מי מפחד מהתורה שבעל פה? התגובה לרב אהרון לוי

להלן תגובה לסדרת השיעורים של הרב אהרון לוי "מי מפחד מהתורה שבעל פה".

הרצאה 01 – דקה 02:17: בניגוד לנצרות, "מעולם לא היינו [הדת היהודית] צריכים להתווכח עם אנשים אחרים כדי להראות שהם טועים ולשאוב מכך עידוד ומורל כדי להמשיך להאמין בדת שלנו".

תגובה: באמת? היהדות הרבנית מעולם לא עסקה בוויכוחים?

א. כבר בכתבי הברית החדשה מתועדים הפרושים כאשר הם מתווכחים עם ישוע ועם הצדוקים (ראו פרופ' דניאל שוורץ, "מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני", 1996: 291).
ב. חוץ מזה, היהדות הרבנית מתאפיינת בוויכוחים האין סופיים בין זרמיה השונים (פרופ' אלכסנדר אבן-חן, "עקדת יצחק: בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא", 2006: 55; הרב סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית", 2013: 205).
ג. הוויכוחים הפנימיים בין הרבנים הגיעו עד לידי אלימות ממש, למשל בין תלמידי הלל לתלמידיו של שמאי (תלמוד ירושלמי, שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא).

את כל ההרצאה הראשונה הוא מקדיש להקדמה, בה הוא מסביר מדוע אין להתווכח עם הנוצרים ואז הוא מקדיש 4 הרצאות שלמות לוויכוח… אבסורד!

לאורך ההקדמה הוא מנסה לכוון את הוויכוח בין היהדות לנצרות אך מדובר מניפולציה זולה שכן הוויכוח שאנו עוסקים בו הוא ויכוח פנימי בין יהודים ליהודים ואיננו מייצגים את הדת הנוצרית.

דקה 27:13 הוא מפרש את אל הרומים ד' ואומר: "לא צריך מצוות! הבעיה היא, שאם לא צריך מצוות, איך מתמודדים עם מה שישו עצמו אמר?.. "אם המשיח כבר הגיע, לא צריך מצוות… "אין צורך במעשים כי המעשים לא יועילו".

כאן הוא חושף את חוסר ההבנה שלו אודות המסר העיקרי של הברית החדשה. הצדקה והישועה אמנם ניתנים בחסד ולא מתוך מעשים, אך אמונה בלי מעשים – מתה היא (יעקב ב' 17, 20). לאמיתו של דבר, בברית החדשה יש למעלה מתרי"ג מצוות המורות למאמין כיצד עליו לנהוג מול אלהים ומול הבריות.

הרצאה 02 – מהדקה 07:10 הוא מתייחס לראיון של פרופ' שנאן ומנסה להפריך את דבריו.
דקה 11:33: בנושא נישואי תערובת בתנ"ך ודמויות שנישאו לנשים נוכריות: "יש פרט אחד שולי שלא הזכירו: שמדובר באנשים שלא היו יהודים. הם היו עברים והם היו בני נח שלפני מתן תורה".

מדובר בהטעיה גסה משני טעמים:

א. לפי התלמוד (בבלי, מגילה י"ד ע"ב), יהושע בן-נון, שחי אחרי מתן תורה, נישא לרחב הזונה, שלא היתה יהודייה.
ב. בעז נישא לרות המואבייה שנים רבות לאחר מתן תורה (רות ד' 13-22).
ג. הרב אומר בסרטונים כי אמנם בני ישראל (לרבות יוסף) ומשה נישאו לנשים נוכריות, אך כל זה היה לפני מתן תורה. דבר זה סותר את מסורת הרבנים שכן, לפי חז"ל התורה והתושב"ע כבר היו ידועים לאברהם ולצאצאיו לפני מעמד סיני. ראו לדוגמא: מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ' סה.

במדרש ויקרא רבא נאמר כי יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); בנוסף, סיפרו חז"ל, כי יעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י'); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); עם-ישראל ספג את התורה שבעל-פה לגופו, "לא דרך לימוד בספרים אלא דרך פעולה של אכילת המן, שהיה כפשוטו – "תורה שבעל פה", כדברי המדרש" (הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 228); יהושע בן-נון ננזף ע"י מלאך ה' על כך שהעז לצאת למלחמה ובכך ביטל תלמוד תורה (בבלי, מגילה, ג' ע"א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן ט"ז ע"ב).

לפי הרבנים, אפילו "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).

אם כל הדמויות העבריות שקדמו למעמד הר סיני ידעו אפילו את התורה שבעל-פה (לשיטתם של חז"ל), מדוע אפוא בחרו להינשא לנוכריות?

דקה 13:26: "אגב, למה למרדכי היהודי קוראים יהודי? כי הוא משבט יהודה".

טעות! לפי הכתוב במגילת אסתר, מרדכי היה משבט בנימין: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן־שִׁמְעִי בֶּן־קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב' 5 ; דה"א ח').

בספר "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא", נאמר על מרדכי: "יהודי – לא משבט יהודה, שכן הוא משבט בנימין".[1] באנציקלופדיית עולם התנ"ך כתוב במפורש: "איש ימיני – משבט בנימין".[2] עוד נאמר שם כי לאחר גלות עשרת השבטים, ובמיוחד בתקופת בית שני, הפך התואר "יהודי" למונח אתני, דהיינו שם כולל לבני ישראל. ראיה לכך מופיעה במגילת אסתר עצמה, פרק ג' 5-6: "וַיַּרְא הָמָן כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי־הִגִּידוּ לוֹ אֶת־עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים".
בתרגום הארמי לאסתר נאמר: "גְבַר חֲסִידָא וּמוֹדֶה וּמְצַלֵי קֳדָם אֱלָהָא עַל עַמֵיהּ הֲוָה בְּשׁוּשָׁן בִּירַנְתָּא וּשְׁמֵיהּ מָרְדְכַי אִתְקְרֵי עַל דַהֲוָה מְתִיל לְמֵירָא דַכְיָא בַּר יָאִיר בַּר שִׁמְעִי בַּר גֵרָא בַּר קִישׁ גַבְרָא דְמִן שֵׁבֶט בִּנְיָמִין". גם בתרגום השבעים נאמר כי מרדכי היה משבט בנימין.
למעשה, אפילו חז"ל מודים כי מרדכי היה משבט בנימין (אגדתא על מגילת אסתר, מדרש פנים אחרות, נוסח ב', פרשה ב'). רש"י מפרש: "איש ימיני – מבנימין היה".

בדקה 34:09: אומר הרב על מרדכי: "אביו מבנימין ואמו מיהודה.. איש ימיני. אבל הוא נקרא ימיני על שם אביו ויהודי על שם אמו".

חשוב לציין כי בשום מקום בתנ"ך לא מוזכרת אמו של מרדכי ובתוך כך ברור כי לא מוזכר מוצאה. הרב מסתמך על התושב"ע, שאת אמיתותה הוא מבקש להוכיח בהרצאתו, על-מנת להצדיק את דברי הסנגוריה שלו על התושב"ע עצמה (באנגלית נקרא הכשל הלוגי הזה: circular reasoning).

דקה 14:26: "שכשאתה אומר, משתמש במילה 'העם היהודי' זה המצאה שהתחילה מימי בית שני, זו בלשון נקייה סוג של הטעיה לא מכוונת".

הוא לכאורה מצטט את פרופ' שנאן, אך שנאן לא אמר כי עם ישראל הומצא בתקופת בית שני, אלא שההלכה הרבנית והיהדות כפי שנו מכירים אותה היום, הם תוצר של חז"ל בתקופת בית שני.

דקה 14:47: "דיני הכשרות זה המצאה של חז"ל? בואו נבדוק?". ואז הוא מצטט מויקרא י"א.

כמובן שהוא מתעלם לגמרי מהטענות שלנו ושל פרופ' שנאן; אין זכר לביטוי "כשרות" בתורה ובתנ"ך כולו; אין התייחסות להפרדת בשר וחלב ולכל ההלכות הקשורות לכך. אך כאמור, בסרטון הוא מתעלם מכך לחלוטין.

דקה 16:38: באותו נושא, "מה צריך עוד לעשות כדי שיהיה אפשר לאכול אותה [את הפרה]? לשחוט אותה. אם הלכות שחיטה נאמרו ע"י החכמים, הרי לנו שהעם היהודי עד בית שני היה צמחוני. ומכאן המקור לנטייה היהודית לצמחונות".

כאן מפגין הרב ציניות מכוונת כדי להוכיח שכדי לאכול בשר בתקופת המקרא, היו חייבים בני ישראל לדעת הלכות שחיטה, כפי שהן מופיעות בתושב"ע. בזאת הוא טועה שלוש פעמים:

א. הכוהנים בבית המקדש ידעו לשחוט כי קיבלו הוראות מפורטות לכך מאת ה' ועסקו בכך לאורך השנה כולה (ראו: שמות כ"ד; ויקרא, פרקים: ג', ד', ח', ט', י"ד, במדבר כ"ח וכו'). לפיכך, בוודאי שלא נזקקו לחכמים כדי לדעת כיצד לשחוט.
ב. יש לזכור, אלהים ציווה על הכוהנים ללמד את העם תורה, ולא את הרבנים (ראו ויקרא י' 6-11; דברים י"ז 18, כ"א 5, ל"א 9). לכן סביר להניח כי אם התעוררה בעיה של שחיטה, הכוהנים (שהיו עסוקים בכך מבוקר עד ערב) יכלו לפתור אותה בנקל.
ג. דבר נוסף, אנו לא מתכחשים לכך שעברו בעם ישראל מסורות רבות בנוגע לקיום מצוות התורה. למעשה, בתקופת בית שני היו לפחות שלוש כיתות שונות שפרשו את התורה באופן אחר (צדוקים, איסיים ופרושים). אחת מהן היתה כת הפרושים אשר כפתה את שיטתה על העם כולו.

דקה 18:24: "מי שאוכל חֵלֶב, מה עונשו? מה זה חלב?"; דקה 19:28: "תגידו לי בבקשה מה זה טריפה?" הרב טוען כי לולא התושב"ע לא היינו יודעים מהו חלב ומהי טריפה כי לדבריו, התורה אינה מבארת זאת.

להלן התגובה, מחולקת לשלושה טעמים:

א. פרופ' בנימין מזר, באנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ג: חבב – יתת (1965: 409-410), מסביר מהי טריפה רק בהתבסס על התנ"ך ואף אומר כי חז"ל העבירו את המונח המקראי לכיוון פרשנות אחרת, מורחבת.
ב. אנציקלופדיית עולם התנ"ך – ויקרא (1993-1996: 25) מסבירה היטב מהו חֵלֶב, ללא כל שימוש בתושב"ע.
ג. יתרה מכך, איסור אכילת החֵלֶב והטְרֵפָה מופיע בספר ויקרא, ספר הכוהנים, ולכן זה תמוה מאוד לומר כי הכוהנים יצטרכו את עזרתם של החכמים (הרבנים) או של התושב"ע על-מנת להבין מה אמר להם אלהים.

דקה 29:21: הרב מתייחס למקרה של איש ישראלי, בן לאב מצרי ואישה ישראלית, שקילל ונסקל למוות (ויקרא כ"ד): "ומכאן אתה רואה שלאחר מתן תורה מייחסים את ההשתייכות הדתית והלאומית לאם ולא לאב. ברור".

לא ברור! מכאן אנו רואים שמייחסים את ההשתייכות הלאומית גם למוצא האם! האם צאצאיה של רות, עד דור עשירי, נחשבו אפוא לגויים? ברור שלא, כי בעלה היה יהודי.

הלא גם התלמוד אומר כי מרחב ויהושע בן-נון יצאו "שמונה נביאים והם כהנים" (בבלי, מגילה י"ד ע"ב). מדוע צאצאיה של רחב התקבלו בקהל ישראל? כי בעלה היה יהודי. אז הרב סותר גם את התנ"ך וגם את התלמוד.

דקה 32:30: "לכן, אנחנו צריכים להיות הגונים. אם אתה רוצה להתמודד עם התורה שבעל פה, אתה צריך להתמודד עם המסורה ולא להביא ראיות מכל מיני מומחים שהדעה שלהם היא דעה מחקרית אבל היא לא דעה שבמסורה, היא לא דעה שבמסורת. אני השתמשתי בטיעון הזה, פירקנו אותו להתמודד איתו כדי להבין שאין בו באמת ממש. מי שמשתמש בחוקרים כדי להכחיש את אמיתות התורה שבעל פה יוכל להשתמש גם בחוקרים כדי להכחיש גם את אמיתות התורה שבכתב. אז אם הנוצרים לא מאמינים לחוקרים שמכחישים את התורה שבכתב, למה כשזה מתאים להם הם מאמינים לחוקרים שמכחישים את התורה שבעל פה. וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה!".

אז זהו, שדווקא יש עליו תשובה: המומחה שהבאנו, פרופ' שנאן מהאוניברסיטה העברית, חובש כיפה וכפוף למסורה. הוא אינו מכחיש את התורה שבכתב, ולמעשה, עם הרב היה שם לב לדבריו, הוא גם אינו מכחיש את התושב"ע. פרופ' שנאן פשוט אומר כי היא זרה למקרא ופותחה ע"י חז"ל בבית שני. אך כאמור, הוא בעצמו כפוף להלכותיה ולכן טיעונו של הרב עומד על כרעי תרנגולת ואינו מחזיק מים.

דקה 35:50: הרב מבקש להוכיח כי למסורות של הסופרים והפרושים יש תוקף ממשה בסיני. לכן הוא מצטט מהברית החדשה (מתי כ"ג 2-3) ואח"כ אומר: "זאת אומרת, מה שהם אומרים זה אמת, כי על כיסא משה ישבו הפרושים והספורים. כלומר: מי יודע את המסורת בצורה המדויקת ביותר? הפרושים והסופרים".

אם בפסוק אחד ויחיד זה ישוע אמר שעלינו לציית למסורות הרבנים, הוא שכח לומר לנו לאיזה פלג לציית (כלומר, בית שמאי או בית הלל), כי הם ייצגו בימיו של ישוע שתי פרשנויות שונות ולעיתים נוגדות של מצוות ברית סיני. זאת ועוד, אם זה מה שהוא אמר, הוא סתר ישירות את הנביאים ואפילו את העקרונות שהוא עצמו לימד באותו פרק, כפי שנראה בהמשך.

אם כן, על מה ישוע דיבר בפסוק הזה? האם "כיסא משה" מתייחס לסמכות הרבנים, כפי שיש הטוענים? התשובה הינה כלל וכלל לא! דבריו של ישוע התייחסו למקום הפיזי בבית הכנסת שבו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש.

הבה נניח לרגע שאנחנו נמצאים עכשיו בישראל בתקופת בית שני. אין לנו עותק של כתבי הקודש וגם אין חנויות ספרים או אינטרנט. כיצד אנחנו, יהודים בתקופת בית שני, יכולים להיחשף לכתבי הקודש? יש דרך אחת בלבד: עלינו ללכת לבית הכנסת. שם קראו מ"כיסא משה" את כתבי הקודש בקול. אפשר למצוא תימוכין לפרשנות הזאת בכורזין.

בבית כנסת עתיק מהמאה הרביעית גילו הארכיאולוגים את מה שנקרא "כיסא משה", כיסא שהיה נהוג לשבת עליו ולקרוא בקול את כתבי הקודש. התגלית הזו היא מתקופה מאוחרת יותר, אבל אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהמנהג הזה לא הופיע פתאום יש מאין במאה הרביעית. גם המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מחזקת את ההנחה הזאת.[3]

כשישוע אמר לעם להקשיב לסופרים ולפרושים כשקראו מכיסא משה, הוא התכוון לדבריו כלשונם. ולמה היה לישוע חשוב כל כך שהעם יקשיב לקריאה בקול של כתבי הקודש? ישוע ידע שכתבי הקודש מצביעים עליו: "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי כִּי עָלַי כָּתַב" (יוח' ה 46). כיסא משה בבית הכנסת הוא המקום היחיד שממנו זכו היהודים בתקופת בית שני לשמוע את עדותם של משה והנביאים על המשיח: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דבר' יח 15). ישוע רצה שהעם יקשיב למשה, כי משה הצביע עליו (מתי יט 21-16)! המשיח הוא המטרה והתכלית של התורה (החומש) בכלל, ושל מצוות ברית סיני בפרט.

ההקשר הוא הכול. מוקדם יותר אמרנו שישוע היה סותר את עצמו אילו דרש מאתנו לציית לרבנים (הפרושים והסופרים). באותו פרק בדיוק (מתי כג) הוא מתאר אותם כ"צבועים" (פס' 13), "בני גיהינום" (פס' 15), "מורי דרך עיוורים" (פס' 16), כסילים ועיוורים (פס' 17), סופרים ופרושים צבועים (פס' 23) מלאי צביעות ועוול (פס' 28), נחשים בני צפעונים (פס' 33) ורוצחים (פס' 35). האם אנחנו יכולים לחשוב ברצינות שישוע ציווה עלינו לציית להם? ישוע אומר בבירור שהם מכבדים מסורות של בני אדם יותר מאשר את דבר אלוהים (מתי טו 9, ציטוט של ישע' כט 13). כשישוע אמר: "אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ", הוא התייחס למסורות אשר הפרושים והסופרים חשבו שבאמצעותן הם יגיעו לאלוהים. מגוחך לומר שישוע אמר לנו לציית להם. אם הוא אמר זאת, היינו נמצאים בדילמה קשה עוד יותר שכן התלמוד מתנגד לישוע ישירות. כתוב בו לא רק שישוע היה נביא שקר, אלא שכאשר אונקלוס כביכול העלה באוב את ישוע מהמתים כדי לשאול אותו לגורלו, ענה לו ישוע, לפי הסיפור, שהוא סובל "בצואה רותחת" (בבלי, גיטין נ"ז ע"א). לפיכך, אין שום היגיון במחשבה שישוע ביקש מאתנו לציית לתורתם או ייחס לה אמינות כלשהי.

דקה 44:11: "אם הם עושים צחוק וחוכא ואטלולא מפרשנות של חז"ל. אני לא חושב שהפרשנות שלהם יותר משכנעת, כן? חז"ל אומרים: 'אלה התורות', תורות זה שניים… תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והם [המשיחיים] אומרים לא".

כבוד הרב, לא רק אנחנו אומרים לא, כבר רבי עקיבא אמר לא: "אלה החוקים והמשפטים והתורות… וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: "זאת תורת העולה", "זאת תורת המנחה", "זאת תורת האשם", "זאת תורת זבח השלמים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ספרא, בחוקתי פרק ח'; ילקוט שמעוני, פרשת בחקותי).

ואז מצטט הרב את נחמיה ט' 13, שם כתוב: "וְעַל הַר־סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים".

מעניין כי חוץ מכבוד הרב, אף אחד מהפרשנים המסורתיים והמדרשים הקדומים של חז"ל לא התייחס לפסוק זה כהוכחה לתושב"ע (ראו: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד, מדרש תהלים ומדרש שמות רבה).

המשמעות הפשוטה של הביטוי 'תורה' בתנ"ך היא הוראת-האל (ככתוב במילון העברית המקראית, 2007: 1163). לכן, 'תורות' הן הוראות. לפיכך, גם אם הביטוי 'תורות' אינו מתייחס לתורת הקורבנות, אין קשר בינו לבין התושב"ע.

דקה 46:54: "כשמשה רבנו מתייחס למקושש שקושש עצים ביום השבת, שמים אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, נכון? הוא שואל את הקב"ה, הקב"ה אומר לו מה לעשות ואז מוציאים את המקושש והורגים אותו. כלומר: האם כתוב בתורה שלקושש עצים זה חילול שבת? אז איך מאשימים את מקושש העצים ומוציאים אותו להורג על חילול שבת, אם משה רבנו לא הסביר להם שאסור לקושש עצים? קושיה!".

כאן תקע לעצמו הרב גול עצמי. שהרי אם ניתנה למשה התושב"ע בצוותא עם התורה שבכתב, מדוע היה על משה לחכות ולשמוע ישירות מאלהים כיצד לנהוג?

בספר במדבר ט"ו 32 כתוב: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל־הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

אם אלהים מסר למשה ולשבעים הזקנים את הלכות השבת בהר סיני, מדוע לא פתר משה את הקושיה כפי שעושים חכמי התלמוד בגמרא?
אגב, התורה מביאה דוגמאות נוספות המגלות כי כאשר משה ואהרן לא ידעו כיצד לנהוג, הם לא נעזרו בהלכות התושב"ע, אלא פנו בלב כנה ישירות לאלהים וחיכו למוצא פיו (למשל: במדבר ט"ז 5, כ"ז 5).
נוסף על כך, בניגוד לכתוב בתורה, התלמוד וכל הפרשנים בעקבותיו, קבעו כי משה לא ידע באיזה סוג מיתה יש להרוג את האיש. אך ע"פ התושב"ע אופן המיתה היה חייב להיות ברור למשה כבר מסיני שהרי לפי ההלכה, חילול שבת במזיד מחייב מוות בסקילה (משנה תורה, הלכות שבת א'). ואם הדבר מוכרע בתושב"ע, הרי שהוא נאמר כבר למשה בסיני (ירושלמי, מגילה דף כח,א פרק ד הלכה א גמרא)! אז כיצד אפוא ייתכן כי משה לא ידע זאת?

בקיצור, טיעוניו של הרב מלאים בחורים ואינם מתיישבים – לא עם התורה, לא עם ספרות חז"ל ולא עם ההיגיון.

הרצאה 03 – דקה 4:43: "כלומר, איזו תורה אמורה להשפיע על חייו של העם היהודי? התורה הכתובה. ומה שאנו רואים, שמה שהשפיע על העם היהודי היא דווקא התושב"ע, שהיא לא כתובה. לכן, כל המסורת היהודית שיש היום היא לא הנכונה ומכאן קצרה הדרך לטעון את הטענה השקרית הנוצרית של 'הרצחת וגם ירשת', אנו הם ישראל. ברור? ברור עד כאן?".

לא, לא ברור! אין קשר בין הכחשת תוקפה השמיימי של התושב"ע לבין זהותו של עם ישראל. וחוץ מזה, אנו לא מייצגים טענות נוצריות. אנו יהודים, חלק מעם ישראל, המבקשים להשיב למשיח את מעמדו הראוי בקרב עמו ישראל. וכשאנו אומרים 'עם ישראל' כוונתנו היא לצאצאיו של יעקב אבינו, ככתוב בברית החדשה, ולא לכנסייה הנוצרית! הברית החדשה נכרתה מלכתחילה עם עם-ישראל (ראו ירמיהו ל"א 30). תודה לאל, אותה ברית פתחה גישה גם ליתר משפחות האדמה. אך הגויים שמאמינים אינם הופכים להיות ישראל (הם שומרים על מוצאם האתני), אך הם הצטרפו לאמונת ישראל, במשיח ישוע.

דקה 11:00: "כתוב שמי שמחלל שבת עונשו מוות. זה לא אלגוריה, זה איום ממשי, מיידי, והוא גם מקים מנגנון שהוא יוציא להורג את האנשים הללו; קוראים לו סנהדרין".

בשום מקום בתורה לא נאמר כי אלהים הקים את הסנהדרין. למעשה, המושג "סנהדרין" אינו מופיע כלל בתנ"ך.

הגוף הנקרא "סנהדרין" לא הוקם אלא בתקופת בית שני והונהג ע"י הפרושים (ראו: ד"ר גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל" – ירושלים בתפארתה: תולדות ירושלים בימי בית שני", 1996: 136-138; וגם: מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, "מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל", 2000: 60).
אלהים לא דרש ממשה להקים סנהדרין, אלא מנגנון משפטי הדומה לזה הקיים בישראל כיום (בית משפט מחוזי, שלום, עליון), שמות י"ח 25-26: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם".
אז בניגוד לדברי הרב, לא היתה בתורה סנהדרין או מועצת חכמי התורה, כפי שמנסים לקיים הרבנים מאז תקופת בית שני (ראו: ישראל רוזנסון, רות פלג, חוה ליאון ואייל מירון, "זאת ירושלים: חלק ראשון – מראשיתה ועד התקופה המוסלמית", 2003: 126, 150-151).

דקה 13:29: "אני טוען שאין בתורה שום מצווה שאפשר להבין איך מקיימים אותה. נקודה!".

כאן למעשה חושף הרב את טיעונו המרכזי באופן החד והמזוקק ביותר: ללא פירושה של התושב"ע, אין לדעת כיצד לקיים ולו גם מצווה אחת בתורה!

באמת? הבה נבחן שתי דוגמאות המעידות על הכלל כולו:

דוגמא 1: ניקח למשל את מצוות הנידה, כפי שהיא מופיעה בפירוט רב בויקרא ט"ו 19-30.

כיצד אפוא נוכל לדעת מלכתחילה מה פשר הביטוי "נידה", ללא פרשנותם של חז"ל? ובכן, תודה לאל, התורה מדברת בעד עצמה והפסוק הראשון בקטע מוכיח זאת היטב: "וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (פס' 19). מכאן ברור כי הנידה מתארת תקופה בה האישה "תִהְיֶה זָבָה דָּם". כל אישה בעולם יודעת בדיוק מתי מתקיימת תקופה זו והוכחה לכך ניתנת כבר בספר בראשית, המתאר את הסיבה אשר בעטיה לא האמינה שרה כי תוכל להרות: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (י"ח 11-12). שרה ידעה אפוא בדיוק מהי נידה ומהן השלכותיה.
יתרה מכך, פרופ' בנימין מזר מוכיח על-נקלה כי מצוות הנידה במקרא נהירה ומובנת לאשורה ללא כל הסתמכות על המסורת הרבנית והוא אף מעיר כי "את מקור ההשקפה על טומאת הנידה… יש לבקש במושגי טומאה הקשורים בלידה, והנמצאים אצל עמים רבים, ובייחוד אצל עמים פרימיטיביים" ("אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – כרך ה', 1968: 785). דהיינו, תקופת הנידה והלכותיה היו מוכרות לעמי האזור טרם ניתנה התורה ולכן יש להניח כי לא היתה לבני ישראל כל בעיה להבינה וליישמה, אפילו ללא התערבותם של הרבנים.
התורה, על כל פנים, אינה חושפת בפנינו את הסיבה לעצם נִדָתן של נשים בעונתן; כאן אנו נדרשים למסורת חז"ל ולומדים כי האישה נענשה ונתחייבה במצוות נידה, מדוע? משום ששפכה את דמו של אדם הראשון בגן עדן (בראשית רבה י"ז). רחל קרן, בספרה "השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע" (2009: 236), מתארת כיצד הפכו חז"ל את הנידה לקללה ולעונש ואף איימו כי אישה אשר אינה נזהרת בנידה תמות בשעת לידתה – כל זאת, חשוב לציין, בדו הרבנים מליבם ללא כל אסמכתא מהתורה.

דוגמא 2: מצוות ברית המילה (ויקרא י"ב 3).

כיצד ידעו בני ישראל לבצע את ברית המילה ללא עזרתה של התושב"ע?

ובכן, הם ידעו זאת בדיוק כשם שאברהם ידע זאת ומל את בני ביתו, את עצמו ואת יצחק בנו (בראשית י"ז 10-13, 23-27, כ"א 3-4); ובדיוק כשם שציפורה ידעה זאת כאשר מלה את ערלת בנה, כמתואר בשמות ד' 25-26.

חוץ מזה, פרופ' ניסן רובין מסביר: "בעולם העתיק מילת זכרים לא הייתה תופעה ייחודית לישראל… ממצרים מצויה עדות מאמצע האלף השלישי לפני הספירה, על גבי תבליט, המראה תהליך של מילה. ממצרים מצויות עוד עדויות מתמונות ומפסלים של גברים עירומים. מבין החנוטים המצריים חלק נמצאו נימולים וחלק אינם נימולים, ואולי לא הייתה במצרים חובת מילה על הכול, אלא רק על כוהנים. הרודוטוס מספר על המילה אצל המצרים, אצל הסורים ואצל עמי אסיה הקטנה. כן נהגה המילה אצל הערבים, החבשים והפיניקים… גם המקרא מעיד על קיום המילה בקרב עמי הסביבה, כמו בין המצרים, בין יושבי עבר הירדן המזרחי ובין הצידונים".

"המילה הייתה איפוא תופעה די נפוצה בעולם העתיק ומוכרת בתרבויות רבות…" (פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 77-78).

"המילה איננה מיוחדת לישראל, אלא מנהג היא המקובל מאז ומתמיד על חלק גדול של האנושות… בשאר חלקי העולם נהוגה המילה, אם באזורים גדולים, אם כמנהג מיוחד לשבטים מסוימים. ויש חילוקים במנהג: במעשה המילה עצמה (יש המסירים את כל הערלה ויש המסירים את מקצתה, ויש שאינם עושים אלא חתך לארכה, ויש העושים גם צלקות בכמה מקומות באבר), ואף גיל הנימול והטקסים הכרוכים במילה משתנים ממקום למקום ומשבט לשבט".

"יש להניח שבימי הבית השני פסקו העמים השכנים לישראל לימול, אולי בהשפעתן של תרבויות פרס ויוון. על כל פנים דווקה מימי הבית השני ואילך משמשת המילה סימן ליהדות…" (פרופ' בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 896-898).

לסיכום, הרב אולי שכח שאפילו חז"ל הבינו כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, נדרים ג' ע"א), כלומר: אלהים מסר את התורה ביד משה בשפה ברורה ומובנת ולא ע"י סמלים ורמזים שיש לפענח בעזרת מפתח סודי הנקרא תושב"ע.

כל מצוות התורה ניתנו לקיום מהפשט וללא מסורת חז"ל ואם למישהו צצה שאלה הוא תמיד יכול היה להפנותה לכוהנים שתפקידם היה להורות את התורה לעם (ראו דברים י"ז 9, 18, י"ט 17, כ"ד 8, ל"א 9 ועוד).

דקה 33:21: "אי אפשר לתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, אפילו לדעת השומרונים. ולכן הטענה הנוצרית, התורה שבעל-פה לא מופיעה באף מקום בתורה שבכתב, אתם יודעים מדוע? כי כשאומרים תורה שבכתב, אומרים תושב"ע. כי למצוות יש שני חלקים: יש את החוק הכתוב ויש את הוראות הביצוע המעשיות".

ראשית, הביא הרב דוגמא מהשומרונים אשר למרות שהכפיפו עצמם רק לתורה שבכתב, מסבר כי גם להם יש מסורת המפרשת תורה זו. וזו לדעתו הוכחה שחייבת להיות פרשנות לתורה שבכתב ואותה פשרנות היא התושב"ע.

כאן שוב תקע לעצמו הרב גול עצמי; משום שבזאת הוא הוכיח כי בקרב הכתות השונות בעם ישראל רווחו מסורות שונות ומגוונות הנוגעות לקיום מצוות התורה.

הוא הביא דוגמא מהשומרונים אך חבל ששכח את הקראים. שימו לב לדבריו של רב העדה הקראית, חיים בן יצחק הלוי, שהתייחס למצווה "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגרס כי "כוונת מצווה זו היא להרחיק את בני ישראל מהעבודות הזרות ועבודות האלילים והאמונות הטפלות שעובדי עבודה זרה היו מתנהגים בהם. עבודות אלו גורמות בין היתר צער לבעלי חיים תוך אמונה טפלה שהדבר יביא לבני האדם מזל טוב".^[4] "לכן", הוא מוסיף, "אכילה או בישול כל בשר וחלב יחד שאינו עיקר ופרח, הורים עם הבנים, היא בהיתר, הואיל ותורתנו הקדושה לא אמרה לא תבשל גדי בחלב עמו, דהיינו כל בשר וחלב, אלה לא תבשל גדי בחלב אמו. אמו באלף ולא בעין".^[5] הנה כי כן, גם לקראים יש מסורת פרשנית לתורה, אך למרבה הפלא היא סותרת לגמרי את התושב"ע הרבנית. לכן, גם הקראים מצאו עצמם מחוץ למחנה.

הוא למעשה חיזק את הטענה שלנו, שאומרת שכת הפרושים כפתה את המסורת שלה על כלל האומה ולמעשה, מנעה מקבוצות אחרות לנהוג לפי המסורת שלהם. ולא זו בלבד שרבנים כפו את תורתם על כלל העם, הם אף הכריזו כי המסורת שלהם באה ישירות מאלהים, במעמד הר סיני ואפילו מאז בריאת העולם!
הרב אולי שכח שלא הוא ולא השומרונים מסוגלים לקיים כיום את מצוות תורת משה. למעשה, בברית החדשה ישוע כבר הוכיח את הפרושים על כך ואמר: "הֲלֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת־הַתּוֹרָה וְאֵין־אִישׁ מִכֶּם עֹשֶׂה הַתּוֹרָה" (יוחנן ז' 19). ואם אז, כאשר בית המקדש עמד על תילו, הם לא קיימו את התורה, קל וחומר כיום, כאשר אין בית מקדש ואין קורבנות.
לא בכדי, הודה הרב הראשי (אשכנזי) לישראל, דוד לאו, כי "אף אחד מאיתנו לא יכול לקיים את כל מצוות התורה, כיוון שחלק ממצוות התורה נועדו לכהנים, חלקן ללויים וחלקן לישראל, ולכן שום אדם לא יכול לקיים את כל מצוות התורה כולה" (ישראל היום, 28.09.17, עמ' 26).
הרב בסרטון לא מודה בכך בפה מלא, אך כשהוא מדבר על שמירת התורה והתושב"ע, הוא למעשה מתכוון לכך שנהיה כפופים לרבנים עצמם ולסמכותם, ככתוב בתלמוד הבבלי, פסחים כ"ב ע"ב.

דקה 36:17: "אגב, למה בנביאים אין דברים שעוסקים בתושב"ע של חטאים שאנשים עושים? כי הנביאים באו לכלל האומה ולא לאנשים פרטיים. ברור?".

לא ברור! הנביאים אמנם פנו לכלל האומה, אך במקביל, גם לאנשים פרטיים והנה מספר דוגמאות:

א. נתן הנביא בא אל אדם פרטי – דוד המלך והוכיחו (שמ"ב י"ב).
ב. אליהו הנביא בא אל אישה פרטית בצידון (מל"א י"ז 8-24).
ג. אח"כ בא אליהו אל אחאב והוכיח אותו על חטאיו (מל"א כ"א 17-27).
ד. אלישע בא אל אישה פרטית בשונם (מל"ב ד' 8-37).
ה. ישעיהו מסר דברים לאדם פרטי – המלך חזקיהו (מל"ב י"ט).
ו. ישעיהו דיבר אל אדם אחר – המלך אחז (ישעיהו ז').

דקה 38:10: "וכתבתם על מזוזות ביתך, איך תגיע למזוזה? ברור? העניין הוא שנמצאו מזוזות מימי בית שני, וגם תפילין".

ואז מביא הרב עדות לתגלית ארכיאולוגית של תפילין מתקופת בית שני כהוכחה שהמנהג הרבני הוא תורה למשה בסיני.

בכך פספס הרב לחלוטין את הטיעון שלנו בדבר התושב"ע; טענו כי התושב"ע מורכבת משני חלקים: א- חידושים והמצאות של הלכות רבניות שאין להן יד ורגל עם התורה, ב- מסורות ומנהגים פגאניים עתיקים אשר אומצו וגוירו ע"י חז"ל. והמזוזה מהווה דוגמא לכך:

חוקרי תקופת המקרא וארכיאולוגים מצאו כי עמים פגאניים קדמונים מאזור מסופוטמיה נהגו לסמן את בתיהם על ידי "מזוזה" (או מבני פולחן דומים על דפנות הדלת) אשר הכילה סמלי אלילים. במצרים ובאזור הקשת הפורייה נמצאו "מזוזות" שנשאו את שם האלים על משקופי הבתים. מנהג זה נעשה בדרך כלל לשם שמירה על שוכני הבית מפני רעות חולות, כפי שמצופה מקמיעות לעשות.^[6]

כאמור, חז"ל הרחיבו את מושג המזוזה ושיכללוהו לכדי קמיע פולחני הכולל פרשיות מהתורה, הכתובות על גבי קלף מיוחד.^[7] כמנהגם של הרבנים, הם לא בחלו מלהלביש למזוזה הלכות רבות אשר רק על-פיהן יש לקיים את המצווה, אשר מלכתחילה הומצאה על ידם; ההלכה הרבנית קבעה בין היתר מי חייב במזוזה, מה יש לכתוב על קלף המזוזה, כיצד יש לכתוב זאת, היכן בדיוק לתלות את המזוזה, כיצד יש לתלות אותה, כיצד יש לתחזקה ולשמור עליה תקינותה וכו'.^[8]

בדומה לתשמישי קדושה אחרים, גם למזוזה נודע שימוש מושאל כקמיע אשר בכוחו להגן על הבית או על העיר; כבר בתלמוד הירושלמי מסופר על ר' יהודה הנשיא, בכבודו ובעצמו, אשר שלח למלך ארטבן מזוזה והבטיח לו שתשמור עליו.^[9] תִפקודה של המזוזה כקמיע לא נעלמה מעיניהם של כמה רבנים מודרניים, כמו הרב קופמן קוהלר למשל, אשר כינה את פולחן המזוזות בשם "חוקת הגוי" והתייחס אל המזוזה כקמיע שמקורו במנהג מריחת דם כהגנה מפני שדים.^[10]

בפועל, קיימות עדויות לכך כי מנהג קשירת התפילין רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון.[11] יתרה מכך, פרופ' מנחם הרן מאיר כי " בִמקורם נתפסו ה'טוטפת' וה'אות' כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק".[12]

בשלהי תקופת בית שני רווחה בקרב עם ישראל הערצת התפילין כקמיע ויש בספרות חז"ל עדויות לכך שגם הרבנים האמינו בכוח המאגי של התפילין כקמיע המשמש לשמירה ולהגנה.[13] כאמור, כתבים קדושים הנקשרים לגוף כקמיעות היו נחלתם של עמים פגאניים שונים; במסופוטמיה התגלה קמיע, המזכיר את התפילין, ובו חקוק קטע קצר המוקדש לאליל פגאני עתיק; ידוע כי קיסר רומי מהמאה הרביעית לספירה קשר לגופו קמיע המכיל את כתבי הומרוס ואפלטון. בנוסף, נמצא כי גם בדתות קדומות אחרות נהגו להכניס כתבי קודש לקמיע ולקושרם לגוף.[14]

פרופ' מזר מדגיש את הקשר ההדוק שקיים בספרות חז"ל בין הקמיע לבין התפילין; פירוש המילה קמיע הוא דבר הקשור לגוף ותלמוד אכן מסופר על אישה שהיתה קומעת (כורכת) תפילין על ידו של בעלה.[15] לעיתים קרובות היו מוזכרים התפילין והקמיעות בצוותא, כביטויים נרדפים והערצת התפילין כקמיע ממש נעשתה בתקופת התלמוד לעניין שבשגרה. מאז, הלכה והתחדדה פרקטיקת ענידת התפילין והרבנים הפכוה למצווה בעלת הלכות ברורות ומחייבות.[16]

פרופ' טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז"ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז"ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[17]פרופ' יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב"ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[18]

לא בכדי, כינה הרב קופמן קוהלר את פולחן תשמיש הקדושה הרבניים בשם "חוקת הגוי". הוא תיאר את התפילין ואת המזוזות כקמיעות של מזל, שמקורם במריחת דם כהגנה מפני שדים ואף כינה את לבישת הטלית כפטישיזם.[19]הרב פרופ' נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע"י חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[20] גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו' 8, "אין כוונתם [של הטוטפות] לחפצים ממשיים, אלא למיטאפורות לזכירה".[21] כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[22] פרופ' יהודה אליצור מזכיר את פרשנותו של רשב"ם[23] לפסוק "לְאוֹת עַל־יָדְךָ" (שמות י"ג 9): "לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך". אליצור מוסיף כי למרות שמרבית הקוראים בתורה סבורים כי פשוטו של מקרא מכוון למצוות תפילין, "רשב"ם חולק על הדעה הרווחת… ומדגיש, כי מצוות תפילין היא אך מדרשו של הכתוב ואילו פשוטו אחר".[24]

דקה 48:22: "האתיופים, שמשתמשים בהם הנוצרים כדי להוכיח שאין תושב"ע".

כאן נטפל הרב לעדה האתיופית ודרכה הוא מבקש להוכיח את אמתותה של התושב"ע. אז מספר הרב כי לאתיופים יש מצוות כשרות, טומאה וטהרה, נידה ועוד כהנה וכהנה מצוות. ואז אומר כי כל אלה אינם כתובים בתורה שבכתב (דקה :49:24).

שוב הכניס לעצמו הרב גול עצמי! מעולם לא טענו כי לאתיופים לא היתה תורה או מסורת. אדרבא, בוודאי שהיו להם מצוות הקשורות למזון (בכוונה איני אומר 'כשרות' כי זה מושג רבני שאינו מופיע בתורה), לטומאה וטהרה, לנידה ולשבת וכו'. אך בניגוד מוחלט לדברי הרב, כל המצוות האלה דווקא כן מופיעות בתורה (ויקרא י"א י"ב, כ"ג).
מה לא היה לאתיופים? לא מזוזות ולא תפילין, לא נרות שבת ולא הלכות כשרות רבניות. מעניין, אחת המצוות החשובות ביותר בכת ברבנית – התפילין – ומצווה זו היתה זרה לחלוטין לאתיופים…

הרב פרופ' דניאל שפרבר סבר כי קהילות היהודים באתיופיה, אשר גלו מא"י בתקופת בית ראשון, קיימו מקדמת דנא מסורת משלהם; מנהגיהם היו מבוססים על פסוקי המקרא, וקדמו לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.[25]

בהתייחס למסורת התלמודית של הנחת תפילין, חושף הרב ד"ר שרון שלום, כי הקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה מצווה זו. העובדה שלמנהג הנחת התפילין לא היה זכר בלקסיקון הדתי שלהם, מעלה שאלות ותהיות רבות לגבי ההיסטוריה של מצוות התפילין בכלל – מנהג המקודש אך ורק בתושב"ע ולא על-ידי שום טקסט קדום אחר.[26]

לא בכדי, נאלץ אפילו הרב פרופ' נעם זהר להודות כי מנהג הנחת התפילין פותח על-ידי חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובמוח. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה ביטוי מעשי.[27]

לסיכום, כמובן כי היתה לקהילת היהודים באתיופיה מסורת מסוימת, אך היא היתה שונה לחלוטין ממסורת חז"ל ואף לא הכירה בה.

הרצאה 04 – דקה 03:40: "בתושב"ע אין מצוות… המינוח הוא מאוד חשוב. יש הבדל בין ביאור המצוות, לבין גזירות ותקנות לבין: מצוות התורה שבעל פה! הרבנים בתושב"ע המציאו מצוות חדשות".

הרב טוען כי למרות שטענו שהרבנים המציאו מצוות, אין בתושב"ע מצוות חדשות אלא רק פירוש וביאור לקיום מצוות התורה שבכתב. וזה הטיעון המרכזי שלו בסרטון הזה.

אז כבר הוכחנו כי מצוות התפילין ומצוות המזוזה אינן מהתורה.
מה לגבי הדלקת נרות שבת? יואיל נא כבוד הרב ויאמר לנו היכן בתורת משה ציווה עלינו הקב"ה להדליק נרות שבת?
והיכן הוא ציווה ליטול ידיים רק לפני אכילת לחם?
הנה דוגמאות נוספות להמצאת מצוות יש מאין:
א. בוייקרא כ"ו 15-16 נאמר: "וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". חז"ל שינו את הכתוב וקבעו: "בעוון חלה אין ברכה… "שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת…. "אל תקרי בהלה אלא בחלה" (בבלי, שבת ל"ב ע"ב). במילים אחרות, התורה מזהירה כי אם לא ילך העם בחוקות ה', תבואנה עליו רעות חולות. חכמי התלמוד שגו כפליים כאשר ניצלו את פס' 16 על-מנת לתרץ ולהצדיק את מִשְנתם: ראשית, הם שינו את הטקסט מ'בהלה' ל'בחלה'; שנית, הם הפכו את 'בהלה' למצוות הפרשת חלה ובעשות זאת, הוסיפו מצווה לנשים בלבד (הפרשת חלה), על אפה וחמתה של התורה.^[28]
ב. תוך התעלמות ממנהגי חג הפורים המתוארים במגילת אסתר, קבעו חז"ל מצוה חדשה אשר אינה מופיעה בתנ"ך: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי, מגילה ז' ע"ב). במילים אחרות, למרות שהמקרא מדבר מאופן מפורש על עשייה וולונטרית של מִשתה ושמחה, באו חז"ל וציוו כי חובה להשתכר בפורים עד אובדן חושים טוטאלי. עד כי מסופר בתלמוד הבבלי כי באחת הפעמים בהם השתכרו הרבנים, קם רבה ושחט את רבי זירא ואח"כ החזירו לחיים (מגילה ז' ע"ב).
ג. חז"ל לא הסתפקו בחובת עינוי הנפש ביום כיפור כנאמר בתורה (ויקרא ט"ז, כ"ג ובמדבר כ"ט) והוסיפו על דעת עצמם: "מצוה מן התורה לאכול בערב יום הכפורים, ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו" (משנה ברורה תרד, א).^[29] דהיינו, על-אף האיסור הגורף להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1), ציינו פוסקי ההלכה "שיש לאכילה זו מעמד של מצווה מן התורה ולא רק מצוות חכמים".^[30] בקיצור, חז"ל פסקו כי חובה לקיים סעודת מצוה בערב כיפור מדאורייתא (מהתורה ממש),^[31] למרות שאין בתורה ולו גם רמז לכך.
ד. הרב שמואל דוד מביא דוגמא נוספת (מ"הלכות יום טוב", פרק ו הלכה כא) למצווה שהמציאו הרבנים אך ייחסו אותה לתורה ממש: "מותרות נשים להכנס לעזרה גם בלא דוחק, אף שנמצאים שם הרבה אנשים. אבל במקום שצריכים להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו (=כמו כאשר יתקבצו) להספיד לעתיד לבוא, הרי הוא דין מדאוריתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם".[32]

לסיכום, בניגוד גמור לדברי הרב, חז"ל לא בחלו בהוספת מצוות חדשות לגמרי, המשוללות כל אזכור בתורה. והם לא הסתפקו בכך אלא קבעו כי מצוות אלה הן מדאורייתא (קרי: מהתורה ממש). הרב רשאי לקרוא לכך בשמות שונים, אך בסופו של דבר, מדובר במצוות/הלכות/פסיקות/תקנות חדשות.

דקה 06:25: "בתורה שבעל פה, שאותה מבקשים הנוצרים להכחיש, כותב רבי שמעון בר-יוחאי: אפילו לא קרא אדם ביום אלא קריאת שמע של שחרית וערבית יצא ידי חובה של 'והגית בו יומן ולילה'. כלומר: כשאדם קורא קריאת שמע בבוקר וקורא קריאת שמע בערב, את והגית בו יומם ולילה הוא קיים".

בלי משים, שוב הוכיח הרב כיצד הוציאו חז"ל פסוק מהקשרו והמציאו מצווה חדשה יש מאין: מה כתוב בדברים ו' 4-6: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ". הביטוי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מופיע בתורה פעמים נוספות (דברים ה' 1, ט' 1, כ' 3, כ"ז 9) ובכולם הציווי הוא לשמוע את הדברים הנאמרים לעם בפי ה' ולא לומר "שמע ישראל".
הרב טוען לכל אורכה של ההרצאה כי התושב"ע אינה מהווה הוספת מצוות אלא, פרשנות מעשית להן. אם-כן, הבה נראה כיצד נפתחת המשנה במסכת ברכות א': "מאימתיי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר".

שימו לב, לא רק שהם המציאו מצווה חדשה שאינה מוזכרת בתורה: לקרוא את קריאת שמע, הם אף התווכחו ביניהם מתי יש לעשות זאת. כלומר: כאן יש שלוש הוכחות ברורות כי התושב"ע לא ניתנה מסיני והיא אינה משקפת את דעת התורה: א- עיוות הפסוק לחלוטין, שהרי המצווה היא לאהוב את אלהים ולא לומר "שמע ישראל"; ב- הוספת מצוות ה"שמע" למרות שאסור להוסיף על מצוות התורה; ג- חוסר ההסכמה בין הרבנים, המעיד כי הם לא קיבלו משנה סדורה אחת מאת ה', או שכל אחד מהם קיבל תושב"ע אחרת…

המצווה איננה לומר את המשפט הזה בבוקר ובערב, אלא לאהוב את ה' בכל ליבנו. אך מה עשו הרבנים? הפכו את הפסוק למצווה בפני עצמה, כפי שהרב אמר בהרצאה: "אפילו לא קרא אדם ביום אלא קריאת שמע של שחרית וערבית יצא ידי חוב". אלהים מצווה על העם לשמוע ולקיים את הדברים הנאמרים אחרי הביטוי "שמע ישראל", ולא לחזור על הפסוק בתור מנטרה או קמיע מאגי.
לראיה, אין בתנ"ך ולא גם אדם אחד שעליו מסופר כי קיים את מצוות "שמע ישראל" בכך שחזר על המשפט פעמיים ביום.
אגב, כאשר נשאל ישוע המשיח מהי המצווה הגדולה בתורה, הוא לא ענה כי יש לומר "שמע ישראל…", אלא: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מַדָּעֶךָ" (מתי כ"ב 37). כי המצווה היא לאהוב את אלהים ולא לדקלם את ה"שמע" כמו תוכי.
עוד טוען הרב כי בלתי-אפשרי להבין את פשר מצוות התורה ללא התושב"ע. אז בואו ניקח דוגמא: כתוב 'לא תגנוב'! מה זה לגנוב?
נתייעץ במשנה ונלמד: "גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש – משלם תשלומי ארבעה וחמישה" (משנה, בבא קמא ז'). מה? הם פשוט הרחיבו ופירטו את הנסיבות והעונשים. אך מה זה "גנב"? לא אמרו!
אולי התלמוד יסביר מהו "גנב"? נבדוק: "גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון – משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל. גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון, משלם תשלומי ד' וה' והשני אינו משלם תשלומי כפל אלא קרן בלבד" (בבלי, בבא קמא ס"ח ע"א). מה? כאן יש הרחבה מרובה עוד יותר של הנסיבות ופירוט רב יותר של העונשים. אך מה זה "גנב"? מה זה בכלל לגנוב? לא כתוב.
אולי הרמב"ם יאמר לנו סוף סוף מה זה לגנוב? נבדוק: "איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין; וכן כל כיוצא בזה" (משנה תורה, הלכות גניבה א'). סוף סוף, 1000 שנה לאחר התנאים, קיבלנו הגדרה לשאלה האלמנטרית מה זה 'גנב'. ואנו יודעים כי הרמב"ם לא לקח זאת מהמשנה והתלמוד, כי כבר חיפשנו שם! אז כיצד הוא ידע? באנגלית אומרים: common sense . בעברית: שכל ישר! הרמב"ם פשוט ביטא את המובן מאליו, ללא כל הסתמכות או הישענות על חז"ל.
מסקנה: בניגוד חריף לדבריו של הרב, התושב"ע אינה אומרת לנו מהו פשר המצוות, קרי: אינה מלמדת מה פירושן הפשוט.

דקה 27:10: "המצב הרוחני הגבוה שהעם היהודי היה בו בימי בית ראשון גורם לנוצרים לטעון שבזמן הזה הוא היה במצב הכי נמוך".

כאן מסביר הרב כי בתקופת התנ"ך המצב הרוחני של עם ישראל היה כה גבוה וטוב שלא היה מקום להעלות על הכתב את התושב"ע ולא היה צורך להתרכז סביבה. רק בימי בית שני, כאשר המצב הרוחני של העם ירד, רק אז היה מקום להעלות את התושב"ע על הכתב ולהפכה למדורת השבט של העם.

באמת? האם הרב מתכוון לכך ברצינות? האם הוא לא קרא בתורה ובנביאים על מצבו האמתי של העם בתקופת בית ראשון ואף קודם לכן?

אז נזכיר לו:

מייד לאחר שיצא העם ממצרים, בכה משה ואמר לה' כי הם עומדים לסקול אותו בשל תלונותיהם (שמות י"ז 4).
למעשה, אלהים בעצמו מזכיר 10 פעמים שבהם התלונן העם ולא שמעו בקולו (במדבר י"ד 22).
בשמות ל"ב 4, ממש לאחר שאלהים ציווה על בני ישראל לא לעשות פסל ומסיכה ולא להשתחוות להם, אנו קוראים על מעשה חטא העגל, הנחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר של עם ישראל מאז ומעולם.
בספר שופטים חוזרים על עצמם הביטויים "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי ה'"; "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" למעלה משש פעמים.
אל שמואל הנביא אומר אלהים: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמ"א ח' 7).
למעשה, מצב העם היה כה רע עד כי ישעיהו מכנה אותם 'פושעים', 'גוי חוטא', 'זרע מרעים', 'בנים משחיתים', 'קציני סדום', 'עם עמורה', 'עם טמא שפתיים' וכו' (ישעיהו א', ו').
אלהים, בפי ירימיהו, אומר על העם "מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם־ה'" (ירמיהו ט' 5).
בפרק ב' מלין ירמיהו על העם על כך שעזבו את אלהים לטובת אלהים אחרים.
בירמיהו ה' 1, 4-5 כתוב: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ… וַאֲנִי אָמַרְתִּי, אַךְ־דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. אֵלֲכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת".
ביחזקאל ג' 4-7 אומר אלהים לנביא: "לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל. לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם־לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ. וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי־אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה".
ביחזקאל כ"ב 30, רגע לפני שעומד ה' לשפוך את זעמו על ירושלים, הוא אומר: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר־גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי".
בתהלים י"ד 3 נאמר על כלל בני האדם: "הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין, גַּם־אֶחָד" (ראו גם מזמור נ"ג 2-4).

בקיצור, בניגוד לדברי הרב, מצבם של עם ישראל בתקופת בית ראשון היה בכי-רע. ולמרות זאת, איש לא העלה את התושב"ע על הכתב. אולי הם לא עשו זאת כי היא פשוט לא היתה קיימת, ללא קשר למצבו של העם!

דקה 35:36: הרב מצטט מהמאמר שלנו ואז שואל ועונה בעצמו: "ומי שלט קודם [לפני חורבן בית שני]? גם הרבנים!".

כלומר, הרב רוצה לומר כי לא היה שום חידוש רבני לאחר חורבן הבית כי הרבנים שלטו בעם ישראל מאז ומעולם, לפני בתי שני ולאחריו.

זו טעות! בתקופת התנ"ך שלטו בעם ישראל הכוהנים, השופטים, הנביאים והמלכים (לפי סדר כרונולוגי), אך מעולם לא מוזכרת במקרא תקופה בה שלטו הרבנים על העם! כפי שמתועד בברית החדשה, החלה השררה שלהם להתפשט בעם החל מהמאה הראשונה לספירה.

הרב ציטט מדברים י"ז 8 ואז פסק: (דקה 44:14): "מה אתם למדים מהפסוקים האלה? שיש מנגנון משפטי שיש לו סמכות להורות הלכה ואנחנו מחויבים לשמוע בקול המנגנון הזה ומי שלא ישמע, הורגים אותו". דקה 48:36: "אלו עניינים הלכתיים ואנו מצווים לשמוע בקול הסנהדרין ומי שלא שומע התורה אומרת שהוא חייב מיתה".

כבר הוכחנו כי הסנהדרין לא קמה לפני תקופת סוף בית שני ולכן הרב טועה ומטעה שנית.
חוץ מזה, הפסוק בפירוש אומר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". שימו לב, של מי היוזמה לבוא ולדרוש דין צדק? של האזרח עצמו. כלומר: כאשר אתה נתקל בבעיה משפטית, אתה יכול ומוזמן לבוא ולשטוח את טענותיך בפני השופט. היכן בדיוק כתוב כי לשופט יש סמכות לפסוק הלכות ביוזמתו שלו? לא כתוב!
יתרה מכך, כמו בכל משטר תקין, גם בתורה יש הפרדת רשויות מוחלטת:
הרשות המחוקקת (אלהים שנתן את התורה בידי משה);
הרשות המבצעת (זקני ושטרי העם);
והרשות המחוקקת (השופטים).

יש רק סוג משטר אחד בעולם אשר בו אין הפרדת רשויות, אשר בו הרשות המחוקקת היא גם הרשות המבצעת והשופטת; קוראים לזה: משטר טוטליטרי. במשטר מסוג זה, השליט יכול גם לחוקק וגם לשפוט. מזכיר לכם משהו? זה בדיוק מה שעשו הרבנים! הם הושיבו עצמם על כס המשפט ובנוסף, העניקו לעצמם את הזכות לקבוע הלכות/פסיקות/תקנות/מצוות חדשות. הם גם פוסקי הלכות וגם דיינים! אתם יכולים לתאר לעצמכם כי שופטי בג"ץ יתפקדו בעת ובעונה אחת כשרים בממשלה, אשר מחוקקים את החוקים שעל-פיהם הם אמורים אח"כ לשפוט? הרי זה אבסורד. אך תחת שלטון הרבנים הכל הולך!

אין בתורה שופט אחד אשר העז לעשות זאת, כלומר: לא להסתפק בשפיטה ע"פ מצוות התורה, אלא לפסוק מצוות והלכות חדשות ולדון על-פיהן.
האם יש דוגמא מהשופטים (בספר שופטים) לכך שהם פסקו הלכות חדשות שלא מהתורה? לא!
האם יש דוגמא משלמה המלך, החכם באדם? לא! איש בתנ"ך לא העז להוסיף על מצוות התורה. השופטים שפטו ע"פ החוק התורני כי זה תפקידם!

לסיכום, הרב צריך להחליט: אם הרבנים הם השופטים, אז שישבו בבית המשפט ויחרצו דין למי שחפץ בכך. אם הם פוסקי הלכה (ומוסיפים מצוות בניגוד לתורה), אין הם יכולים לכהן בעת בעונה אחת כשופטים. אי-אפשר לרקוד על שתי חתונות. יש להחליט מה תפקידך…

הרצאה 05: דקה 05:41: הרב שוב מתייחס לדברים י"ז ושואל: "את מי הם הזכירו [המשיחיים]? הכוהנים והלוויים. נכון? הסמכות של הכוהנים והלוויים. אבל בתורה יש עוד שתי מילים שהם לא מזכירים. או בטעות או בכוונה, תחליטו אתם. 'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם', כלומר: לא רק הכוהנים ולוויים יש להם הסמכות, אלא גם השופטים אשר יהיו בימים ההם".

כמובן כי הרב רומז לכך שהשופטים הם הסנהדרין – הם הרבנים. אך הוא מתעלם לחלוטין מעובדה פשוטה: חוקרי מקרא רציניים יודעים כי "שילוב של כוהן ושופט היה מקובל כנראה עוד מימים קדומים. הואיל ומלכתחילה היה המשפט עניין דתי הקשור במקדש, טבעי שכוהנים עסקו בשיפוט" (בתוך: אנציקלופדיית עולם התנ"ך – דברים, עורכים: משה וינפלד וכהן-צמח דוד, 2002: 142).
כלומר: בניגוד לטענת הרב, אין זכר לסנהדרין. הכוהן הוא השופט. וגם במקרים שהשופט לא היה כהן (כמו למשל, משה ושלמה המלך), הוא מעולם לא פסק הלכות חדשות על לדעת עצמו ובניגוד לתורה, אלא הכריע במקרים בהם באו אליו אנשים בעלי מחלוקת או סכסוך.
לדוגמא, מה נאמר בשמות י"ח 14-16: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרֹתָיו". שמעתם מה ענה משה ליתרו? העם בא אלי! לא אני בא אליו עם הלכות חדשות, הוא בא אלי 'כי יהיה להם דבר'. יתרה מכך, משה אומר כי הוא שופט בין איש לרעהו, כיצד? ע"י הודעת חוקי אלהים ותורותיו! הבסיס למשפט הצדק הוא התורה ולא פלפולי הרבנים.
דוגמא נוספת: מל"א ג' 16: "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת…". כמו במקרה של משה, גם כאן, בעלי הדין באים אל השופט; היוזמה באה מצדם והשופט מכריע ביניהם. שלמה לא פסק הלכות חדשות ויצר תקדים משפטי. הוא ישב על כסאו ובעלי הדין באו לפניו כאשר התעוררה אצלם בעיה.

כלומר: בניגוד לדברי הרב, הסמכות לשפוט ניתנה לכוהנים ועליהם לעשות זאת כאשר העם בא אליהם עם בעיות ומחלוקות ספציפיות. יתרה מכך, על הכוהנים לשפוט לפי החוק הקיים בתורה ולא להמציא חוקים נוספים.

דקה 10:35: "קודם כל בוא נבין מה כתוב. כתוב בתורה שכשיש לבני ישראל ספק בין דם לדם, שזה טומאה וטהרה, בין דין לדין, בין נגע לנגע…".

לא כבוד הרב, 'בין דם לדם' זה לא טומאה וטהרה! בין דם לדם, הכוונה "בדיני נפשות", (כפי שמסביר פרופ' יעקב טיגאי, "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא" – דברים – כרך שני טז, יח – לד, יב, 2016: 456; פרופ' כנה ורמן ופרופ' אהרן שמש, "לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן", 2011: 73; וגם: אנציקלופדית עולם התנ"ך לדברים, 2000: 142).

דקה 24:29: "כל גזירות ותקנות של חכמים, הוצמדה להם תווית כמו שאנו לומדים במבוא לתלמוד, תזכור זה דרבנן. כדי לא להוסיף על מצוות התורה".

באמת? הרי חז"ל פסקו כי חובה לקיים סעודת מצוה בערב כיפור מדאורייתא (מהתורה ממש),^[33] למרות שאין בתורה ולו גם רמז לכך.
דוגמא נוספת (מ"הלכות יום טוב", פרק ו הלכה כא) למצווה שהמציאו הרבנים אך ייחסו אותה לתורה ממש: "מותרות נשים להכנס לעזרה גם בלא דוחק, אף שנמצאים שם הרבה אנשים. אבל במקום שצריכים להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו (=כמו כאשר יתקבצו) להספיד לעתיד לבוא, הרי הוא דין מדאוריתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם".[34]
כבר במגילות קומראן, ב"פשר נחום", נאמרו הדברים הבאים על הפרושים: "מתעי אפרים אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים" (169Q4 40169 קטעים, 4-3 טור ב, שורה 8).[35] שמתם לב, ראשית: הפרושים עוסקים בתלמוד שקר, לשונם כזב ושפתם מרמה. שנית: הם מתעים רבים בתלמודם השקרי. זה לא נאמר ע"י משיחיים, אלא שנים קודם לכן, בידי מחברי מגילות מדבר יהודה, שחלק מהחוקרים[36] סבורים שהיו הכוהנים לבית צדוק, אשר נדחקו לפינה ע"י מי? ע"י הרבנים כמובן.
שימו לב לדבריו של יוסף בן-מתתיהו 'בקדמוניות היהודים': "עכשיו רוצה אני להגיד שהפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב לחוקים רק את הכתובים…".[37]
פרופ' אליאור ממשיכה ואומרת: "בתגובה יצרו חכמים את התורה שבעל פה, הנשענת כאמור על מושג חדש 'הלכה למשה מסיני'".[38] שמעתם? בקרב חוקרים רציניים יש הסכמה כי החכמים יצרו את התורה שבעל-פה. לא קיבלו אותה, אלא המציאו אותה!

בקיצור, בניגוד מוחלט לדברי הרב, חז"ל הוסיפו מצוות רבות וקבעו שהן מדאורייתא (קרי, מהתורה ממש) למרות שאין להן זכר בתורה. וחוץ מזה, הם אף הוסיפו מצוות אחרות (כגון: הפרשת חלה לנשים, הדלקת נרות בשבת, נטילת ידיים לפני אכיל לחם וכו') בלי לציין כי הן מרבנן.

דקה 31:05: הרב מצטט מהתלמוד הבבלי, פסחים ס"ו ע"א:

"תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם, וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כח): מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: ר', שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

מספר בעיות עם דברי הרב בקטע זה:

א. דקה 32:38: "יושבים בני בתירא, ראשי העם, מנהיגיו וחכמיו…".

כאן הרב מגזים בכוונה, כדי להראות שעל-אף גדולתם של בני בתירא, הם היו מוכנים להתייעץ עם מישהו אחר ואף לפנות לו את מקומם.

אך במהדורת שטיינזלץ לתלמוד (פסחים ס"ו ע"א) נאמר על בני בתירא כי הם "היו כנראה מראשיה של משפחה מפורסמת… נראה, כי במשלך דורות היה לבני המשפחה מעמד מיוחד במנהיגות הרוחנית של העם, אף כי לא היה להם מעמד רשמי של נשיאים".

כלומר: בניגוד לדעתו של הרב, הם לא היו ראשי העם; הם לא היו מנהיגיו וחכמיו של העם; ואפילו לא היה להם מעמד מנהיגותי רשמי כל שהוא בעם.

לכן, כאשר הרב אומר כי הם פינו את מקומם ונתנו להלל להחליף אותם, זו הגזמה במקרה הטוב ושקר גמור במקרה הרע.

ב. דקה 34:22: "עכשיו שתבינו: כל עם ישראל יושבים ומחכים מה הלל יגיד, מה יאמר הלל".

מה באמת? כל העם מחכה רק להלל? האם כל עתיד ההלכה למשה בסיני תלוי באדם אחד? זה נשמע לכם רציני? שכל מסורת התושב"ע ישען על זיכרונו של הלל את מה שלמד מרבניו? ואם הוא היה שוכח?..

ג. דקה 36:14: "מה עשו בני בתירא? ירדו מהבמה ואמרו לו: בכבוד, מהיום אתה הנשיא. אלו האנשים שהנוצרים מאשימים אותם שהם ביקשו שררה על הציבור. שבא מישהו ולימד אותם הלכה שלא ידעו והם ויתרו על הכיסא ואמרו לו שב אתה".

כאמור, מדובר במניפולציה ובסילוף גס של ההיסטוריה, שכן כפי שאמרנו לעיל, לפי מקורות רבניים מעידים על כך שבני בתירא לא נשאו במשרה רשמית ולכן לא היתה להם כל סמכות להכתיר את הלל כבעל שררה רשמית על הציבור.

ד. דקה 37:26: "גזירה שווה אדם לא יכול לעשות מעצמו, אלא אם כן קיבל מרבו ורבו מרבו, עד משה רבנו".

כאן טוען הרב כי המידות שהתורה נדרשת בהם, כגון: קל וחומר וגזירה שווה יכולות לבוא רק מאת אלהים ולעבור דרך התושב"ע מדור לדור. כלומר, ההיקשים הלוגיים האלה, שהלל עשה בהם שימוש כאן, הם ההוכחה לאמתותה של התושב"ע ולהוכחה שהיא ניתנה משמים.

באמת? אז יש לנו הפתעה עבורו: כל חוקר רציני של ספרות חז"ל ותקפות בית שני ידע כי "מידות אלו נמצאו גם בעולם ההלניסטי, והמונחים "גזירה שווה", "היקש", "קל וחומר" ועוד, הם תרגום מדויק של המינוח היווני שנקטו הפילוסופים והרטורים היווניים לגבי הספרות הקלאסית שלהם, דורות רבים לפני זמנו של הלל. נראה שהלל מיסד את הפרשנות השיטתית של המקרא, לפחות בחוגי הפרושים, בהסתמכו גם על דפוסים יווניים ידועים".[39]

ה. התלמוד בעצמו אומר שאפילו הלל שכח את ההלכה כאשר שאלו אותו לגבי הסכין. הוא נזכר רק אחרי שראה מה בני ישראל עושים בעצמם. הרב אומר כי זו הוכחה שגם אם שוכחים את התורה עצמה, את אופן עשיית המצוות (התושב"ע) לא שוכחים.

רגע, אם כך, מדוע צריכים הרבנים ללמוד את התושב"ע יומם ולילה וללמדה את עם ישראל? אם, לשיטתו של הרב, את התושב"ע לא שוכחים כי היא הפן המעשי של התורה, מדוע יש ללמוד וללמד אותה? ומדוע מלכתחילה נזקקו בני בתירא לעצתו של הלל בעניין פסח ושחיטה בשבת? הרי הם היו יכולים לראות כיצד נוהג העם ואז היו נזכרים, כמו שנזכר הלל בעצמו, בעניין הסכין. בקיצור, טיעונו של הרב משולל כל היגיון.

[1] פרופ' שמואל אחיטוב (עורך), "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא" – אסתר, 2001: 81.

[2] עולם התנ"ך – מגילות, 1993-1996: 238.

[3] פרופסור חננאל מאק מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מאשר במחקרו ( The Seat of Moses כיסא משה") שהביטוי "כיסא משה" בברית החדשה מתייחס לכיסא הפיזי שממנו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש בבית הכנסת. את זה הוא מבסס על ממצאים ארכאולוגים ועל הפרשנות הרבנית הקדומה פסיקתא דה רב כהנא.

[4] "ספר החינוך – מעיין חיים", 1996, עמוד 315.

[5] שם, עמוד 316.

[6] פרופ' בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 780-782.

[7] שם, עמ' 782.

[8] משנה תורה לרמב"ם, הלכות מזוזה פרק ה'.

[9] יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים – כרך ראשון א, א – טז, יז, 2016: 280.

[10] אבינועם רוזנק, היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[11 ] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886-888.

[12] מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[13] ראו למשל, בבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב.

[14] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886.

[15] בבלי, עבודה זרה ל"ט ע"א.

[16] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 885-889.

[17] פרופ' טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: 127.

[18] יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב"ם, כרך ב', 1989: 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', ה')

[19] ד"ר אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[20] אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי 'לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם' אינו נאמר "אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…" (בספר: "יהושוע השיל שור: מאמרים", 1972: 193).

[21] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 893.

[22] שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[23] רבי שמואל בן מאיר – פרשן מקרא בן המאה ה- 11 ונכדו של רש"י.

[24] פרופ' יהודה אליצור, "ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים", 2000: 16.

[25] בתוך: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 11.

[26] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.

[27] שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[28] מצוות הפרשת חלה הוכנסה לקודקס ההלכות המחייב של הרבנות בקיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצווה זו מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות). יש לציין כי מדאורייתא אין שום אינדיקציה לכך שמצוות הפרשת חלה מיועדת לנשים בלבד (ראו במדבר ט"ו 17-21); הרש"ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי 'בהלה' זו "מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים" (בביאורו לויקרא כ"ו 16).

[29] ראו גם: בבלי, ברכות ח' ע"ב.

[30] בתוך: הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 59.

[31] ראו: "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 182; וגם: ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג – למעיין, לסטודנט, לתלמיד", 1990: 266.

[32] בתוך: אביבה שרבט (עורכת), "אישה, חוה, אדם: נשיות יהודית בין התפתחות למסורת", 2008: 234.

[33] ראו: "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 182; וגם: ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג – למעיין, לסטודנט, לתלמיד", 1990: 266.

[34] בתוך: אביבה שרבט (עורכת), "אישה, חוה, אדם: נשיות יהודית בין התפתחות למסורת", 2008: 234.

[35] בתוך: מנחם קיסטר, "מגילות קומראן מבואות ומחקרים – כרך ראשון", 2009: 178.

[36] ראו למשל: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 39-52.

[37] בתוך: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 152-153.

[38] שם, עמ' 153.

[39] ד"ר גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל" – ירושלים בתפארתה: תולדות ירושלים בימי בית שני, 1996: 160-162.