כוחה הפסיכולוגי של המסורת (“התורה שבעל-פה”)

כאשר תבע רבי עקיבא את הביטוי: “מסורת – סייג לתורה”,[1] ספק אם אפילו הוא יכול היה לשער מה תהא השפעתה של מסורת התושב”ע על עם ישראל במרוצת הדורות. אלפי שנים של שלטון דת ההלכה על העולם היהודי, הצליחו למחוק כמעט לחלוטין את השפעת ריבוי הזרמים שרווח בקרב העם היהודי בתקופת בית שני.[2] כאלפיים שנה עברו מן העת בה השתלטה כת הפרושים על העולם היהודי ומאז מזוהה היהדות באופן כללי עם המסורת הרבנית, על כל הלכותיה, סמליה ומנהגיה. במובן זה, לא יועילו טיעונים רציונליים המוכיחים את חוסר אמתותה של התושב”ע והמסורת הרבנית, שכן מזה אלפי שנים קשורה מסורת זו בעבותות פסיכולוגיים עם הנפש היהודית.

גם כאשר כל העובדות מוכיחות אחרת, למסורת קבוצתית רבת שנים יש כוח פסיכולוגי אדיר על הפרט, עד כדי הבאתו לידי הכחשת האמת, על מנת שלא להיתפס כ”שונה” משאר העדר. חוקרים שנדרשו לשאלת מעמדו של הפרט אל מול נחשול של מסורת בת אלפי שנים, מצאו כי כיוון שהמסורת הדתית משקפת את הצטברותם של ערכים ונכסים תרבותיים, רוחניים ורגשיים, נעשה האדם “למעין עבד של מוסרות ומנהגים קפואים, ושל דעות ואמונות מקובלות מימים ימימה, אשר במקרים רבים משמעותם כבר אינה נהירה ומובנת לו”.[3] המסורת הדתית הופכת לעוגן מרכזי, המקנה לאינדיבידואל אורחות חיים, הרגלי מחשבה ודפוסי התנהגות מוכרים אשר יסודותיהם כוננו על ידי אבותיו ועתה עומדים לרשותו. אין פלא אפוא, כי היהודים בישראל, גם אם אינם מגדירים עצמם דתיים, מתרפקים על המסורת הדתית כברירת מחדל המגבה את הבסיס הפסיכולוגי לזהותם היהודית.[4]

המסורת מהווה אם-כן קשר חשוב בין העבר להווה.[5] יתרה מכך, היחס למסורת מושפע גם מתחושה פסבדו-אינסטינקטיבית כי כל מסורת עתיקה ובעלת משקל, מלווה בסמכות שאסור לו לאדם להפר. התלמוד ניסח זאת כך: “אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים” (בבלי, שבת קי”ב ע”ב). משום כך, חובה לקבל את מרותם ומסורתם של חז”ל והפרתן תחשב לחילול הקודש, לחטא ולסטייה מרוח היהדות.[6] לכן, אפילו יהודים חילוניים שהתרופפה זיקתם למסורת הדתית, עלולים יהיו לחוש תלושים במידה כזו שתגרום להם, לא רק לייסורי מצפון אלא אף להתגוננות אינסטינקטיבית מכל דבר חדש או אחר העלול לאיים על אותה מסורת עתיקה אשר עִמָּה הם מזוהים.[7]

כוחה והשפעתה של מסורת דתית נובע דווקא מהאופי השמרני והנוקשה שלה; לפיכך, אפילו אדם חילוני המתנגד נחרצות לדת, מושפע באופן פסיכולוגי עמוק, בעל כורחו ולעיתים בבלי-דעת, מהמסורת הדתית שאליה השתייכו אבותיו.[8] שורשיה הפסיכולוגיים של הדת אינם נמחקים בנקל ואורח החיים החילוני במדינה המודרנית אינו גואל את האדם לחלוטין ממסורת אשר אותה עודנו מזהה עם כור מחצבתו.[9] בשל כך, לא מפתיע למצוא יהודים רבים אשר התנתקו מאורח חיים אורתודוקסי ומהאמונה באלהים חיים, אך בד בבד שומרים על מנהגי ההלכה הרבנית, מתוך מחויבות עצמית להמשיך את מסורת אבותיהם ומתוך רצון לשמר את אחדות עם ישראל.[10] תחת מרותה של היהדות הרבנית, התבטא ייחודו של עם ישראל במיזוג בין הדת לבין הלאומיות. כיום, מיזוג זה אינו קיים יותר ולכן אדם חילוני לגמרי עדיין ייחשב כבן ללאום היהודי. עם-זאת, הצורך של החילוני בזיקה למורשת התרבות היהודית של עם ישראל מתעלת אותו חזרה לחיקה של מסורת דרבנן.[11]

לצד היהודי החילוני, גם אחיו הדתי נקלע למצב בו הוא אינו נדרש לאמת את מסורת הרבנים או לדרוש הוכחות לסמכותה הרוחנית של התושב”ע; אלפי שנות המסורת הביאו גם את האדם הדתי לשמור את מצוות ההלכה “על אוטומט”, כדבר שבהרגל ואפילו אם פרקטיקה דתית שכזו תהא עבורו נטולת האל לגמרי.[12] במילים אחרות, הרגשות היהודיים המעורבים בתהליך הפסיכולוגי שמייצר את הזיקה למסורת הרבנית, די בהם כדי להצדיק את האמונה העיוורת בתושב”ע ובדת ההלכה. יתרה מכך, דחייתה של כל אמונה הנתפסת מאיימת או זרה למסורת הרבנית, מחזקת באדם היהודי – דתי או חילוני – את הסנטימנטים הכמוסים ביותר אשר דרכם הוא שומר על זהותו היהודית. בחשבון אחרון, סטייה מכל אמונה אלטרנטיבית זולת המסורת הרבנית, די בה כדי לתת ליהודי בן זמננו את התחושה כי זהותו היהודית עומדת איתנה.[13]

חז”ל קבעו כי “כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”;[14] נדמה כי מאחורי אמירה זו מסתתרת כמיהה רבנית להנחה מרחיקת לכת אחרת, לפיה כל הכופר במסורת הרבנית אינו נקרא יהודי. ואמנם, השחרור מעולה הכבד של התושב”ע אינו מצריך את הפרכתה הרציונלית בלבד; העם היהודי כיום עודנו אזוק למסורת זו בכבלים היסטוריים, תרבותיים ופסיכולוגיים, שמהם נדמה כי קשה יותר להשתחרר.[15]

[1] משנה, אבות י”ג.

[2] פרופ’ יעקוב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 2000: 35.

[3] יהושע רש (עורך), כזה ראה וחדש: היהודי החפשי ומורשתו, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 1986: 57.

[4] שם, עמ’ 58.

[5] שם עמ’ 64.

[6] שם, עמ’ 59.

[7] שם, עמ’ 65.

[8] שם, עמ’ 70.

[9] שם, עמ’ 37.

[10] פרופ’ יעקוב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 2000: 32.

[11] שם, עמ’ 34, 37.

[12] כפי שכתב ד”ר רוני בר לב, שחקר את אמונת החסידות, בספרו: “אמונה רדיקלית: אוונגרד האמונה של רבי נחמן מברסלב”, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017: 22. ראו ביטוי לרעיון זה גם בספרו של אריק פרום, “והייתם כאלהים”, בהוצאת א. רובינשטיין, ירושלים, 1975: 22.

[13] ראו דיון נרחב בספרם של פרופ’ אבי שגיא ופרופ’ צבי זוהר, “מעגלי זהות יהודית בספרות ההלכתית”, רעננה, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2000: 9-11, 33-57.

[14] בבלי, מגילה י”ג ע”א.

[15] על-כן אין להתפלא על ריבוי אלה המכנים עצמם “מסורתיים”, או בעלי מידה של זיקה למסורת, אף על פי שאינם דתיים אלא מגדירם עצמם חילוניים (כפי שהעיר ד”ר יעקב ידגר, בספרו: “מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל”, רעננה, בהוצאת: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2012: 47, 128).

אולי גם יעניין אותך: