חז”ל מעתיקים מישוע ומהברית החדשה

על הדמיון הקיים בין מוצא פיו של ישוע לפתגמי המוסר של חז”ל כבר נכתב בספרים רבים ונמצא כי דמיון זה לא מרמז, אלא על העובדה כי מדובר בשני צדדים של אותו המטבע או במילים אחרות, על-כך שהן ישוע והן הרבנים שאבו את מִשנתם ממקור אחד והוא ה’ ישראל.

לפני שנעבור ונִראה כמה דוגמאות לכך, עלי להזכיר כי מן ההיבט ההיסטורי, הושלמו כתבי הברית החדשה כולם, לא יאוחר משנת מאה לספירה. מאידך, כתבי המשנה והתלמוד לא נערכו עד סוף המאות השנייה והחמישית לספירה, בהתאמה. הנה על קצה המזלג כמה דוגמאות קלאסיות להקבלות בפתגמיהם של ישוע והרבנים:

(1) ישוע אמר: “בעשותך צדקה, אל תדע שמאלך את אשר עשה ימינך, למען תהיה צדקתך בסתר ואביך הרואה במסתרים, הוא יגמלך”.1 וחז”ל אמרו כי “גדול העושה צדקה בסתר, יותר ממשה רבינו”.2

(2) במתי, ז: 2, קבע ישוע “כיבמשפט אשר אתם שופטים, בו תשָפֵטו ובמידה אשר אתם מודדים, בה יִמד לכם”. ובתלמוד נאמר: “במידה שאדם מודד, מודדין לו”.3

(3) ישוע בקש: “הסר בראשונה את הקורה בעינך ואחרי כן ראה תראה להסיר את הקסם מעין אחיך”.4 ובתלמוד נאמר: “טול קיסם מבין עיניך. אמר לו: טול קורה מבין עיניך”.5

(4) ישוע הזהיר את תלמידיו כי “כל אשר יביט באישה לחמוד אותה, נאף נאפה  בלבו”.6 ובמדרש ויקרא רבא כתוב: “שלא תאמר שכל מי שהוא בגופו נקרא נואף. נואף בעיניו נקרא נואף”.7

כמו כן, בעוד בברית החדשה נכתב: “כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֹב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.” (אפסים ה:28)
מאות שנים לאחר מכן, בתלמוד הבבלי יבמות סב ע”ב הועתק ונכתב שהבעל צריך לאהוב את אישתו כגופו אבל לכבדה יותר מגופו: “תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו,והמכבדה יותר מגופו,והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה…עליו הכתוב אומר “וידעת כי שלום אהלך..”

(5) בנוסף לימד ישוע, כי “נר הגוף הוא העין ואם עינך היא תמימה כל גופך יאור. ואם עינך רעה, כל גופך יחשך”.8 ובספר “קדושת העיניים” נאמר “שכל הייסורים באים אלינו ע”י קלקול העיניים”,9 וגם: “אל תיכשל בעיניך, שאין מכשול אלא בעיניים”.10

(6) ישוע אמר: “כל אשר תחפצו כי יעשו לכם בני האדם, עשו להם גם אתם כי זאת היא התורה והנביאים”.11 והלל הזקן אמר: “דעלך סני, לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה”.12

(7) ישוע לימד כי “השבת נעשה בעבור האדם, ולא האדם בעבור השבת. לכן בן האדם אדון הוא גם לשבת”.13 ובתלמוד כתוב: “היא [השבת] מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה”.14

(8) ישוע ציווה: “אשר יחפוץ לריב עמך ולקחת את כותונתך, תן לו גם את המעיל…” 15 והרבנים ציוו: “אם יבקש ממך חברך את החמור, הבא לו גם את האוכף”.16

(9) בלוקס ו: 48-47, אמר ישוע לתלמידיו כי כל הבא אליו ושומע את דברו ועושה את אשר הוא אומר, דומה “לאיש בונה בית אשר העמיק לחפור וייסדו על הסלע וכבוא השטף פרץ הנהר בבית ההוא ולא יכל להניעו כי על הסלע יסודו”. אלישע בן אבויה אמר: “אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה? לאדם שבונה אבנים מלמטה, ואחר כך לבנים. אפילו באים מים הרבה ועומדין בצידן, אין מחין אותן ממקומן”.17

(10) בבשורה לפי מתי קורא ישוע ואומר: “שובו, כי מלכות השמים קרבה לבוא”18 ורבי יונתן אמר: “גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה”.19

(11) ישוע אמר: “שמחה תהיה בשמים על-חוטא אחד אשר שב, יותר מעל תשעים ותשעה צדיקים אשר לא יצטרכו לתשובה” 20 וחז”ל הורו כי ב”מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”.21

(12) בלוקס י: 2, אומר ישוע: “הן הקציר רב והפועלים   מעטים”.22 ובמסכת אבות ב, אומר רבי טרפון: “היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים”.

(13) ישוע אמר לתלמידיו: “הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים… “ואביכם שבשמים מכלכל אותם… “אף אתכם קטני האמונה. לכן אל תדאגו לאמור מה נאכל ומה נשתה…וְ”אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו”.23 ורבי אליעזר הגדול אמר: “כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה”.24

(14)  ישוע המשיח לימד כי “בכל מקום אשר יאספו שניים או שלושה בשמי, שם אני בתוכם”.25 רבי חנניה קבע כי “שניים שהיו יושבין ועוסקין בדברי תורה, שכינה עימהם”.26

(15)ישוע אמר כי כל “המדבר מנפשו כבוד עצמו יבקש, אבל המבקש כבוד שולחו נאמן הוא ואין עולתה בו”.27 חז”ללימדו כי “כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם” (מסכת אבות, ו: 6).

(16) המורשת שהשאיר ישוע המשיח למאמיניו כללה את הציווי: “לכו ועשו לתלמידים את כל הגויים”.28 גם אנשי כנסת גדולה השאירו מורשת דומה כאשר אחד מעמודי התווך בה כלל את האִמרה: “העמידו תלמידים הרבה”.29

(17) כאשר רצו תלמידיו של ישוע לדעת מתי תשוב מלכותו לישראל, ענה להם בן-דוד ואמר: “לא לכם לדעת העיתים והזמנים אשר יעד האב בשלטונו”.30 רבי יונתן, שהתייחס לאותו עניין, היה מעט קיצוני יותר ואיים כי “תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא”.31

(18)ישוע אמר לתלמידיו: “החפץ להיות בכם לראש, יהי לכם לעבד”.32 ר’ גמליאל אמר: “כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם”.33

(19) ישוע לימד כי “דומה מלכות השמים לאיש בעל-בית אשר השכים בבקר ויצא לשכר פעלים לכרמו. ויפסק עם הפעלים דינר ליום וישלחם אל-כרמו. ויצא בשעה השלישית וירא אחרים עומדים בטלים בשוק. ויאמר להם לכו גם-אתם אל-כרמי ואני אתן לכם כמשפט וילכו… “ויהי בערב ויאמר בעל הכרם אל-פקידו: קרא את-הפעלים ותן להם את-שכרם החל באחרונים וכלה בראשונים… “ובבא הראשונים דמו בנפשם כי יקחו יותר, ויקחו גם-הם איש איש דינר אחד. ויהי בקחתם וילונו על-בעל הבית לאמור: אלה האחרונים לא עשו כי אם-שעה אחת ואתה השווית אותם לנו אשר סבלנו את-טרח היום וחמו. ויען ויאמר אל-אחד מהם: רעי, לא הוניתי אותך הלא דינר פסקת עמי. קח את-שלך ולך ואני רצוני שאתן לזה האחרון כמוך”.34

בתלמוד הירושלמי מציגים חז”ל משל דומה להפליא, על “מלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות.  לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם.  והיו הפועלים מתרעמין ואומרים: אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך: יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו” (ברכות דף כ,א, פרק ב הלכה ח).

(20) ישוע המשיח אמר: “לא תשבעו כל שבועה. לא בשמים, כי כסא אלהים המה. ולא בארץ, כי הדום רגליו היא. ולא בירושלים כי היא קרית מלך רב”.35 במדרש תנחומא נאמר: “אינכם רשאין לישבע אפילו באמת… “אמרו רבותינו: אפילו על האמת אינו יפה לאדם להישבע”.36

(21) המשיח ישוע לימד כי “כל המרומם את עצמו ישפל, והמשפיל את עצמו ירומם”.37 וחז”ל לימדו “שכל המשפיל עצמו, הקב”ה מגביהו וכל המגביה עצמו, הקב”ה משפילו”.38

(22) ישוע המשיח אמר: “אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים… “אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ”.39 וחז”ל אמרו: “איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך”.40

(23) ישוע טען בפני הפרושים כי “מלכות האלהים הנה בקרבכם היא”.41 וחז”ל תיקנו את הברכה: “ברוך אתה ה’, אלהינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”.42

(24) המשיח ישוע לימד כי “בתחית המתים לא-ישאו נשים ולא תנשאנה, כי יהיו כמלאכי אלהים בשמים”.43 וחז”ל לימדו כי “העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה…44 “אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת”.45

(25) להלן אחד מן המשלים שלימד ישוע את תלמידיו: “כי הדבר דמה לאיש נסע למרחוק אשר קרא אל-עבדיו ויפקד בידם את-רכושו. ויתן לזה חמש ככרים ולזה שתים ולזה אחת, לכל-איש לפי יכלתו וימהר ויסע משם. וילך האיש הלקח חמש ככרים ויסחר בהן ויעש חמש ככרים אחרות. וכן הלקח שתים, גם-הוא הרויח שתים אחרות. ולקח האחת הלך ויחפר באדמה ויטמן את-כסף אדניו. ואחרי ימים רבים בא אדוני העבדים ההם ויעש חשבון עמהם. ויגש הלקח חמש הככרים ויבא חמש ככרים אחרות ויאמר: אדני חמש ככרים הפקדת בידי, הנה חמש ככרים אחרות הרוחתי בהן. ויאמר אליו אדניו: הטיבת לעשות עבד טוב ונאמן כי במעט נאמן היית ועל-הרבה אפקידך. בוא לשמחת אדניך. ויגש גם-לקח הככרים ויאמר: אדני, ככרים הפקדת בידי הנה ככרים הרוחתי בהן. ויאמר אליו: אדניו הטיבת לעשות עבד טוב ונאמן במזער נאמן היית ועל-הרבה אפקידך בוא לשמחת אדניך. ויגש גם-הלקח את-הככר האחת ויאמר: אדני ידעתיך כי-איש קשה אתה קצר באשר לא זרעת וכנס מאשר לא פזרת. ואירא ואלך ואטמן את-ככרך באדמה ועתה הא-לך אשר-לך. ויען אדניו ויאמר אליו: העבד הרע והעצל, אתה ידעת כי-קצר אנכי באשר לא זרעתי וכנס מאשר לא פזרתי. לכן היה עליך לתת את-כספי לשלחנים ואני בבואי הייתי לקח את אשר-לי ותרביתו “(מתי כ”ה 14-27).46

ב”אליהו זוטא” נמצא הסיפור הבא: “משלו משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו שני עבדים, והיה אוהבן אהבה גמורה, ונתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן. הפקח שבהן מה עשה? נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין ועשאן סולת, ביררה טחנה, ולשה ואפה, וסידרה על גבי השלחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך. והטפש שבהן לא עשה ולא כלום. לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן: בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם, אחד הוציא את [פת] הסולת על גבי השלחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה, ואגודה של פשתן עליהן. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. הוי אומר איזה מהן חביב? זה שהוציא את השולחן ואת [פת] הסלת עליו”;47

(26) בלוקס כ”ג 39-43, מסופר כי בעת שהיה ישוע המשיח תלוי על הצלב, ושני הפושעים צלובים לידו, “אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הָרֶשַׁע הַתְּלוּיִם גִּדֵּף אֹתוֹ, לֵאמֹר: הֲלֹא אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, הוֹשַׁע עַצְמְךָ וְאֹתָנוּ. וַיַּעַן הָאַחֵר וַיִּגְעַר בּוֹ, לֵאמֹר: הֲלֹא תִירָא אֶת הָאֱלֹהִים? כִּי עָנְשׁוֹ עָנְשֶׁךָ. וְהִנֵּה, אֲנַחְנוּ כַּמִּשְׁפָּט כִּי לָקַחְנוּ כִּגְמוּל יָדֵינוּ וְהָאִישׁ הַזֶּה לֹא עָשָׂה מְאוּמָה רָע. וַיֹּאמֶר אֶל יֵשׁוּעַ: זָכְרֵנִי נָא אֲדֹנִי בְּבֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ. וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו: אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ, כִּי הַיּוֹם תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּגַן־עֵדֶן”.

מקרה דומה נמצא במסכת עבודה זרה י”ח ע”א, שם מסופר כי “מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס”ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס”ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס”ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס”ת, הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה, פתח פיך ותכנס [בך] האש. אמר להןף מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו! מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה, אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא”.

(27) ודוגמא אחרונה: ישוע המשיח לימד: “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מדעך… “ואהבת לרעך כמוך. בשתי המצוות האלה כל התורה תלויה…”.48 ורבי עקיבא לימד: “ואהבת לרעך כמוך, …זהו כלל גדול בתורה”.49 ועוד רבות ומופלאות הן המקבילות בין דבריהם של ישוע וחז”ל, אך לצערי קצרה היריעה מלהכילן.

כפי שוודאי ניתן לראות, בחרתי להציב את פתגמיו של ישוע קודם לאלו של חז”ל וזאת עשיתי למרות שיש היסטוריונים שהיו מעדיפים לנסח זאת הפוך ובכך לרמוז על הסדר הכרונולוגי הנכון (לדעתם) שלפיו נאמרו הדברים. לדידם, לא רק שישוע לא חידש דבר באִמרותיו, הוא אף העתיק אותן ממדרשי חז”ל ולעיתים ביצע בהן שינויים קוסמטיים בלבד.

פרופ’ קלוזנר למשל, כותב בספרו הענק “ישו הנוצרי” כי “הדמיון גדול כל כך, עד שניראה כאילו נתחברו האוונגליונים אך ורק מתוך מה שנמצא בתלמוד ובמדרש”.50 אפילו כאשר הוא מתייחס להטפתו של יוחנן המטביל, אומר קלוזנר כי “כל מילה היא כאן ביטוי תלמודי גמור”.51 לשמע דברים נחרצים אלו, מובנת זעקתו שלהרב בן-אברהם52 שתמה על-כך מאוד הואיל ולדבריו כל הציטטות המקבילות של ישוע, שאותן מביא קלוזנר מהמשנה או התלמוד, “נאמרו ע”י חכמים שחיו ופעלו אחרי ישוע דווקא”53 ולכן אין זה ייתכן כי ישוע העתיק מהם! אדרבא, טוען בן-אברהם, יותר מתקבל על הדעת כי דווקא תורת המוסר של חז”ל, היא הלקוחה מן הברית החדשה.

ברם קלוזנר סבור כי מאמרי חז”ל התהלכו בעל-פה עשרות שנים לפני שעלו על הכתב ולכן אין יסוד לחשוב כי האוונגליונים השפיעו על בעלי התלמוד והמדרש.54 כמובן שעל-זאת משיב בן-אברהם כי לצערו קלוזנר “כותב את זה לא כדרכו של היסטוריון, שרגיל תמיד להישען על הוכחות ואסמכתאות, אלא לפי סברת כרס משלו ורוצה הוא שנאמין לו בזה על דברתו בלבד”.55

על-מנת להוכיח לנו מי באמת לקח ממי, מביא משה בן מאיר בספרו האוטוביוגרפי “מירושלים לירושלים”,56 כמה דוגמאות נוספות לחפיפה הגדולה בין פתגמיו של ישוע לפתגמיהם של חכמי התלמוד. בסוף כל השוואה הוא אינו שוכח לציין באיזו תקופה חי אותו חכם. והנה לקט מתוך שלל ההקבלות שהביא בן-מאיר:

רבי גמליאל ברבי אמר: “כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מהשמים”. ישוע אמר: “אשרי הרחמנים, כי הם ירוחמו”. לא יתכן כי ישוע העתיק מרבי גמליאל ברבי שהרי הוא חי כמאתיים שנה לפניו!
אמר רבי יוסי: “יהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק”. ישוע לימד: “יהא הן שלך הן ולאו שלך לאו”. רבי יוסי חי 250 שנה אחרי ישוע!

רבי שמעון בן גמליאל אמר: “לא המדרש עיקר, אלא המעשה”. ישוע, שחי מאה שנה לפניו, אמר: “לא הצועק ‘אדוני, אדוני’ יבוא למלכות השמים, אלא העושה את רצון אבי שבשמים”.
ישוע לימד את תלמידיו: “חִנם לקחתם, חִנם תתנו”. רבי שמואל הקטן, שחי מאתיים שנה אחריו, אמר לתלמידיו: “כאשר שיננתי לפניכם בחינם, כן שננו גם אתם בחינם”.

בן-מאיר מביא שם מספר משלים נוספים אשר משתלבים היטב עם ההקבלות הרבות שמעלה הרב בן-אברהם בספרו “תורת המוסר של היהדות”. ברם בניגוד לדוגמאות האלה, ברצוני להתייחס כעת דווקא לשתיים מאִמרותיושל ישוע שלכאורה לא פשוט כל-כך למצוא להן מקבילות מִדִבְרי חז”ל או לחילופין, מהתנ”ך.

אחת מהאִמרות האלה היא מהידועות ביותר של ישוע, ולפיה: “המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת”.57 וכבר שמעתי תגובות שלפיהן אין לפתגם זה שום גיבוי ממקור יהודי כל שהוא ועל-כן לא רק שאינו ניתן לביצוע או אינו מתקבל על הדעת וההגיון, הוא אפילו שנוי במחלוקת.

אך הנה, מִסתבר כי דקדוק מעמיק בתנ”ך ובמדרשי חז”ל מגלה דברים בעלי דמיון מופלא לפסוק זה ממש. ב”מגילת איכה” (ג: 31-29) כתובים הדברים הבאים: “יתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה. יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה. כי לא יזנח לעולם אדני”. “יתן למכהו לחי”! קשה להתעלם מהדמיון בין פסוק זה למאמרו של ישוע. גם בישעיהו נ, פס’ 6-7, נאמר: “גוי נתתי למכים ולחיי למרטים. פני לא הסתרתי מכלמות ורק, ואדני ה’ יעזר לי. על-כן לא נכלמתי, על-כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש”.58

בהמשך לכך, בספר משלי כ: 22 כתוב: “אל תאמר אשלמה רע, קוה לה’ וישע לך”, ובפרק כד: 29 מוסיף שלמה המלך ואומר: “אל תאמר כאשר עשה לי, כן אעשה לו, אשיב לאיש כפעלו”. שני הפסוקים האחרונים – המורים במפורש כי אין להשיב רעה תחת רעה או אפילו לחשוב לעשות כך – אמנם אינם עולים עד לגובה רמתו המוסרית של ישוע, אך בהחלט ניכר בהם כי היוו חלק מהבסיס שממנה המריאה תורתו. עוד נאמר במשלי, כי “אם רעב שנאך, האכִלהו לחם ואם צמא, השקהו מים… וה’ ישלם לך” (פרק כ”ה, 22-21).

מאות שנים אח”כ, כתבו חכמי התלמוד דברים דומים: “הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין. עליהן הכתוב אומר (שופטים ה): ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.59 שימו-לב, נעלב אך אינו פוגע; שומע חרפה ואינו מגיב; שמח בייסוריו. שוב, אלו אִמרות המזכירות את פִתגמיו של ישוע גם אם אינן מתרוממות לאותה רמה מוסרית.

בהזדמנות זו ראוי להזכיר את פתגמם המפורסם של חז”ל: “הוי משלם טובה תחת רעה” (מדרש “שמות רבה”, פרשה כו, ד”ה ב). ולמרות שמדרש זה נתחבר שנים רבות אחרי תקופת חיבורן של הבשורות, רב מאוד הדמיון בינו לבין מאמרו של ישוע. וכך רואים אנו שכל הטענות בדבר חוסר “יהדותם” של פתגמי ישוע, הן למעשה חסרות כל בסיס ולכן מתגלות כלא נכונות בעליל. אדרבא, אמרותיו של ישוע מבטאות יהדות צרופה מאין כמוה שרק מעטים אחריו יכלו להתעלות לרמתה.

אגב, פתגמים נוספים בעלי אופי דומה, ניתן למצוא בספר “צוואות השבטים” לספרים החיצוניים. שם, ב”צוואת יוסף”, פרק יח: 2, נאמר: “וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו וה’ יצילכם מכל רע”. ישוע, כזכור, אמר לתלמידיו: “ברכו את-מקלליכם והתפללו בעד מכלימיכם” (לוקס, ו: 28). ב”צוואת בנימין” נכתב: “כי אם עזות יענה [איש] לאיש קדוש, והתנחם, כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש. ואם יבגוד איש בצדיק, והתפלל [בעדו] הצדיק…” (פרק ה: 5-4).

בבשורת מתי ה: 44-43, מציג ישוע טענה נוספת שבמבט ראשון קשה למצוא לה מקור כל-שהוא שיבהיר מאין נִלקחה. ואלה הדברים: “שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך. אבל אני אומר לכם אהבו את אויביכם…”. מה זאת אומרת: “שמעתם כי נאמר”? היכן נאמר דבר שכזה? לא בתנ”ך, לא בספרים החיצוניים ולא בספרות חז”ל הענפה. מה המקור של פתגם זה ועל מה מתבסס ישוע? ובכן, להלן פירושו המאלף של הרב צ’ ליכטנשטיין בדיוק לפסוק זה, מִסְפרו “סוגיות נבחרות בספר הברית החדשה”.60

לפי ליכטנשטיין המפתח להבנת פסוק זה מצוי כמה פסוקים קודם לכן, כאשר אומר ישוע: “אם לא תרבה צדקתכם מצדקת הסופרים והפרושים, לא תבואו אל מלכות השמים”.61 רוצה לומר, הסופרים והפרושים לא הגיעו לכוונתה האמיתית של התורה ולימודיהם עוד חסר הרבה כדי להגיע לשלמות. זאת הסיבה שמייד אח”כ, כאשר מבאר ישוע משלים רבים, הוא פותח ואומר: “שמעתם כי נאמר”.62 היינו, ששמעו כן העם מפי הפרושים שהיו מורי התורה ומפרשיה.

לכן, גם כאשר אומר ישוע: “שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך” (אשר לא נמצא בתורת משה כלל), כוונתו היא ששמעו זאת מפי הפרושים! ואת המקור לכך מביא הרב ליכטנשטיין מדברי רש”י, בפירושו לפסוק מ”משלי” ג: 30: “אל תריב עם אדם חנם אם לו גמלך רעה”. וכותב רש”י: “גמלך רעה, שעבר על המצווה הכתובה בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”. ומי שהוא רשע, רשאי אתה לשנוא אותו”! יתכן כי את השראתו לכך קיבל רש”י מאבותיו, שכן דומים הם דבריו לנכתב בתלמוד הבבלי, הן מִמסכת פסחים (דף קיג, ב), בה נאמר כי עובר עברה – מצווה לשנאותו; והן ממסכת תענית (דף ז, ב), בה נאמר: “כל אדם שיש לו עזות פנים, מותר לקרותו רשע…ו”מותר לשנאותו”.

לעומת זאת, כדאי לזכור כי אלף חמש מאות שנה לאחר שציווה אותנו ישוע לאהוב את אויבינו, כתב רבי משה קורדואירו דברים דומים להפליא: “ירגיל עצמו [כל אדם] להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם” (בספר “תומר דבורה”, פרק שני, עמ’ פג).

הקבלות מהברית החדשה לדברי חז”ל אפשר כמובן למצוא לא רק מדבריו של ישוע, אלא גם מאיגרותיהם של שאול והשליחים האחרים. בספר המעניין “מקבילות מן המשנה לברית החדשה”63 ניתן למצוא עשרות דוגמאות לכך והנה כמה מהן: הכנסת אורחים (“עברים” יג’, 1 ו”רומיים” יב’, 13); שפטו לכף זכות; “יהי כל איש מהיר לשמוע, קשה לדבר וקשה לכעוס” (“יעקב” א’, 19);

ואם בפאולוס עסקינן, דוגמא נוספת “התורה ניתנה ע”י מלאכים ומתווך”, אמר פאולוס. (“אם-כן-התורה מה-היא מפני הפשעים נוספה עד כי-יבוא הזרע אשר-לו ההבטחה והיא ערוכה על-ידי המלאכים וביד מתוך”. גלטיים, ג: 19). ומעניין כי חז”ל לא שללו זאת, אלא אמרו כי “אפילו אם נתינת התורה היתה על ידי מלאך גם כן היה נכון לקבלה, ובפרט שהקב”ה בעצמו ירד לעיני כל העם על הר סיני ככתוב בתורה והביאה לנו” (מדרש “עץ חיים”, עמ’ קצג).

הרבה מסורות ואגדות התהלכו באומה היהודית, חלקן נכנסו לספרות הקנונית (התנ”ך) ועל חלקן האחר אנו יכולים ללמוד רק מתוך הספרים החיצוניים הרבים שהשאירה המורשת היהודית. הספר “לא כך כתוב בתנ”ך”64, של פרופ’ זקוביץ ופרופ’ שנאן מהאוניברסיטה העברית, מוקדש כולו לנושא זה. ניתן למצוא בו שלושים דוגמאות מאלפות למעשיות ומדרשים שהתהלכו בעל-פה בקרב האומה ולמרות שלא מצאו את מקומם בתנ”ך, הם הועלו על הכתב בספרי הברית החדשה, במדרשי חז”ל, במגילות מדבר יהודה ובספרות הנוצרית וההלניסטית שבאה לאחר חורבן בית המקדש השני.

[1] מתי, ו: 4-3.
[2] תלמוד בבלי, בבא בתרא ט, ב.
[3] בבלי, סנהדרין ק, א.
[4] מתי, ז: 5.
[5] בבלי, ערכין טז, ב.
[6] מתי, ה: 28.
[7] פרשת “אחרי מות” יב.
[8] מתי, ו: 22-23.
[9] פרק ו, עמ’ תפט.
[10] שם, עמ’ תצה.
[11] מתי, ז: 12.
[12] כלומר: את השנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה (בבלי, שבת לא’, א).
[13] מרקוס, ב: 28-27.
[14] בבלי, יומא פה, ב.
[15] מתי, ה: 40.
[16] בבלי, מסכת בבא קמא צב, ב (כתוב בארמית).
[17] מדרש “אבות דרבי נתן”, פרק 24, א.
[18] פרק ד: 17. פרק אחד לפני זה, קורא יוחנן המטביל: “שובו כי מלכות השמים קרבה לבוא” (פרק ג: 2).
[19] בבלי, מסכת יומא פו, ב.
[20] לוקס, טו: 7.
[21] מסכתות: ברכות לד, ב; סנהדרין צט, א.
[22] או: “רב הקציר והפועלים מעטים” (מתי ט: 37).
[23] מתי, פרק ו, פסוקים 26, 30, 31, 34.
[24]בבלי, מסכת סוטה מח, ב.
[25] מתי, יח: 20.
[26] משנה, מסכת אבות, ג: 3.
[27] יוחנן, ז: 18.
[28] מתי, כח: 19.
[29] מסכת אבות, א: א.
[30] מעשי השליחים, א: 7.
[31] בבלי, סנהדרין צז, ב.
[32] מתי, כ: 27.
[33] בבלי, הוריות י, א-ב.
[34] מתי, כ: 1-14.
[35] מתי, ה: 34.
[36] מדרש תנחומא פרשת ויקרא, סימן ז.
[37] מתי, כג: 12. ראו גם: במתי, יח: 4; ובלוקס, יד: 11; ופרק יח: 14.
[38] בבלי, עירובין יג, ע”ב.
[39] מתי, ה: 3, 5. וכן גם בלוקס, ו: 20.
[40] בבלי, סנהדרין פח, ע”ב.
[41] לוקס, י”ז: 21.
[42] מסכתות קטנות, מסכת סופרים פרק י”ג.
[43] מתי כ”ב, 30; וגם במרקוס י”ב, 25; ובלוקס כ’, 34-36.
[44] בבלי, מסכת ברכות י”ז, ע”א.
[45] הרמב”ם, משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח’, ג’.
[46] מתי כ”ה 14-27 (מקבילה דומה בלוקס י”ט 12-27).
[47] סדר אליהו זוטא, פרק ב’.
[48] מתי, כ”ב, 37, 39, 40.
[49] ירושלמי, מסכת נדרים ל’, ב.
[50] בהוצאת “מסדה”, 1945: 423.
[51] “הרעיון המשיחי בישראל”, הוצאת מסדה, 1950: 253..
[52] בסִפרון “תורת המוסר של היהדות”, 2001.
[53] שם, עמ’ 6.
[54] “ישו הנוצרי”, עמוד 419.
[55] “תורת המוסר של היהדות”, עמוד 6.
[56] 2001: 193-189.
[57] מתי, ה: 39.
[58] והפרשן “מצודת דוד” מסביר: “פני לא הסתרתי – רוצה לומר: לא מנעתי ללכת מחשש פן יכלימוני וירקו בפני; ולחיי למורטים – מסרתי לחיי [הלחיים שלי] למורטים שערותם; גוי נתתי למכים – מסרתי גופי למכים. רצה לומר: לא מנעת ללכת מחשש פן יכוני”.
[59] בבלי, יומא כג, א.
[60] 2002: 25-24.
[61] מתי ה: 20.
[62] מתי פרק ה, פסוקים: 21, 27, 33, 38, 43.
[63] 2004, בעריכתו של מרדכי חן.
[64] 2004, בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.

 

אולי גם יעניין אותך: