מקורו של מנהג החֶנָה (חינה)
באתר כיפה הועלתה השאלה הבאה:[1]
"שאלתי היא בנוגע לטקס החינה. מה מקורו ביהדות (אם בכלל)? שמעתי שמנהג ישראל – דין הוא."
הרב יוסף אלנקווה נדרש לעניין וענה באופן נחרץ:
"מנהג זה כמו מנהגים רבים הוא קדוש וטהור, ויסודו בקודש וטעמו הלכתי והוא מנהג קדום ביותר. מי שהשמיע לך מה שהשמיע כתב לך דברים בטלים ומכוערים ואן בהם לחלוחית של אמת רק עם ארציות."
לאחר מכן ממשיך הרב ומסביר בפירוט רב את סיבותיו של הטקס, את חשיבותו ואת יופיו.
מתשובתו עולות שלוש מסקנות מהותיות:
- א. אין עוררין על-כך שטקס החינה אינו מוזכר במקרא ולו גם ברמז.
- ב. טקס החינה הוא מנהג קדוש, טעמו הלכתי והוא קדום ביותר.
- ג. אין בפי הרב תשובה עניינית וברורה לגבי מקורו של המנהג.
כיוון שאין מקורו של טקס החינה במקרא, ברור כי המנהג (כדרכם של רוב המנהגים בעולם) נלמד ממקור זר והותאם לצרכי היהודים שאימצוהו. מאחר והרב אלנקווה הותיר אותנו ללא מענה למקורו האמתי של הטקס, נבקש לחפש זאת בעצמנו, בהתבסס על מחקרים אקדמיים ולא בהישען על סברות כרס.
ראשית, מעניין כי טקס החינה נפוץ היה רק בקרב יהודים שחיו בארצות מוסלמיות, כמו מרוקו, הודו ותימן (ולא באשכנז).[2] האם זהו צירוף מקרים, או רמז לפתרון התעלומה? מסתבר אפוא, כי היהודים שחיו בארצות האסלאם, אימצו את המנהג משכניהם הגויים. החינה (בערבית: "חנא"[3]) היתה מופקת מצמח בשם "כאפור" (או: "כופר לבן"), הידוע מזה אלפי שנים כצמח בושם בעל תכונות רפואיות. המוסלמים אף ייחסו לו סגולות של קדושה.[4] ככל הנראה, חדר מנהג החינה ליהדות ההלכה בהשפעת התרבות הערבית שסבבה את היהודים שחיו בארצות האסלאם.[5]
שנית, שימו לב כיצד מתאר הרב אלנקווה את טקס החינה "היהודי":
…משלחים כלה מהבית לבית בעלה משלחים בשמחה וגיל, שיהא לך לסימן טוב ברכה והצלחה, ולכן היו עורכים לילה לפני החתונה שמחה וברכה ומזל. עם מאכלים מיוחדים ועוגות מיוחדות… היו נשים לוקחות את האישה הטובלת בלילה לפני חתונתה למקווה, ברחובה של עיר עם שירה וזימרה, בתופים ובמחולות.[6]
ועתה שימו לב לתיאור החינה המקורית שחגגו המוסלמים:
בחברות מוסלמיות מסוימות נוהגים לקיים כמה ערבי שמחה הכוללים שירים וריקודים לפני החתונה, בחוג המשפחה הקרובה…[7] מאוחר יותר, יוצאים קרובי החתן לאור לפידים, בשירה ובריקודים לבית הכלה, ובידיהם נושאים מגש או מגשים אחדים עמוסים בחינה ובנרות דולקים… הזקנות סבורות שהחינה טובה לגוף ומביאה בריאות ומזל טוב.[8]
השוואת שני התיאורים מראה באופן ברור כי יהודי ארצות האסלאם העתיקו, כמעט אחד לאחד, את מנהגי טקס החינה משכניהם הערביים ואימצו אותם בחום.[9]
באסלאם, עיד אל-פיטר (בערבית: عيد الفطر, בתעתיק מדויק: "עיד אלפטר" – "חג שבירת הצום", מכונה גם العيد الصغير, "החג הקטן") הוא החג המציין את סיומו של חודש הרמדאן, חודש הצום המוסלמי, והוא מצוין בשני הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי בלוח המוסלמי. ציון החג מתבצע על ידי, בין היתר, קישוטי החינה.
שלישית, הבה נראה האם קיים קשר בין מנהג החינה המקורי לבין אמונות טפלות:
- א. המוסלמים האמינו כי מריחת החינה על היד מביאה מזל טוב לבני הזוג ומגרשת רוחות רעות המאיימות לפגוע בהם ולהפריע להם להקים את ביתם.[10]
- ב. טקס החינה נעשה מתוך אמונה לסגולה לפוריות הכלה ועל-מנת לבטל קללות וכישופים רעים.[11]
- ג. כדי להגן על החתן והכלה פגיעות פיזיות ונפשיות מצד שדים, רוחות רעות ועין הרע, נהגו המוסלמים במרכז אסיה, בצפון אפריקה המוסלמית ובתימן להשתמש בסגולות שונות שאחת מהן כללה טקס של מריחת ידי הכלה בחינה ("חנא").[12]
- ד. טקס החינה בבגדאד נועד כדי להרתיע מזיקים רוחניים: צבעה של החינה אמור היה לגרש את הרוחות הרעות והשדים המאיימים על החתן והכלה.[13]
לסיכום, חבל שבתשובתו, לא השכיל הרב אלנקווה להודות כי מקורותיו של טקס החינה אכן נעוצים במסורות לא-יהודיות שרווחו בקרב הערביים בארצות האסלאם ואומצו על-ידי היהודים שחיו בקרבם ישירות אל תוך תורתם שבעל-פה. כמו-כן, אין ספק כי תכליתו של הטקס היתה למנוע השפעות של עין רעה, קללות, כישופים ושדים, תוך מחשבה כי החינה תביא למזל טוב ולסגולה של הגנה ושמירה על החתן והכלה מפני אותם המזיקים הרוחניים.
[1] בלינק: https://www.kipa.co.il/שאל-את-הרב/טקס-חינה-2/
[2] דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות, בהוצאת: מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006, עמ' 115.
[3] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, בהוצאת: משכל (ידיעות ספרים), 2012, עמ' 233.
[4] דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, שם, עמ' 122-123.
[5] שרון שלום, שם, עמ' 234.
[6] באתר "כיפה".
[7] דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, שם, עמ' 122.
[8] מנעם חדאד, אמונות, מנהגים וטקסים הקשורים בנישואין בפקיעין, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, חוברת, 32, 1984, עמ' 9-75.
[9] ראו ראיות חותכות לכך, למשל אצל: נעם סטילמן, סמיוטיקה ופואטיקה בחתונה היהודית במרוקו, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 100, חלוצי המחקר, תשס"ד, עמ' 177-179; אורי שרביט, המסורות המוסיקאליות שבעל-פה בקרב קהילות ישראל: דרכי בדיקה וכיווני מחקר, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 31, 1987, עמ' 132-153.
[10] שרון שלום, שם, עמ' 234.
[11] אריאל פורטוגז, בעקבות החתונה היהודית המסורתית במרוקו, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת, 100, חלוצי המחקר, קיץ תשס"ד, עמ' 180-186.
[12] רחל שרעבי, תמורות בטקס מעבר מגדרי: טקס החנא של הכלה בתימן ובישראל, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך כד/כה, תשס"ו-תשס"ז, עמ' 267-302.
[13] תמר אלכסנדר, מהבט פולקלוריסטי (ביקורת ספרים לספרו של יצחק אבישור, "חתונה היהודית בבגדאד ובנותיה", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 500, 48 שנה לגירוש היהודים מספרד – תפוצות הספרדים: קהילות, אישים, פעלים, תשנ"א, עמ' 135-142.