדיוק רב כיצד אמורים להיראות התפילין אשר לכאורה הועברו מדור לדור, החל במשה וכלה ברבנים.

אך זו טעות אומללה, שכן לדברי ד”ר יונתן אדלר (שחקר את אותן תפילין) ישנם הבדלים מהותיים בינן לבין התפילין כיום: גודלם של התפילין שונה, צורתם שונה, צבעם שונה ופסוקי התורה בתוכם אינו זהה לתפילין כיום.[20] לדוגמא, בניגוד לתפילין המקובלים בהלכה הרבנית כיום, התפילין שנמצאו בקומראן כללו בתוכם את עשרת הדיברות.[21] תפילין אלו, כלל אינם כשרים.

חשיפת התפילין העתיקות בסך-הכל מוכיחה כי קמיעות מסוג זה קיימים היו בקרב עם ישראל עוד לפני העלתה של התושב”ע על הכתב. נכון, ייתכן כי המאגיה, הכשפים והקמיעות למיניהם, הגיעו לשיאם בקרב חוגים רבניים רק בשלהי ימי הביניים, כפי שמראה פרופ’ גדעון בוהק בהרצאתו[22] אך ידוע כי כבר בתקופת בית שני החלה תעשיית הקמעות לקבל הכרה וגושפנקא מאת חז”ל; ולרעיה, המשנה (במסכת שבת) חושפת – בלי כוונה – כי התפילין היוו חלק בלתי מבוטל מתעשיית הקמיעות האלילית הזו שהגיעו מעמי הגויים.[23]

אם כך עולה השאלה, כיצד ייתכן כי התפילין אשר התגלו בקומראן מעידות על תוקפה של התושב”ע, אם הן כל-כך שונות מהתפילין הרבניות שההוראות להן כביכול הועברו ברצף מושלם מסיני? במילים אחרות, התפילין העתיקות כה שונות מהתפילין המסורתיות, שעצם ההתייחסות וההפנייה אליהן – מהווה גול עצמי לתיאורית התורה שבעל-פה.

 

מיתוס הילת התפילין

בעקבות מחקר “מדעי” שהתפרסם לפני שנים בנושא השפעת הנחת התפילין על הראש,[24] אוהבים הרבנים לדבר על מה שנקרא “הילת התפילין”. קרי, על-כך שרמתו הרוחנית של המניח תפילין עולה כאשר הוא עושה זאת. האם יש ממש בטענה זו ואם כן, מה משמעותה?

חסידי אותו מחקר, מדווחים כי הממצאים גילו שכמות האנרגיה הרוחנית לכאורה, עלתה כאשר משתתפי המחקר הניחו תפילין לראשם. ד”ר סטיבן שרם פרסם מחקר אחר אשר תוצאותיו הראו כי נקודת המגע של התפילין בראש וביד חופפות בדייקנות את נקודות הדיקור הסיני, שבאמצעותן ניתן לרומם את האנרגיה הרוחנית לכאורה. יתרה מכך, מחקרו הוכיח כי הדרך בה מניחים את התפילין, הולמת את דרך הטיפול של הרפואה הסינית.[25] אם תוצאות מחקר זה אכן נכונות, המשמעות היא שלא התפילין גורמות להעלאת האנרגיה, אלא מקום הנחתם. במילים אחרות, לתפילין עצמם אין כל השפעה רוחנית; מקום הנחתם הוא המכריע. משתמע מכך שאם נכרוך את התפילין על הרגל או סביב הבטן, לא תהא להם כל השפעה אנרגטית יוצאת דופן. בקיצור, זה לא התפילין אלא המיקום.

 

[1] https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=1545:15451545-1545&catid=413&Itemid=100513

[2] לפי מילון העברית המקראית (מ.צ. קדרי, 2007: 377).

[3] ראו בן יהודה ד’, ערך ‘טוטפת’, עמ’ 1860.

[4] לראייה, זכרו את הביקורת הדתית אשר סופגות “נשות הכותל” בגין מאבקן להניח תפילין ולהתעטף בטלית. תנו דעתכם לדבריו של ר’ מרדכי צבי, אשר מצד אחד מציין תקדים להנחת תפילין בידי נשים ומצד שני פוסל את נשות הכותל על הסף:

“ונשאל למה למחות בפניהן/ הרי יש תקדימים למעשיהן/ וכי בנותיו של שאול המלך או רש”י לא הניחו תפילין/ וכי אשתו של יונה הנביא שונה מהן כשעלתה לרגל וחכמינו לא היו מוחין/ אלא יש להבין דבר בסיסי/ ואין כאן לא פיקנטריה ולא לשון הרע עסיסי/ פשוט מאד והמעמיק יראה נכוחה/ שיש וחכמים מצאו לנכון למחות או היתה דעתם נוחה/ אם הכוונה היא מעלין בקודש בנוסף לקיום המצות החיוביות/ יהיה קשה למנוע עשייה בידי הנשים הצדקניות/

אך דא עקא שלא קשה לראות בעליל/ שזאת התרסה וצורה של תרגיל/ לקעקע את הממסד הקיים מתוך ידיעה / ואפשר להביא הוכחות לזה ולהרחיב היריעה / וכבר הזכרנו בראשית המאמר ומעלה אני חשד /שמישהו בכל הסיפור הזה נשמע משוחד/ וכי נוכל להעיד עליהן אמת ובתמים/ שפיהן וליבן שווים וזה מעשה תמים/ הרי מטבע הדברים הדברים יעוררו סערה בקרב הציבור/ והאם צעקות ועתונות ושערוריות עדיפות על דיבור/ כל ההסברים וכל הטענות/ לא יכסו את המגמה והכוונות/ ויש מי שעוד יקרא לזה חוסר הבנות/ ולא יהיה למי למה ואיך לענות/ מדוע ,אני שואל, להרוס במקום לבנות/ וכי על ידי זה נוכל את בית המקדש לבנות”. נלקח מאתר: http://www.kooker.co.il

באתר של “נשות הכותל” נאמר: “המאבק של נשות הכותל התחיל  בדצמבר 1988 לאחר הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות… “כחלק מהכנס, תכננו הנשים המשתתפות לקיים תפילת הודיה לשלום המדינה ברחבת הכותל עם ספר תורה. כאשר הגיעו  והחלו החלו לקרוא בתורה, התפרצה השתוללות אלימה מצד עזרת הגברים. הם ירקו עליהן, התעללו בהן התעללות מילולית וסחבו להן את ספרי הסידור מהיד… “כתגובה לאירועים אלו, רב הכותל דאז, מאיר גץ, עליו השלום, התבטא בערוץ הרדיו “קול ישראל” ואמר ש- “מה שעשו נשות הכותל זו פרובוקציה זולה וזה כמו להביא חזיר אל רחבת הכותל המערבי. נשים בכותל זה כמו חזיר בכותל”.  http://womenofthewall.org.il/he

[5] אגב, אותו דבר נכון גם לגביי הקטעים המקבילים בשמות י”ג ובדברים י”א; גם שם ברור מעל כל ספק, כי ההקשר מכוון לכלל ישראל – גברים ונשים גם יחד.

[6] רבי שמואל בן מאיר – פרשן מקרא בן המאה ה- 11 ונכדו של רש”י.

[7] פרופ’ יהודה אליצור, “ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים”, 2000: 16.

[8]  שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: עמוד 363 (בהערת שוליים מס’ 168).

[9] פרופ’ בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: 886-888.

[10] מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[11] ראו בעניין זה, מאמרו של ד”ר יוסף חיות, רבי משה זכות מגרש הרוחות: קבלה מאגיה ורפואה בראשית העת החדשה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, קיץ תשס”ג, עמ’ 121-142.

[12א] פרופ’ בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ח: שם – תתני, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1982: 886.
[12ב]
Kaiser, W. C., Jr. (2008). Exodus. In T. Longman III & D. E. Garland (Eds.), The Expositor’s Bible Commentary: Genesis–Leviticus (Revised Edition) (Vol. 1, p. 437). Grand Rapids, MI: Zondervan.

[13] פרופ’ טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: עמוד 127.

[14] יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב”ם, כרך ב’, 1989: עמוד 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י’, ה’)

[15] אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי ‘לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם’ אינו נאמר “אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…” (בספר: “יהושוע השיל שור: מאמרים”, 1972: עמוד 193).

[16] פרופ’ בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: עמוד 893.

[17] https://www.hidabroot.org/question/214938

[18] https://www.youtube.com/watch?v=l4YPTLpM9pI & https://www.youtube.com/watch?v=DkJ4Qfe-aNs

[19] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html

[20] בראיון לאתר NRG בתאריך 18.04.2014, בלינק:

 https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/573/445.html

[21] ד”ר דוד נחמן, בתוך: מנחם קיסטר (עורך), “מגילות קומראן מבואות ומחקרים” – כרך ראשון, ירושלים, בהוצאת: יד יצחק בן-צבי, 2009: 143.

[22] http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4

[23] בפרק ח’ (משנה, מסכת שבת) מקשרים חז”ל בין ‘עור’, ‘קמיע’ ו’תפילין’: “המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… “נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… “עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא “שמע ישראל” (דברים ו,ד)”.

[24] לפרטי המחקר, בלינק הבא: https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=178162328989259&id=150497401755752&substory_index=0

[25] Steven Schram, Tefillin: An Ancient Acupuncture Point Prescription For Mental Clarity, Journal Of Chinese Medicine, No. 70, October 2002

אולי גם יעניין אותך: