הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם

רבנים מצטטים מדבריו של ישוע בבשורת יוחנן, שם הוא מלמד את תלמידיו: "הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אֲקִימֶנּוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (ו' 54). בהתייחס לכך, הם מבקשים לתמוה בלגלוג , מדוע סתר ישוע את התורה, שהרי: "על פי התנ"ך יש איסור מוחלט לשתות דם".¹

סרטון בנושא: איך ישוע הוא שה הפסח

סוג הסוגה

כל תלמיד רציני של המקרא יודע לזהות כי התנ"ך מורכב ממספר סוגות (או ז'אנרים ספרותיים), כגון: שירה (לדוגמא, דברים לב"), משל (קהלת ד' 6), חוק ומשפט (שמות כ"א), נבואה (ישעיהו י"א), תוכחה (שמו"ב י"ב 7-12), היסטוריה (יהושע ב'). כמו התנ"ך, גם כתבי הברית החדשה מורכבים מפסיפס של אותן סוגות, כגון: שירה (לוקס א' 42-55), משל (מתי י"ג 18-52), חוק ומשפט (מתי י"ח 15-17), נבואה (לוקס כ"א 10-28), תוכחה (מתי כ"ג 13-35), היסטוריה (מעשי השליחים א' 1-14).

חשוב מאוד לאמוד את זהות הסוגה לפני שמתיימרים לפרש קטע מן הכתובים; בקהלת ד' 6, למשל, נאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". ברור כי יש להבין קטע זה על דרך המשל ולא באופן מילולי; שלמה המלך ביקש ללמד כאן כי אפילו מעט (כף) נחת, טובה יותר מהמון (מלא חופנים) עמל ורעות רוח. המילים 'כף' ו'מלא חופנים', אינן אלא ביטוי מטאפורי למידות כמותיות. זאת ועוד, כאשר תיאר ישעיהו הנביא את ישראל כצפעונים (נ"ט 5), האם באמת התכוון לומר שהם נחשים של ממש הזוחלים על גחונם?.. ודאי שלא!

כך הדין גם עם דברי רבי ישוע בפרק ו' של בשורת יוחנן. שימו לב, לפני שמלמד המשיח על בשרו ועל דמו (פס' 53-56), הוא מכנה עצמו "הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם" (פס' 51). האם בשל כך, האמינו תלמידיו כי ישוע עשוי מקמח ומים?.. למעשה, בשורת יוחנן גדושה בדימויים ומטאפורות ופעמים ניתן לראות כי שומעיו של ישוע אינם קולטים את הפן הרוחני הרם של דבריו, למשל: בפרק ג' 3, מסביר ישוע לנקדימון כי "אִם־לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִלְמַעְלָה לֹא־יוּכַל לִרְאוֹת אֶת־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים". נקדימון טועה ומבין את הדברים באופן מילולי ולכן תמה: "אֵיךְ יִוָּלֵד אָדָם וְהוּא זָקֵן הֲיוּכַל לָשׁוּב אֶל־בֶּטֶן אִמּוֹ וְיִוָּלֵד" (פס' 4).

לא בכדי, הלין ישוע באוזני תלמידיו: "אִם הִגַּדְתִּי לָכֶם עִנְיְנֵי הָאָרֶץ וְאֵינְכֶם מַאֲמִינִים, אֵיךְ תַּאֲמִינוּ בְּהַגִּידִי לָכֶם עִנְיְנֵי הַשָּׁמָיִם" (פס' 12). עוד בבשורת יוחנן, מכנה עצמו ישוע כ'שער' (או 'פתח'. פרק י' 7, 9); כ'גפן' (ט"ו 1, 5); ומסביר כי למרות שבא בראש ובראשונה לצאן האובדות של עם ישראל, יש כבשים אחרות "אֲשֶׁר אֵינָן מִן־הַמִּכְלָה הַזֹּאת וְעָלַי לְנַהֵל גַּם־אֹתָן" (פרק י' 16). האם תלמידיו דימו את המשיח לדלת פיזית העשויה עץ עם ידית ומנעול?.. האם הם חשבו כי ניתן לסחוט ממנו מיץ ענבים?.. האם הם שערו בנפשם כי המשיח באמת סבור כי בני ישראל והגויים עטופים בצמר ופועים ככבשים?.. ודאי שלא! הם, בניגוד לחברי יד לאחים, השכילו להבין כי מדובר במטאפורות.

ההקשר הרחב והנכון

נוסף על היותו של הקטע מיוחנן ו' מטאפורי, על-מנת להבין את פשרו יש לעשות כן בהקשר הרחב והכולל של ספרי הבשורות כולם. כאמור, אמר המשיח כי הוא "הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם; אִישׁ כִּי־יֹאכַל מִן־הַלֶּחֶם הַזֶּה, יִחְיֶה לְעוֹלָם וְהַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֶתְּנֶנּוּ הוּא בְשָׂרִי אֲשֶׁר אֶתֵּן בְּעַד חַיֵּי הָעוֹלָם… "הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אֲקִימֶנּוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (פס' 51, 54). אם פונים לשלוש הבשורות האחרות, מגלים כי בעת סעודת הפסח השתמש ישוע המשיח באותם דימויים ממש: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר: שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם כִּי זֶה הוּא דָּמִי, דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כ"ו 26-27).²

כעת מתבהרת התמונה: המשל של אכילת בשרו/גופו של ישוע ושתיית דמו, אינו מסמל אלא את העובדה כי המשיח נתן עצמו בעדנו ושפך את דמו בעבור סליחה לחטאינו. בסעודת האדון (הנהוגה עד היום בקהילות משיחיות), המאמינים אוכלים חתיכת מצה ושותים מעט יין לזכר מותו המכפר של המשיח על הצלב. תלמידיו הראשונים של המשיח קיימו את המנהג כראיה לכך שהבינו את דבריו הרוחניים של ישוע, האמינו בפועלו וציפו לשיבתו (מעשי השלחים ב' 42; פרק כ' 7; קור"א י"א 23-26).

רעיון יהודי אותנטי

מסתבר כי גם בקרב חוגים ביהדות הרבנית קיים מנהג דומה. שימו לב, למשל, לכותרת מעיתון הארץ: "הרב ברוד מחב"ד עשה שימוש בדימויים נוצריים, לפיהם היין משול לדם והלחם לבשר"!³ הכתבה מביאה ציטוט מדבריו: "נתחזק איפוא באמונה השלמה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל בשביעי של פסח את 'סעודת משיח' שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח לתוך דמנו ובשרנו, כסעודה שנהפכת לדם ובשר שלנו ממש. ויהי רצון שנחגוג את החג האחרון של פסח עם משיח צדקנו בבית המקדש השלישי".

שמעתם? 'סעודת משיח', דווקא בחג הפסח?.. הרב ברוד מסביר: "הרעיון שערכים רוחניים נכנסים אל תוך גופנו באמצעות המזון הגשמי הוא רעיון יהודי אותנטי, שבא לידי ביטוי באכילת בשר הקרבנות בזמן המקדש, באכילת סעודת שבת וחג ועוד. סעודת משיח תוקנה בידי הבעל שם טוב, ככזו שנועדה לבטא את הכיסופים והציפייה לביאת המשיח… "האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום-דובער, תיקן לשתות בה גם ארבע כוסות יין. הרבי מלובביץ' הסביר פעמים רבות שעל ידי אכילת הסעודה הזאת, האמונה בביאת המשיח נעשית חלק מהווייתנו, כמו שהמצה והיין נעשים חלק מגופנו". מעניין ממי הם שאבו את הרעיון הזה?..

חוסר הגיון טוטאלי

מכל מקום, קיים חוסר הגיון משווע בטיעון של יד לאחים: אם ישוע התכוון לדבריו (ביוחנן ו' 51-56) באופן מילולי ולא בצורה מטאפורית, יש לשאול מדוע אין ולו גם ציון אחד בספרי הברית החדשה של מישהו שאכן שתה או ביקש לשתות את דמו של המשיח ולאכול מבשרו?

יתרה מכך, אם ישוע המשיח אכן התכוון לכך שמאמיניו ישתו את דמו ויאכלו את בשרו באופן ממשי, הלכה למעשה, מה יהיה על אותם אנשים אשר קיבלו על עצמם את האמונה לאחר שישוע נישא למרום?[4] כיצד יוכלו הם ליישם את מצוותו, קרי לאכול את בשרו ולשתות מדמו כעת, כאשר הוא ישוב לימין הגבורה?⁵ כמובן שאין בכך כל היגיון…

דא עקא, מסתבר אפוא, כי כה רבה עוצמת האיבה בקרב מתנגדי הברית החדשה, עד כי מוציאה היא אותם מדעתם ומקשה עליהם לפעול לפי השכל הישר והתבונה המתבקשת.

_{[1] את תגובתם המלאה אפשר למצוא בדף הפייסבוק "משיחי או יהודי".
[2] מרקוס י"ד 22-24; לוקס כ"ב 19-20.
[3] עיתון "הארץ" (20/4/12 , יאיר אטינגר): http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1690152
[4] מעשי השליחים א' 9-11.
[5] מתי כ"ו 64; מרקוס י"ד 62; לוקס כ"ב 69; אל העברים א' 3, ח' 1, י' 12, י"ב 2, פטר"א ג' 22.}