השבת מפרספקטיבה משיחית – מדוע העניק אלוהים את השבת?

רציתי לדעת מה היחס שלכם היהודים המשיחיים לשמירת השבת, והרי התורה מצווה אותנו בסך הכל “לא לעשות מלאכה” בשבת, אז איך בכל זאת אתם שומרים את השבת, ואיך אתם יודעים שאתם שומרים אותה כמו שאלוקים רוצה?

ראשית, ראה סרטון מצורף למעלה. לאחר שצפית בו, ננסה להשיב על שאלתך משני כיוונים:
א- מן ההיבט המעשי; ב-מן ההיבט התיאולוגי. לפני כן, עלי להזכירך כי תשובתי אינה מייצגת אלא את עצמי ולכן אבקשך לא לנופף בה כמניפסט המייצג את כלל המשיחיים בארץ ובעולם.

  1. ההיבט המעשי: לאמיתו של דבר, כאשר שואלים “מה היחס שלכם”, כבר בשאלה עצמה מסתתרות מספר דעות קדומות או סטיגמות מוטעות, כגון: שהיהודים המשיחיים כולם פועלים לפי הלכה אחת ברורה, כתובה ומחייבת המכתיבה כל צעד ושעל בחיים (כמו ההלכה הרבנית). בפועל, המציאות שונה לגמרי. מצד אחד, איננו חילוניים ומצד שני, איננו דתיים (תחת עול התושב”ע); היהודים המשיחיים אינם מהווים מיקשה הומוגנית אחת כמו חטיבה בצנחנים; הדבר המאחד אותנו הוא ישוע המשיח והאמונה בכתבי הקודש.לשאול “מה היחס שלכם, היהודים המשיחיים, לשמירת השבת?”, זה כמו לשאול מה היחס של הציבור האשכנזי בישראל לשמירת השבת. הציבור האשכנזי בארץ מורכב מתתי-קבוצות רבות ומגוונות מאוד: חרדים, דתיים, חילוניים, עירוניים, קיבוצניקים, יוצאי גרמניה, יוצאי פולין, יוצאי שווייץ ועוד ועוד… אני מניח כי כל אשכנזי שומר או אינו-שומר את השבת בדרך שונה.כיוון שגם גוף המשיח בישראל (כלומר: ציבור המאמינים) מורכב מאנשים מרקעים שונים לגמריי, כל אחד מקיים ושומר את השבת באופן שונה. לכן, אם אתה מחפש פרקטיקה או משנה סדורה אחת שרירה וקיימת, לא תמצא. אנו יהודים וגויים שומרי מצוות – מצוות האדון ישוע מנצרת; אנו תחת התורה – תחת תורת החסד של המשיח ישוע אדוננו.באופן אישי, משפחתי ואני נמנעים מלעבוד בשבת ואנו מנצלים אותה לשם מפגשי הלל ולימוד הכתובים עם מאמינים אחרים, כמו גם לבילוי ולנופש עם משפחותינו ועם חברינו הקרובים. אני יכול לספר לך כי אני מכיר אישית מאמינים בברית החדשה אשר בשום פנים ואופן לא יעבדו בשבת; אני מכיר מאמינים אחרים אשר שומרים את השבת ומשתדלים לקיים את מצוותיה על-פי המסורת הרבנית;ואני מכיר גם כאלו (מיעוט קטן) שלא יבחלו מלעבוד בשבת, אם לא תהיה להם ברירה.על כל פנים ולסיכום, אתה מוזמן לשוחח עם מאמינים באופן אישי ואפילו לאזור אומץ ולבקר בקהילות של משיחיים על מנת לקבל רושם אמיתי לאופן בו מתקיימת ומתגשמת “שמירת השבת” בקרבנו. חשוב לזכור, מאמינים בישוע המשיח החיים בישראל וקבעו את גורלם כאן, אינם אדישים למסורת ולמנהגים הרווחים בארץ ואשר משותפים לעם ישראל; אדרבא, המאמינים מכבדים ומזדהים עם העם במידה רבה מאוד והדבר בא לידי ביטוי גם בשמירה על המסורת הרבנית.

     

  2. מן ההיבט התיאולוגי, הכתובים מלמדים כי השבת התגשמה בישוע המשיח (מתי י”ב 8; אל העברים ד’ 8-10) ולכן, המאמינים בו זוכים לעונג שבת בכל יום ויום. עם-זאת, יש לזכור כי בתור תלמידיו של ישוע המשיח, אנו משתדלים ללכת בדרכו ולכן גם אנו, כמוהו לפנינו, מעניקים ליום השבת יחס יוצא דופן.דבר שני, זה נכון כי בתורת משה נמצאות הוראות ודינים ברורים לגבי איסור המלאכה בשבת, אך יש לזכור כי התנ”ך אינו מתחיל ואינו מסתיים בחומש. לצערי, אנו, בני ישראל, הפרנו את ברית סיני מייד עם נתינתה וחזרנו והפרנו אותה שוב ושוב ושוב… לשמחתי, אלהים צפה זאת מראש והכריז דרך הנביא ירמיהו “כי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם, נְאֻם־יְהוָה” (פרק ל”א 31). תודה לאל, התגשמה ברית חדשה זו בישוע המשיח ולכן כעת, אנו תחת ברית המשיח ותורתו.אם רעיון זה, של תורה חדשה מאת ה’, נראה לך מוזר, אתה מוזמן לעיין לעומק בציטוטים הבאים מאת חז”ל:

אלה ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה;[1] או: “מצוות בטלות לעתיד לבוא;[2] וגם: “תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח;[3] ועוד: ב”ימות המשיח, יתבטל יצר הרע מעלמא ונמצאו מצוות לא תעשה בטלות וכן מצוות עשה[4]; או: “הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח“.[5] שים לב, האם הציטוט האחרון אינו מדבר בעד עצמו? “תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח”!.. על זה בדיוק אנו מדברים: ברית חדשה, תורה חדשה, לב חדש. מדרש תהילים קמ”ו לקח זאת צעד אוחד קדימה, כאשר קבע: “מתיר אסורים (תהילים קמו’, ז), מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקדוש ברוך-הוא לעתיד לבוא”.[6] כאן כבר לא מדובר רק בשבת, אלא בדיני הכשרות ממש!

כשומרי מצוות הברית החדשה, איננו מחוייבים עוד לשמור את השבת כפי שקבעה ברית סיני ובוודאי שאיננו מחוייבים לשומרה לפי מסורת דרבנן. השבת ניתנה לנו כמתנה שעלינו להתענג בה ולא כעונש שעלינו לסבול תחת עומס עולו. בתוך כך, כתבי הברית החדשה מלמדים כי אין לנו זכות לשפוט איש על הדרך והאופן בהם הוא שומר ומקיים את השבת (קולוסיים ב’ 16).

דבר אחרון, שמירת השבת על-פי ההלכה הרבנית אינה שווה מאומה, אם היא נעשית על ידי לב חוטא ומלא זימה וחמס. היטיב לבטא זאת ישעיהו הנביא, כאשר מצד אחד אמר בשם ה’: ” שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ”(פרק א’ 10-15); אך מצד שני קבע: “אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר” (פרק נ”ח 13).

לסיכום, למרות כי מבחינה תיאולוגית, תחת הברית החדשה אנו המאמינים באלהים דרך ישוע המשיח, איננו מחוייבים לשמור את השבת לפי הוראות ברית סיני, מבחינה פרקטית, לאומית ומסורתית אנו ברובנו הגדול שומרי שבת, כל אחד בהתאם למצפונו.

 

[1] תלמוד בבלי, שבת קנא, ע”ב.

 [2]בבלי, שבת קל”ח, ע”ב.

[3] מדרש קהלת רבה ח’.

[4] “אוצרות אחרית הימים”, עמוד קכ”ו. באותו ספר כתוב גם כי עתיד המשיח לשבת “בישיבה, וכל באי עולם באים ויושבים לפניו לשמוע תורה חדשה ומצוות חדשות וחוכמות עמוקות שהוא מלמד לישראל” (שם, פרק ב’, עמ’ קצח).

[5]  “ילקוט שמעוני”, ישעיהו פרק כ”ו, רמז תכ”ט. דבר דומה נאמר במדרש “אליהו זוטא”: “הקב”ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד לתן ע”י משיח” (פרק כ). על נושא “תורה חדשה מאת ה'”, ראו גם מדרש ויקרא רבה, פרשת שמיני.

[6] בהמשך לכך, נאמר בספר “אוצרות אחרית הימים”: “למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב”ה להחזירו לישראל” (עמוד ק”ז).

 

 

מהי השבת?

כידוע, הדיבר הרביעי מתמקד במנוחת יום השבת. עם ישראל; שזה עתה יצא ממצרים, לא באמת הכיר את הקונספט של מנוחה שבועית, שהרי בני ישראל היו עבדים במצרים. ולכן, בשמות כ’, אלוהים מבקש מהם להתרגל לְרעיון חדש: “זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת”. דברים פרק ה’ לעומת זאת, נאמר לָדור שאחרי. על מנת שלא ייקחו כמובן מאליו את הפריווילגיה לָעצור ולנוח, אפשרות שבכלל לא הייתה זמינה לְאבותיהם המשועבדים בְּמצרים, מבקש אלוהים מעם ישראל: “שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת”.

גם רשימת מוֹעֲדֵי יְהוָה שבְּויקרא כ”ג, מתחילה עם הנצחת השבת, המשמשת תבנית לכל שאר מועדי יהוה.

ושימו לב לְזה, השבת מסמלת את הברית בין אלוהים לְעם ישראל:
“אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם” (שמות ל”א:י”ג)

אך למען האמת, השבת מופיעה עוד הרבה לפני ברית סיני. כבר עם סיום בריאת העולם, הוכרז: “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת” (בראשית ב:ב-ג)

 

 

אלוהים, לא מתעייף, ולכן גם לא זקוק לְמנוחה פיזית. אז מה הכוונה כי אלוהים שבת? במהלך הבריאה, עם סיום כל יום בו אלוהים עשה משהו חדש, מופיעה הערה: “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב”. בְּסיום הבריאה, כשהוא נכנס לתוך השבת, הוא מסכם ואומר “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד”,  אלוהים היה מסופק, מאוד מפועל בריאתו.

מנוחה אמתית היא רק כשאנחנו מסופקים עם מה שעשינו והשלמנו. רק אז אנחנו באמת מסוגלים לָעצור, להתענג ולנוח. אם עצרתי משהו לפני שהספקתי לסיים אותו, לא באמת אהיה מסוגל לשבות, לְפחות לא בְּמחשבותיי.

 

 

יחד עם הדגש והדרישה של אלוהים, כן לשמור את השבת, ישנה הנחת יסוד. והיא, שכבני אדם, אנחנו עלולים לשכוח, עלולים לעולם לא לעצור, עד שנשרוף את עצמנו. וזה באמת הקיצון האחד; לשכוח שהשבת היא מתנה שנועדה לברך אותנו, לשרת אותנו.
אבל יש גם את הקיצון השני, המחשבה שאנחנו, נבראנו בשביל להיות עבדים לְחוקי השבת, או שהשבת מתייחסת לָפן הפיזי בלבד. לכן, בְּמקום שהשבת תהווה מקור של מנוחה, רפואה וטעינה; נראה בָּשבת נטל ומעמסה של חוקים ואיסורים, שרק מלחיצים אותנו, וגורמים לנו לדאוג מהחשש, שלא פעלנו על פי החוקים.

 

פה בישראל, כולנו כבר עדים לָכפייה הליגליסטית, של האיסורים והחוקים המגוחכים, שהפילה עלינו ההלכה הרבנית. אלפי חוקים והלכות מוזרות; החל מהאיסור על שבירת גביעי יוגורט בְּשבת, ועד האיסור לקרוע נייר טואלט בָּשירותים בְּשבת. הרבנים, במקום להבין שאלוהים העניק לנו את השבת בְּמתנה, ובְּמטרה לברך אותנו, הפכו את השבת לְנטל מעיק, מעמסה קשה ומייסרת. אסור לְהביט בְּחלון ראווה בְּשבת, אסור לכתוב בְּיד ימין בְּשבת, אסור להסתרק בְּשבת, אסור לָשים לימון בָּתה בְּשבת, אסור לדרוך בְּשלוליות בְּשבת, אסור להוסיף מים לְזרי פרחים בְּשבת, אסור לחמם מרק בְּשבת, אסור לדרוך על הדשא בְּשבת, ואם יתוש מנסה לָעקוץ אותך? אסור לְהפריע לו, שלא תהרוג אותו בְּטעות, בְּשבת. אסור להשתמש בְּמטרייה בְּשבת, אסור להציל חיים של גויים בְּשבת. אסור לָעשות שום דבר בְּשבת. ורק ככה, על פי ההלכה הרבנית, נצליח לְהרשים ולשמח את אלוהים, בְּשבת.

 

 

זה מביא אותנו לְמצב, בו בְּמקום לנוח ולנפוש, אנחנו מתישים את עצמנו בְּהתעסקות תמידית בְּמה אסור לנו לעשות. ובְּניסיונות למצוא דרכים לעקוף את האיסורים; שאותם בעצם אנחנו המצאנו. אין חדש תחת השמש, וכבר לפני אלפיים שנה, ישוע היה צריך להתמודד עם הלך הרוח הזה בדיוק. רבני הפרושים, שכלכך פחדו לְהפר את השבת, מצאו את עצמם ממציאים אינספור חוקים, הלכות ואיסורים, שאותם הציבו כגדר, מסביב לָשבת.   

דוגמא אחת לכך, מופיעה בָּבשורה ע”פ מרקוס פרק ב’. שם מתואר: “בְּשַׁבָּת עָבַר בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה, וְתַלְמִידָיו הֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ לוֹ הַפְּרוּשִׁים: “רְאֵה, מַדּוּעַ הֵם עוֹשִׂים בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ? הֵשִׁיב לָהֶם: “הַאִם מֵעוֹדְכֶם לֹא קְרָאתֶם, מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמַחְסוֹר וּבְרָעָב, הוּא וַאֲנָשָׁיו? הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים, בִּימֵי אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, אֲשֶׁר אֵינוֹ מֻתָּר לַאֲכִילָה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים, וְנָתַן גַּם לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.” הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם, וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת. לָכֵן, בֶּן-הָאָדָם אָדוֹן גַּם לַשַּׁבָּת.” הוּא נִכְנַס שׁוּב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הָיָה שָׁם אִישׁ שֶׁיָּדוֹ יְבֵשָׁה, וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בְּיֵשׁוּעַ, לִרְאוֹת אִם יְרַפֵּא אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ. אָמַר אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ יְבֵשָׁה: “עֲמֹד בָּאֶמְצַע” פָּנָה אֲלֵיהֶם וְשָׁאַל: “הַאִם מֻתָּר לְהֵיטִיב בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲשׂוֹת רָעָה? לְהַצִּיל נֶפֶשׁ אוֹ לַהֲרֹג?” אַךְ הֵם שָׁתְקוּ. הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם, וְאָמַר לָאִישׁ: “הוֹשֵׁט אֶת הַיָּד!” הוּא הוֹשִׁיט אוֹתָהּ וְיָדוֹ שָׁבָה לְאֵיתָנָהּ.” (בשורת מרקוס ב:23-ג:5)

 

 

 

התשובה של ישוע מפתיעה. הוא מצטט משמואל א’ כ”א. ישוע מבקש מאיתנו לבחון, איך דוד המלך הבין את מצוות התורה. דוד ראה את ההגבלות אותן יצרה התורה כְּגמישות. הוא הבין שלא נבראנו למען התורה, אלא שהתורה, מהווה ברכה בכך שהיא נבראה עבורנו, על מנת לברך ולשרת אותנו; בני האדם. כך גם השבת. אלוהים לא ברא את בני האדם, על מנת להיות עבדים הכפופים לְכל מיני הלכות שבת. אלא, קידש את השבת על מנת לְברך, ולהעניק אותה לנו, בני האדם.

לְעומת דוד, חישבו על הלחץ הנפשי העצום, שיש על האדם המנסה לשמור את השבת; תחת מסורות ההלכה הרבנית. הפחד שמה ישגה או יפספס משהו. וזאת בדיוק הסיבה, מדוע הקטע מסתיים בָּתיאור כי ישוע: “הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם.” (מרקוס ג:5) הרבנים, פספסו לָחלוטין את ליבו של אלוהים. ובשמו של אלוהים, גרמו לְלחץ, לְפחד ולְמעמסה על בני העם. ישוע, בא לשחרר אותנו מכבליה של הדת.

 

 

מבחינתו של ישוע, השבת היתה משהו הרבה יותר עמוק מאיסורים והלכות. היא נועדה לברך את בני האדם, כך שנוכל לתת לָגוף ולָנפש שלנו את האפשרות לנפוש, לחגוג את ההספק, היצירה והעשייה שלנו, ולהשתקם מחדש. את הלימוד הזה הוא גם בחר להדגים בְּמעשים, בעודו משקם ומרפא את האיש המצורע, בְּמהלך השבת. זאת הייתה כוונתו של ישוע עבורנו, כשלימד כי “הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת.” (מרקוס ב:27)

כשלימד שהשבת נֶעשתה למעננו, ולא אנחנו אלה שנבראנו למענה של השבת, ישוע בעצם הציע תפיסה הפוכה מזו של הדת. השבת, וכל מצוות התורה, הם מתנה לָאדם במטרה לברך אותנו. ולא עונש ומעמסה, על מנת לְהתיש ולכבול אותנו.

 

 

ישוע לימד כבר אז, את מה שכְּבני אדם, רק היום אנחנו מתחילים לְהבין. עיקרון שמופיע כבר בְּספר בראשית: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ”. (בראשית א:כ”ו) נבראנו עם הדחף לְעשייה ולְיצירה. ולכן לעבוד נותן לנו סיפוק. כשאנחנו לא עובדים, אנחנו מרגישים חסרי ערך, הזהות שלנו חווה משבר, אנחנו משתעממים ושוקעים בְּדיכאון.

ראו את דבריה של פרופסור אורלי צדוק, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל-אביב: “ישנה תופעה ידועה: אנשים מבוגרים שיוצאים לְפנסיה, או מפחיתים עבודה- קורסים נפשית…לְצערי, זה קרה לְסבא שלי…הוא לא שָמַח לצאת לְפנסיה, וזמן קצר אחרי הפרישה, חלה ונפטר. העבודה הייתה הוא, והוא היה העבודה, ובלעדיה- הוא לא היה מסוגל לְהמשיך.”

כשאנחנו עושים, בונים ויוצרים: אנחנו מקבלים הרגשת סיפוק. לא במקרה, עבודה שאנחנו נהנים ממנה, נותנת לנו משמעות אדירה לָחיים. הנפש שלנו משתוקקת לְייצר ולעשות. זה טבעי, הרי נבראנו בְּצלמו של אלוהים. אבל כשהזהות שלנו מבוססת בְּמָה שאנחנו עושים, בְּמיוחד בְּימנו, זה גם מעייף. זה מעייף נפשית, לְנסות ולְהשקיט את נפשנו, על ידי לוחות זמנים עמוסים. אנחנו עמלים, אבל הנפש שלנו לא שובעת. מנסים לָעצור, אבל הנפש שלנו לא מוצאת מנוחה. מחשבה רודפת מחשבה, צריך לָעשות, צריך לְהספיק, צריך לְהתקדם.

השבת, היא הזדמנות נפלאה, אחת לְשבוע, לָעצור ולְהביט אחורנית על מה שהספקנו, על מה שיצרנו. לָחגוג ולְהתענג, על ההישגים הגָשמיים שהשלמנו.

 

 

יש קשר ישיר בין מה שאנחנו עושים, לְמי שאנחנו. או במילים אחרות, בין מה שאנחנו עושים; לָזהות שלנו. כבני האדם, אנחנו בונים את הזהות שלנו סביב מה שאנחנו עושים; המעמד שלנו והעיסוק שלנו. לא בְּמקרה הרי, זה גם מה שמופיע לנו על כרטיסי הביקור, כי הזהות שלנו שם. אבל כרטיסי הביקור שלנו, לעולם לא יוכלו לְספק את הצרכים הנפשיים העמוקים שלנו.

רבים נופלים בְּדיוק בָּפח הזה. מבלים את חייהם בְּניסיון להגיע אל “הפסגה”, רק כדי לְגלות שאין בה כלום.
לא במקרה, אנחנו שומעים כל שני וחמישי, על עשירים מצליחים ומפורסמים, שלפתע מוצאים את עצמם מתמודדים עם דכאון, מתדרדרים לסמים ולָטיפה המרה, מפרקים משפחות, ואפילו מתאבדים.

היום מעריצים אותם. אבל מחר, כשהם יאבדו מיופיָים, מהר מאוד ישכחו מכישרונם ויעברו לָכוכב הבא.

כשאנחנו בונים את הזהות שלנו בְּדברים זמניים ובלתי יציבים, גם הזהות שלנו, הנפש שלנו, הופכים לְבלתי יציבים וזמניים.

 

 

שימו לב מה עוד הוסיף ישוע, כשהכריז על עצמו: “בֶּן-הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת”.
מחפשים מנוחת שבת לָנפש שלכם? סיפוק? ערך עצמי?
עבודה יצירה ועשייה, מספקות אותנו ובונות את הזהות שלנו, אך ורק באופן חלקי וזמני. הערך העצמי שלנו, הנפש שלנו, לעולם לא יגיעו לידי סיפוק ומנוחה מושלמים, בְּכוחות עצמנו ומעצם פועלנו.

כְּשהמשיח הכריז: ‘אני אדון השבת’, הוא בְּעצם אמר: אני זה שאחראי על השבת האמיתית, אליה אתם כלכך כמהים. אותן עשרים וארבע שעות אחת לְשבוע, הן לא הדבר האמיתי. הן רק צל, סמל, טעימה.
השבת האמיתית? היא בי. המנוחה? היא בְּפועלי.

“בּוֹאוּ אֵלַי, כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים, וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי, וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי, וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים, וְקַל מַשָּׂאִי.” (מתי י”א:28-30)

בואו אליו. הוא זה שיכניס אתכם לְמנוחת השבת. הוא זה שמסוגל לְהעניק לָנפש שלכם, משמעות נצחית.

 

 

לָכן, אין ספק ששורש העניין פה הוא הנפש האנושית. יש קשר חזק בין הגוף הפיזי שלנו, לבין הרוח והנפש שלנו. מנוחה פיזית לבדה לא מספיקה. כמה פעמים יצאנו לְחופשה, רק כדי לחזור ממנה יותר מותשים ממה שיצאנו? מדוע? כי נפשית, בָּראש שלנו, היינו מוטרדים מאינספור דאגות. אם הנפש שלנו לא בְּמנוחה, אז אין לנו מנוחה.

ואת המשימה הגדולה בְּיותר, שמכבידה יותר מכל על נפשנו, אנחנו לא מסוגלים לְהשלים בְּעצמנו. בְּעוד אלוהים יכול להגיד על בריאתו שהיא טובה, “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד” (בראשית א:ל”א). אנחנו לא יכולים לומר “טוב מאוד”, על הרבה דברים בְּחיינו. המשימה החשובה בְּיותר; ההתרצות שלנו מול אלוהים מושלם; לא יכולה לְהיעשות בְּצורה שהיא פחות ממושלמת. אך כְּבני אדם לא מושלמים; החיים שלנו לא מושלמים. לכן, אנחנו לא יכולים לְהציג את המעשים שלנו לְאלוהים, בְּתור זבח ומנחה מושלמים.

אבל את מה שאנחנו לא מסוגלים, אלוהים מסוגל. וכאן נכנסת לְפעולה אהבתו של אלוהים. אשר הפגין את החסד שלו, בכך שהתגלה אלינו בְּדמותו של המשיח המושלם, אשר חי חיי טהרה מושלמים. סבל את הסבל שמגיע לנו. ולבסוף, העניק את עצמו בתור קורבן. וכשהיה על הצלב, רגע לפני מותו, “אָמַר יֵשׁוּעַ: “נִשְׁלַם”. (יוחנן י”ט:30).

 

 

ישוע השלים את מה שאנחנו לא הצלחנו לְהשלים. הוא חי את החיים המושלמים, שכל אחד מאיתנו שואף לְחיות. ומת את המוות הנוראי, שלכל אחד מאיתנו מגיע לסבול.

ישוע השלים בְּצורה מושלמת, את המשימה השלמה והחשובה מכל, עבורנו. המשיח הוא הזבח והמנחה המושלמת לְאלוהים. ולכן, אנחנו אלו שעכשיו יכולים לָנוח. לָנוח בָּמשיח, ובָּפועל, שהשלים עבורנו.

כל מה שנותר לנו, זה לקבל בְּאמונה את מה שעשה, כְּדבריה של הברית החדשה: “נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה” (עברים ד:11).

 

 

על פי האגרת אל העברים, פרק ד’, השבת היא ביטוי של חופש, חירות ומנוחה, הבאים לידי ביטוי בָּנפש. מנוחה אמיתית, היא כאשר בתוך תוכנו, אנחנו נחים מלנסות ולְהצדיק את עצמנו; מול אחרים, מול עצמנו ומול אלוהים. אם אתה יודע שנושעת על ידי מה שהמשיח עשה עבורך, וזה לא תלוי בָּניסיונות הכושלים שלך, לְהרשים את אלוהים על ידי מנהגים וטקסים אנושיים, אז אתה באמת יכול לנוח. ואם תנסה בְּעצמך להרשים את אלוהים? לעולם לא תעצור, לעולם לא תסיים, לעולם לא תנוח.

אבל מי שנמצא בָּמשיח, כבר ניצח. כבר זכה בְּמנוחת השבת הנצחית, בְּישוע.

 

 

לְסיכום, השבת מנציחה את בריאתו של אלוהים, את היצירתיות של אלוהים, ואת גאולתו של אלוהים.
האלוהים, אשר הוציא את עמנו מעבדות פיזית בְּמצרים, מעניק לכולנו גאולה רוחנית, בָּמשיח. מנוחה בְּפועלו של המשיח. אשר עכשיו זמינה לא רק לְישראל, אלא לְכלל בריאתו של אלוהים.
ויום אחד, כפי שישעיהו מנבא, מנוחת השבת תוגשם ותושלם גם בְּצורתה הגָשמית, כאשר הבריאה תשוב לְמצבה המקורי.

אולי גם יעניין אותך: