לשון רבים בישעיהו נ"ג? ("למו", "במותיו")

הקטע החשוב ביותר בספר ישעיהו הוא נ"ב 13 – נ"ג 12 . קטע ארוך זה מתאר את המשיח הסובל בבהירות כל כך רבה, עד שהוא עורר קשיים עצומים למורי היהדות. בימינו נפוצה הפרשנות הרבנית לפיה קטע זה אינו עוסק במשיח אלא בעם ישראל שסובל בעולם של גויים.

יש מי שמרחיקים לכת וטוענים שדעה זו הייתה השקפת היהדות מאז ומתמיד, אבל כאן הם מנצלים את בורותם של השומעים. כל הכתבים היהודיים העתיקים – המשנה, הגמרא (התלמוד), המדרשים וכתבים רבים אחרים – רואים בקטע זה התייחסות לדמות המשיח.

הרב הראשון שהעלה אפשרות אחרת היה רש"י, בסביבות שנת 1050 לספירה. כל החכמים לפניו, ללא יוצא מהכלל, ראו בקטע זה תיאור של המשיח. כשרש"י הציע לראשונה שמדובר כאן על עם ישראל, התעוררה מחלוקת קשה בינו לבין הרבנים בני זמנו. המפורסם שבהם היה הרמב"ם, שקבע חד משמעית שרש"י טועה לחלוטין כשהוא יוצא נגד ההשקפה היהודית המסורתית (ראה דיון על המקורות הרבניים בנספח 2). כשהמבשרים המשיחיים התחילו לעשות שימוש נרחב יותר בקטע זה (במיוחד מראשית המאה ה-19 ואילך) כאסמכתא לטענה כי ישוע הוא המשיח, התרבה מספר הרבנים שקיבלו את השקפתו של רש"י כפתרון נוח לשימוש בפולמוס עם הדעה המשיחית ולהפרכתה.

אולם קריאה מעמיקה של הקטע תראה שנאמרים בו דברים שאי אפשר בשום פנים ואופן לייחס לעם ישראל. קטע זה אינו נקרא בין ההפטרות בבתי הכנסת; כשקוראים את ישעיהו בציבור, מדלגים מישעיהו נ"ב לישעיהו נ"ד. הטיעון העיקרי מצד היהדות-הרבנית לכך שנבואת ישעיהו פרק נ"ג מנבאת על עם-ישראל (רבים) ולא על המשיח (יחיד) מבוססת לטענת הרבנים על שתי מילים שנכתבו בלשון רבים, ולכן מצביעות, לכאורה, על עם-ישראל ולא על המשיח, שהרי המשיח הוא אחד, ולא רבים.

הרב דניאל עשור, תחת הכותרת "לשון יחיד ורבים בפרק ישעיהו נ"ג וכישלונה הלשוני של הפרשנות הנוצרית". מודה כי בנבואת ישעיהו אכן "ישנן 67 ביטויים בפרק נ"ג המדברים על היחיד."¹ אך לטענתו, ישעיהו בסך הכל "בלשונו הפואטית, מדבר על העם כעל היחיד."² זאת לאור העובדה כי אמנם "ישעיהו פתח בלשון יחיד על עם ישראל ואחר כך המשיך בלשון רבים."³ זאת מבסס הרב עשור על פסוקים ח' וט', שם מופיע תיאור בלשון רבים.

הרב עשור מנסה להכיל את היוצא מן הכלל (שני מקרים) על הכלל (67 מקרים). אך האם שני המקרים אליהם התייחס הרב דניאל עשור אכן מדברים על הרבים? יכול להיות שאם עשור היה טורח לקחת קורס בעברית מקראית, הוא היה מבין שעברית מודרנית ועברית מקראית הן לא אותה השפה, והיה חוסך מעצמו מבוכה רבה, אליה נכנס כעת.

חז"ל מבינים את ישעיהו נ"ג על המשיח.

להלן כמה דוגמאות:

תרגום יונתן, התרגום הירושלמי מימי הביניים, מעניק אופי משיחי לישעיהו נ"ג.
התלמוד אף פעם לא מייחס את ישעיהו נ"ג לעם-ישראל כעם שלם.
מסכת סנהדרין צ"ח' ומסכת סוטה י"ד מייחסות את ישעיהו נ"ג למשיח.
מדרש רבה, פרשה ה, מדרש תנחומא, ומדרש כונן (konen) מייחסים את ישעיהו פרק נ"ג, למשיח.
ילקוט שמעוני, פרשה ד, מייחסת את ישעיהו נ"ג למשיח
גם מחזור התפילה שביום הכיפורים מייחס את ישעיהו פרק נ"ג למשיח.
ספר הזוהר, המיסטיקה של היהדות, גם הוא, מייחס את פרק נ"ג למשיח.
אפילו רבי סעדיה גאון, שהתנצח בויכוחים מול הנוצרים, לא ייחס בפירושו את ישעיהו נ"ג לעם ישראל כעם, אלא כיחיד.

אם כך, נראה בבירור שמחשבת ישראל הקלאסית, שהיא המקור והסמכות של הדת היהודית, כמעט בצורה אבסולוטית, מייחסים את ישעיהו נ"ג למישהו יחיד ולא לכלל עם ישראל, ואותו יחיד הוא כמובן המשיח.

"לָמוֹ" (ישעיהו נ"ג פסוק ח)

הרב דניאל עשור טוען כי על פי פסוק ח', הדמות מתוארת ברבים (לָמוֹ) ולא ביחיד (לו) ולכן לא יכולה הנבואה להתאים לישוע. כך הוא כותב: "המילה 'למו' משמעותה 'להם', ובמקום שהנביא יכתוב מפשע עמי נגע 'לו' שאז ורק אז יהיה מובנו על העבד היחיד, הוא כותב את המילה 'למו' שמשמע שהעבד הוא רבים. הרי זו סתירה מפורשת לפרשנות הנוצרית על הפרק שכן לא ניתן לדבר על אדם יחידי בלשון רבים כלל, לכן האפשרות שישו הוא העבד המדובר בפרק איננה קיימת."⁴

‏וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח‎‏ מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם‎‏ אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ‎‏ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ (ישעיהו מ"ד:ט"ו)

"בְּמֹתָיו" (ישעיהו נ"ג פסוק ט)

הרב דניאל עשור טוען כי על פי פסוק ט', הדמות מתה מיתות רבות (בְּמֹתָיו) ולא מוות יחיד, ולכן לא יכול להיות כי מדובר בנבואה על ישוע. כך הוא כותב: "אצל כל דובר עברית תתעורר תמיהה גדולה. מדוע כתובה כאן המילה "במותיו" ולא המילה "במותו"? מדוע המילה מוות-שלו, או בקיצור "מותו" בלשון יחיד, איננה מופיעה כאן ובמקומה כתובה המילה בלשון רבים "במותיו"? משמע מלשון הפסוק כי לעבד המדובר בפרק ישעיהו נ"ג היו כמה וכמה מיתות ולא רק מיתה אחת. האם אין ישו מת רק מיתה אחת אגדית ומפורסמת? אם היו לו הרבה מיתות אגדיות דוגמתן או לא, כי אז יכול היה ישו להגשים את הביטוי הנבואי "במותיו", אולם ברור כי הביטוי "במותיו" בלשון רבים איננו מתייחס בתנ"ך ליחיד."⁵

המלבי"ם בפירושו על ישעיהו נ"ג פסוק ט מייחס את "במתיו" ליחיד, ולא לרבים. ("גם בעת המיתו את העשיר מישראל כדי לקחת את ממונו מ"מ נתנו את קברו אצל קבר רשעים שידמה שהמיתוהו מתוך חטאו הגם שהוא מת על לא חמס עשה") "ואת עשיר במותיו" – מוסב על מלת ויתן לומר שמסר עצמו להסכים עם דעת העשיר המושל בכל מיני מיתות שגזר עליו למען יעמוד באמונתו. (מצודת דוד) בתרגום יונתן לארמית, יונתן בן עוזיאל (תלמידו של הלל הזקן) בחר לתרגם את "במתיו" ל"בְמוֹתָא" (יחיד) ולא ל"בְמוֹתָיא" (רבים).

"וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו" אם אכן כוונת ישעיהו היתה רבים, היינו מצפים לקרוא "ויתנו את רשעים קברם, ואת עשיר בְמוֹתָ֖ם, על לא חמס עשו, ולא מרמה בפיהם". ‏לדוגמא: ”שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם“‎. (שמואל ב' א:כ"ג) דוגמא נוספת לרבים: "מוֹתֵ֧י עֲרֵלִ֛ים". (יחזקאל כ"ח:י)

לסיכום, זה מה שקורה כשבישיבות לא טורחים לספר לחברי הישיבה שעברית מודרנית היא לא אותה שפה כמו עברית מקראית, וגם לא טורחים ללמד אותה. הרב עשור היה יכול לחסוך את המבוכה שגרם לעצמו אם רק היה טורח ולומד את חוקי הדקדוק של השפה העברית המקראית.
[1] Moshe Ben David, At The Gate of Rome, Lulu Press (unknown, 2009), 119.
[2] ibid, 119.
[3] Ibid, 119.
[4] Ibid, 120.
[5] Ibid, 125.