כשבתנ”ך מופיע המונח ‘תורה’ בלשון רבים, כלומר ‘תורות’. האם מדובר בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ?

מבחינה מחקרית, מתוך עיון בתורה שבכתב ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית שכל הפסוקים שבהם מוזכר המושג “תורה” מעידים על כך שלא קיימת תורה נוספת, “תורה שבעל פה” שניתן להתייחס אליה כתורה מחייבת ובעלת סמכות. ובאשר למושג “תורה” בצורת רבים, דהיינו, “תורות”, הקשרו הברור בה מהתורה עצמה – תּוֹרַת הָעֹלָה, תּוֹרַת הַמִּנְחָה, תּוֹרַת הַחַטָּאת (ויקרא ו) תּוֹרַת הָאָשָׁם, תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז), תּוֹרַת הַמְּצֹרָע ועוד… אלו הן ה”תורות”.

הדבר מתבהר מההקשרים שבהם מדובר על תורות רבות, ולאו דווקא על תורה אחת או שתיים – אחת כתובה והשנייה שבע”פ – אלא ביחד עם המושג “תורות” מוזכרים בהקשרים האלה גם מצוות רבות וחוקים רבים. יתרה מזו, בפרשנות הקדומה ביותר של חז”ל לעיתים רחוקות, אם בכלל, מופיע המושג של “שתי תורות”.

שם העצם “תורה” שפירושו “הוראה, הנחיה, חוק”, מוזכר בתנ”ך 220 פעמים לערך, כולל אחד-עשר פסוקים שבהם הוא מופיע ברבים – “תורות”. באופן מפתיע, צורת הרבים שלו התפרשה כראיה לכך שהתנ”ך מדבר על “שתי תורות”, אחת בכתב והשנייה – התורה שבע”פ. אבל האם טענה זו נכונה? התשובה היא “לא”.

המשמעות הראשונה של המילה “תורה” הינה “החוק של אלוהים”, “תורת אלוהים”, כמו שכתוב בספר יהושע א 8, שבו המושג הזה מתייחס לאוסף חוקים שאלוהים נתן לבני ישראל – “לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ”. עם זאת, במקרים רבים אחרים “תורה” פירושה “הוראה, הנחיה, חוק, טקס”, בדומה לפסוק בויקרא ו 7 (“וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה”), או בספר משלי ג 1 (“בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח; וּמִצְו‍ֹתַי, יִצֹּר לִבֶּךָ.”) ובכן, בקטעים אלה במקרא המושג “תורה” בלשון רבים פירושו, פשוטו כמשמעו, “תורות” במובן של “הוראות, חוקים” וכד’.

הבה נבדוק מספר פסוקים שאצל פרשנים מסוימים עוררו שאלה בנוגע לפירוש המילה “תורות”. בפסוקים אלו ניתן להבחין בהקשר דומה: “תורה” בלשון רבים מופיעה כאן במובן של “הוראות, חוקים” בתוך הרשימה שכוללת מונחים משפטיים אחרים כגון “מצוות” ו”חוקים”. אם כן, מן המושג “תורות” לא ניתן להסיק שקיימות “שתי תורות” בדיוק באותה מידה שאי אפשר להבין מהקשרם של הפסוקים האלה שקיימים רק שתי מצוות או שני חוקים.

  • בראשית כו 5 – קֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
  • שמות טז 28 – וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי.
  • שמות יח 16 – כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.
  • ויקרא כו 46 – אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה.
  • ישעיהו כד 5 – וְהָאָרֶץ חָנְפָה, תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ:  כִּי-עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק, הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם.
  • תהילים קה 45 – בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו– וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ.
  • נחמיה ט יג –  וְעַל הַר-סִינַי יָרַדְתָּ, וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם; וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, וְתוֹרוֹת אֱמֶת–חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת, טוֹבִים.
  • ראה גם שמות יח 20, יחזקאל מג 11, מד 5, דניאל ט 10.

כל פעם שהמונח “תורות” מוזכר בתורה (ברא’ כו 5, שמות טז 28, יח 16, 20, יוקרא כו 46), הוא מופיע ברשימה של מונחים משפטיים אחרים, כגון מצוות וחוקים. מובן מההקשר שבמקרים האלה פירוש המונח הינו “הוראות”. הוא הדין גם בנוגע לפרשנות הפסוקים ביחזקאל מג 11, מד 5, תהילים קה 45, ונחמיה ט 13. באשר לישעיהו

כד 5, הטקסט מתייחס להפרת חוקים ותורות אלוהים על ידי האנושות כולה, הדבר אשר יביא דין ומשפט על כל התבל. הרב טוביה זינגר, למשל, טוען שבכל פעם שהמונח “תורות” מוזכר בתנ”ך הוא מתייחס אך ורק לעם ישראל ואלוהי ישראל. אך כפי שראינו בישע’ כד 5 המילה “תורות” במפורש מתייחסת לעולם כולו ופירושה “הוראות” ו”חוקים”.

ובכן, על-פי ההקשר הרחב יותר של הפסוק בישעיהו (ראה הפרק כד במלואו), כל התבל נמצא תחת דין ומשפט מכיוון שבני אדם הפרו את התורות, המושג שאינו יכול התפרש כאן כ”תורה סודית שבע”פ” אשר על-פי היהדות המסורתית הינה רשותה הבלעדית של עם ישראל. אף אבן עזרא מפרש כי הפסוק מתייחס לעולם כולו, לא רק לישראל. כמו כן, רד”ק מייחס אותו פסוק לגויים אשר הפרו “תורות” ה’ בהענישם את ישראל לאין שיעור.

מעיינן שבתרגום לאנגלית של הפסוק בספר ברא’ כו 5, המהדורה Orthodox Jewish Stone translation סוטה ממשמעותו המקורית של הטקסט ומתרגמת אותו בהתאם למסורת הרבנית המאוחרת יותר. הם כותבים torahs בפסוק הספציפי הזה, אף כי בעשרת הפסוקים האחרים בתנ”ך היכן שמופיע המונח “תורות” הם מתרגמים אותו כ”הוראות” .teachings מדוע דווקא בפסוק היחיד הזה משתמשים במילה תורות בצורת רבים בתרגום? מכיוון שהרבנים המאוחרים פירשו את הטקסט בצורה כזו, בהבנתם שמדובר כאן על “שתי תורות” – התורה שבכתב והתורה שבע”פ. פירוש זה אומנם אינו מסתבר כי הוא מזכה את אברהם בציות ל”שתי התורות”, על אף העובדה שכתבי הקודש מלמדים אותנו בפירוש שהתורה ניתנה למשה בהר סיני יותר מחמש מאות שנה אחרי תקופת אברהם.

ובכל זאת, על-פי הפירוש המרחיק-לכת הזה, אברהם לכאורה ציית לשתי תורות – הן לתורה שנתגלתה למשה והן לתורה שבע”פ! הערת השוליים לתרגום זה במהדורת סטואן מבהירה שישנו קונצנזוס הרבני המקובל על כך שאברהם הגיע לידיעת התורה כולה דרך ההתגלות האלוהית ולכן ציית לה מתוך רצונו החופשי, ללא מצווה ספציפית מאת אלוהים. זוהי דוגמה קיצונית של קריאת רעיונות חדשים של הרבנים בחזרה לתוך טקסט הכתובים.

הדבר המתבקש כאן הוא לשאול באיזו מידה באמת דיברו ראשוני הרבנים בספרות חז”ל הקדומה ביותר על “שתי תורות” אשר נתגלו למשה בהר סיני? האם הפרושים והרבנים הקדומים אף הם הגו את הרעיון הזה שהנביא משה קיבל “שתי תורות” ולא תורה אחת בלבד? התשובה היא “לא”. מניין לנו לדעת? מתוך העובדה שאף קבוצה או זרם של יהודים בין האלה שהתנגדו לפרושים התייחסה אי פעם לדוקטרינה של הפרושים על “שתי תורות”, אחת בכתב והשנייה בע”פ, המונח שככל הנראה התפתח בהדרגתיות, לאחר חורבן בית שני.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי החשוב ביותר של המאה ה-1, בתיאור את מנהגים ואמונות של הפרושים לא הזכיר תורה שבע”פ, או “שתי תורות”, וגם חברי קבוצת היהודים אשר חיברו את מגילות ים המלח לא רמזו בשום פנים ואופן על הדוקטרינה של “שתי תורות”. חלק ממגילות קומראן אכן מצביעות על אי הסכמות ברורות עם עמדות משפטיות של הפרושים, ובכל זאת נראה שהן כלל אינן מתייחסות לרעיון של התורה שבע”פ אצל הפרושים. לפי יוסף בן מתתיהו, לפרושים אכן היו מסורות רבות משלהם, אך אלו לא כללו תורה שבע”פ שלכאורה נמסרה להם על ידי משה.

לורנס שיפמן, הפרופסור היהודי האורתודוקסי, מסביר כך: “לפרושים היו מסורות חוץ מקראיות אשר נבעו ממסורות של אבותיהם או מן “החוקים הבלתי כתובים”. עם זאת, אין אנו מוצאים בשום מקום עדות לכך שהפרושים טענו כי המסורות הללו הגיעו אליהם מהר סיני.”

על פני השטח ההיסטוריה של התורה שבע”פ הנה מורכבת למדי. לפרושים היו מסורות עתיקות ימין שהם ירשו מן הדורות שקדמו להם. מסורות אלה המשיכו להתפתח ולהתרחב בתקופת בית שני. התנאים (חז”ל שפעלו בשתי מאות הראשונות לספירה) טענו כי מסורותיהם החוץ מקראיות אשר רבים מהן הועברו אליהם על ידי הפרושים, היו חלק מהתורה שבע”פ שניתנה למשה יחד עם התורה שבכתב. כפי הנראה בשלב מסוים בין המאה ה-1 לפנה”ס למאה ה-1 לספירה, הרעיון של התורה שבע”פ החל לקרום עור וגידים והמושג של התורה שבע”פ נהיה שגור בפיהם של הרבנים והחכמים, במקביל למושג תורת מושה.

פרופסור יהודי אורתודוקסי אחר, יעקוב ניוזנר, קובע כי המושג “תורה שבעל פה” במשנה, תוספתא וביצירות של התנאים פירושו בדרך כלל “מסורות בעל פה” אשר כללו מספר כללים וחוקים ולא הופצו בין העם באופן נרחב. לדברי ניוזנר, ניתן לדבר על מסורות שבע”פ ללא התייחסות ל”תורה שבע”פ במובן של התורה השנייה שניתנה למשה.

כמו כן, פרופסר יהודי, אלברט באומגרטן, מציין כי הטענה שמסורותיהם של הפרושים היו מימי קדם הייתה שנויה במחלוקת בקרב הצדוקים, חברי קהילת קומראן והנוצרים במאה ה-1. הוא מניח שהפרושים ככל הנראה המציאו את הרעיון שמסורותיהם היו עתיקות בכדי לעודד יהודים בני זמנם להצטרף ל”מפלגה שלהם”. (נשמע מוכר? אין חדש תחת השמש).

אם כן, כיצד התהווה המיתוס הזה של התורה שבע”פ? ככל הראה, הפרושים שמקורותיהם ניתן לייחס לשליש השני של המאה ה-2 לפה”ס החלו לפתח מסורות של מנהגים ופרשנויות לתורה ומסורותיהם הועברו במשך כמה דורות. ייתכן שהם הנציחו מסורות מסוימות שתוארכו לתקופה קדומה יותר, אולי כמה מאות שנים לפני זמנם. בכל אופן, מאוחר יותר כל המסורות הללו כונו בשם “מסורות אבותינו”. עם חלוף הזמן, כאשר הפרושים החלו לטעון שהם מהווים נציגים אמיתיים של היהדות הם אף החלו לטעון – אולי בתמימות – שמסורותיהם הלכו הרחק אחורה בזמן, עד לתקופת משה, כאשר לאמתו של דבר המסורות הללו נוצרו אך ורק כמה מאות שנים מוקדם יותר. חשוב לציין שיוסף בן מתתיהו כותב שהפרושים מסרו לבני עמם מסורות והוראות מסוימות אשר הועברו אליהם מהדורות שקדמו, אך אינו אומר שהמסורות הללו הגיעו אליהם ממשה עצמו.

בספרות חז”ל הקדומה ביותר מוזכרים מספר חוקים אשר מתוארכים לתקופת משה, על-פי הכתוב, ולאחר מכן, ניתן לראות שבהדרגה ספרות חז”ל מתחילה לדבר על תורה שבע”פ מקיפה שלכאורה הועברה מדור לדור במשך למעלה מ-1300 שנה, ומאוחר יותר, עם חלוף הזמן, חז”ל החלו אף לטעון שהדמויות התנ”כיות דבקו בתורה שבע”פ! בפרקי אבות מוזכרת שרשרת של מסורת רצופה אשר הגיעה לרבנים ממשה עצמו והועלתה הטענה שמשה קיבל תורה בסיני והעביר אותה ליהושע אשר העבירה לשופטים והנביאים, כל הדרך לחז”ל (פרקי אבות 1:1). אך גם בטקסט הזה אין אזכור של “שתי תורות”.

במשנה כולה גם לא נמצא אזכור של “שתי תורות”. ישנם שלושה אזכורים בתוספתא שנערכה אחרי משנה, אך הם לחלוטין אינם קשורים לדוקטרינה של התורה שבכתב והתורה שבע”פ. במקום זאת הם מתייחסים לשני ספרי תורה אשר היו אמורים להיכתב על ידי ולמען כל מלך ישראל, ובשני המקומות האחרים המושג “תורות” מתייחס לחילוקי הדעות בין תלמידי הלל ושמאי אשר יצרו שני דוקטרינות (תורות) שונות משום שככל שהטקסט עצמו מרמז, הם לא הצליחו ללמוד היטב את התורה היחידה שכולם קיבלו מהלל ושמאי.

ההנחה הרווחת הנה שהתורה שבע”פ הנה אמונת יסוד בתלמוד הבבלי, אך מונח זה מופיע בו רק שלוש פעמים: פעם אחת בהקשרו של הסיפור המפורסם, האנקדוטה שבה הלל ושמאי אמרו לגוי אחד שרצה להתגייר שעליו ללמוד שתי תורות, הכתובה והבלתי כתובה, ועוד פעמיים במסכות יומא וקידושין. אך העובדה היא שהאותנטיות ההיסטורית של האנקדוטה מוטלת בספק על ידי חוקרים רבים והחכמים שהיו מעורבים בשני פרשיות האחרות פעלו בתחילת המאה ה-4 לספירה. מן הדברים האלה ברור שדרוש דמיון רב בכדי להאמין שהמושג של שתי “תורות” הגיע אלינו מהתקופה הקדומה של נביא משה.

למעשה, מלבד פירוש הפסוק בבראשית כו 5 שמובא לעיל, ישנו עוד טקסט אחד אשר מדבר על שתי תורות בהתבסס על המונח “תורות” בלשון רבים כפי שהוא מופיע בספר ויקרא כו 46, אלא שיש כאן בעיה אחת: רבי עקיבא, החכם הגדול ביותר של התלמוד, אינו מסכים עם הפירוש הזה! רבי עקיבא שאל: “האם רק שתי תורות ניתנו לישראל? האם לא ניתנו לה תורות רבות?” בהתייחסו לתורת קורבן עולה, תורת קורבן מנחה, תורת קורבן אשם וכדומה. במדרש כתוב כי רבי עקיבא לא קיבל פרשנות שאומרת שיש שתי תורות על סמך ויקרא כו 46, אם כי זה אחד הטיעונים העיקריים של יד לאחים. רבי עקיבא אומנם פירש את הטקסט בדיוק כמו שאנו מפרשים אותו כיום – “אלוהים נתן תורות (במובן של הוראות) רבות לישראל”.

מלבד הדוגמאות הללו, ההתייחסות היחידה המפורשת לשתי “תורות” מצויה במדרשי התנאים, המתוארכים למאות ה-2 וה-3 לספירה, בתוך ספרא לספר דברים לג 10. הפעם הבעיה היא שבנוסח המסורה – הטקסט המקראי הנכון והמקובל על ידי הרבנים- בדברים לג 10 כתוב: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ.” ואילו המדרש מצטט אותו פסוק עם שינוי קל – במקום לשון יחיד “תורתך” הם כותבים ברבים “תורותיך” . המדרש מצטט את הפסוק הזה בכדי להוכיח ש”שתי תורות” ניתנו לישראל, אחת בכתב והשנייה בעל פה. כאן מתבקשות שתי הערות חשובות: מחד גיסא היו הבדלים בטקסטים עבריים שהרבנים השתמשו בהם, כולל הבדלים בטקסטים של התורה, ומאידך גיסא בפסוק הנ”ל המילה “תורה” אכן מופיעה בצורת היחיד בטקסט שנמצא בכל תנ”ך שהרבנים קוראים בו כיום.

למרבה האירוניה, חברי ארגון יד לאחים תוקפים את הדיוק והתוקף של פסוקי התנ”ך המצוטטים בברית החדשה. אף כי ההבדלים בטקסטים הם המעטים אשר אין בהם מהות ניכרת, יד לאחים טוענים כי חסידיו של ישוע המציאו את הפסוקים האלה על דעת עצמם על מנת שיתאימו למטרות שלהם, והנה ראינו כאן שהמדרש בבירור מצטט טקסט התורה בנוסח אחר ושונה מהמקובל אשר בכלל לא היה ידוע מחוץ למדרש זה, רק בכדי לחזק את טענתם של חז”ל באשר לקיום התורה שבע”פ.

ברור כי הרעיון של “שת תורות” כה מעוגן בספרות המסורתית המאוחרת שישנה אף פרשנות רבנית מעניינת המפרשת האות הראשונה בפסוק הראשון של התנ”ך (האות “ב” במילה בראשית) בצורה מעוררת פליאה. האות הזאת פירושה כידוע גם “שתיים”, לכן הטענה אומרת שהתורה החלה מהאות “ב” משום שניתנו שתי תורות – אחת בכתב והשנייה בעל פה. אך כפי שמסתבר מהפסוקים המוזכרים לעיל ועל-פי הקשרם המצומצם והרחב יותר, המילה “תורה” בצורת רבים פירושה בדרך כלל “הוראות”, או “חוקים”.

לסיכום ניתן לומר כי הטענה שהמונח המקראי “תורה” בצורת רבים “תורות” מתייחס ל”שתי תורות”, התורה שבכתב והתורה שבע”פ, היא חסרת בסיס לחלוטין ואינה נתמכת על ידי שום שיטת פרשנות הגיונית. הטענה הזו אין לה אחיזה בפרשנויות מהמאה ה-1 לספירה, ואין לה יסוד מוצק הן במשנה והן בתוספתא, אולי רק תמיכה מינימאלית בפרשנויות של התלמוד ויסוד רעוע במדרשי התנאים.

 

אולי גם יעניין אותך: