ניפוץ מיתוסים מן הברית החדשה

מטרת מאמר זה תהיה לעבור בקצרה על כמה מיתוסים גדולים בנוגע לברית החדשה ולבחון את אמיתותם בקונטקסט של כתבי הברית החדשה (נתעכב ביתר פירוט על הרביעי שבהם):תאריך לידתו של המשיח, נזירות ופרישה מן הציבור, יחסו של שאול השליח לבשורת השליחים, ויחסם של כתבי הברית החדשה לנשים.

תאריך לידתו של ישוע

למרות שידוע כי העולם הנוצרי חוגג את לידתו ב- 25 לדצמבר, אין לתאריך זה ולו רמז דק בכתבי הברית החדשה. משערים כי כאשר הפכה הנצרות לדת האימפריה הרומית, הדביקו כוהני הדת (שעל-אף “התנצרותם”, נותרו פגאניים במהותם) את תאריך זה להולדתו של ישוע. התאריך היה מוכר וקדוש להם מכיוון שבו בדיוק נחגגו גם ימי הולדתם שלATTIS – אל רומי-פגאני; DIONYSUS – אל יווני; OSIRIS – אל מצרי עתיק; RA – אל השמש המצרי; וְגם MITHRA– אל פרסי עתיק אשר פולחנו אומץ ע”י הרומאים.1 בנוסף לתאריך הפגאני, לקחו כוהני הדת של האימפריה אין ספור מנהגים פגאניים אחרים והדביקו אותם לדת הנוצרית (כמו למשל: פולחן הבתולה2 ופולחן אישתר3, אשר אין להם דבר עם כתבי הברית החדשה).

כאמור, אין בכתבי הבשורות אפילו רמז לכך שתאריך לידתו של ישוע היה ה- 25 בדצמבר. נהפוך הוא, בבשורת לוקס, בפרק המתאר את לידת ישוע, מופיעים הפסוקים הבאים: “ויעל גם יוסף מן הגליל, מעיר נצרת, אל יהודה לעיר דוד הנקראה בית לחם, כי היה מבית דוד וממשפחתו, להתפקד עם מרים המאורסת לו והיא הרה. ויהי בהיותם שם, וימלאו ימיה ללדת. ותלד את בנה הבכור ותחתלהו ותשכיבהו באבוס, כי לא היה להם מקום במלון. ורועים היו בארץ ההיא, לנים בשדה ושומרים את משמרת הלילה בעדרם” (לוקס ב, 4-8). ע”פ הפסוק האחרון, המגלה לנו כי הרועים לנו בשדה ושמרו על עדרם, סביר להניח כי הלידה לא התרחשה בתקופה קרה וחורפית כסוף דצמבר.

ואמנם, לפי מדרש יהודי עתיק, נולד ישוע דווקא בחג הסוכות. לפי אותו מדרש, בעידודם של הרבנים – מנהיגי הדת היהודים, פונה שמעון-כיפא אל הגויים ומוסר להם כמה מצוות בשמו של ישוע. וכך אומר כיפא לגויים: “והנה הוא מצווה עליכם שלא תחוגו את חג המצות, אך תחוגו את יום מיתתו. ובמקום חג שבועות תחוגו ארבעים יום משנסקל ועל לרקיע אח”כ. ובמקום חג הסוכות, תחוגו יום לידתו וביום השמיני ללידתו תחוגו היום אשר נמול בו”.4

נזירות ופרישה מן הציבור

ידועה מאוד היא תופעת המנזרים והנזירים בדת הנוצרית. אך מעניין כיצד מתייחסים כתבי הברית החדשה לתופעה זו. נזירות מופיעה במקרא בספר במדבר פרק ו’, תחת השם “תורת הנזיר”. שם נמנים 3 איסורים (או מצוות) לנזיר:

  1. לא לבוא במגע עם ענבים, על כל מוצריהם כאשר הדגש הוא על יין;
  2. לגדל שער פרוע ולא להתגלח כלל;
  3. לא לבוא במגע עם המת.

חשוב לציין כי ע”פ המקרא, לנדר הנזירות יש התחלה וסוף ברורים ביותר ועל-כן הנזירות מוקצבת בזמן. כדי לצאת מתקופת הנזירות, על הנזיר לעבור טקס שגם הוא מפורט בפרק ו’ של ספר במדבר. זו תורת הנזיר לפי התורה, והמקרא מזכיר כמה נזירים, כגון: שמשון (שופטים י”ג, 5, 7) ושמואל הנביא (שמואל א, פרק א’, 11). כמובן שבשני המקרים האלה אין זכר לצורת הנזירות שאנו מכירים מן הדת הנוצרית כיוון שגם שמשון וגם שמואל נשאו נשים והולידו ילדים.5

הבה נראה כיצד אם-כן מתארים כתבי הברית החדשה את הנזירות וכיצד הם מתייחסים אל הסגפנות ואל הפרישה מן הציבור. ובכן, בספר מעשי השליחים, פרק י”ח, מסופר על יהודי בשם עקילס אשר גילח “את ראשו בקנכראה, כי נדר עליו” (פס’ 18). ובפרק כ”א אנו קוראים על ארבעה יהודים אשר היה עליהם נדר הנזירות וכאשר באה העת לסיום תקופת נזירותם, הם מגלחים את ראשיהם.6 אח”כ ליווה אותם שאול, “ויטהר איתם. וממחרת בא אל המקדש ויגד כי מלאו ימי טהרתם עד כי הקריב קורבן כל אחד מהם” (פס’ 26).7

שני המקרים אפוא, מספקים דוגמא לכך שטקסי הנזירות אשר עליהם מדווחת הברית החדשה נערכו ע”י תלמידיו של ישוע ממש לפי צו התורה. דבריו הנצחיים של משיחם לבטח לא חדלו מלהדהד בראשם: “אל תחשבו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי-אם למלאת. כי אמן אומר אני לכם: עד כי יעברו השמים והארץ, לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר יעשה הכל. לכן, מי אשר יפר אחת מן המצוות הקטנות האלה וכן ילמד את בני האדם, קטוֹן יקרא במלכות השמים. ואשר יעשה וילמד אותן, הוא גדול יקרא במלכות השמים” (מתי ה’, 17-19).

כאשר הוא מודע היטב להנחיותיו של ישוע, מרכיב עבורנו שאול השליח את תעודת הזהות שלו: “איש יהודי אנוכי, נולד בטרסוס אשר בקיליקיא ומגודל בעיר הזאת לרגלי גמליאל ומלומד לפי דקדוקי תורת אבותינו ואהיה מקנא לאלהים כמוכם כולכם היום, וארדוף את הדרך הזאת עד מוות”;8 “ואהיה הולך וחזק בדת היהודית על רבים מבני גילי בעמי, בקנאתי הגדולה לקבלות אבותיי”.9 ואמנם, היהודים ששהו במחיצתו של שאול והכירו אותו העידו עליו כי הוא “מתהלך בחוקות התורה”.10

בהמשך לכך, חשוב לציין כי ההתייחסויות הרבות של מחברי הברית החדשה לכתבי הקודש כוונו תמיד לתנ”ך,11 והיחס שקיבל המקרא היה כתוצאה מכך כזה של קדושה מרבית. בשניה אל-טימותיוס, פרק ג’, פונה שאול אל תלמידו הצעיר ואומר לו: “ומנעוריך ידעת את כתבי הקודש היכולים להחכימך אל הישועה על-ידי האמונה במשיח ישוע. כיל כל הכתוב נכתב ברוח אלהים, גם מועיל להורות ולהוכיח וליישר ולייסר בצדק” (פס’ 15-16). מזווית אחרת, מזכיר לנו גם שמעון-כיפא כי “כל נבואת המקרא איננה תלויה בפתרון אדם מלבו. כי מעולם לא יצאה נבואה ברצון האדם, כי-אם ברוח הקודש אשר נשאם דברו אנשי אלהים הקדושים” (השניה לפטרוס, א’, 20-21).

ומה באשר למנזרים ולסגפנות הנפוצים כל-כך בעולם הנוצרי? ובכן, לא רק שאין להתנהגות זו כל זכר בספרי הברית החדשה, אלא שדווקא הפרישות מן הקהילה וההינזרות מנישואין (ומדברים אחרים שאין בהם חטא, כגון: שתיית ייו ואכילת בשר) הן המקבלות גינוי תקיף מאת תלמידיו של ישוע. במילים אחרות, מחברי הברית החדשה מזהירים אותנו פן נפרש לא נכונה את דבריהם ונפרוש מן הציבור לטובת הסגפנות. הנה כמה דוגמאות לכך: מחבר האיגרת אל-העבריםכותב: “אל נעזוב את קהילותינו כמנהג קצת אנשים, כי אם נוכיח איש את רעהו” (פרק י’, פס’ 25). יהודה, אחי המשיח, אף מזהיר אותנו כי “באחרית הימים יבואו לצים ההולכים אחרי תאוות רשעתם. אלה הם הפורשים מן הציבור, אנשים נפשיים ורוח אין בהם” (איגרת יהודה א’, 18-19).

ישוע בעצמו קרא אל תלמידיו וציווה עליהם שלא להסתתר ולהתבודד במקום מרוחק ומסוגר: “אתם אור העולם. עיר יושבת על ההר לא תוכל להסתתר. גם אין מדליקים נר ושמים אותו תחת האיפה, כי-אם על המנורה ויאר לכל אנשי הבית. כן יאר אורכם לפני בני האדם, למען יראו מעשיכם הטובים ושבחו את אביכם שבשמים” (מתי ה’, 14-16). נכון כי כתבי הברית החדשה חוזרים ומזהירים את המאמינים שלא לקחת חלק בחטאי העולם הזה לרבות פיתויו ותאוותיו, אך כפי שראינו, אינם מעודדים אותם בשום אופן לצאת מן העולם או לברוח ממנו.12 מספיקה אפילו קריאה לא-מעמיקה של ספר מעשי השליחים, על-מנת להבין עד כמה חשובים היו חיי הקהילה והמעורבות הציבורית עבור המאמינים בבשורה.

יחסו של שאול השליח13 לבשורת השליחים

בחקר כתבי הברית החדשה רווחת דעה הגורסת כי קיים הבדל גדול בין תורתו של ישוע (כפי שהיא מוצגת בבשורות) לבין תורתו של שאול הטרסי. לכן יש הטוענים כי אם עד הופעתו של שאול לא היתה הנצרות אלא זרם אחד ביהדות בית שני, הרי שהיה זה שאול שלקח את המסר ואת הכוונת הבשורות ושינה אותם לגמרי בכך שהקים דת חדשה המתאימה לגויים כולם.14 לעניות דעתי, שבים כתבי הברית החדשה ומוכיחים כי לדעה זו אין כל בסיס להישען עליו. להלן ארבעה טיעונים המחזקים את דעתי:

ראשית, יש לקחת בחשבון כי רוב החוקרים של התקופה מסכימים כי איגרותיו של שאול נכתבו לפני בשורות השליחים. אך כפי שנראה בהמשך, מלאות איגרות אלו בהתייחסויות ישירות ועקיפות למסריו של ישוע, כפי שהם באים לידי ביטוי בארבע הבשורות. דבר זה מעיד אפוא על-כך ששאול כנראה הכיר את הבשורות עוד בשלבים בהם הן עברו בעל-פה והוא אף הושפע מהן רבות.

שנית, שאול השליח מדגיש עד כמה חשוב היה לו לשמור על בשורת האדון מפני תורות זרות. באיגרת הראשונה אל-קורינתיים, פרק ט”ו, מגלה שאול פרט מעניין כאשר הוא אומר בפסוק הראשון כי את הבשורה אשר הוא מבשר, הוא בעצמו קיבל. שאול מדגיש פרט זה כאשר הוא חוזר על-כך שנית בפסוק 3 של אותו פרק. גם מן האיגרת אל-הגלטיים, פרק א’, ניתן ללמוד עד כמה חשוב היה לו לשאול להיצמד לבשורת המשיח (פס’ 6-10).

בפסוקים 18-19 מוסיף שאול ומספר על פגישתו עם כיפא ויעקב שלוש שנים לאחר שקבל את האמונה ללבו (יש להניח כי בפגישתם הם לא שוחחו על מזג האוויר, כי-אם על מהות הבשורה). בפרק ב’ של אותה איגרת שאול מדווח כי מקץ 14 שנה הוא שב ועלה לירושלים ושם נפגש בשנית עם עמודי האמונה – כיפא ויעקב. הפעם נכח גם יוחנן השליח בפגישה. למען האמת, היתה זו פגישה בעלת חשיבות מכרעת, כדברי שאול: “ואעלה שמה על-פי מחזה ואשים לפניהם את הבשורה אשר קראתי בגויים. ובייחוד שמתי לפני החשובים שבהם, פן תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ או רצתי” (פס’ 2). מדהים! לאחר 14 שנות בישור, עדיין היה חשוב לשאול לעלות לירושלים ולבדוק עם 3 עמודי האמונה האם נכונה הבשורה שהפיץ בגויים.

מכאן ברור שהאיש היה ממש קנאי לבשורה. ואמנם, מאמציו לא היו לריק ובפסוק 6 אנו קוראים את מסקנתו מן הפגישה: “לי לא הוסיפו החשובים [כיפא, יעקב ויוחנן] מאומה”. רוצה לומר, הבשורה שהטיף בגויים תאמה בדיוק את בשורת השליחים.

ואם לא די בכך, בהמשך פרק ב’ לא מהסס שאול להתעמת עם כיפא ולהוכיח אותו על התנהגותו, שעמדה בניגוד לרוח הבשורה (פס’ 11-14). האם שמעון-כיפא נטר לו טינה על כך? לא ולא! באיגרת השניה לפטרוס, כותב כיפא: “ואת אורך רוח אדונינו תחשבו לתשועה כאשר גם אחינו האהוב פולוס (שאול) כתב אליכם כפי החכמה הנתונה לו. וכן בכל איגרותיו, בדברו שם על אלה, ובהן יש דברים קשים להבנה והנבערים והפתאים יהפכו אותם כאשר גם יעשו לכתבים האחרים לאובדן נפשם” (פרק ג, 15-16). שוב מקבל שאול אִשרור למסר שהטיף.

שלישית, בכמה מאיגרותיו מצטט שאול מדבריו של ישוע, כפי שהם משתקפים בארבע הבשורות – דבר שכאמור, מוסיף ומעיד עד כמה היה השליח מחובר לבשורת האמת שבישרו תלמידיו של ישוע. למעשה, איגרותיו של שאול בשום אופן אינן מהוות אנטיתזה למסר אשר בבשורות ואין היחסים בין השניים מתאפיינים באמביוולנטיות כי-אם ביחסי גומלין וסינתזה. איגרותיו של שאול ספוגות אפוא במסרי הבשורה והנה מספר דוגמאות קצרות לכך:

(א) באיגרת אל-הרומיים, פרק א’, פותח שאול ואומר כי בשורת המשיח “גבורת אלהים היא לתשועת כל המאמין, ליהודי בראשונה וכן גם ליווני” (פס’ 16. וכן בפרק ב’, 9).15

(ב) באל-הרומיים, פרק ב’, נאמר ע”י שאול: “לכן אין לך התנצלות, אתה בן-אדם, הדן תהיה מי שתהיה, כי במה שתדין את חברך תחייב את נפשך, באשר אתה הדן תעשה כמעשהו” (פס’ 1. ראו גם פרק י”ד, 4, 10, 13; וכן בראשונה לקורינתיים ד’, 5).16

(ג) באל-הרומיים, פרק ח’, אומר שאול השליח “כי מחשבת הבשר היא המוות ומחשבת הרוח היא החיים והשלום” (פס’ 6).17

(ד) באל-הרומיים, פרק י”ב, כותב שאול: “ברכו את רודפיכם, ברכו ואל תקללו” (פס’ 14), “אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה, [כי-אם] דרשו הטוב בעיני כל אדם. אם תוכלו, ככל אשר תמצא ידכם, היו בשלום עם כל אדם. אל תנקמו נקם ידידי, כי-אם תנו מקום לרוגז, כי כתוב: לי נקם ושלם, אמר ה'”. לכן, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו. אל נא יכבשך הרע, כבוש אתה את הרע בטוב” (פס’ 17-21).18

(ה) באל הרומיים, פרק י”ג, אומר שאול “כי האוהב את חברו קיים את התורה” (פס’ 8), כי מצוות ה’ “כלולות הנה במאמר הזה: ואהבת לרעך כמוך” (פס’ 9). ובאיגרת אל-הגלטיים, פרק ה’, הוא חוזר על כך ואומר: “כי כל התורה כלולה במצווה אחת והיא: ואהבת לרעך כמוך” (פס’ 14).19

(ו) באל הרומיים, פרק ט”ו, כותב שאול “כי ישוע המשיח היה למשרת בני המילה למען אמת האלהים, לקיים את ההבטחות אשר לאבות” (פס’ 8. גם באיגרת אל-הפילפיים ב’, פס’ 7, מסביר שאול כי ישוע המשיח “הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם”).20

(ז) בפרק ט”ו פס’ 12, של אותה איגרת, אומר שאול הטרסי (בשם ישעיהו הנביא) כי המשיח ישוע ייצא משושלת בית ישי ובשנייה לטימותיוס, פרק ב’ פס’ 8, מוסיף שאול כי ישוע הוא נצר לזרעו של דוד.21

(ח) בראשונה אל-הקורינתיים, פרק ז’, פס’ 10, כותב שאול בנוגע לעניין הנישואין את הדברים הבאים: “והנה, את הנשואים אנכי מצווה, ולא אנכי כי-אם האדון, אשר לא תפרוש אישה מבעלה”.22

(ט) באל-הקורינתיים י”א, מתאר שאול את סעודת הפסח האחרונה של ישוע, ממש בדומה לדרך בה היא מתוארת בבשורות: “בלילה ההוא, אשר נמסר בו, לקח את הלחם ויברך ויבצע ויאמר: קחו אכלו, זה גופי הנבצע בעדכם, עשו זאת לזיכרוני. וכן גם את הכוס , אחר הסעודה, ויאמר: הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, עשו זאת לזיכרוני בכל עת שתשתו” (פס’ 23-25).23

(י) באותה איגרת, פרק ט”ו, כותב שאול: “ואם יאמר לך איש: איך יקומו המתים ובאי-זה גוף יבואו? אתה הסכל, הן מה שתזרע לא יחיה בלתי אם ימות. ומה שתזרע, אינך זורע את הגוף אשר יהיה, כי-אם גרגר של ערום של חיטה או של אחד הזרעים” (פס’ 35-37).24

(י”א) בשנייה לקורינתיים פרק א’, אומר שאול: “ועתה, הכי נמהר הייתי בעצתי? אם אשר יעצתי, לפי הבשר יעצתי והיה אצלי פעם הן הן ופעם לא לא. אכן, נאמן האלהים, כי דְברנו אליכם לא היה הן ולא” (פס’ 17-18).25

(י”ב) באיגרת אל-הגלטיים פרק א’, כותב שאול: “ועתה, המתרצה אנכי אל בני אדם או אל אלהים? או, המבקש אנכי למצוא חן בעיני בני אדם? כי במוצאי חן בעיני בני אדם, לא אהיה עוד עבד המשיח” (פס’ 10. וראו גם באל-הקולוסים ג’, 22-23).26

(י”ג) באותה איגרת, פרק ה’ 1, מכריז שאול ואומר: “ועתה, עמדו נא בחירות אשר שחרר אותנו המשיח, ואל תשובו להכבש בעול העבדות”.27

(י”ד) באיגרת אל-האפסיים פרק ד’, אומר שאול: “כל דבר ניבול לא יצא מפיכם, כי-אם הטוב והמועיל לבנות לפי הצורך, למען ייתן חן לשומעיו” (פס’ 29).28

(ט”ו) באיגרת אל-הקולוסים פרק ג’, כותב שאול: “ותישאו איש את רעהו, ותסלחו בהיות לכם ריב איש עם אחיו. כאשר המשיח סלח לכם, כן תסלחו גם אתם” (פס’ 13).29

(ט”ז) באותה איגרת, פרק ד’ 3-4, אומר שאול: “התפללו גם בעדנו, כדי שאלהים יפתח לנו את שער הדיבור להגיד את רז המשיח שבגללו אף אסיר אנכי. וכדי שאגלה אותו כפי שעלי לדבר”.30

(י”ז) באותה איגרת, פרק ד’, אומר שאול למאמינים: “התמידו בתפילה ושקדו בה בתודה” (פס’ 2. ראו גם באל-הרומייםי”ב, 12; באל-האפסיים ו’, 18; ובאיגרת אל-התסלוניקים ה’, 17).31

(י”ח) בראשונה לטימותיוס פרק ו’, מזהיר שאול וכותב: “אבל המבקשים להתעשר יפלו בניסיון ובמוקשים וברוב תאוות סכלות ומשחיתות המשקיעות את האדם בשחת ובאבדון. כי שורש כל הרעות – אהבת הכסף. ויש אשר ערגו לו ויסורו מן האמונה ויעציבו את נפשם במכאובים רבים” (פס’ 9-10). ובאיגרת אל-העברים, שייתכן ונכתבה אף היא ע”י שאול, נאמר: “ריחקו מאהבת הכסף ושמחו בחלקכם, כי הוא אמר: לא ארפך ולא אעזבך” (פרק י”ג, 5 ).32

(י”ט) בראשונה לטימותיוס, פרק ו’, כותב שאול: “הנני מצווך כנגד האלהים המחיה את כל וכנגד המשיח ישוע אשר העיד ההודאה היפה לפני פונטיוס פילטוס, כי שמור תשמור את המצווה באין שמץ ודופי, עד הופעת המשיח ישוע אדונינו” (פס’ 13-14).33

(כ) בשנייה לטימותיוס, פרק ב’, מזהיר שאול השליח ואומר כי “אם נכחש בו [במשיח], הוא יכחש בנו” (פס’ 12).34

(כ”א) באיגרת אל העברים,35 פרק ב’ 14, נאמר כי המשיח “לבש בשר ודם”.36

(כ”ב) בפרק י”א של אל-העברים, נאמר כי “העולמות נעשו בדבר האלהים” (פס’ 3); ובפרק א’ כתוב כי “האלהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונים אל אבותינו ביד הנביאים, דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד בנו, אשר נתנו ליורש כל וגם עשה בידו את העולמות” (פס’ 1-2).37
כמובן שניתן למצוא דוגמאות נוספות להקבלות בין דבריו של שאול השליח לבין הכתוב בארבע הבשורות (למשל, במעשי השליחים י”ג 25; או: י”ט, 4), אך לעת עתה די להסתפק באלו על-מנת לקבל את הרושם כי שאול הכיר והוקיר את בשורת המשיח, כפי שהיא משתקפת מתוך ארבעת הספרים הפותחים את כתבי הברית החדשה.

רביעית, בנוסף לציטטים מן הבשורות, יש באיגרותיו של שאול הטרסי הרבה מן המשותף עם איגרותיהם של השליחים האחרים (יעקב, שמעון-פטרוס, יהודה ויוחנן) – מה שהמעיד על הסינתזה שהיתה לדבריו לא רק עם ארבע הבשורות, אלא עם כתבי הברית החדשה כולם. הואיל וההקבלות בין איגרותיו של שאול לאיגרותיהם של יתר השליחים כה רבות, הנה י”ג דוגמאות לכך:

באגרת יעקב, פרק ב’, נאמר כי “בעניי העולם הזה בחר האלהים להיות עשירים באמונה” (פס’ 5). בראשונה לקורינתיים, פרק א’, כותב שאול כי “בדלת העולם בחר האל” (פס’ 28).

באיגרת יעקב ב’ 8 נאמר כי המצווה המולכת על כולן היא “ואהבת לרעך כמוך”. באל הרומיים י”ג 9 כותב שאול כי כל המצוות “כלולות הנה במאמר הזה, ואהבת לרעך כמוך”.

בראשונה לפטרוס ב’ 13-14 נאמר: “והכנעו לכל פקודת אדם בגלל האדון, אם למלך כראוי לראש; אם למושלים כראוי לשלוחים מאתו…”. באל הרומיים י”ג 1 נכתב: “כל נפש תכנע לגדולת הרשויות, כי אין רשות כי-אם מאת האלהים…” (ראו גם בטיטוס ב’ 1).

בראשונה לפטרוס ב’ 24 מסביר שמעון כי המשיח נשא את חטאינו על הצלב “כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה”. באל הרומיים ו’ 1-2 שואל שאול: הנמשיך בחטא למען ירבה החסד? ועונה: חלילה! “אנו שמתנו לחטא, איך נמשיך ונחיה בו?”.

באותה איגרת, ג’ 15 נכתב: “והיו נכונים תמיד להשיב דבר בענווה וביראה לכל השואל אתכם את חשבון התוחלת אשר בקרבכם”. באל הקולוסים ד’ 6 נאמר: “דבריכם יהיו נעימים בכל עת וממולחים במלח, למען תדעו להשיב דבר לכל אדם”.

בשנייה לפטרוס א’ 20-21 נאמר כי “כל נבואת המקרא איננה תלויה בפתרון אדם מליבו, כי מעולם לא יצאה נבואה ברצון האדם כי-אם ברוח הקודש”. ובשנייה לטימותיוס ג’ 16 מבהיר שאול לגבי כתבי הקודש “כי כל הכתוב נכתב ברוח הקודש”.

באותה איגרת ב’ 19 נאמר: “…הרי למה שאדם נכנע, לזה הוא משתעבד”. באל הרומיים ו’ 16 נכתב: “האינכם יודעים שכאשר אתם מוסרים את עצמכם כעבדים למישהו כדי לצית לו, עבדים אתם למי שאתם מציתים”.

בפרק ג’ 9 נאמר כי ה’ “לא יפוץ באבוד איש כי-אם בפנות כולם לתשובה”. בראשונה לטימותיוס ב’ 4 אומר שאול כי חפצו של ה’ הוא “שיושעו כל בני האדם ויגיעו להכרת האמת”.

בראשונה ליוחנן ד’ 12 נאמר כי “את האלהים לא ראה איש מעולם”. ובראשונה לטימותיוס ו’ 16 כותב שאול על אלהים כי “איש לא ראהו ולא יוכל לראותו”.

באותה איגרת, פרק ה’ 21, כתוב: “בני, השמרו לכם מן האלילים. אמן”. בראשונה לקורינתיים י’ 14, נאמר: “על-כן חביבי, נוסו מעבודת אלילים”.

באגרת יהודה פסוק 18 נאמר כי “באחרית הימים יבואו לצים ההולכים אחרי תאוות רשעם. אלה הם הפורשים מן הציבור, אנשים נפשיים ורוח אין בהם”.

בשנייה לטימותיוס ג’ 1-4 נאמר “כי באחרית הימים יבאו עתים קשות. כי יהיו האנשים אוהבי עצמם ואהבי בצע ומתהללים וגאים ומגדפים וממרים באבותם וכפויי טובה ולא חסידים. חסרי אהבה ובוגדים ומלשינים וזוללים ואכזרים ושנאי טוב. ומוסרים ופוחזים וגבוהי רוח והולכים אחרי תענוגים יותר מאחרי אלהים”.

בחזון יוחנן א’ 5 נאמר כי המשיח ישוע הוא “העד הנאמן ובכור המתים ועליון למלכי-ארץ, אשר אהב אותנו ובדמו גאלנו מחטאותינו”. בראשונה לקורינתיים ט”ו 20 אומר שאול כי המשיח אשר הוקם מן המתים היה “לראשית הישנים”; ובאל הקולוסים א’ 18 הוא מוסיף ואומר כי המשיח “הוא ראשית ובכור מעם המתים, למען יהיה הראשון בכל”;

בחזון יוחנן מתוארת חתונת המשיח עם קהילת המאמינים: “נשמחה ונגילה ונתנה לו הכבוד, כי באה חתונת השה ואשתו התקדשה. ויינתן לה ללבוש בוץ טהור וצח כי הבוץ הוא צדקות הקדשים. ויאמר אלי: כתוב אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה… (י”ט 7-9); “והרוח והכלה אמרים בוא, והשמע יאמר בוא, והצמא יבוא והחפץ ייקח מים חיים חינם” (כ”ב 17). בשנייה לקורינתיים י”א 2 כותב שאול באותו עניין: “כי ארשתי אתכם לאיש אחד להעמיד אתכם בתולה טהורה לפני המשיח”.

כאמור, ניתן להוסיף לרשימה ייצוגית זו דוגמאות למכביר (למשל, להקבלה בין דבריו של פטרוס במעשי השליחים ב’ 21, לדברי שאול באל-הרומיים י’ 13), אך לעת עתה נסתפק בהקבלות לעיל. מכל מקום, מטרת הדוגמאות המעטות אשר הבאתי כאן לא היתה אלא כדי להמחיש הן את יחסי הגומלין אשר היו לשאול הטרסי הן עם יתר תלמידיו של המשיח, הן עם הידיעה העמוקה אשר היתה לו את בשורתו של המשיח, כפי שזו משתקפת באספקלריית כל ספרי הברית החדשה.

יחסה של הברית החדשה לנשים

כדי לבחון נושא זה, נתמקד בחמישה תחומים:

  1. יחסם של כתבי הברית החדשה לנישואין;
  2. היחס לתלמידות בקרב נשים;
  3. היחס אל מצוות הנשים;
  4. היחס לעדותן של הנשים
  5. היחס אל האישה והאשמה.

יחסה של הברית החדשה לנישואין

מחברי הברית החדשה היו ערים לכך כי קריאה לא-מעמיקה של דבריהם עלולה להביא למסקנה כי הם מגנים את מוסד הנישואין ואת יחסי האישות. לכן הם יצאו מגדרם על-מנת לנפץ רושם מוטעה זה ולהעמיד את הדברים על דיוקם.

בראשונה אל-הקורינתיים מוכיח שאול את קהילת קורינתוס על הזנות שנמצאה בתוכה (פרק ה, 1) וגוער בהם בצורה חריפה כל-כך, עד כי נראה כי הוא היה מעדיף לבטל את הנישואין לגמרי: “ולעניין מה שכתבתם אלי, הנה טוב לאדם שלא ייגע באישה, אך מפני הזנות תהי לכל איש אשתו ויהי לכל אישה בעלה” (פרק ז’, 1-2).

כיוון ששאול הבין כי דבריו עלולים להתפרש לא נכון (וייתכן ואפילו התפרשו כבר בצורה שגויה), הוא מבהיר את כוונתו בפרק ט’: “וזאת התנצלותי כנגד הדנים אותי: האין לנו רשות בידנו לאכול ולשתות? האין רשות בידנו להוליך עמנו אחות [באמונה] לאישה, כמו גם השליחים האחרים וכמו אחֵי האדון וכמו כיפא?” (פס’ 3-5). כאן אנו רואים כי לא די בכך ששאול מפריך את האיסור (לכאורה) להינשא, הוא אף מגלה לנו כי שליחים נוספים, אחיו של ישוע עצמו ואפילו שמעון-כיפא, באו בברית הנישואין.38

בראשונה אל-טימותיוס פרק ד’, נאמר “כי באחרית הימים יהיו אנשים אשר יסורו מן האמונה בפנותם אל הרוחות המטעות ואל תורת השדים. דוברי שקרים בחנופה אשר מצפונם כהה, אוסרים לשאת אישה ומונעים מיני מאכלים אשר בראם האלהים שיאכלום בתודה המאמינים וידעי האמת” (פס’ 1-3). גם מקטע זה ניתן להבין כי היו אנשים אשר הטילו איסור על נשיאת נשים, אך כאמור, הללו מכונים ע”י שאול כדוברי שקרים אשר סרו מן האמונה לעבר הרוחות המטעות ותורת השדים.

מחבר האיגרת אל-העברים (שאול?) מדגיש בפרק י”ג כי “חיי האישות יכובדו אצל הכל ויצועכם אל יחולל, [כי] את הזונים והנואפים ישפוט אלהים” (פס’ 4). ושוב אנו רואים כי המסר שניסו להעביר מחברי הברית החדשה לא יצא כנגד חיי אישות, כי-אם כנגד שימוש לא יאה שלהם (בצורת ניאוף וזנות).

אדרבא, כתבי הברית החדשה עודדו נישואין כאשר הם הפכו זאת לאות ולמופת: “ופקיד העדה צריך להיות איש אשר אין בו דופי, בעל אישה אחת, מושל ברוחו, צנוע ונחמד לבריות, מכניס אורחים ומבין ללמד ולא אוהב יין39 ולא נוח להכות” (הראשונה אל-טימותיוס ג’, 2). על השמשים בכל קהילה להיות “כל אחד בעל אישה אחת ומנהלים בטוב את בניהם ואת בתיהם” (שם, פס’ 12).

אלמנה הרוצה להיבחר לתפקיד בקהילה חייבת להיות מעל “ששים שנה ואשר היתה אשת איש אחד” (שם, פרק ה, 9). שאול, מחבר האיגרת, אף מביע את רצונו “כי הצעירות תהיינה [נשואות] לאיש, ללדת בנים ולהנהיג את בתיהן ולא לתת לאויב תאנה לחרף” (שם, פס’ 14). בסיום פרק ב’ של אותה איגרת מציין שאול כי האישה “תיוושע בלדתה בנים, אם תעמדנה באמונה ובאהבה ובקדושה עם הצניעות” (פס’ 16). לסיכום, אנו רואים כי לא רק שאין ולו רמז לגינוי הנישואין, אלא שמוסד זה מקבל עידוד ומשנה תוקף.

דבר נוסף מעניין העולה מתוך הקטעים האלה שאין להתעלם ממנו, הוא המוטיב החוזר של נשיאת אישה אחת בלבד. כידוע, תקופת בית שני היתה פטריארכאלית ביותר והגברים בדת היהודית הורשו, ע”פ ההלכה, להינשא אפילו למאה נשים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר. סימוכין לכך אנו מוצאים עד לזמנו של הרמב”ם, שכתב בהלכות אישות:40

פרק י”ד, הלכה ד: “נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת”.
פרק י”ד, הלכה ה: “וכמה היא עונתן? לפי מניינן. כיצד: פועל שהיו לו שתי נשים – יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים – נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים”.
פרק י”ד, הלכה ו: “לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש”.

במילים אחרות, למרות שמבחינה הלכתית יכול הגבר לקחת מאה נשים, באו חז”ל וצמצמו זאת “רק” לארבע על-מנת שיהיה לו פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.41 מן הבחינה הזו, כתבי הברית החדשה מקדימים את זמנם באופן דרמטי כאשר הם פוסקים כי הקונסטלציה האידיאלית בנישואין היא איש אחד ואישה אחת, ממש כפי שברא אותם ה’ מבראשית: “על-כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (פרק ב, 24).42

היחס לתלמידות בקרב נשים בכתבי הברית החדשה

סיפורה של ברוריה (או ברוריא), אשת רבי מאיר, מהווה דוגמא כל כך יוצאת דופן בספרות חז”ל לאישה-תלמידה, עד כי אל-לנו להתייחס אליו אלא בחזקת “דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא”.43 מדוגמתה של ברוריה, ניתן אפוא ללמוד עד כמה נדיר היה זה למצוא ולו תלמידה חכמה אחת של כתבי הקודש בחברה הדתית-פטריארכאלית של תקופת סוף בית שני.

לעומת זאת, כאשר קוראים את ספרי הברית החדשה מגלים כי לא זו בלבד שהיחס אשר מקבלות שם הנשים הוא חיובי ביותר, אלא שבאופן יחסי, מבין כל הכתבים הדתיים של אותה תקופה הנמצאים ברשותנו (לרבות כתבי חז”ל, קלמנס, טרטוליאנוס ואוגוסטינוס), אין מסמך יותר פרו-פמיניסטי מזה של הברית החדשה.

להלן כמה דוגמאות לכך: כבר בפרק הפתיחה של בשורת מתי מתגלה פרט יוצא דופן, אם לוקחים בחשבון את האופי השמרני של התרבות היהודית בתקופת בית שני. מתי מזכיר לנו לא פחות מארבע נשים כאשר הוא מתאר את שושלת היוחסין של המשיח – תמר, רחב, רות ובת-שבע (מתי א’, 3, 5-6).

וכאמור, אין הוא מתבייש בכך שהמשיח הוא צאצא של אישה זונה (רחב), למרות שבנקל היה יכול לוותר על ציון שמה. רחב מוזכרת שוב, גם בפרק י”א של האיגרת אל העברים – פרק המוקדש כולו לדמויות מקראיות המהוות מודל לחיקוי בגלל עוצמת אמונתן. ואמנם, מחבר אותה איגרת אינו שוכח לעשות כבוד לרחב הזונה כאשר הוא מכניסה (פס’ 31) לפנתיאון בו מצויים בין היתר שלושת האבות, משה רבנו ודוד המלך.

דוגמא נוספת ליחס המפתיע שאליו זוכות נשים בברית החדשה, מתקבל גם מישוע עצמו. בבשורת לוקס פרק י’, נאמר:

“ויהי בנסעם, ויבוא אל כפר אחד ואישה אחת ושמה מרתא אספה אותו אל ביתה. ולה היתה אחות ושמה מרים, אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע את דברו. ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך אדני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי? אמור נא אליה ותעזור לי. ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומבוהלת על הרבה. אבל אחת היא מן הצורך ומרים בחרה לה החלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה” (פס’ 36-42).

בקטע קצר זה ניתן להבחין במספר דברים יוצאי דופן: (1) בתקופה בה נשים-תלמידות היתה תופעה נדירה ביותר,44 שלא לומר אסורה, אנו קוראים כי ישוע לא נמנע מללמד את מרים לרגליו; (2) יתרה מכך, במקום לשבח את מרתא ולגעור במרים, ישוע בוחר להעמיד את מרתא במקומה ולשבח את מרים על כך שבחרה בחלק הטוב יותר– לימוד דבר האלוהים.

ומרים הזו לא היתה תלמידתו היחידה של המשיח. בפרק האחרון של האיגרת אל-הרומיים, מציין שאול השליח את שמותיהן של לפחות עוד שש תלמידות נוספות ברשימה הכוללת גברים ונשים כאחד (פרק ט”ז, פס’ 1, 3, 6, 12, 15). פיבי, הראשונה אשר פותחת את הרשימה, אף מתפקדת כשמשית הקהילה בקנכראה (שם, פס’ 1). דוגמא נוספת נמצאת במעשי השליחים פרק ט’, שם אנו קוראים על “תלמידה ביפו, ושמה טביתא, שתרגומו צביה, והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה” (פס’ 36).45

נוסף על שנים עשר תלמידיו של ישוע, אנו קוראים בבשורת לוקס כי התלוו אליו באופן קבוע גם :”נשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים: מרים, הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים. ויוחנה, אשת כוזא סוכן הורדוס. ושושנה, ואחרות רבות אשר שרתהו מנכסיהן” (פרק ח, 2-3). משמעות הדבר היא כי לא רק שהיו לישוע תלמידות, אלא שדווקא הן (ללא עזרתם של גברים) היו אלה אשר ניאותו לממן את שירותו הציבורי ולסייע לכסות את הוצאות מחייתו.

דוגמא אחרת ליחס המפתיע המוענק לנשים בברית החדשה, מתקבלת אף היא מן המשיח עצמו. המפגש של ישוע עםהאישה השומרונית, כפי שהוא מתועד בבשורת יוחנן פרק ד’, חושף את יחסו המהפכני לנשים באותה תקופה. כאשר ביקש ממנה המשיח מעט מים, הופתעה האישה והשיבה: “הן יהודי אתה וכיצד תשאל ממני לשתות ואנכי שומרונית? כי לא יתערבו היהודים עם השומרונים” (פס’ 9).46 וכששבו תלמידיו וראו את שניהם משוחחים, “ויתמהו על דברו עם אישה, אך לא אמר לו איש מה זה תשאל או מה תדבר עימה” (פס` 27).

הדמות שעימה שוחח ישוע היתה אפוא בקבוצת סיכון כפולה, אשר היוותה מטרה נוחה ביותר להפליה: (1) הן עקב היותה שומרונית; (2) הן עקב היותה אישה. אך כאמור, ישוע התעלה על החיץ האתני-לאומי ועל החיץ המגדרי גם יחד, והוכיח שוב כי אינו נושא פנים לאיש.47

היחס אל מצוות הנשים

דבר נוסף שעושה שאול השליח, מהווה אף הוא סטייה קיצונית מן הנורמה המקובלת בדתות האחרות של התקופה. הן באיגרת אל האפסיים (פרק ה’, 21) והן באיגרת אל הקולוסים (פרק ג’, 18), פונה שאול אל הנשים ללא משוא פנים – כלומר: ממש בגוף שני – ומוסר להן באופן ישיר מצוות מאת האדון.48 ואין דבר זה שמור לשאול בלבד; גם פטרוס(שמעון-כיפא), באיגרתו הראשונה, פונה אל הנשים ישירות בגוף שני (פרק ג’, 1) ומוסר להן את מצוות המשיח, ממש כפי שהוא עושה לגבי הגברים (שם, פס’ 7). זה שינוי עצום ביחס הדתי לעבר הנשים ואין להקל בכך ראש כאשר לוקחים בחשבון כתבי קודש אחרים של אותה תקופה. 49

היחס לעדותן של הנשים

דבר זה קשור אולי לפרט החשוב ביותר בארבע הבשורות על-אודות המשיח. הכוונה היא לדיווח הראשוני על תקומתו של ישוע מן המתים.50 בתקופה בה עדותן של נשים לא היתה קבילה, מספרות לנו כל הבשורות כי היו אלה דווקא נשים שפגשו את ישוע לראשונה מאז קם מן המתים והעידו על כך לשליחיו.51 כאמור, למרות שהבשורות כולן נכתבו ע”י גברים, הן חוזרות על עובדה זו ללא סייג.

נוסף על-כך, יש לזכור כי בלילה בו נעצר ישוע, נסו תלמידיו על נפשם52 ואף התכחשו לו. כל ארבע הבשורות מדווחות על-כך ששמעון-כיפא, אשר הבטיח לישוע כי ילך אחריו יחדיו עם שאר התלמידים עד המוות,53 אותו שמעון התכחש למשיח בליל מעצרו שלוש פעמים.54 בבשורת מרקוס, פרק י”ד, מסופר כי אחד מן הנערים שליוו את ישוע לפני מעצרו נתקף בפחד כה גדול, עד כי כאשר תפסו אותו בבגדיו “הוא עזב את הסדין בידם וינס ערום מפניהם” (פס’ 51).

גם למרגלות הצלב, מדווחות לנו הבשורות כי למעט יוחנן השליח, היה אפוא ישוע מוקף רק באותן תלמידות מסורות שליווהו לאורך כל שרותו,55 כאשר כל תלמידיו הגברים הסתתרו מפחד. כאשר נגלה אליהם ישוע לאחר קומו מן המתים, הוא מצא אותם מסוגרים בביתם מרוב בְעתה.56

הסיבה שאני מדגיש פרטים אלו נעוצה בעובדה כי למרות שכל הבשורות נכתבו כידוע ע”י גברים, הן כולן מציינות ללא בושה את מוג-לבם של התלמידים לעומת הביטחון, ההתמדה ואומץ הלב של התלמידות. בהמשך לכך, גם בפרמטר האמונה זוכות התלמידות לקרדיט רב הרבה יותר מזה שמקבלים תלמידיו של ישוע.57 אנו רואים זאת היטב בכמה סיפורים מן הברית החדשה:

האישה זבת הדם, אשר בגלל אמונתה הגדולה לא ויתרה ופילסה את דרכה דרך ההמון הרב כדי לגעת בציצית בגדו של ישוע.58

האישה הכנענית, אשר בגלל מחלת בִתה הקטנה לא היססה להתווכח עם ישוע בפומבי עד שקיבלה את מבוקשה.59

האישה אשר נִגבה את רגליו של ישוע בשמן יקר כאשר הלה התארח בבית שמעון הפרוש.60

אשת פונטיוס פילטוס, אשר עליה נאמר: “ויהי כשבתו [של פילטוס] על כסא הדין ותשלח אליו אשתו לאמור: אל יהי לך דבר עם הצדיק הזה כי בעבורו עוניתי הרבה היום בחלום”.61
כבר הזכרנו את הנשים אשר כלכלו את המשיח מנכסיהם, לרבות יוחנה, אשת כוזא סוכן הורדוס, שושנה וכמובןמרים המגדלית, אשר היתה הראשונה למצוא את הקבר הריק ולספר על- כך לתלמידיו קטני האמונה של ישוע (שלא האמינו למשמע אוזניהם).62

הזכרנו גם את האישה השומרונית, אשר לא היססה לדבר עם ישוע הרבי היהודי, על-אף היותה מן המגזר (שומרון) והמגדר (אישה) ה”לא-נכונים”. בעקבות שיחה זו, הפיצה האישה את בשורת המשיח בשומרון, “ויאמינו בו שומרונים רבים מן העיר ההיא על דבר האישה אשר העידה לאמור: הוא הגיד לי את כל אשר עשיתי”.63

פריסקלה, אשת עקילס, אשר כתוב עליה כי ביחד עם בעלה לקחה את אפולוס והוסיפה להורות אותו “את דרך האלהים באר היטב”.64 שאול אף מכנה אותה ואת בעלה “חבריי בעבודת המשיח ישוע”.65

לודיא, מהעיר תיאטירא, המוצגת כאישה יראת אלהים אשר האזינה כששאול השליח שוחח עם נשים אחרות על הבשורה; “ויפתח ה’ את ליבה להקשיב אל דברי שאול, ותטבל היא ובני ביתה ותבקש ממנו לאמור: אם חשבתם אותי נאמנה לאדון, בואו נא אל ביתי ושבו בו. ותפצר בנו”.66 אח”כ אנו לומדים על-כך שלודיא כבר מנהלת קהילת אחים בביתה.67

צביה מהעיר יפו, אשר היתה מלאה מעשים טובים וצדקות וכפי שאמרנו, מהווה את האישה היחידה בכתבי הברית החדשה אשר מקבלת את שם-התואר “תלמידה”.68

וכאמור, פיבי, שעליה כותב שאול: “פיבי אחותנו, שהיא משמשת הקהילה אשר בקנכראה. אשר תקבלוה באדונינו כראוי לקדושים ותעזרו לה בכל אשר תצטרך לכם, כי היתה גם היא עוזרת לרבים וגם לעצמי”.69

היחס אל האישה והאשמה

עניין זה מאפשר לנו להבין עד כמה התרחקו “אבות הכנסייה” מן המסר המקורי של ספרי הברית החדשה. ניתן אפוא להאשים את הכנסייה הקתולית ביחסה אל הנשים ואל הנשיות, אולם טעות גדולה היא להשליך יחס זה ללא הבחנה על האמונה המשיחית העולה מספרי הבשורה.

חוה אם-כן, מהווה אבן-בוחן קלאסית לבירור הפער בין עמדותיהם של הכנסייה ואבות הכנסייה לבין עמדות כתבי הברית החדשה. הדבר עשוי להישמע מפתיע, אך מבין כל מחברי ספרי הברית החדשה, שאול השליח הוא היחיד המתייחס לחטא הקדמון של אדם וחוה. ומִניין האִזכורים בהם מופיעה חוה בקונטקסט הזה מסתכם בשניים בלבד:

  1. באיגרת הראשונה אל-טימותיוס פרק ב’, שם נאמר: “אדם נוצר בראשונה ואחריו חוה. ואדם לא נתפתה כי האישה שמעה לקול המשיא ותבוא לידי עברה” (פס’ 13-14);
  2. בשניה אל-הקורינתיים י”א, שם אומר שאול: “אך ירא אנכי פן כאשר השיא הנחש בעורמתו את חוה, כן תשטינה גם מחשבותיכם מן התמימות אשר עם המשיח” (פס’ 3).

זהו זה! זה כל מה שאומר שאול השליח על חוה ביחס לחטא בגן העדן.

שאול אמנם מתייחס בהרחבה לחטא הקדמון באיגרתו החשובה אל-הרומיים (פרק ה’), אך בניגוד מוחלט לאבות הכנסייה ולכמה ממדרשי חז”ל, הוא מעמיס את מלוא כובד האשמה דווקא על ראשו של אדם מבלי להזכיר שם את חוה ולו גם ברמז.70 גם באיגרתו הראשונה אל-הקורינתיים (פרק ט”ו) חוזר שאול על אותה מגמה וגם שם מטיל הוא את האשמה כולה על אדם ואינו מזכיר את חוה במאומה.71

כאשר קוראים את מראי המקום האלו בקונטקסט הנכון, חשים מייד כי שאול אינו מתמקד בשאלה מי אשם, אלא בשאלה כיצד הוסרה אשמה זו אחת ולתמיד. ותשובתו לאורך כל הכתובים ברורה למדי: “אין אשמה באלה אשר הם במשיח ישוע”,72 “יען אשר אלהים היה במשיח מרצה את העולם לעצמו ולא חשב להם את פשעיהם, וישם בָנו את דבר הריצוי… “כי את אשר לא ידע חטאת, אותו עשה לחטאת בעדנו, למען נהיה בו אנחנו לצדקת אלהים”.73 “וימחק את השטר המעיד בנו בחוקותיו אשר היה לנגדנו, וישאהו מתוכנו ויתקעו בצלב”.74 “על-כן לאחר שהוצדקנו באמונה, שלום לנו עם האלהים הודות לאדונינו ישוע המשיח”.75 אלה החדשות הטובות, זו הבשורה!

לסיכום, ראינו כי ישוע של כתבי הברית החדשה לא היסס לדבר עם נשים, לא היסס ללמד נשים ואף לא התבייש לשבח אותן על אמונתן הגדולה בפומבי – כל זאת, יש לזכור, בחברה פטריארכאלית-דתית אשר בה תיפקדו הנשים במקרה הטוב רק כ”כינור שני” לגברים. היחס המהפכני של ישוע כלפי הנשים, נשמר אפוא בברית החדשה גם מעבר לארבעת ספרי הבשורה ואין להתפלא על-כך, שכן תלמידיו ושליחיו של ישוע בסה”כ הלכו באותה הדרך אשר סלל עבורם רבם. Ω
[1] דרך אגב, גם יום הולדתו של אנטיוכוס אפיפנס, ששלט בתקופת החשמונאים (שנת 175 לספירה), חל בתאריך 25 לדצמבר.
[2] האלה הפגאנית ISIS ובנה HORUS הוחלפו במרים וישוע.
[3] “Easter Sunday” – על שמה של האלה הפגאנית EOSTRE (אשתורת).
[4] מדרש “שמעון כיפא”, אוצר מדרשים, בעריכת אייזנשטיין, עמ’ 557.
[5] למרות שהתנ”ך אינו מזכיר כלל כי לשמשון היו בנים, במדרש “אלדד הדני” (אוצר-מדרשים, בעריכת אייזנשטיין, עמ’ 20), כתוב: “ויש שם מגבורי בני שמשון מבני דלילה”; ובתלמוד הבללי אף נאמר “שכל אחד ואחד הביא לו [לשמשון] את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו” (סוטה י’, ע”א).
[6] כמצוּוה בספר במדבר ו’, 18.
[7] בהתאם לכתוב בבמדבר ו, 13-14.
[8] מעשי השליחים כ”ב, 3-4.
[9] אל-הגלטיים א’, 14.
[10] מעשי השליחים כ”א, 24.
[11] ספרי הברית החדשה עדיין לא היו מושלמים אז.
[12] ראו יוחנן, פרק ט”ו, 19; ופרק י”ז, 14, 16. והראשונה ליוחנן פרק ב, 15-16; ופרק ד’, 4-6.
[13] נקרא גם: שאול הטרסי בגלל עיר הולדתו – טרסוס (לפי מעשי השליחים, פרקים: כ”א, 39; כ”ב, 3); ופולוס ביוונית (שם, י”ג, 9).
[14] חוקרת מפורסמת (פאולה פרידריקסן, 1988) חיברה ספר בשם “From Jesus to Christ” ובו היא מראה כיצד למעשה הפך שאול השליח את ישוע לישו המשיח. וחוקר אחר עשה דבר דומה בספרו “Jesus According To Paul” (פרניש, 1989).
[15] השוו לדברי ישוע בלוקס כ”ד, 46-47; ביוחנן פרק י’, 14-16; ופרק י”א, 51-52; ובמעשי השליחים א’, 8.
[16] השוו לדבריו של ישוע במתי ז’, 1-3; ולוקס ו’, 37-41.
[17] השוו עם דבריו של ישוע ביוחנן ו’, 63.
[18] השוו עם דברי ישוע במתי ה’, 43-45; ולוקס ו’ 27-28, 35.
[19] השוו לדברי ישוע במתי פרק י”ט, 18; ופרק כ”ב, 37-40.
[20] השוו עם דבריו של ישוע בתי כ’, 28; מרקוס י’, 45; ולוקס כ”ב, 27.
[21] השוו עם הנאמר בבשורת מתי פרק א’, 1, 6, 17, 20; פרק ט’, 27; פרק ט”ו, 22; פרק כ’, 30-31; ופרק כ”א, 9; במרקוס פרק י’, 47-48; בלוקס פרק א’, 27, 32, 69; פרק ב’, 4; ופרק ג’, 31-32.
[22] השוו לדבריו של ישוע במתי י”ט, 6.
[23] השוו לדברי ישוע במתי כ”ו, 26-28; מרקוס י”ד, 22-24; ולוקס כ”ב, 17-20.
[24] השוו לדבריו של ישוע ביוחנן י”ב, 24-25.
[25] השוו עם מצוותו של ישוע במתי ה’, 37.
[26] השוו לדבריו של ישוע ביוחנן ה’, 44.
[27] השוו לדבריו של ישוע ביוחנן ח’ 32, 36.
[28] השוו עם דברי ישוע במתי י”ב, 36.
[29] השוו לדבריו של ישוע במתי ו’, 12, 14-15.
[30] השוו לדבריו של ישוע במתי י’ 19-20; במרקוס י”ג 11; בלוקס כ”א 14-15; וביוחנן ט”ז 13.
[31] השוו עם דברי ישוע בלוקס פרק י”ח, 1; ופרק כ”א, 36.
[32] השוו למצוות ישוע במתי י”ט, 21-24; מרקוס י’, 21-25; ולוקס פרק: י”ד, 33; ופרק י”ח, 22-25.
[33] השוו עם דבריו של ישוע ביוחנן י”ח, 33-37.
[34] השוו לדברי ישוע במתי י’, 33; ובלוקס י”ב, 8-9.
[35] אם לוקחים בחשבון שהיא נכתבה ע”י שאול.
[36] השוו עם בשורת יוחנן א’, 14.
[37] השוו לכתוב בבשורת יוחנן א’, 1-3, 14.
[38] על כך ששמעון היה נשוי, ניתן ללמוד גם מבשורת מתי פרק ח’, 14.
[39] שאול השליח אמנם מזהיר מפני השתכרות ליין (אל-האפסיים ה’, 18), ברם הוא איננו מתכוון לאיסור גורף של שתיית יין, שהרי בראשונה אל-הקורינתיים הוא מדגיש את חשיבות שתיית כוס היין לזכר דמו הנשפך של המשיח (פרק י”א, 25-29) ובראשונה אל-טימותיוס הוא אף ממליץ לשתות מעט יין מפעם לפעם (פרק ה’, 23).
[40] משנה תורה לרמב”ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרקר י”ד, הלכות ד-ו.
[41] למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספ’, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים.
[42] ראו את התייחסותו של ישוע לכך במתי י”ט, 4-6: מרקוס י’, 6-9; ואת פרשנותו של שאול השליח באל-האפסיים ה’, 31-33.
[43] תלמוד בבלי, מסכת בכורות ו, ע”א.
[44] כאמור, הדוגמא של ברוריה היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
[45] למעשה, למרות שהיו לישוע תלמידות רבות, צביה היא הדמות  היחידה המקבלת בספרי הברית החדשה את התואר “תלמידה”.
[46] על-מנת ללמד על הסיבות לראשיתה של האיבה בין היהודים לשומרונים, ניתן לפנות למלכים ב י”ז, 24-41.
[47] ככתוב בלוקס כ’, 21.
[48] גישה כזו לנשים כנראה נבעה מן המוטו אשר לפיו נהג שאול: “כי אתם כולכם בני אלהים על-ידי האמונה במשיח ישוע. כי כולכם אשר למשיח נטבלתם, לבשתם את-המשיח. ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן-חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם במשיח ישוע” (אל-הגלטיים ג’, 26-28).
[49] גישה מרעננת זו, בה נוקטים שליחיו של ישוע, חשובה ביותר בעיקר לאור העובדה שהן במקרא והן בספרות חז”ל, המצוות המיוחסות לנשים ניתנות להן בגוף שלישי. דהיינו, מדברים עליהן אך לא איתן. אין הכוונה לכך שבכתבי קודש אחרים לא מופיעים אזכורים של מצוות הנוגעות לנשים או דיבור של האל ישירות לעבר נשים, אלא לכך שאין בכתבים אחרים (לרבות המקרא) מצוות הלכתיות אשר מכוונות וניתנות לנשים בגוף שני ובפנייה אישית ישירות אליהן. דפוס זה מאפיין אפוא את ספרי הברית החדשה לבדם.
[50] כיניתי זאת ה”פרט החשוב ביותר בארבע הבשורות”, מפני שגם שאול השליח כתב: “אם המשיח לא הוקם, כי עתה ריק שמועתנו וגם קיר אמונתכם… “ואם המשיח לא קם, הבל אמונתכם ועודכם בחטאותיכם” (הראשונה אל הקורינתיים ט”ו, 14, 17).
[51] מתי כ”ח, 1, 8; מרקוס ט”ז, 9; לוקס כ”ד, 9-10; יוחנן כ, 18.
[52] ראו מתי כ”ו, 56; ומרקוס י”ד, 50.
[53] מתי כ”ו, 35; מרקוס י”ד, 31; לוקס כ”ב, 33; ויוחנן י”א, 16.
[54] מתי כ”ו, 69-75; מרקוס י”ד, 66-72; לוקס כ”ב, 51-62; ויוחנן י”ח, 16-27.
[55] מתי כ”ז, 55-56; מרקוס ט”ו, 40-41; לוקס כ”ג, 49; יוחנן י”ט, 25-27 (ניתן לשער כי “התלמיד” שעליו מדברים פסוקים אלה הוא אכן יוחנן, לפי הכתוב בבשורת יוחנן כ”א, 20, 24).
[56] לוקס כ”ד, 36-38; ויוחנן כ’, 19.
[57] כזכור, גער ישוע בתלמידיו כמה וכמה פעמים על חוסר אמונתם (מתי פרק י”ג, 57-58; פרק י”ד, 25-31; ופרק י”ז, 19-20; מרקוס פרק ד’, 40; פרק ו’, 4-6; ופרק ט’, 19; לוקס פרק ט’, 41;פרק י”ז 5-6; ופרק כ”ד, 25; יוחנן פרק ד’, 48; פרק ה’, 44-47; פרק י”ד, פס’ 8-10; ופרק כ’, 26-29).
[58] מתי ט’, 20-22; מרקוס ה’, 24-34; לוקס ח’, 43-48.
[59] מתי ט”ו, 21-28; ומרקוס ז’, 24-30.
[60] מתי כ”ו, 6-13; מרקוס י”ד, 3-9; ולוקס ז’, 35-50.
[61] מתי כ”ז, 19.
[62] לוקס כ”ד, 10-11.
[63] יוחנן ד’, 39.
[64] מעשי השליחים י”ח, 24-26.
[65] אל-הרומיים ט”ז, 3.
[66] מעשי השליחים ט”ז, 13-15.
[67] שם, פס’ 40.
[68] מעשי השליחים ט’, 36.
[69] אל-הרומיים ט”ז, 1-2.
[70] שימו-לב למספר הפעמים בהן מוזכר חטאו של אדם הראשון בשבעה פסוקים מתוך אל הרומיים פרק ה’: “על-ידי אדם אחד בא החטא לעולם… (פס’ 12); “המוות מָלך מאדם… “בדמיון עבירת אדם הראשון… (פס’ 14); “בפשע האחד מתו הרבים… (פס’ 15); “ולא כמו על-ידי חוטא אחד… (פס’ 16); “כי אם בפשע האחד מָלך המוות על-ידי האחד… (פס’ 17); “לכן כאשר בפשע אחד נאשמו כל בני האדם… (פס’ 18); “כי כאשר במרי האדם האחד היו הרבים לחטאים…” (פס’ 19).
[71] הראשונה אל-הקורינתיים ט”ו: “כי אחרי אשר בא המוות אדם אחד, גם תחיית המתים באה על-ידי אדם אחד. כי כאשר באדם אחד מתים כולם, כן גם יחיו כולם במשיח” (פס’ 21-22).
[72] אל-הרומיים ח’, 1.
[73] השניה אל-הקורינתיים ה’, 19, 21.
[74] אל-הקולוסים ב’, 14.
[75] אל-הרומיים ה’, 1.

אולי גם יעניין אותך: