יהודים לא צריכים ישועה וכפרה

אני יהודי, בשביל מה אני צריך את ישוע? היהודים לא זקוקים לסליחה, לישועה ולכפרה. הרעיון המשיחי הזה מנוגד למסורת היהודית.

גם התנ"ך וגם הברית החדשה מדברים על הנושא בצורה מקיפה: על ישועה של הרוח, הנפש והגוף, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, על ישועה מחטא ומכל השלכותיו. במובן הזה, כל בני האדם זקוקים לישועה מעצם היותם חוטאים.

על חטאם של אדם וחווה ארחיב בטיעון 3.20 בהמשך. בשלב זה ננסה כמיטב יכולתנו לענות על שתי שאלות:

1. איך מתארים הכתובים את נושא הישועה?
2. האם היהודים צריכים להיוושע?

ישועה רוחנית או פיזית?

לכל אורך התנ"ך והברית החדשה אלוהים מתואר כמי שמושיע את עמו ישראל. שוב ושוב הם זועקים אליו לעזרה, אבל ברוב המקרים, הישועה שהם זועקים אליה היא בעולם הזה. לדוגמה, התנ"ך מספר איך הושיע אלוהים את עמו מיד מצריים (ראה שמות י"ד 30, "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצריים, וירא ישראל את מצריים מת על שפת הים"). וכפי שהוא הושיע את ישראל מיד מצריים, כך הוא הושיע אותם שוב ושוב לאורך הדורות (לדוגמה תהילים כ"ח 9; ק"ז 13, 19). לאור הישועה המפוארת הזאת בעבר זעקו מחברי המזמורים השונים לאלוהים והתחננו שיושיע את עמו מיד אויביו גם בימיהם (לדוגמה י"ח 28).

אבל בברית החדשה עבר הדגש מישועה בעולם הזה לישועה בעולם הבא, מישועה של הגוף לגאולה רוחנית. ישוע מושיע את חסידיו מחטא ומגיהנום (ראה עברים ז' 25), אבל האם באמת יש הבדל בין תפיסת הישועה בתנ"ך לבין הברית החדשה? האמת היא שלא.

קודם כל יש להבין שהעימותים השונים של עם ישראל עם אויביו היו חלק ממאבק חובק עולם, מאבק על עליונותו של יהוה על כל שאר האלים, מאבק על השליטה הרוחנית. זו הסיבה שלאחר שאלוהים הושיע את ישראל מיד מצריים שרו לו בני עמו, "מי כמוך באלים, ה'? מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות, עושה פלא?" (שמות ט"ו 11). אין מי שידמה לאלוהים.

שים לב שהשליטה של אלוהים בארץ קשורה לקדושה שלו. אי אפשר לנתק את הממד הגופני מהרוחני. השליטה של אלוהים על כל הכוחות העוינים היא מוחלטת, בין שמדובר באנדרלמוסיה שיוצרים כוחות הטבע ובין שמדובר בכוחות המרדניים של העמים. מזמור ע"ד מבטא את זה בבהירות רבה:

"ואלוהים, מלכי מקדם, פועל ישועות בקרב הארץ. אתה פוררת בעוזך ים, שיברת ראשי תנינים על המים. אתה רוצצת ראשי לווייתן, תתננוּ מאכל לעם לציים. אתה בָּקעת מעיין ונחל, אתה הובשת נהרות איתן. לך יום אף לך לילה, אתה הכינות מאור ושמש. אתה הצבת כל גבולות ארץ, קיץ וחורף אתה יצרתם" (תהילים ע"ד 17-12)

לאור ניצחונו של אלוהים על כל הכוחות העוינים – הטבעיים והעל טבעיים גם יחד, מחבר המזמור מבקש ממנו, "זכור זאת אויב חירף ה', ועם נבל ניאצו שמך" (פס' 18). עיין גם במזמור צ"ג, שם מתוארים כוחות הטבע הבלתי נשלטים כמי שסרים למרותו של אלוהים:

"ה' מלך, גאות לבש לבש ה', עוז התאזר. אף תיכון תבל, בל תימוט. נכון כיסאך מאז,  מעולם אתה. נשאו נהרות, ה', נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דוכיים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאוד, לביתך נאווה קודש, ה' לאורך ימים." (מזמור צ"ג)

פרופסור ווילם ואן גֶמרן אומר על כך בפרשנות המצוינת שלו לספר תהילים:

"אלוהים כונן את מלכותו עלי אדמות כשברא את התבל (ראה למשל כ"ד 1). הדוקטרינה של אלוהים בתור בורא העולם מנוגדת לאמונתם של עובדי האלילים בתוהו ובוהו, בכוחות קדמוניים וביד המקרה. יהוה הוא האלוהים הבורא. הוא כונן את התבל, והיא לא תימוט בגלל כוחות הרשע (י' 6; ק"ד 5) משום שיהוה כונן את שליטתו בה. גויים ולאומים עשויים להתנגד לשלטונו, אבל התבל לא תימוט (ב' 4-1; מ"ו 6). כיסאו של אלוהים נכון, כלומר קיים (פס' 6. המילה נגזרת מאותו שורש של המילה "תיכון"). יהוה קיים "מעולם ועד עולם" (צ' 2), אבל לשלטונו בעולם הזה יש ממד היסטורי ("מאז"; למשל ישעיהו מ"ד 8; מ"ה 21; מ"ח 3, 5, 8-7). זו הסיבה שמחברי המזמורים אומרים שכיסאו של אלוהים הוכן במהלך הבריאה.[326]

נפנה עכשיו למזמור צ"ז. תוך כדי קריאת המזמור שים לב למספר אמיתות חשובות:

1.  שלטונו של אלוהים מבוסס על צדק ומשפט.
2.  הוא שופט את האלילים ואת אלה שעובדים אותם.
3.  הוא מצווה על אוהביו לשנוא את הרע.
4.  את מי שירא אותו הוא מושיע מיד הרשעים.

"ה' מלך, תגל הארץ; ישמחו איים רבים. ענן וערפל סביביו,  צדק ומשפט מכון כיסאו. אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. האירו ברקיו תבל, ראתה ותחל הארץ. הרים כדונג נמסו מלפני ה', מלפני אדון כל הארץ. הגידו השמים צִדקו, וראו כל העמים כבודו. יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, השתחוו לו כל אלוהים. שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'. כי אתה ה' עליון על כל הארץ, מאוד נעלית על כל אלוהים. אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו – מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק וליושרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה', והודו לזכר קודשו." (תהילים צ"ז)

הנקודה שאני מנסה להדגיש היא שהישועה של עם ישראל מידי אויביו (שבדרך כלל היו בדמותם של עמים חוטאים ועובדי אלילים) וישועתו של מחבר המזמור מאויבו (שבדרך לבשו דמות של אויבים בשר ודם, מחלות, חטא או מתקפות שטניות) לא הייתה רק ישועה של הגוף. מעשי הישועה של אלוהים היו חלק מתמונה רוחנית גדולה יותר, שבה אלוהים שולט בטבע ובכל הכוחות הרוחניים שקמים נגדו. קרא את מזמור י"ח, שם מתוארת הישועה של דוד כניצחון אדיר של אלוהים על הרשעים, וגם על כוחות המוות וההרס:

"למנצח. לעבד ה', לדוד. אשר דיבר לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול. ויאמר:
ארחמך ה' חזקי. ה' סלעי ומצודתי ומפלטי, אלי, צורי, אחסה בו, מגיני וקרן ישעי, משגבי. "מהולל" אקרא ה',  ומן אויבי איוושע. אפפוני חבלי מוות, ונחלי בלייעל יבעתוני. חבלי שאול סבבוני, קידמוני מוקשי מוות. בצר לי אקרא ה', ואל אלוהי אשווע. ישמע מהיכלו קולי, ושוועתי לפניו תבוא באוזניו. ותגעש ותרעש הארץ, ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו… ישלח ממרום, יקחני, ימשני ממים רבים. יצילני מאויבי עז ומשונאי כי אמצו ממני. יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי. ויוציאני למרחב, יחלצני כי חפץ בי." (תהילים י"ח 8-1, 20-17)

מדוע חילץ אלוהים את דוד והושיע אותו בדרך כה מופלאה ורבת חסד? כי דוד ניהל אורח חיים רווי צדק ושמר על מצוותיו של אלוהים. הוא התהלך לפניו בתום וביושר (ראה פס' 25-21).

ישועה פיזית, וגם רוחנית

"אבל זאת בדיוק הנקודה שלי", אתה אומר. "אלוהים מושיע את עמו מיד אויביהם בעולם הזה. אין לזה כל קשר לגן עדן או לגיהינום". [327]

בנקודה זו אני חולק עליך. דבר ממה שאלוהים עושה למען עמו אינו שייך רק לעולם הזה. זה המסר שעולה מהמזמורים האלה ומטקסטים דומים בתנ"ך. חייו של עם ישראל עלי אדמות היו חלק מדרמה הרבה יותר גדולה, דרמה שמעורבים בה יצורים נראים (למשל בני אדם) ובלתי נראים (אלוהים, מלאכים, השטן). הדרמה הזאת מתרחשת כאן, בעולם הזה, אבל בדומה לדרמה שמתועדת בספר איוב, היא לא מתחוללת רק כאן. איוב, בדיוק כמו עם ישראל, נלכד במאבק שניטש בין הטוב לרע, בין אלוהים לשטן. למאבק הזה היו עדים בשמים (המלאכים, שבספר איוב נקראים "בני האלוהים") וגם עלי אדמות (רעיו של איוב ואשתו), שצפו במתרחש ומדי פעם גם לקחו חלק בעלילה.

השאלה הגדולה היא אם ישראל (כעם) או איוב, או דוד או ירמיהו ודומיהם (בתור אנשים פרטיים), יקפידו על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים, ישאו חן בעיניו ויהיו ראויים לגמול המתאים, או שכוחות עוינים, נראים ובלתי נראים כאחד, יתגברו עליהם, ידיחו אותם לידי חטא, יתישו וישעבדו אותם. האם אלוהים יכול להושיע את אלה ששייכים לו ולשמור עליהם, או שכוחות האופל שולטים גם באור היום? האם הצדקה תקנה לה אחיזה בלבבות ובחייהם של ילדי אלוהים, או שהחטא והרשע ינצחו? אכן, "ישועה" איננה רק מושג מוגבל, ארצי. פעמים רבות היא קשורה ישירות לישועה מחטא, בין שמדובר בחטאו של עם ישראל (או חטאו של מחבר המזמור), ובין שמדובר במתקפות החוטאות של אומות הגויים (או של השטן).

לכן, התפיסה של נושא הישועה בתנ"ך קשורה ישירות לתפיסה של הברית החדשה: המשיח בא, ואיתו גם מלכות אלוהים. כך התחיל העידן המשיחי, העידן שבו רוח אלוהים הודף את כוחות האויב ומשלח אסורים לחופשי. העידן הזה תואר בתנ"ך, ולכן ישוע ציטט את הפסוקים שמדברים על כך כשרצה להגדיר את שליחותו: [328]

"הוא בא אל העיר נצרת, העיר אשר גודל בה, וביום השבת הלך כמנהגו לבית הכנסת וקם לקרוא. כאשר נתנו לו את מגילת ספר ישעיהו הנביא, פתח את המגילה ומצא את המקום שכתוב בו: 'רוח אדוני עלי, יען משח אותי לבשר ענווים. שלחני לקרוא לשבויים דרור, ולעיוורים פקח קוח; לשלח רצוצים חופשים, לקרוא שנת רצון ליהוה'. לאחר שגלל את המגילה, החזירה לגבאי והתיישב. עיני כל הנוכחים היו נשואות אליו והוא החל לדבר אליהם ואמר: היום נתמלא הכתוב הזה באוזניכם" (לוקס ד' 21-16).

כאמור, נושא הישועה בכתובים הוא מקיף. הוא נוגע לרוח, לנפש ולגוף, והישועה הכוללת הזאת מקבלת את הביטוי המלא שלה בברית החדשה.

"האם אתה אומר שהברית החדשה לא מדברת רק על ישועה רוחנית?"

בדיוק כך. התמונה תתבהר עוד יותר אם נבדוק את המילה היוונית σῴζω (sozo), שבברית החדשה מתורגמת לפועל יש"ע על נגזרותיו השונות. [329] המילה sozo פירושה "להציל, להושיע, לשחרר, לשמור מפני סכנה", והגדרה זו כוללת ישועה, שחרור ושמירה מפני מוות, חטא, מחלה, שדים, גיהנום, סכנה וכן הלאה. השימוש במילה זו הוא מקיף. ראוי לציין שבשני פרקים עוקבים של בשורת לוקס מופיעה המילה sozo בארבעה הקשרים שונים. בלוקס ז' 50 היא משמשת ביחס לישועה מחטא (פס' 50-36). בפרק ח' 36 מדובר על רפואה – ישועה מאחיזת שדים (פס' 39-26), בפס' 48 מדובר על ישועה ממחלה (פס' 48-43), ובפס' 50 מדובר על ישועה – רפואה – ממוות (ראה גם פס' 49). [330] ישוע הוא מושיע (soter ביוונית) שסולח, גואל, משחרר, מרפא ומקים לתחייה, גם באופן זמני וגם במובן הנצחי. הדברים האלה תואמים כליל את מה שנאמר בתנ"ך: אלוהים היה המושיע, הגואל והרופא של בני עמו. [331]

"טוב ויפה", אתה אומר, "אבל עדיין לא התייחסת לעניין הישועה מחיי אבדון נצחיים בגיהנום (דיראון עולם). היכן זה מוזכר בתנ"ך? יש סתירה משמעותית בין מה שנאמר על כך בתנ"ך לבין מה שנאמר בברית החדשה, למרות כל מה שאמרת עד כה".

לא מדובר בסתירה, כי אם בהתפתחות

התנ"ך מדבר על תחילת המסע; הברית החדשה מדברת על המשך הדרך. הדברים שמוזכרים בתנ"ך – היעוד הנצחי של כל גבר וכל אשה – נאמרים מפורשות בברית החדשה. [332] הנביא היהודי דניאל, שחי כאלף שנה אחרי משה וכחמש מאות שנה אחרי דוד, הוא זה שמביא את המסר הברור ביותר בתנ"ך אודות גן עדן וגיהינום. דניאל אמר כי "רבים מישֵנֵי אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, לדיראון עולם" (י"ב 2). מן החיבורים היהודים שנכתבו במאות השנים שלאחר מכן ועד שישוע בא לעולם, עולה התעניינות רבה בעולם הבא. וכשישוע בא לעולם, כבר הייתה לפרושים תפיסה מאוד מגובשת אודות העולם הבא. התלמוד, שנכתב במאות השנים שאחר כך, מלא בדיונים על נושאים אלה. [333] הרי אחד ההבדלים בין הצדוקים לשאר הכתות שהיו קיימות אז ביהדות היה ההתכחשות שלהם לתקומת המתים.

הנושאים שהתנ"ך רק מרמז עליהם, נושאים שהמסורות היהודיות מרבות לעסוק בהם ולהתפלמס אודותיהם, נידונים בהרחבה ובצורה מפורשת בברית החדשה. שאול השליח אמר שישוע "מבטל את המוות ומוציא לאור את החיים והאל כיליון על ידי הבשורה" (השנייה לטימותיאוס א' 10). ישוע חשף את מה שהיה נסתר בעבר ושפך אור על מה שהיה שרוי בעלטה. לכן, הישועה והגאולה שהברית החדשה מרבה לעסוק בהן הן בעצם פיצוח של הישועה והגאולה כפי שהן עולות מן התנ"ך. מחברי המזמורים השונים דיברו על גאולה ממלתעות המוות, ואילו הברית החדשה מדברת על גאולה ממלתעות המוות וגם מן הגיהינום. [334] התנ"ך התמקד בעיקר בהשלכות של מעשינו ושל התפיסה שלנו לגבי העולם הזה (אם כי לא רק על כך). הברית החדשה מתמקדת בעיקר בהשלכות של מעשינו והתפיסה שלנו לגבי העולם הבא (אם כי היא אינה מדברת רק על כך). אבל לא מדובר כאן בשתי ברירות שצריך לבחור מתוכן, אלא בדגש שמן הראוי לייחס לכל אחת מהאפשרויות. [335]

שתי המסורות, זו של התנ"ך וזו של הברית החדשה, מדגישות את החשיבות של אורח חיים נכון, של אמונה באלוהי האמת האחד והיחיד, של חזרה בתשובה ושל ציות. התנ"ך מדגיש בעיקר את השכר והעונש שנקבל בעולם הזה, אם כי אינו מתעלם מהעולם הבא. הברית החדשה מדגישה בעיקר את השכר והעונש שנקבל בעולם הבא, ואינה מתעלמת מהעולם הזה. אנחנו יכולים לענות על השאלה הראשונה, ולומר שהכתובים קושרים בין ישועה לבין גאולה ממשפט בהווה ובעתיד, מאויבים בהווה ובעתיד, ומחטא בהווה ובעתיד. בחיים האלה, הישועה היא חלקית וזמנית. בעולם הבא, הישועה היא נצחית ומוחלטת. אם תקרא את הכתובים מההתחלה ועד הסוף – גם את התנ"ך וגם את הברית החדשה – עם ראש פתוח ועם לב שמחפש אחר האמת, תגלה שמדובר בספר אחד, בהתגלות אחת, באמת אחת.

האם יהודים זקוקים לישועה?

ומה לגבי השאלה השנייה: האם היהודים צריכים להיוושע? על סמך הראיות שהצגתי עד כה, כמובן שהתשובה היא חיובית. האם כל בני האדם, כולל היהודים, יכולים להתנגד לחלק מהפיתויים ולומר לא לחטאים מסוימים? כן, בהחלט! בכל יום מגיע כל אחד מאיתנו להחלטה מוסרית כזו או אחרת. אפילו אנס בוחר לא להרוג את הקורבן שלו – ולא משנה עד כמה הוא מתפתה לעשות את זה, וגם שקרן כרוני מרגיש לפעמים צורך לומר את האמת. אנחנו רואים את זה כבר בספר בראשית, היכן שאלוהים אמר לקין שהחטא – במקרה זה מדובר בקנאה וברצח – רובץ לפתחנו, וכי על קין לשלוט בו (ד' 7). רש"י אמר על כך, "אם תרצה – תתגבר עליו". ניצחון על חטא מסוים הוא דבר אחד. שחרור מאחיזתו של החטא ככלל היא כבר עניין אחר לגמרי. במשלי נאמר על כך, "מי יאמר: 'זיכיתי ליבי, טיהרתי מחטאתי'?" (משלי כ' 9). ומחבר מזמור קמ"ג התפלל לאלוהים וביקש, "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (קמ"ג 2).

אכן, אלוהים מכיר היטב את הטבע שלנו, [336] ולכן הוא אמר באמצעות הנביא ירמיהו, "עקוב הלב ואנוש הוא, מי ידענו?" (י"ז 9). אנחנו בכלל לא מכירים את ליבנו! ובגלל חטאינו אנחנו תלויים כליל בחסדו של אלוהים, "אם עוונות תשמור יה, אדוני מי יעמוד? כי עימך הסליחה, למען תִוָרֵא" (תהילים ק"ל 4-3). בלי הסליחה שלו היינו אבודים לגמרי.

בהתחשב בעובדה שכל הפסוקים האלה – ממשלי, מתהילים ומירמיהו – לקוחים מהתנ"ך, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים זקוקים לישועה. למרבה הצער, תולדות עמנו מעידים עד כמה אנחנו לוקים בחסר, וכמה רב הוא הסבל שעברנו בגלל משפט הזעם שאלוהים הביא עלינו. עד עצם היום הזה אנחנו לוקים בחסר. [337] האם יש משמעות כלשהי לכך שקרוב לאלפיים שנה חיו בני עמנו בגלות, מחוץ לגבולות הארץ שהובטחה לנו? האם אין כל משמעות לכך שבית המקדש עומד בשיממונו קרוב לאלפיים שנה? הרי העובדות האלה מעידות בבירור על חטאינו, הן בעבר והן בהווה.

"החדשות הרעות" הן שהיהודים זקוקים לישועה לא פחות מכל עם אחר. החדשות הטובות הן שאלוהים סיפק לנו ישועה מלאה באמצעות ישוע המשיח, מושיעם של היהודים והגויים גם יחד. "והכתוב אומר: 'כל המאמין בו לא יבוש' (ישעיהו כ"ח 16). אין הבדל בזה בין יהודי ללא יהודי, כי אדון אחד לכולם ורב חסד הוא לכל הקוראים אליו, שכן 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' (יואל ב' 32)" (רומ' י' 11-13).

_{326. VanGemeren, "Psalms", 608. אזכורים של מפלצות שונות בתנ"ך (נחש בריח, לווייתן, נחש עקלתון) – שלפעמים מייצגים את כוחות החושך ולפעמים אויבים בשר ודם או כוחות טבע הרסניים – ראה למשל בישעיהו כ"ז 1; תהילים פ"ט 12-5, וכן את מזמור ע"ד שצוטט למעלה.}

_{327. ראה מאמר על נושא הישועה ב-ODJR, "Salvation", 602. ראה גם S. Daniel Breslauer & Celia Deutsch, "Salvation", Dictionary of the Jewish-Christian Dialogue, 179-85.}

_{328. בטיעונים 2.2-2.1 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית) אמרתי שהמשיח לא בא לעולם הזה בפעם הראשונה כדי לכונן שלום כלל עולמי או כדי להקים את מלכותו עלי אדמות. כשיקרו הדברים האלה יהיה זה אות לכך שתקופת הביניים הנוכחית באה אל קיצה.}

_{329. sozo הוא הפועל ביוונית, ופירושו "להושיע". השם – "מושיע" – הוא soter, ו- soteriaפירושה "ישועה". כל המילים האלה נגזרות מאותו שורש ביוונית.}

_{330. ראה דיון שלי בנושא ב-Israel's Divine Healer, 212-14. ו' ראדל מציין שהמילה sozo פירושה "הדברים שמהם האדם נושע… כולל [כל] סכנה מוחשית, מוות, מחלה, אחיזת שדים, חטא וניתוק מאלוהים, וכן חורבן נצחי". W. Radl, "sozo, rescue, save, preserve, help, Exegetical Dictionary of the New Testament, ed. Horst Balz & Gerhard Schneider (Grand Rapids: Eerdmans, 1990), 3:319-20.}

_{331. כתבתי על נושאים אלה בהרחבה. ראה Brown, Israel's Divine Healer; "rapa' "; Brown, Theologische Woerterbuch zum alten Testament, ed. H.J. Fabry & H. Ringgren (Stuttgart: Kohlhammer, 1991), 7:618-26, שיתפרסם בקרוב ב-Theological Dictionary of the Old Testament; Brown with A. Kam-Yau Chan & Thomas B. Song, rp' ", NIDDOTE, 3:1162-72; Brown, "Was There a West Semitic Asklepois?" Ugarit Forscungen 30 (Muenster: Ugarit-Verlag, 1999), 133-54.}

_{332. ראה את הערותיו המחכימות של וורפילד, שמצוטטות בהערה 453 להלן.}

_{333. ראה Abraham Cohen, Everyman's Talmud: The Major Teachings of the Rabbinic Sages (New York: Schocken, 1995), 346-89.}

_{334. עיין בדיון התלמודי על החוטאים שנכרתים בעולם הזה וגם בעולם הבא. למשל בבלי, סנהדרין סד ב; צ ב.}

_{335. בהמשך, בטיעון 3.25, נראה שהיהדות המסורתית רואה את העולם הזה כשער לעולם הבא, אבל מדגישה את חשיבות החיים בעולם הזה. ובאשר למשיחיות, היא אומנם מדגישה את החשיבות שיש לעולם הבא, ובכל זאת היא זאת שהקימה יותר בתי חולים, הזינה יותר אנשים רעבים וייסדה יותר מוסדות חינוך מכל שאר הדתות בעולם גם יחד. ההבדל בין השתיים אינו במהות שהן מייחסות לנושא, אלא בדגש שהן שמות על היבטיו השונים.}

_{336. ראה מידע נוסף על הנושא בטיעון 3.21.}

_{337. ראה טיעונים 1.10 ו-1.16 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית); ראה גם טיעון 3.21.}