ישוע קילל את עץ התאנה ולכן אלים, האמנם?

"הדת הכי מטופשת שהיתה בהיסטוריה, אין דת יותר מטומטמת, מי שהולך אחרי הדת הזאת צריך אישפוז, מי שקרא לא ידע לצחוק או לבכות, לדוגמא הוא (ישוע) היה רעב, ראה עץ תאנים מרחוק, ראה אין בעץ תאנים, אז הוא בעט וקילל בעץ. ראית כזה טמטום בחיים שלך?" (הרב יוסי מזרחי, הרצאה בר"ג, (19-01-2017)

לפני שנתפנה לבאר נכונה את מקרה התאנה מן הברית החדשה, הבה נבחן קטע נוסף מדבריהם של הארגון החרדי יד-לאחים: "כיצד קללה זו יכולה להתאים לאיש הנמשל לשה תמים שלעולם לא חטא?"

נכון, באופן כללי התנ"ך והברית החדשה מעודדים אותנו להימנע מכעס ומרוגז ופסוקים רבים מבטאים זאת;⁴ מאידך, חשוב לציין כי כתבי הקודש נותנים מקום לרגשות כאלו אם הם באים לידי ביטוי במקום הנכון ובמידה מבוקרת, שהרי אלוהים כועס לא מעט פעמים בתנ"ך – ותמיד באופן מוצדק.⁵ מעבר לכך, כתבי הברית החדשה ברורים ביותר כאשר הם מתארים את ישוע לא רק כדבר אלהים אשר לבש בשר⁶ אלא ממש כצלם אלהים וזוהר כבודו.⁷ לכן, בהנחה כי ישוע ואלהים אחד הם,⁸ אין להתפלא לנוכח גינונים של כעס אצל ישוע, שהרי בתנ"ך מתוארים חרון אפו וחמתו של הקב"ה פעמים רבות;⁹ אלהים אינו נרתע מלהביע כעס וקצף נוכח עוולות וחטאים;¹⁰ והנביאים תיארוהו כבעל ריב מר ומתמשך עם יהודה וישראל.¹¹ בד בבד, אין זה מונע ממנו להיות אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד.¹²

ניכר על חברי יד לאחים כי הם פועלים מתוך ייאוש ותסכול רב. ולכן בבואנו להשיבם, אנו מתפללים כי תגבר עלינו מידת הרחמים ולא מידת המשפט והדין. הדברים לעיל מביעים ביתר שאת את התעלמותם המוחלטת מספר התנ"ך, שהרי בו ניתן למצוא בנקל דוגמאות רבות למקרים דומים בהם קילל האל את בריאתו והביא להשמדתה, כמו למשל:

כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית מקלל האלהים את אשר ברא: את הנחש, את האדמה (פרק ג' 14, 17); ואת קין (פרק ד' 11).
בפרק ו' מצטער האל על כך שעשה את האדם ואומר: "אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (פס' 7). ואכן, מייד בפרק הבא מתואר כיצד ה' מוחה את כל היקום אשר ברא, למעט דיירי התיבה, ככתוב: "וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ז' 23).
במלכים ב' פרק ב', מקלל אלישע את הילדים בשמו של האל, שנאמר: "וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן־הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (פס' 24).
בספר יונה פרק ד' מתואר כיצד מקים אלהים באורך פלא קיקיון מעל ראשו של יונה, "לִהְיוֹת צֵל עַל־רֹאשׁוֹ" (פס' 6); ואז, ללא שום אזהרה מוקדמת, מביא האל תולעת אשר ממיתה את הקיקיון, שנאמר: "וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ" (פס' 7).

נכון עשו המלחים, מספר יונה פרק א', כאשר התפללו לאלהים והודו: "כִּי־אַתָּה ה', כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ" (פס' 14). ארבע הדוגמאות לעיל מחזקות זאת ומוכיחות כי האל אינו מחויב לתת דין וחשבון על מעשיו לאיש; ה' רשאי לעשות בבריאתו כרצונו; לברך ולקלל, להחיות ולהמית, שנאמר: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף־מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם־נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (שמואל א' פרק ב' 6-8).

כאמור, מחברי המאמר מאגדים את סיפור עץ התאנה לקטעים אחרים מן הברית החדשה שכל מטרתם איננה אלא להוכיח את אופיו האלים והגס של המשיח. ברם כל הקורא בברית החדשה מבין על נקלה כי לומר על ישוע שהוא אלים מהווה אבסורד גדול, בעיקר אם משווים אותו לדמויות מופת מהמקרא. פרק י"א באגרת אל העברים מתייחס אל גיבורי האמונה בתנ"ך ומעודד אותנו ללמוד מהם. הבא, אם כן, נבחן את התנהגותם של כמה מהם ונשווה אותה לזו של ישוע:

א) אברהם אבינו – בבראשית י"ד משיב אברהם מלחמה שערה לחמשת המלכים, רודף אותם עד חורמה ומשיב את לוט בחיים (פס' 8-16). בפרק ט"ז מרשה אברהם לאשתו לעשות להגר הטוב בעיניה ומביא לגירושה (פס' 6). הדבר נשנה בפרק כ"א כאשר אברהם נאלץ לגרש את הדבר אל המדבר– דבר המביא אותה ברוב ייאושה להשליך את בנה תחת אחד השיחים ולראותו במותו (פס' 14-16). בפרק כ"ב לא נמנע אברהם מלשחוט את בנו יחידו והאסון נמנע רק בהתערבות מלאך ה' (פס' 10-12).

ב) משה – בשמות פרק ב' הורג משה איש מצרי, טומנן אותו בחול, בורח למדין ומציל את בנות יתרו מן הרועים אשר גרשום (פס' 12-19). מעניין לשים לב לדמיון; ישוע גירש את הרוכלים מבית המקדש (מתי כ"א 12); והנה פה בספר שמות קראנו כיצד גירש משה את הרועים הרעים מן הבאר.

ג) דוד המלך – בשמואל א' פרק י"ז מסופר כי היכה דוד את גלית ולאחר מכן ערף את ראשו (פס' 49-51). בהמשך מסופר כיצד הביאו דוד ואנשיו במו-ידיהם מאתיים עורלות פלשתים לשאול המלך (למרות שהלה ביקש רק מאה. פרק י"ח 25-27). בשמואל ב' י"א נואף דוד עם בת-שבע ואז שולח את אוריה בעלה אל מותו בניסיון לכסות על חטאו.

ד) ניתן להמשיך ולהזכיר את שמשון (אשר היכה בפלשתים שוק על ירך, שרף את יבולם וחיסל שלושת אלפים איש ואישה מהם במותו),¹³ את אליהו (אשר שחט מאות נביאי בעל בנחל קישון),¹⁴ את אלישע (אשר שיסה שני דובים בילדים שובבים)¹⁵ ועוד שופטים, נביאים ומלכים רבים נוספים אשר על-פי חברי יד לאחים נהגו לכאורה באלימות גסה. אך נראה כי התמונה ברורה ודי לחכימא ברמיזא; אם חפצים המקטרגים להאשים את ישוע המשיח באלימות, עליהם להתייחס באותה מידה אל התנהגותן של דמויות המופת המקראיות מבלי לנקוט באיפה ואיפה!

לפני שנטפלים יד לאחים לקטעים מכתבי הברית החדשה, כדאי להם לחשוב פעמיים, שכן בלי משים הם מחבלים גם בקטעים מקבילים מן המקרא. יתרה מכך, כאשר הם נוקטים בחוכא ואיטלולא ומעלילים כזבים על ישוע המשיח, אין מנוס מלדחוק בהם לעשות "בדק בית" ולהתייחס למקרים דומים בספרות חז"ל, שהרי התלמוד הבבלי לבדו מלא כרימון בדוגמאות של רבנים אשר קיללו אחד את השני ללא מעצורים; קיללו את מעשיהם של רבנים אחרים במרץ; וקיללו את רכושם של הזולת רק מפני שלדידם נעשה מעשה בלתי ראוי.¹⁶

אך שימו לב לאבסורד הגדול מכולם: אנשי יד לאחים, אשר חרטו על דגלם את המוטו "לא מוותרים על אף יהודי", ויתרו בחשבון אחרון על היהודי המפורסם בעולם – על רבי ישוע בן-דוד!.. אף על פי כן, תודה לאל, יש לנו חדשות טובות עבורם: המשיח ישוע טרם ויתר עליכם; אלהים נכון לסלוח לעוונותיכם, ואת חטאותיכם לא לזכור עוד.¹⁷ הוא שהבטיח כי אפילו "הָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה… "חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ".¹⁸ הדרך עודנה פתוחה לפניכם ואנו תפילה כי תנצלו זאת בטרם יהיה מאוחר מדיי…
[1] http://www.kikar.co.il/162774.html
[2] מסכת שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא.
[3] http://www.xmessianic.co.il/?CategoryID=226&ArticleID=361
[4] למשל: תהילים קי"ב 10; משלי כ"א 19; קהלת ז' 9; אל-האפסים ד' 31; אל-הקולוסיים ג' 8; אגרת יעקב א' 19-20.
[5] תהילים ל"א 10; קהלת א' 18; קהלת ז' 3; אל-האפסים ד' 26.
[6] יוחנן א' 14, אל-העברים ב' 14.
[7] השנייה לקורינתיים ד' 4; אל-הקולוסיים א' 5; אל-העברים א' 3.
[8] יוחנן י' 30; יוחנן י"ז 11.
[9] למשל: שמות ל"ב 32; במדבר כ"ה 4; במדבר ל"ב 14; דברים י"ג 18; דברים כ"ז 22; יהושע ז' 26; מלכים ב' כ"ג 26; ישעיהו נ"א 17; ירמיהו ל' 27; ירמיהו נ"א 45; יונה ג' 9; נחום א' 6; תהילים ק"ו 23; איכה ב' 4; איכה ד' 11.
[10] דברים ט' 19; דברים ל"ב 21; יהושע כ"ב 18 ; שופטים ב' 12; ישעיהו ל"ד 2; ישעיהו ס"ד 8; ירמיהו ח' 19; ירמיהו כ"א 5; ירמיהו ל"ב 32, 37; יחזקאל ט"ז 38-42; זכריה א' 2; זכריה א' 15; זכריה ז' 12; תהילים פ"ה 5; דברי הימים ב' כ"ט 8.
[11] שמות י"ז 7; במדבר כ' 24; ירמיהו ב' 9, 29; הושע ד' 1; הושע י"ב 3; מיכה ו' 2.
[12] שמות ל"ד 6; יואל ב' 13; יונה ד' 2; תהילים פ"ו 15, ק"ג 8, קמ"ה 8.
[13] שופטים ט"ו-ט"ז.
[14] מלכים א' י"ח.
[15] מלכים ב' ד'.
[16] ראו למשל: במסכת ברכות כ"ט ע"א; במסכת נידה כ' ע"א; במסכת מועד קטן י"ב ע"ב; במסכת שבת קנ"א ע"ב; במסכת סנהדרין ג' ע"ב.
[17] ירמיהו ל"א 33.
[18] יחזקאל י"ח 21-22.