מדוע חזו הנביאים שהקורבנות ישובו לשמש בבית המקדש השלישי?
אם מותו של ישוע בתור המשיח המכפר ("משיח בן יוסף") באמת הגשים את שיטת הקורבנות, מדוע חזו הנביאים שהקורבנות ישובו לשמש בבית המקדש השלישי?
האמת היא שקשה לדעת על מה בדיוק דיבר אלוהים דרך הנביאים בנוגע למקדש עתידי וקורבנות. האם הדברים שהנביאים אמרו היו סמליים בלבד, כשהמקדש מסמל את נוכחות אלוהים בקרב עמו והקורבנות מדברים על הדרך שבה העם יעבוד אותו? ואולי יש להבין את הנבואות באופן מילולי ולא סמלי, ולייחל להתגשמותן? ואם כך, האם הנביאים דיברו על מקדש שיבנה המשיח? אם כן, אפשר לצטט בהקשר זה את המסורת הרבנית, המלמדת שבבוא היום יבוטלו כל הקורבנות והזבחים, פרט לזבח תודה. זבח זה לא נועד לכפר, ולכן אין לו כל קשר עם הכפרה שישוע המשיח סיפק לנו בדמו אחת ולתמיד. בכל אופן עלינו לנהוג כמו הרבנים בתלמוד ולנקוט משנה זהירות עם הנושא הזה, שכן גם הם הבינו כמה קשה לפרש בצורה ברורה את הפרקים החשובים בתנ"ך שעוסקים בנושא.
בספרי הנביאים יש כמה פסוקים שמדברים ככל הנראה על קורבנות שיועלו באחרית הימים, בימות המשיח. במילים אחרות, מדובר בפסוקים שהמשיחיים מייחסים אותם לשובו של ישוע. אבל הברית החדשה מלמדת שמותו של ישוע ותחייתו ביטלו כל צורך בקורבנות עתידיים:
"[המשיח] אינו צריך יום יום, ככוהנים הגדולים, תחילה להקריב קורבנות על חטאיו ואחרי כן על חטאי העם; כי זאת עשה אחת ולתמיד בהקריבו את עצמו.
עברים ז' 27
"[כשהמשיח אומר] "זבח ומנחה ועולה וחטאה לא חפצתָ, אף לא שאלתָ" (אף על פי שהתורה מצווה עליהם), אשר מקריבים אותם על פי התורה, ובאומרו אחרי כן, "הנה באתי לעשות רצונך", מסיר הוא את הראשונה כדי להקים את השנייה. ובאותו הרצון מקודשים אנחנו על ידי הקרבת גופו של ישוע המשיח פעם אחת ולתמיד.
שם, י' 10-8
"זאת בדיוק הנקודה", אתה ודאי אומר. "היות שהפסוקים האלה מלמדים שמותו של ישוע על הצלב הפך את הקורבנות העתידיים למיותרים, מדוע שאלוהים יאמר דרך נביאיו שבבית המקדש המשיחי שיקום בעתיד תשוקם מלאכת הקורבנות? האם אין סתירה בין הרעיון הזה לבין הבשורה?" בוא נראה מה בדיוק אמרו על כך הנביאים.
ראשית נבדוק מה ראה יחזקאל בחזון שמתועד בשמונת הפרקים האחרונים של ספרו. הנביא מתאר שם את המקדש שייבנה, ובו מזבח, קורבנות וכוהנים. יחזקאל ראה את כבוד ה' ממלא את המקדש. זהו אותו כבוד ששנים רבות לפני כן יחזקאל ראה אותו עוזב את המקדש בירושלים, זמן קצר לפני חורבנו (ראה יחזקאל י'). באותו מעמד נתן לו אלוהים הבטחה נפלאה:
"ויאמר אלי, "בן אדם, את (זה) מקום כיסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכון שם בתוך בני ישראל לעולם, ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קודשי, המה ומלכיהם בזנותם ובפגרי מלכיהם בָּמותם. בתִיתָם סִיפָּם את סִיפִּי ומזוזותם אצל מזוזותי והקיר ביני וביניהם, וטימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו ואכלה אותם באפי. עתה ירחיקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני, ושכנתי בתוכם לעולם.
שם, מ"ג 9-7
יחזקאל גם קיבל הוראות מפורטות בנוגע למזבח שיעמוד במקדש ולשיקום מלאכת הקורבנות, כולל הנחיות העוסקות בקורבנות חטאת ואשם, שדמם ישמש לכפרה (ראה למשל מ"ב 13; מ"ג 21-18; יש התייחסויות לכפרה על המזבח, המקדש ועם ישראל; ראה מ"ג 20, 26; מ"ה 15, 17, 20). על סמך הנאמר בפרקים אלה ברור שיחזקאל, שכתב את הדברים בהשראת אלוהים, תיאר בית מקדש שמתפקד במלואו ומספק כפרה על חטאי ישראל באמצעות קורבנות דם. איך אני מיישב את התיאור הזה עם הפסוקים שציטטתי למעלה מהאיגרת לעברים, המצביעים על כך שמותו של ישוע כיפר אחת ולתמיד?
מצד אחד אני מאמין שפסוקים אלה יוצרים קושי עבור יהודים שומרי מסורת ויהודים משיחיים גם יחד, כי היהדות המסורתית מלמדת שתפילה, חזרה בתשובה ומעשי חסד לוקחים את מקומם של הקורבנות. בעצם, כפי שראינו בטיעון 3.9,[300] מתנגדי המשיחיות טוענים שאלוהים מעדיף תפילה, חזרה בתשובה ומעשי חסד על פני קורבנות, כי הראשונים נעלים יותר בעיניו. ובכל זאת יחזקאל אומר כאן שבמקדש המפואר שייבנה באחרית הימים תשוקם עבודת הקורבנות. וכך יוצא שאם נמשיך עם קו החשיבה של מתנגדי המשיחיות מדובר בנסיגה. מצד שני, העובדה שקורבנות דם יועלו בעתיד ככפרה על עם ישראל מקשה גם על יהודים משיחיים, כי עצם הרעיון מרוקן מכל משמעות את קורבנו המכפר של המשיח. אם כך, מה התשובה?
לפני שאענה על השאלה, אצטט כמה הערות בנושא מפיהם של ברי סמכא יהודים מסורתיים. הרבי והד"ר ס' ערך תקציר של הפירושים החשובים ביותר שכתבו הרבנים על ספר יחזקאל, והוסיף לו את ההערות הבאות בנוגע לפרקים מ'-מ"ח בספר:
"פרקים אחרונים אלה מציבים קשיים שקשה להתגבר עליהם. הם כוללים אי התאמות וסתירות לנאמר בתורה, ומונחים שאינם מופיעים בשום מקום אחר… חכמי התלמוד (מנחות מה א) אמרו שרק אליהו הנביא, שיבשר את הגאולה השלמה, יוכל לפרש את הפרקים האלה. הם הוסיפו את ההערה שאלמלא פירש רבי חנינה בן חזקיה כמה מהקשיים האלה, היה ספר יחזקאל [נגנז ולא] נכלל בקאנון.[301]
הרב ד"ר יוסף ברויאר, שכותב מהזווית האורתודוקסית, העיר את ההערות הבאות לגבי הפרקים הקשים האלה בספר יחזקאל:
"לא נעז לתת פרשנות מפורטת על פסוקים אלה. רק ננסה להעלות על הכתב כמה מחשבות שצצות [בנו], וגם זה בזהירות רבה. היכן שהנביא מדבר על התורה נצמדנו לפרשנויות החכמים והמפרשים, ובמיוחד של רש"י, גם כשאלה יוצרות בעיות. במקרים רבים נצטרך להסתפק בהסבר לוקה בחסר. האיפוק שלנו מוצא את צדקתו בדברים שאמר הרמב"ם, "בניין [המקדש] העתיד ליבנות – אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר" (הלכות בית הבחירה א ד). לפיכך, נבואות יחזקאל על המקדש העתידי הן מעבר ליכולת שלנו להבין את הפרטים בבירור.[302]
לאור ההערות האלה אני חושב שתסכים איתי שאין זה חכם לבנות תורה תיאולוגית שלמה על סמך יחזקאל מ'-מ"ח – במיוחד אם תורה זו משמשת כדי לכפור באמונה בישוע המשיח. ומה אם היינו מתחלפים לרגע ואני הייתי משתמש בפרקים האלה דווקא כדי להוכיח לך כמה חיונית היא האמונה בישוע? במקרה זה ודאי היית אומר לי – ובצדק – "אי אפשר להגיע למסקנות משיחיות בעזרת הטסקט הזה. הרי אפילו הרמב"ם אמר שאנחנו לא יכולים להתייחס למקדש שעליו מדבר יחזקאל בחזונו מהזווית המוגבלת שלנו".
נוכח סתירות בין דיני המקדש של יחזקאל לדינים מקבילים בתורה, התלמוד (בבלי, מנחות מה א) מתעד תגובות של החכמים לעניין בנוסח "פרשה זו – אליהו עתיד לדורשה", כלומר אליהו יסביר ויפרש אותה בעתיד! וכפי שאמר רבי פיש, חנינה בן חזקיה הוא זה שלזכותו נזקפת השמירה של ספר יחזקאל מפני גניזה, שכן המסורת מספרת שהוא נשאר בבקתתו עד שסיים לפרש את הפרקים האלה, ושהוא נזקק לשלוש מאות חביות של שמן – ממש כך – כדי לשמור על שמן חצות, עד שהצליח ליישב את כל הסתירות בספר.[303] אבל, כפי שאמר רש"י, בגלל עוונותינו אבדו כל פירושיו של חנינה.[304] לאור קשיים כאלה איך יכול מישהו להשתמש בפרקים האלה של יחזקאל כבסיס לדוקטרינה מרכזית? אם יהודים שומרי מסורת מתקשים ליישב את הדברים שאמר יחזקאל עם הדברים שאמר משה ומשאירים את המלאכה לאליהו כדי שהוא יהפוך בדברים ויפסוק, מדוע מאשימים את היהודים המשיחיים בכך שאינם מציגים פרשנות מגובשת ודוגמטית לפרקים האלה, פרשנות שתתאים במלואה לדברים שנאמרים בברית החדשה?
יש עוד בעיה מהותית שעלי להעלות בקשר לפרקים אלה. די ברור שיחזקאל חזה שהמקדש השלישי יבנה בימיו. כזכור, יחזקאל היה שנים רבות בגלות כשחרב הבית הראשון (ראה יחזקאל ל"ג 22-21). אלוהים אמר לו בחזון שהוא עומד לגלות את כבודו, לרחם על בני עמו ולכנס את הגולים אל אדמתם (ראה ל"ט 29-21). זה ההקשר שבו אלוהים הראה ליחזקאל את החזון אודות מקדש שלישי. במילים אחרות, אלוהים אמר שהוא ירחם על עמו, ישיב אותם אל אדמתם ויטיל עליהם לבנות בית שיתמלא בכבודו ובנוכחותו. איך יכול יחזקאל לדעת שאותו חזון לא דיבר על הבית השני (שאכן נבנה בידי הגולים ששבו לארץ כמה עשרות שנים אחר כך), אלא על בית שלישי, שלא נבנה עד היום – כאלפיים וחמש מאות שנה מאוחר יותר?
נוסף על כך אלוהים אמר ליחזקאל באותו חזון:
"אתה, בן אדם, הגד את (תאר ל)בית ישראל את הבית, וייכלמו מעוונותיהם. ומדדו את [ה]תוכנית, ואם נכלמו מכל אשר עשו – צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חוקותיו וכל צורתו וכל תורתו – הודע אותם וכתוב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם.
שם, מ"ג 11-10
אלוהים ציווה על יחזקאל לתאר באוזני בני דורו את המקדש כדי להחזיר אותם בתשובה ולגרום להם לבנות את הבית לפי הצורה והתוכנית שהוא קבע. אבל אין ספק שהדברים לא התרחשו בהתאם לציפיותיו של הנביא.[305]
רד"ק (רבי דוד קמחי) התייחס לקושי הזה בפרשנותו הידועה. הרד"ק מצא ביחזקאל מ"ג 10 הוכחה לתחיית המתים. הוא מתייחס למילים "ומדדו את תוכנית" ומפרש:
"צורת הבית שתַראה להם ימדדו, ויכינו אותו לסימן כי עוד יעשו כן לעתיד בבוא הגואל ו[כאשר] יחיו המתים. יכינו (הם יבינו) אותו לסימן שהרואים זאת הצורה יחיו בבניין הבית לעתיד, וזה ראָיה לתחיית המתים.
איזה פירוש! יחזקאל יַראה לבני דורו את התוכניות של המקדש, והם יבנו אותו בבוא היום, אבל היום הזה לא יגיע לפני שיחל העידן המשיחי – ואם כך מדובר במשהו שיתרחש אחרי תחיית המתים. וכך, במקום המשמעות הפשוטה והברורה של הטקסט – כלומר, שהיהודים שיחזקאל יראה להם את התוכנית יחזרו בתשובה ויקימו את המקדש בימי חייהם – רד"ק אומר שעצם העובדה שאותם אנשים יבנו את המקדש אלפי שנים אחר כך מבהירה שהם יקומו מן המתים. איזו עדות חותכת לכך שהפרקים האלה מקשים על כל הפרשנים, יהודים ומשיחיים גם יחד.
רד"ק מתייחס גם לפסוק 19 ביחזקאל מ"ג, שם נאמר לנביא, "ונתת אל הכוהנים הלוויים אשר הם מזרע צדוק, הקרבים אלי, נאום אדוני ה', לשרתני פר בן בקר לחטאת" (עיין גם בפסוקים הבאים, שם נאמר ליחזקאל, "ולקחת מדמו… ולקחת את הפר החטאת… תקריב שעיר עיזים תמים לחטאת… תקריב פר בן בקר תמים ואיל מן הצאן תמים… והקרבתָם לפני ה'… תעשה שעיר חטאת ליום". ביטויים דומים ניתן למצוא גם בפרקים מ"ד-מ"ח, שם נאמר ליחזקאל איך עליו לבצע פעולות אחרות במקדש, לחלק את הארץ בין השבטים ולחלק את העיר). רד"ק כותב:
""ונתת". ליחזקאל אומר [ה'] שהוא כוהן… שהוא יתן הקורבן לכוהנים להקריבו והוא יזרוק הדם ויכפר על המזבח, כי לעתיד יהיה הוא [יחזקאל] כוהן גדול, ואף על פי שיהיה אהרון שם או [שאולי יחזקאל] יהיה… משנה לו… זה הפסוק יורה על תחיית המתים לעתיד.
"ולדברי החכמים שאמרו כי זה המזבח [שמוזכר בפסוק] הוא [לא המזבח הראשון, כי אם זה] אשר עשו בבית שני. אפשר כי [ההסבר לכך הוא ש]יחזקאל היה מעולי הגולה. אלא שאומרים בקבלה שקברוהו [את יחזקאל] בארץ בבל. ועוד, כי סדר הקורבנות שעשו עולי הגולה אינו כסדר זה [שמתואר בפסוק], והם בנו המזבח קודם [שבנו את] ההיכל.
כמה מרתק! פרשנים יהודים מסורתיים תוהים אם חלק מהפסוקים האלה אכן מתייחסים לבית המקדש השני – על סמך המשמעות המיידית של הטקסט, שהיתה הופכת את יחזקאל לדמות מרכזית בבניית המקדש ובעבודת הקודש שנעשתה בו. אבל מקריאה בטקסט ברור גם שהשיקום המובטח – שאמור להיות מלא הדר וכבוד ולחולל שינוי – לא התממש. וכך נוצרות מספר בעיות, כפי שעולה מפרשנותו של רש"י ליחזקאל מ"ג 11. רוזנברג מסביר:
"כמו שיהושע נכנס לארץ בדרך נס וגירש ממנה את עמי כנען, כך גם עזרא היה אמור להיכנס לארץ באורח דומה ולגרש את יושביה. אלא שהעם חטא, ולכן לא זכה לכיבוש שכזה. רש"י מוסיף שאילו כך קרה, היתה הגאולה נמשכת לעולם והעם היה בונה את המקדש שמתאר יחזקאל. רש"י מוסיף שהעם חטא בזה שלא חזר בתשובה אמיתית מחטאי העבר. הם לא התחייבו לחדול מן החטא. הוא מצטט אחרים, המייחסים את כישלון הכיבוש לנישואי התערובת עם נשים זרות בבבל – "ראויה היתה ביאה שנייה של עזרא [להיות] כביאה [ה]ראשונה של יהושע – לבוא בזרוע ובנס כדדרשינן עד יעבור ובניין זה מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה לגאולת עולם. אלא שגר' החטא שלא הית' תשובתם הוגנת".[306]
רש"י בעצם אומר שהמקדש שיחזקאל ראה בחזונו היה צריך להיבנות בימיו של עזרא – כמה עשרות שנים אחרי שיחזקאל ראה את החזון – אבל בגלל עוונות העם לא כך קרה.[307] אם כך, התגשמות החזון התעכבה עד לבניית בית שלישי, אף על פי שלא זאת היתה התוכנית המקורית של אלוהים ולא זה מה שהבין יחזקאל.
הציטוט של הפרשנויות האלה לא נועד להקל ראש בעבודתם של רש"י ורד"ק. שניהם היו אינטלקטואלים ענקיים ומלומדים מבריקים מהשורה הראשונה. ציטטתי את דבריהם כדי להבהיר אילו קשיים מציבים פרקים מ'-מ"ח בפני הפרשנים. לאור העובדה שהרבנים בתלמוד נאלצו לחכות לאליהו כדי שיבוא ויפתור את הבעיות שמעלים הפרקים, אני רוצה לשאול שוב, "איך אפשר להשתמש בפרקים האלה כדי לטעון נגד מותו של המשיח, שכיפר על חטאי האנושות אחת ולתמיד?"
"אני חושב שאני יודע", אולי תענה. "אולי הפרטים אינם ברורים, אבל העקרונות ברורים ביותר. בעתיד יהיה אפשר להעלות קורבן חטאת וקורבן אשם, ודי בעובדה זו כדי לערער את הדגש שאתה מייחס לכפרה שיש בדמו של ישוע".
ממש לא. ראשית, החכמים לא אמרו מעולם שרק הפרטים אינם ברורים. להיפך, הפרטים הרבים הם שמקשים על מציאת פירוש לפרקים האלה בתנ"ך. אם דיני הקורבנות המפורשים אינם ברורים דיים, איך נוכל לומר שתפקידם של הקורבנות עצמם ברור? שנית, מסורות רבניות אחרות מכריזות שבעולם הבא יבוטלו כל הקורבנות מלבד זבח תודה, ולנו רק נותר לתהות איך זה מסתדר עם החזון אודות מקדש שלישי. (האם העידן המשיחי נפרד מהעולם הבא, או שמדובר באותה תקופה?) שלישית, מן הראוי לשאול מדוע בני ישראל יזדקקו לכפרה בעידן המשיחי (לדברי רד"ק הכוונה לעידן התחייה מן המתים), במיוחד לאור החזון המפואר שמתועד ביחזקאל מ"ז-מ"ח, שם הנביא מנבא שהארץ כולה תתמלא בכבוד ה' ובמַרפא. רביעית, כפי שכבר אמרתי, הרי לא תאמין לי אם אשתמש בפרקים האלה כדי להוכיח משהו אודות ישוע. במקרה כזה היית מזכיר לי מה התלמוד אומר על כך שנצטרך לחכות לאליהו כדי שהוא יבוא וידרוש, יבוא ויפרש את הכוונה האמיתית.
אם כך, איך צריך לפרש את הפרקים האלה? גם אני לא בטוח שאני מבין את המשמעות שלהם במלואה, ויהיה זה מטופש מצידי לנהוג בדוגמטיות. ובכל זאת אביא כאן מספר אפשרויות שעשויות לעזור. אבל קודם כל אני רוצה לשאול: איזו מטרה עמדה לנגד עיניו של אלוהים כשקרא לעם ישראל להקים את המשכן? הדברים נאמרים מפורשות בשמות כ"ה 8, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (ראה גם כ"ט 45). זו גם המטרה שלשמה הורה אלוהים לשלמה לבנות את המקדש, "הבית הזה אשר אתה בונה – אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה, ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם – והקמתי את דברי איתך אשר דיברתי אל דוד אביך, ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל" (מלכים א' ו' 13-12).
ומהי ההבטחה העיקרית שאלוהים נתן ליחזקאל בחזון שעוסק במקדש? "עתה ירחיקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני, ושכנתי בתוכם לעולם" (מ"ג 9). הרצון של אלוהים בכל המקרים האלה הוא מאוד ברור: הוא רוצה לשכון בקרב עמו. אבל ודאי שמת לב בדפוס שחזר על עצמו בכל שלושת המקרים. בכל אחד מהם אלוהים דרש מעמו להקפיד על קדושה. אלוהים לא ישכון היכן שיש טומאה רוחנית או חטא. ומכאן אנחנו מגיעים לעוד פירוש מעניין של רש"י ורד"ק. הם האמינו (על פי מ' 1) שיחזקאל ראה את חזונו ביום הכיפורים, כלומר בעשרה בתשרי, העשרה בחודש שבו חל ראש השנה. וממה שנאמר בתלמוד הבבלי (ערכין יב א) מסתבר שלטענתם, יחזקאל ראה את חזונו בשנת יובל.[309]
מדוע זה היה כל כך חשוב לרבנים? לפי ויקרא כ"ה, את שנת היובל יש לציין כל חמישים שנה, ביום הכיפורים שחל באותה שנה. במהלך שנה זו נשמטו כל החובות שהיו לבני ישראל וכל העבדים שולחו לחופשי. היתה זו שנה של שחרור, ולפי התלמוד, חזון המקדש של יחזקאל ניתן ביום מסוים זה משום שבו היו בני ישראל אמורים לצאת מגלות בבל. רד"ק אומר על יחזקאל מ' 1, "לפי שהעבדים היו יוצאים מעבדות לחירות בשנת היובל ביום הכיפורים, הראה לו הקדוש ברוך הוא [לנביא] צאת מהגלות ובבניין הבית בשנת היובל וביום הכיפורים, כי בו יסלח האל לעוון ישראל וחטאתם לא יזכור עוד". יש לכך משמעות רבה כי כרוכים כאן שלושה נושאים חשובים: 1) נושא המקדש והשכינה של אלוהים בקרב בני עמו שחזרו בתשובה. 2) נושא הכפרה, בגלל הקורבנות במקדש ובגלל המועד שבו ניתן החזון – יום הכיפורים. 3) נושא היציאה של בני ישראל מהגלות.
אבל הבעיה היא שהחזון לא התגשם. חלק מהגולים שבו לארצם, אם כי לא כולם, וקשה להגדיר את שיבתם של אלה שכן חזרו לארץ כמשהו מפואר ועטור כבוד. המקדש אומנם נבנה מחדש, אבל לא היו בו שמץ מהתפארת והכבוד שאפיינו את המקדש שבנה שלמה,[310] והוא לא נבנה כלל לפי התוכנית והצורה שיחזקאל התווה בחזונו. נוסף על כך, ליחזקאל לא היה בכך כל חלק.
לאן כל הדברים האלה מובילים? האם יתכן שיחזקאל, שהיה מזרע כוהנים, דיבר על דברים שיתרחשו בעתיד בשפה היחידה שהכיר? במילים אחרות, האם יתכן שהחזון שהוא ראה הוא לגמרי סמלי?
"מדוע אתה שוקל את האפשרות הזאת?" אתה שואל.
שאלה הוגנת. אני מביא אותה בחשבון בגלל כל הקשיים שפירטתי למעלה, בגלל כל הסתירות שקיימות בין חזונו של יחזקאל לבין מה שנאמר בתורה. חוץ מזה, ההבטחה שניתנה ליחזקאל לא התגשמה בחייו, למרות שבטקסט נאמר במפורש שהוא יקח חלק בהתגשמותו. לכן לא נותר לי אלא לשאול אם יש כאן יותר ממה שאפשר לראות בקריאה ראשונה. אולי הפרקים האלה לא היו אמורים להתגשם כלל במובן המילולי שלהם?
עלינו להביא בחשבון גם את העובדה שהנביאים שדיברו על שיבת העם מהגלות (ירמיהו וישעיהו) או על בנייתו של בית מקדש שני (חגי וזכריה) תיארו אירועים עתירי כבוד ותפארת במידה כזו, שהם יכלו להתייחס אליהם רק כאל בריאה שנייה ויציאה שנייה ממצריים.[311] אבל כל הדברים האלה לא התרחשו כפי שתיארו אותם הנביאים, למרות שהם הבהירו שהכבוד של המקדש השני יהיה גדול מזה של הראשון, ושהכפרה הסופית על עם ישראל תסופק בימים שבהם בית המקדש הזה יעמוד על תילו.[312] מה קרה?
אענה על כך בעוד רגע, אבל לפני כן נבדוק את האפשרות שהחזון שראה יחזקאל מלא במשמעויות סמליות, ושלא צריך להבין אותו במשמעות המילולית שלו. במילים אחרות, אנחנו לא צריכים לחכות שאליהו יבוא ויסביר לנו את הפרטים, כי אין כל ודאות שצריך להגשים את הפרטים. החזון הזה היה הדרך שבה אלוהים אמר לעבדו, "אני אסלח לעמי, אמחה את עוונותיהם ואשכין את כבודי בתוכם. ראה אותו, טעם ממנו, גע בו. יום יבוא וזה יקרה!"
יחזקאל הכוהן ראה בחזון כבוד שעמד לשכון בארץ בעתיד, ומבחינתו דבר לא היה עתיר כבוד יותר מהמקדש. ועבור כוהן כמוהו, דבר לא סימל טהרה וכפרה יותר מקורבנות דם. לא היה משהו – מלבד חזון כזה – שנתפס כהבטחה גדולה יותר לכך שאלוהים ישוב וירחם על עמו. (הדבר דומה ליהודים שומרי מסורת המתארים את העולם הבא כישיבה שאין לה גבולות. מה יכול להיות נפלא מזה בעיניו של רב?) אני רוצה גם להזכיר לך את הפירושים הרבניים שציטטתי למעלה, בנוגע לעיתוי שבו ראה יחזקאל את החזון, על כך שהקדוש ברוך הוא הראה לנביא את מועד "צאת מהגלות ובבניין הבית בשנת היובל וביום הכיפורים, כי בו יסלח האל לעוון ישראל וחטאתם לא יזכור עוד".
נחזור מכאן לנושא היציאה מהגלות ושיקום המקדש השני. יש שלוש אפשרויות: או שדברי הנביאים לא התגשמו משום שהתנ"ך אינו מדייק ואינו אומר את האמת (אפשרות שלא באה בחשבון מבחינתי ומבחינתו של יהודי שומר מסורת); או שהדברים שלהם לא התגשמו בגלל חטאי העם. יש רבנים שמציעים את האפשרות הזו (אבל במקרה זה נשאר לנו רק להשליך מהחלון את לוח הזמנים המפורט והמפורש של אלוהים, וגם אפשרות זו אינה קיימת מבחינתי ואינה צריכה לעלות על דעתו של יהודי שומר מסורת, למרות המסורות שהרבנים דבקים בהן); או שאלוהים הגשים את הבטחותיו עם בואו של המשיח לעולם (אפשרות שהופכת להגיונית לאור עשרות פסוקים אחרים בתנ"ך).
למה אני מתכוון במילים "אלוהים הגשים את הבטחותיו עם בואו של המשיח לעולם"? התשובה פשוטה: אלוהים שלח את המשיח לעולם כדי שיוכל לשכון בקרבנו לעד. וכפי שהפרושים הפחיתו מחשיבותו של המקדש בירושלים וניסו להעביר את מרכז הכובד לבתי הכנסת המקומיים ולבתים הפרטיים, כך הצביעו תלמידיו של ישוע על מקדש מסוג שונה, מקדש רוחני, מקדש שייבנה מיהודים וגויים גם יחד, כרצון אלוהים.[313] הנה כמה תיאורים שקיימים בברית החדשה אודות תפקידם של ילדי אלוהים בתור היכל קודש לה'. היום הוא שוכן בקרבנו! "בו כל הבניין מחובר יחד וגדל להיות היכל קודש לה', ובו גם אתם נבנים יחדיו להיות משכן אלוהים על ידי הרוח" (אפסים ב' 22-21). "האם אינכם יודעים כי היכל אלוהים אתם, וכי רוח אלוהים שוכנת בקרבכם? אם ישחית איש את היכל אלוהים, אלוהים ישחית אותו; כי היכל האלוהים קדוש, ואתם היכלו" (הראשונה לקורינתים ג' 17-16).
מדובר במקדש שדורש קדושה:
"ומה קשר יש להיכל אלוהים עם אלילים? הן אנחנו היכל אלוהים חיים, כפי שאמר אלוהים, "ושכנתי בתוכם"; "והתהלכתי בתוככם"; "והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם". על כן "צאו מתוכם והיברו, נאום ה', וטמא אל תיגעו"; ואני אקבל אתכם. והייתי לכם לאב ואתם תהיו לי לבנים ולבנות, נאום ה' צבאות. לכן, חביבי, בהיות לנו ההבטחות האלה, נטהר את עצמנו מכל טומאת גוף ורוח ונשלים קדושתנו ביראת אלוהים.
השנייה לקורינתים ו' 16 – ז' 1
מדובר במקדש שבו אנחנו מקריבים היום זבחים רוחניים לאלוהים, החל בקורבן של חיינו, "ובכן, אחי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים – כך תעבדוהו עבודה שבלב" (רומים י"ב 1). "[מקדש] אשר אתם ניגשים אליו – אבן חיה שמאסוה בני אדם, אך נבחרה ויקרה לאלוהים. וגם אתם, כאבנים חיות, נבנים לבית רוחני, לכהונת קודש, כדי להעלות זבחי רוח רצויים לאלוהים בזכות ישוע המשיח" (הראשונה לפטרוס ב' 5-4). "לכן בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו. ואל תשכחו לגמול חסד ולשתף את הזולת במה שיש לכם, כי זבחים כאלה יערבו לאלוהים" (עברים י"ג 16-15).
הנקודה שאני חותר אליה היא שיחזקאל ראה בחזונו מקדש שעמד להיבנות, ושכבוד אלוהים ישכון בו בקרב עם טהור וקדוש. פרטי החזון זורעים ספק ברעיון שההתגשמות תהיה מילולית. כנראה שהיתה זו דרכו של אלוהים להבטיח לנביאו שהשיקום והגאולה קרובים, שהגולים עומדים לשוב לארצם ושהוא יספק כפרה וסליחה על חטאים. דרך מותו של הכוהן הגדול שלנו, ישוע המשיח, החל חזונו של יחזקאל להתגשם במובן הרוחני, ועכשיו המקדש נבנה מאבנים חיות – מיהודים וגויים שטוהרו בדם המשיח.
בסוף העידן הנוכחי[314] יתגשם במלואו החזון של יחזקאל, לצד שאר הנבואות בתנ"ך. אבל אם נוציא מהן את המשיח נישאר בלי התגשמות חלקית ובלי התגשמות הדרגתית, וכמובן גם בלי תקווה להתגשמות כלשהי בעתיד. אם נוציא את המשיח מהתמונה יהפכו נביאי התנ"ך לשקרנים או לחולמי חלומות, כי הם הבהירו שאירועי מפתח מסוימים, וביניהם התגלות של אלוהים עלי אדמות וכפרה שתינתן אחת ולתמיד, יתרחשו לפני חורבן המקדש בשנת 70 לספירה.[315] לאור הנאמר בברית החדשה על כך שאלוהים בונה היום את מקדשו הרוחני ברחבי העולם, מעניין שלאורך כל התקופה הזאת עדיין לא קם מקדש עלי אדמות. האם אתה מבין את משמעות הדבר?
ויש עוד משהו שמן הראוי לציינו. אני מתכוון לאוצר המילים שמשמש את יחזקאל והנביאים בנבואות שלהם. אומנם הנבואות ניתנו בהשראת אלוהים, אבל הנביאים דיברו בשפה שהיתה שגורה אז בפיהם. לכן, כשיחזקאל רצה לתאר את הימים שבהם יוכלו בני עמו לחיות בשלווה ובנחת, בלי כל צורך להתגונן, הוא תיאר אותם כשהם "יושבים באין חומה ובריח ודלתיים" (ל"ח 11).[316] אילו היה עלינו לתאר אותנו היום, ודאי היינו מדברים על "ערים לא חמושות". וכשזכריה תיאר את הפלישה לישראל באחרית הימים הוא דיבר על צבאות שיבואו על סוסים, פרדים, גמלים וחמורים (י"ב 4; י"ד 15). היום, כמובן, היינו מדברים על גדודים שיבואו בטנקים ובמטוסי סילון, וישתמשו בטילים ובסקאדים.
אם כך, איך יתכן שהרוח ידבר דרך יחזקאל על כך שאלוהים יספק כפרה לעמו, ישכון בקרבנו, יספק לנו סליחה וריצוי וישחרר אותנו מעבדות ומלחץ? האם יתכן שהוא יעשה את זה באמצעות חזון של מקדש מפואר שיועלו בו קורבנות, זבחים ואף יהיה בו מעמד של כוהנים? אני חושב שמן הראוי להביא בחשבון את האפשרות הזו ולבדוק אותה.[317]
אם, לעומת זאת, יבנה בית מקדש עם שובו של המשיח – אפשרות שעלינו להביאה בחשבון היות שמלכתחילה אמרתי שאיננו יכולים להיות דוגמטיים בעניין זה – ואם יועלו קורבנות על המזבח במקדש זה במטרה לכפר על חטאים, עדיין לא יהיה בכך כדי לרוקן מכל תוכן את קורבנו של ישוע. אדרבה, מלומדים רבים שחוקרים את הכתובים – משיחיים גויים ויהודים כאחד – משערים שמקדש זה יבנה בידי ישוע עצמו.[318] יתרה מכך, אחד הטיעונים המבוססים שלהם הוא שבית מקדש כזה לא נבנה מעולם, ושיש הבדלים בין הדינים של תורת משה לבין אלה שפירט יחזקאל, מה שמוכיח שמדובר בבית מקדש שייבנה על פי תורה חדשה. אחרי הכל, האם לא יתכן שבעידן המשיחי יוכנסו שינויים בתורה? האם דבר כזה יכול לעלות על הדעת – גם על דעתו של יהודי מסורתי? עידן חדש כרוך מעצם טבעו בשינויים, היות שהתורה ניתנה לעם ישראל עבור העולם הזה, לא העולם הבא.[319]
"אני לא מבין", אתה מוחה. "איך יתכן שבעתיד יועלו קורבנות מן החי בלי שהם יעמדו כמכשול בפני האמונה המשיחית?"
התשובה קשורה בטבעם שקורבנות אלה ובתפקידם. הקורבנות שהועלו על פי התורה, כלומר הקורבנות שסימלו את קורבנו העתידי של המשיח למעננו והועלו מתוך ציפייה לו,[320] נועדו לטהר את הטומאה החיצונית ושימשו כהכרזה של סליחה זמנית (אחת לשנה במקרה הטוב). לעומת זאת מותו של ישוע משנה את טבענו. באיגרת לעברים נאמר:
"אבל המשיח, בבואו להיות כוהן גדול לטובות העתידות, עבר במשכן גדול ומושלם יותר שאינו מעשה ידיים – כלומר, שאינו שייך לבריאה הזאת, ובדמו הוא, ולא בדם שעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקודש (כלומר לשמים) והשיג פדות עולמים; שכן, אם דם פרים ושעירים ואפר הפרה, בהיזרקם על הטמאים, יקדשו עד כידי לטהר את הגוף, על אחת כמה וכמה דמו של המשיח אשר הקריב עצמו לאלוהים ברוח עולמים ובלא מום – יטהר את מצפוננו ממעשי מוות כדי שנעבוד את אלוהים חיים!
עברים א' 14-11
כפי שקורבנות הועלו במשך ארבעים ושתיים שנה לאחר מותו ותחייתו של ישוע – ויהודים משיחיים השתתפו בחלק מטקסי הקורבנות האלה (ראה מעשי השליחים כ"א 26-17) – יכול להיות שקורבנות יועלו גם במקדש שייבנה בעתיד בלי שהדבר ירוקן מתוכן את הכפרה שסיפק לנו ישוע. קורבנות אלה גם יכולים לסמל במבט לאחור את מות הכיפורים שלו, בדיוק כפי שהקורבנות שעליהם מצווה התורה סימלו את מה שעמד להתרחש בעתיד. הקורבנות יוכלו לשמש כזיכרון, בדיוק כפי שסעודת האדון משמשת כתזכורת מתמדת לקורבן שלו, "כאשר אכלו, לקח ישוע לחם, בירך ובצע ונתן לתלמידים באומרו: 'קחו ואכלו, זה גופי'. לקח את הכוס, בירך ונתן להם באומרו: 'שתו ממנה כולכם, כי זה דמי, דם הברית [החדשה] הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים' " (מתי כ"ו 28-26). ושאול אמר למאמינים בקורינתוס, "הן בכל עת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים מן הכוס הזאת, אתם מזכירים את מות אדוננו, עד שיבוא" (הראשונה לקורינתים י"א 26).
כמו שסעודת האדון משמשת כתזכורת למותו, כך יכולים קורבנות מן החי לשמש כתזכורת ל"שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם" (יוחנן א' 29). ראלף אלכסנדר, חוקר משיחי של הכתובים, מסכם את השקפתו בעניין יעודם של הקורבנות לפי חזון יחזקאל:
"שיטת הקורבנות תשמש כלקח וכתמונה שיפגינו את הצורך בקדושה בתהליך הטיהור של המקדש והמזבח. [הקורבנות] ישמשו כתזכורת חזותית לחטאו של האדם ולצורך שלו בגאולה, ובמקביל ישמשו כתמונה שתזכיר את הקורבן השלם והמלא של המשיח, שסיפק לאנושות כפרה אחת ולתמיד. התמונות של חיי קדושה והצורך בהתחייבות מתמדת לאדנותו של המשיח יבואו לידי ביטוי באמצעות עולת התמיד. ההודיה לאלוהים תקבל ביטוי חזותי בזבח השלמים. נוסף על כך, הקורבנות יספקו את מזונם של הכוהנים, כפי שהם עשו בתורת משה (מ"ד 31-29).[321]
אני רוצה להעלות שאלה נוספת, שתיתן גוון שונה לכל הנושא. האם באמת עלינו לצפות לשובה של שיטת הקורבנות? אני רוצה להביא בעניין זה את הערותיו של הרב הראשי הרץ, אם כי הזווית שלו שונה מעט:
"הרבנים קיוו שבמשך הזמן תתפתח ההתנהגות האנושית לאמות מידה נעלות, כך שלא יהיה עוד צורך בקורבנות ריצוי ויישאר מקום רק להבעת תודה לאלוהים. "לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקורבן תודה אינו בטל".[322]
על פי השקפה זו, שובם של הקורבנות מן החי יהיה צעד אחורה, לא קדימה. אירוע כזה גם יתפרש כסותר את העידן המשיחי המפואר. עידן זה אמור להיות עידן של סליחה שלמה ומושלמת ושל צדקה ללא מתום. אם כך, מדוע שיהיה צורך בקורבנות מכפרים?
"אם כך", אתה שואל, "איך תסביר את כל שאר הנבואות שמדברות על קורבנות ועל בית שלישי? פירוט הקשיים שמציב בפנינו חזון יחזקאל זה עניין אחד. התעלמות מכל שאר הנבואות היא כבר עניין לגמרי אחר".
האמת היא שמבין כל הנביאים שדבריהם מתועדים בכתובים, רק ארבעה מזכירים קורבנות עתידיים – ישעיהו, זכריה, מלאכי וירמיהו. אבל יש שלושה דברים שראויים לציון בעניין זה. 1) רק ירמיהו אומר שהעם היהודי יעלה קורבנות בעתיד. השאר מדברים על כך שהגויים יעבדו את אלוהי ישראל באמצעות קורבנות. 2) איש מהם אינו קושר כפרה או סליחת חטאים עם קורבנות וזבחים. 3) ההתייחסויות של ישעיהו, זכריה ומלאכי לקורבנות שיועלו בעתיד מסתכמות בשלושה פסוקים בלבד. קשה לומר שמדובר בנושאים עיקריים בספריהם של נביאים אלה.
ההתייחסות היחידה – והקצרה – של זכריה לנושא מובאת בהקשר של אומות הגויים, שיעלו לעבוד את אלוהים בירושלים לאחר הניצחון הסופי של עם ישראל:
"והיה, כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות… ביום ההוא יהיה [כתוב] על מצולות הסוס "קודש לה' ". והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח. והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' צבאות, ובאו כל הזובחים, ולקחו מהם ובישלו בהם. ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא.
זכריה י"ד 16, 21-20
במובן המילולי הפסוקים האלה מדברים על קורבנות שיעלו הגויים מדי שנה, במהלך חג הסוכות, אבל יכול להיות שמדובר בזבחי תודה, אם כי יתכן גם שמדובר בקורבנות שנועדו לכפר. ושים לב לסוסים! התייחסות לטקסט זה ברמה המילולית בלבד תיצור קושי מסוים, שכן המסע מניו זילנד או מאלסקה לירושלים על גבי סוסים יכול להימשך חודשים ארוכים. לכן יכול להיות שהמילים "ובאו כל הזובחים" הן על דרך הדימוי, ושפירושן "ובאו כל אלה שעובדים את אלוהים", בדיוק כמו שהמילים "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' " כוונתן ככל הנראה ל"כל מי שטמא במישור המוסרי או הרוחני – כל מי שאינו נכלל בין ילדיו הנבחרים של אלוהים (ראה למשל ישעיהו ל"ה 8; יחזקאל מ"ג 7; מ"ד 9; התגלות כ"א 27)".[323] גישה זו תואמת את הדברים שאמר אלוהים למלאכי בימי בית שני:
""מי גם בכם ויסגור דלתיים, ולא תאירו מזבחי חינם! אין לי חפץ בכם", אמר ה' צבאות, "ומנחה לא ארצה מידכם. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגויים", אמר ה' צבאות.
מלאכי א' 11-10
אם כך, בהחלט יתכן שיום יבוא ואומות הגויים יעלו קטורת ויביאו מנחה טהורה לאלוהים. אבל יתכן גם שיש להבין פסוקים כאלה כמטאפורה – כשהקטורת והמנחה מייצגים תפילה והלל – במיוחד לאור העובדה שדברים אלה יתרחשו בכל מקום, ולא רק בבית מקדש שייבנה בעתיד בירושלים. בכל מקרה, אין כאן כל התייחסות לצורך בכפרה עתידית, אלא רק לסגידה לשם אלוהים. זהו גם הנושא שעליו מדבר ישעיהו, "ונודע ה' למצרים, וידעו מצריים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושלמו" (ישעיהו י"ט 21). שוב, הקורבנות והזבחים האלה מבטאים את התודה וההלל של אומות הגויים. ושוב, אין כאן כל אזכור לכפרה. אף קורא ישר לא ישתמש בפסוקים אלה כדי להטיל ספק בטיבה של הכפרה שהמשיח סיפק במותו אחת ולתמיד.[324]
נעיין עכשיו בפסוקי המפתח בירמיהו, שם יש שני קטעים עקרוניים שאפשר לייחס לקורבנות שעם ישראל יעלה בעתיד. אבל שים לב שהנבואה הראשונה (בירמיהו י"ז) נאמרה לפני חורבן הבית הראשון, ולכן יתכן שהיא לא התגשמה מעולם:
""והיה אם שמוע תשמעון אלי", נאום ה', "לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה כל מלאכה – ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים, יושבים על כיסא דוד, רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם, איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים, ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב, מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה, ומביאי תודה בית ה' ".
ירמיהו י"ז 26-24
אפשר לטעון בקלות שאלוהים איפשר ליושבי יהודה לחזור בתשובה, ושהם לא נענו לקריאתו והחמיצו את ההזדמנות לקבל את הברכה המובטחת. זוהי מסקנה הוגנת שבהחלט ניתן להגיע אליה על סמך פסוקים אלה.
נבואת המפתח השנייה, שנמצאת בפרק ל"ג, נאמרה אחרי חורבן הבית, והיא מבטיחה שיקום של העיר והשבת שיטת הקורבנות על כנה. בהחלט יתכן שנבואה זו התגשמה בימי בית שני:
"כה אמר ה', "עוד ישָמע במקום הזה אשר אתם אומרים 'חָרב הוא מאין אדם ומאין בהמה', בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. קול אומרים 'הודו את ה' צבאות, כי טוב ה', כי לעולם חסדו', מביאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה", אמר ה'.
ירמיהו ל"ג 11-10
אין הכרח לראות גם בפסוקים אלה התייחסות לבית מקדש שלישי ולהשבת שיטת הקורבנות על כנה. יחד עם זאת, אם יטען מישהו שהנבואה בירמיהו י"ז תתגשם ביום מן הימים, ושהנבואה בירמיהו ל"ג עדיין לא התגשמה במלואה, לא תהיה לי כל בעיה עם זה. קרא בעיון רב את שני הקטעים. הם מדברים מפורשות על עולה, זבח תודה ומנחה. יש לכך משמעות רבה. בעצם, הנבואה השנייה מוכיחה את מה שמלמדים הרבנים – הדברים מצוטטים למעלה מספרו של רבי הרץ – על כך שבעתיד יתבטלו כל הקורבנות מלבד זבח התודה.
"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן, בשם ר' מנחם דגליא (הגלילי), [אמרו], "לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקורבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, [אבל תפילת] ההודאה אינה בטלה… [ככתוב] (ירמיה לג): 'קול ששון וקול שמחה…' " (ויקרא רבה [וילנא] פרשה ט דה ז; ראה גם מדרש תהילים (בובר) מזמור נו דה, עם התייחסות לנחמיה י"ב 40).[325]
כמובן שירמיהו מזכיר גם את היהודים שיבואו לירושלים במרכבות ובסוסים כדי לעבוד את אלוהים – לא באוטובוסים, מכוניות או מטוסים – וגם כאן יכולנו לשאול אם מדובר בתמונה של חגיגה מלאת שמחה, בסמל נבואי של שיקום מלא. אבל גם אם התיאור הזה מדבר על יום שבו שוב יועלו קורבנות וזבחים, אין כל אזכור לקורבנות מכפרים או מטהרים, ולזה יש משמעות רבה.
לסיום, יש כמה פסוקים נבואיים המדברים על האפשרות של בית מקדש עתידי שיועלו בו קורבנות. אבל… 1) הפרקים היחידים שמדברים על כפרה (יחזקאל מ"ג ומ"ה) משולבים בתוך חלק קשה להבנה, עד כדי כך שהרבנים בתלמוד קבעו שרק אליהו יוכל לדרוש אודותיו ולפרש אותו, בעוד שרבנים מאוחרים יותר (דוגמת הרמב"ם) קבעו שבשלב זה אי אפשר לפרש את הנבואות כהלכתן, כלומר להשתמש במונחים הנכונים. 2) את הקטעים האחרים (כמו ירמיהו ל"ג), שמסתכמים בכמה פסוקים בודדים, אפשר לייחס לאירועים מהעבר או לאירועים שיתרחשו בעתיד (למשל זכריה י"ד), אבל אף אחד מהם אינו מדבר על קורבנות שמספקים כפרה או מחילה. יש בהם התייחסות מפורשת לקטורת, למנחה ולזבחי תודה, ורובם מדברים על כך שהגויים, ולא היהודים, יביאו את המנחות והזבחים האלה.
אם כך, איך נוכל להשיב לטיעון שהועלה כאן, ולפיו הנבואות שמדברות על בית מקדש נוסף שייבנה בעתיד, עם קורבנות, סותרות את הנאמר בברית החדשה אודות מותו של המשיח שסיפק כפרה אחת ולתמיד? התשובה שלנו היא שאין כל ראיה חותכת התומכת בטיעון הזה. הפסוקים האלה אינם מספקים לנו כל סיבה לערער על מות הכיפורים של ישוע בעד חטאי האנושות, על שלמותו, על כוחו או על מידת יעילותו.
300. ראה גם טיעונים 3.8 ו-3.13.
301. Rosenberg, Ezekiel, Soncino Books of the Biblical (London: Soncino, 1950), 265.
302. Rav Dr. Joseph Breuer, The Book of Yechezkel: Translation and Commentary (New York: Feldheim, 1993), 354. הפירוש המילולי של הרמב"ם הוא תוספת שלי.
303. שים לב שלפי בבלי, חגיגה יג א, היו אלה הרבנים בתלמוד שביקשו לגנוז את ספר יחזקאל משום שדבריו נתפסו כמנוגדים לתורה. לעומת זאת אני לא מכיר מנהיגים משיחיים שביקשו להוציא את ספר יחזקאל מהקאנון, מה שמעיד על כך שהחזון שלו לא איים עליהם כפי שאיים על הרבנים בתלמוד.
304. לפעמים שמו נכתב כחנניה ולפעמים כחנינה. רש"י כותב בפירושו ליחזקאל מ"ה כב, "רבותינו (חגיגה יג א] אמרו שביקשו לגנוז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. ברם, זכור לטוב חנניה בן חזקיהו בן גרון, שישב בעלייה ודרשו. ובעוונינו (אבל בגלל עוונותינו) נעלם ממנו (מאיתנו) מה שדרש [חנניה בן חזקיהו] בקורבנות האלה – [כלומר, מדוע יש להביא] פר בארבעה עשר בניסן".
305. דברים אלה מובילים לעיקרון חשוב בנוגע לנבואה והתגשמות. אני מרחיב בעניין זה בדיון על נבואות משיחיות. ראה טיעון 4.5 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).
306. רש"י הלך בעקבות פרשנות תלמודית לשמות ט"ו 16, שלפיה עם ישראל יכנס לארץ המובטחת פעמיים – פעם אחת עם יהושע ופעם שנייה עם עזרא.
307. פירוש זה מזכיר את המסורת התלמודית הידועה שעליה הרחבתי בטיעון 2.1 כרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית), על כך שהמשיח צריך לבוא אלפיים שנה אחרי מתן תורה (לדעת פרשנים רבים, הכוונה היא לאלפיים שנה אחרי אברהם), אבל בגלל עוונותינו המשיח לא בא והשנים האלה אבדו להן.
308. המילה "שכנתי" והמילה "שכינה" – נוכחות אלוהים – נגזרות מאותו שורש. ראה טיעונים 3.1-3.2.
309. יש פרשנים המאמינים שראש השנה של יחזקאל מתבסס על הלוח המקראי הקדום, שבו ניסן היה החודש הראשון בשנה. אבל גם דעתם של הרבנים יכולה להיות נכונה. פרטים בנושא זה ראה אצל Leslie C. Allen, Ezekiel 20-48, Word Biblical Commentary (Dallas: Word, 1990), 229. אם העשרה בניסן הוא המועד הנכון, יוצא שיחזקאל ראה את חזונו ארבעה ימים לפני הפסח.
310. ראה טיעון 2.1 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
311. ראה טיעון 4.5 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).
312. ראה טיעון 2.1 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
313. על האפשרות שעדת קומראן היתה מקדש רוחני ראה אצל Geza Vermes, The Dead Sea Scrolls, re. ed. (Philadelphia: Fortress, 1981), 180-82; עיין במיוחד בסרך היחד [1QS] 8:5-10; 9:4-5; ראה גם ההפניות בספרו של Peter H. Davids, The First Epistle of Peter, New International Commentary on the New Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1990) 85-86. יש ספרות נרחבת על מגילת המקדש, אחת המגילות החשובות שנמצאו בים המלח.
314. ראה טיעון 2.1 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
315. פרטים על כך ראה טיעון 2.1 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
316. הרבנים בימי הביניים הלכו בעקבות חכם המשנה רבי ישמעאל, שחלק על דעתו של בן דורו רבי עקיבא ואמר: "דיברה תורה בלשון בני אדם", אבל הביטוי הזה מתייחס לצורות דקדוקיות ולביטויים שונים. ראה את הדיון אצל Moses Mielziner, Introduction to the Talmud (new York: Bloch, 1968), 124-28.
317. הקו הזה מתאים גם לחזון של יחזקאל בעניין חלוקת הארץ. לדברי אלן, "ארץ ומקדש משמשים סמלים לתקווה מוצקה לחידושה של זהות חברתית, למערכת יחסים מלאה עם אלוהים ול'מלכות אשר לא תימוט" (עברים י"ב 29-28).
318. לדוגמה, החוקר היהודי-משיחי ארנולד ג' פרוכטנבאום, מעיר לגבי דניאל ט' 27-24 שייתכן שמדובר "במקדש היהודי שייבנה עם בוא המשיח", ומצהיר שזהו "אותו מקדש שבן דורו של דניאל תיאר בפרוטרוט (יחזקאל מ'-מ"ח)". Arnold G. Fruchtenbaum, Messianic Christology (Tustin, Calif.: Ariel, 1998), 96. דיון מאוד הגיוני בהתגשמות המילולית של פסוקים אלה ראה אצל Ralph H. Alexander, "Ezekiel", EBC, 6:942-52, אם כי למי שקורא את עמדתו של אלכסנדר ברור שהבעיות נותרות בעינן אצל כל הפרשנים. אלן אמר על כך, "הקוראים ימצאו את עצמם נבוכים נוכח פרקים אלה… במידה מסוימת הם הוצגו כנורמטיביים לגבי העתיד. אבל גם כשלקהילה שקמה אחרי הגולה היה הכוח לאמץ את הכללים, היא לא מצאה מודלים אחרים לעבודת אלוהים, בעוד שהנטייה השונה של האמונה המשיחית ראתה בפרקים האלה משהו שפג תוקפו (שים לב למה שאלן בעצם אומר: כשהגולים שבו לירושלים, הם יכלו ליישם חלק ניכר מתוכניתו של יחזקאל, אבל לא עשו את זה). האם עלינו להשליך אותם למגירת התקוות הנכזבות והחלומות האבודים, כמו תמונות ישנות? בעיני המחבר, חזרה לתורת העידנים – dispensationalism (שבה דוגלים שני המחברים הקודמים שציטטתי בהערה זו) ודחייתם של התקוות והחלומות עד להתגשמות מילולית שלהם בעתיד נתפסות כאמצעי נואש, שנועד לשמר את האמונה באמונה שאין בה כל טעות. הקאנון של הכתובים, יהודי ומשיחי, נשען על אי הגשמה [של הנבואות], ותמיד מומלץ לקרוא אותן כדברו של אלוהים לכל דור של מאמינים. ביסודו של דבר הם דיברו קודם כל אל בני דורם, ויש לשמוע אותם [מדברים כך] לפני שאנחנו שומעים אותם מדברים אלינו" Allen, Ezekiel, 214-15. ראה ניתוח מלומד של החלק כולו אצל John Douglas Levenson, Theology of the Program of Restoration of Ezekiel 40-48 (Missoula, Mont.: Scholars Press, 1976).
319. על הצהרות משיחיות בנוגע לשינויים שיחולו בתורה בעולם הבא ראה אצל W. D. Davies, Torah in the Messianic Age and/or the Age to Come (Philadelphia: Society of Biblical Literature, 1952) וכן טיעון 5.30 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית). עיין גם אצל מונטיפיורי ולאו,Rabbinic Anthology, 669-70.
320. ראה טיעון 4.1 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).
321. Alexander, "Ezekiel", 951.
322. Hertz, Pentateuch and Haftorahs, 562.
323. דברים אלה מבוססים על הסבריו של Kenneth L. Barker, "Zechariah", EBC, 7:697.
324. אין כל הצדקה לכך שאפשר לראות בישעיהו נ"ו 7 התייחסות לעתיד. אבל גם אם כן מדובר במשהו שיקרה בעתיד, עדיין אין כאן כל סתירה של הנאמר בפסוקים שציטטתי מישעיהו, זכריה ומלאכי.
325. הרבנים מצטטים גם את תהילים מ"ו 13 כהוכחה לטענתם.