מה זה "חוק עולם" ("עד-עולם" ו"ברית עולם")? האם המשמעות היא נצח ללא-סוף?

"כיצד ייתכן שאנו כבר לא תחת ברית סיני, אם נכתב בתנ"ך שברית זו היא 'לעולם', 'עד-עולם' ו'ברית עולם'?"

בעברית מקראית, משמעות המילה "עולם" אין משמעותה "לנצח \ לתמיד". אלא, לתקופת זמן מסויימת, ממש כמו בעברית מודרנית (לדוגמא – "מאסר עולם" היא לרוב תקופת מאסר בת 16 עד 24 שנים בלבד). השאלה היא, מה כלכך מיוחד בתקופה הזאת?

חוקרי מקרא הציעו כי "חוק עולם" הוא מטבע לשון מקראי אשר משמעו 'צו קבוע'. (גרוסמן," תורת הקורבנות", עמ 406).
צו קבוע משמע ההוראה הגבוהה ביותר שאיננה כפופה להוראה אחרת. כפי שבכביש הוראת רמזור גוברת על הוראת תמרור, אך הוראת שוטר גוברת על הוראת רמזור והתמרור, כך כל חוק עליו נאמר 'חוק עולם' הוא הגובר – הסמכות הגבוהה ביותר על פני הוראות אחרות.
התוספת 'לדורותיכם' ("חוק עולם לדורותיכם") בא לחזק ולומר כי גם בעתיד ישאר חוק זה בעל הסמכות הגבוהה ביותר על האחרים (גם כאשר יוספו חוקים אחרים בנושא).

 

בתורה

כפי שמסביר פרופ' מזר, הביטוי "עולם" (על כל נגזרותיו במקרא) משמש "במידה שווה לַעָבר (מעולם) ולעתיד (לעולם, עד עולם)".[1] למשל, בבראשית ו' 4 כתוב: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". הביטוי "מעולם" בהקשר הזה אינו מבקש לומר כי גיבורים אלו היו בארץ מאז ומעולם, שהרי ברור כי הם לא נבראו ממש בעת בריאת העולם, אלא הופיעו על במת ההיסטוריה בזמן מוגדר מאות שנים לאחר הבריאה.

עוד דוגמא: "וְלָקַחְתָּ אֶת־הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה־כֵּן" (דברים ט"ו 17). פרופ' מזר מבאר כי כוונת הביטוי "עולם" כאן, איננה מתייחסת אלא לתקופת חייו של העבד.[2]

הרב פרופ' עמיר מסביר כי למרות שהברית שנכרתה בין אלהים לישראל מתוארת כ"חֻקַּת עוֹלָם", המקרא מדגיש כי לאדם ניתן החופש לבחור להפר אותה בכל עת (דברים ל' 19); ברית זו אמנם מחייבת את האל לעולם ולדבריו של פרופ' יהוידע: "שונה מחויבותו של האל. אותו מחייבת הברית לעולם, בשום רגע לא יוכל להשתחרר ממנה". אך הוא מדגיש כי להבדיל מהקב"ה, בידו של האדם להפר ולסיים את הברית, על-אף שזו נכרתה "לעולם".[3] באנציקלופדית "עולם התנ"ך" מבואר כי בביטוי התורני הנפוץ "חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא ט"ז 29, למשל), אין הכוונה לנצח אלא דין לדורות.[4] מעניין כי גם הפרשניים המסורתיים ביארו כי כוונת הביטוי "חֻקַּת עוֹלָם" איננה אלא חוקה וזיכרון לדורות (ראו רש"י, אבן עזרא, אור החיים וכו', על שמות י"ב 14).

 

בנביאים

בספר יהושע כ"ד 2 נאמר: "כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". הביטוי "מעולם" כאן, אינו בא לרמוז לכך שאבותינו ישבו בעבר הנהר לנצח ומאז בריאת העולם, אלא מתקופה מסוימת בעבר עד תקופה מוגדרת שהסתיימה זה-מכבר.

פרופ' מזר מוסיף: "לפיכך אמורה המלה עולם גם במקומות שבהם מדובר על התמד שיש בו, מטבע העניין, הגבלה בזמן, אלא שאין הדבר חשוב בעיני הדובר. למשל, חנה אומרת ששמואל ישב לפני ה' עד עולם (שמ"א א, כב), וכוונתה: כל ימי חייו (שם, פס' יא, כח)". על בית דוד נאמר "וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם", ומזר מסביר כי "אין הכוונה לעבר המרוחק והנעלם (שהרי זמן עליית בית דויד למלוכה ידוע), כי אם להתמד קיומו האיתן והקבוע של בית דויד".[5]

שתי דוגמאות אחרות: א- בירמיהו כ"ה 9, שם נאמר: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־כָּל־מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם־ה' וְאֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל־יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם". במקרה זה, הביטוי "עוֹלָם" תיאר תקופה בת שבעים שנה בלבד, שלאחריה שבו גולי בבל לארצם.[6]

ב- בישעיהו ל"ב 14 כתוב: "כִּי־אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד־עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים". רש"י פירש את הביטוי "עַד־עוֹלָם" כך: "עד עת קץ עופל ובחן". כלומר: היכל המלך יינטש רק לזמן מוגבל וקצוב מראש ולאחר מכן ישוב על כנו.

לסיכום מדגיש פרופ' מזר: "בניסוחם של רעיונות אלו לא נתגבש מושג עצמאי של זמן בלתי מוגבל (או מושג מופשט אחר), שראוי לתרגמו במושג נצח, הנהוג במחשבה המאוחרת יותר".[7] במילים אחרות, "לעולם" במקרא, אין פירושו דווקא לנצח או ללא כל הגבלה. אדרבא, ביטוי זה טומן בחובו משמעות של תקופה מוגבלת בזמן, ממש כשם שהבריאה כולה מוגבלת בזמן קיומה.[8]

 

הברית החדשה

למעשה, לא זו בלבד שברית סיני אינה נצחית, אלא שאפילו התורה עצמה מתארת ומנבאת את הפרתה (ראו: שמות ל"ב 3-10; דברים ל"א 16, ל"ב 15-20). זה אולי יישמע מפתיע, אך הרעיון של כריתת ברית חדשה שתחליף את ברית סיני אינו גחמה של הכנסייה הקתולית; הדבר נאמר באופן ברור בתנ"ך, בפי הנביא ירמיהו בפרק ל"א 31-32: "וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'".

לאחר שהפרנו את ברית סיני, היה רשאי אלהים למגר אותנו סופית – ע"פ חוקיה של אותה ברית "עולם"; אך תודה לאל, ברחמיו הגדולים הוא חס עלינו וכרת עִמנו ברית חדשה אשר אינה תלויה יותר במעשנו, אלא עומדת על חסדו וצדקתו של אלהים בלבד. במרכז הברית החדשה ניצב המשיח ישוע, אשר ספג בעצמו את פשעינו וכרת בדמו את פדיון נפשנו וכך, ריצה וקידש אותנו לפני אלהים (ישעיהו נ"ג 5 – נ"ד 10).

 

המִלכוד הרבני

ברית סיני נשענה על דם קורבנות שהיווה את הבסיס לאופן שמירתה ע"י הכוהנים במקדש (ראו שמות כ"ד 8; ויקרא י"ז 11). לפיכך, גם חסידי יהדות ההלכה חייבים יהיו להודות כי ברית זו אינה יכולה להיות בתוקף מחייב לנצח; שהרי מאז חורבן בית המקדש השני, חז"ל בעצמם פסקו כי מאחר ואין אפשרות להישען על קורבנות הדם (כמצווה תחת ברית סיני), יש דרך אחרת לכפרה: "גמילות חסדים…  "מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".[9]

למעשה, חז"ל אף מודים כי עם-ישראל מעולם לא שמר את ברית סיני הכתובה, אלא רק את התורה שבעל-פה.[10] כיום, גם היהודים הדתיים ביותר אינם כפופים לחוקות של תורת סיני, אלא להלכה הרבנית האורגנית אשר התגבשה החל מהמאה ה- 1 לספירה וממשיכה להשתנות עד היום.

בקיצור, הרבנים אינם יכולים מצד אחד לטעון כי ברית סיני, על כל מצוותיה אינה זמנית אלא נצחית. ומצד שני, לטעון כי הם אינם כפופים עוד לאותה תורה אלא רק לזו שבעל-פה. למעשה, כבר בתקופת הברית החדשה אנו קוראים עדויות לכך שמנהיגי הדת התרחקו מתורת משה, לא האמינו בה ודבקו במסורות משלהם (מרקוס ז' 6-9; יוחנן ה' 46-47, ז' 19).

 

לסיכום, תורת סיני אכן היתה 'ברית עולם' במשמעות המקראית והנכונה של הביטוי; ברית שנכרתה לדורות – לזמן מוגבל אשר הקציב אלהים מראש – ביודעו כי חוקה זו תופר ותוחלף בברית החדשה.

 

 

_{[1] פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101.}

_{[2] שם.}

_{[3] הרב פרופ' יהוידע עמיר, "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת", 2009: 68.}

_{[4] עולם התנ"ך – ויקרא, 1993-1996: 113.}

_{[5] פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101.}

_{[6] כפי שהודה גם המלבי"ם (רבי מאיר וייזר, פרשן מקראי בן המאה ה- 19) בפרשנותו את הפסוק.}

_{[7] פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101..}

_{[8] שם, עמ' 105.}

_{[9] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.}

_{[10]  ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ' 31-30).}