סתירות (לכאורה) בין הברית החדשה לתנ”ך


מאמר דומה: סתירות (לכאורה) בין בשורות הברית החדשה


רבנים המתנגדים לברית החדשה טוענים כי ישנם סתירות בין כתבי הברית החדשה לתנ”ך, כאשר כותבי הברית החדשה מצטטים מן התנ”ך. אך סתירות אלו אינן בין הברית החדשה לספר התנ”ך, אלא לנוסח המסורה של התנ”ך. הסיבה לכך היא כי נוסח המסורה נוצר לפני אלף שנה, ולא היה קיים לפני אלפיים שנה. אז מהיכן ציטטו מחברי הברית החדשה? מנוסח השבעים כמובן.

נוסח\תרגום השבעים

פרופ’ עמנואל טוב – מהחוג למקרא שבאוניברסיטה העברית, הינו מומחה בעל שם עולמי לנוסחי התורה העתיקים לרבות תרגום השבעים – פרופ’ טוב מעלה את נוסח השבעים על נס של כבוד וכותב כי חשיבותו בחקר המקרא לא תסולא בפז. (עמ’ 106).[1]

 


טענה: בבשורת מתי נאמר “וְלִשְׁמוֹ גּוֹיִם יְיַחֵלוּ”, בעוד שבישעיהו מ”ב 4 כתוב “וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ”. [יד-לאחים]

תשובה: ראשית, כוונתו של למתי אינה לומר כי הציטוט שלו טוב יותר מנוסח המסורה; הוא אינו עוסק בביקורת המקרא כלל ועיקר; כוונתו בסך הכל היתה להפנות את הקורא לישעיהו ולומר כי המשיח ישוע מילא את נבואתו, ככתוב: “וַיֵּדַע יֵשׁוּעַ וַיָּסַר מִשָׁם וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו הֲמוֹן עַם רָב וַיִּרְפָּאֵם כֻּלָּם. וַיִּגְעַר בָּם וַיְצַו עֲלֵיהֶם שֶׁלּא יְגַלֻּהוּ. לְמַלּאת אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר…” (מתי י”ב 15-17).
שנית, ממש באותו פרק (ישעיהו מ”ב) מוסיף הנביא להשתמש בביטוי “אִיִּים” כמילה נרדפת לביטוי “גּוֹיִם” (ראו פס’ 10, 12, 15). מגמה זו נשנית לאורך כל ספרו של ישעיהו, החל מפרק י”ג וכלה בפרק ס’.

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו שאברהם קנה אחוזת קבר בכספו מידי בני חמור אבי שכם כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז’ 16). [יד-לאחים]

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו שיעקוב נקבר בשכם כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז’ 15-16). [יד-לאחים]

תשובה: מעשי השליחים ז’ 15-16: “יַעֲקֹב יָרַד מִצְרַיְמָה וְשָׁם מֵת הוּא וַאֲבוֹתֵינוּ. הֵם הוּבְאוּ לִשְׁכֶם וְנִטְמְנוּ בַּקֶּבֶר שֶׁקָּנָה אַבְרָהָם בִּמְחִיר כֶּסֶף מִבְּנֵי חֲמוֹר אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם”.

השאלה מתייחסת לשני אירועים: קבורתו של יעקב, וקניית הקבר.

בראשית נ’ 13 מתאר כי יעקב נקבר במערת המכפלה אשר קנה אברהם מעפרן החיתי.

יהושוע כ”ד 32 מתאר כי יוסף נקבר בקבר בשכם שקנה יעקוב מבני חמור.

את תיאור הקבורה ניתן לפתור בקלות יחסית אם רק נתבונן בתחביר הפסוקים; פסוק 15 מתאר את קבורת יעקב וקבורת בניו. התנ”ך מספר כי יעקב נקבר במערת המכפלה אבל אינו מציין את מקום קבורתם של שאר האבות (סטפנוס כלל את 12 בני יעקב במניין אבות האומה). אנו יודעים שיוסף נקבר בקבר בשכם וסטפנוס מוסיף כי גם “הם”, קרי יתר בניו של יעקב, נקברו בקבר זה. פסוק 16 מתייחס לקבורתם של בני יעקב ולא של יעקב. במילים אחרות, יעקוב “מת” והם “הובאו”.

לעניין קניית הקבר, האירוע לא כתוב מפורשות בתנ”ך, אך אין זאת אומרת כי ישנה סתירה. הסבר אפשרי לפרשה ניתן למצוא בבראשית י”ב 6-7; אברהם היה בשכם ובנה שם מזבח. לא מן הנמנע שהיה עליו לקנות את חלקת האדמה הזו על מנת שיוכל לבנות עליה את המזבח. מאחר ואברהם לא נשאר באדמה זו והמשיך בדרכו, ובאין אחר שיתבע את הארץ, צאצאיהם של אנשי חמור חזרו לאדמתם. כ-150 שנה מאוחר יותר, בבראשית ל”ג 18-20, היה על יעקב לקנות את האדמה שוב על מנת להשתכן שם ולהחזירה לבעלות צאצאי אברהם. הדבר דומה לקנייתה המחודשת של באר-שבע על ידי יצחק (בראשית כ”ו 28-31), שכבר נקנתה בעבר (בראשית כ”א 27-30).

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו ש- 75 נפש ירדו עם יעקוב למצרים כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז’ 14). [יד-לאחים]

75bתשובה: מעשי השליחים ז’ 14: “שָׁלַח יוֹסֵף וְקָרָא לְיַעֲקֹב אָבִיו וּלְכָל מִשְׁפַּחְתוֹ, שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ נְפָשׁוֹת”.

בראשית מ”ו 27 מציין כי שבעים אנשים ירדו למצריים עם יעקב. מדוע אם-כן הוסיף אסטפנוס עוד חמש נפשות?

על מנת לפתור “סתירה” זו יש להבין כי סטפנוס לא ציטט מנוסח המסורה, שהרי זה נוצר לפני אלף שנה ולא היה קיים בזמנו, אלא שהוא מצטט מתרגום-נוסח השבעים. מאחר וזה היה הנוסח הפופולארי של אותה תקופה, זה התרגום בו השתמשו במרבית קטעיה של הברית החדשה.

בתרגום השבעים, בראשית מ”ו 27, כתוב כי 75 נפשות ירדו עם יעקוב למצרים ולא 70 נפשות.

אך כאן יש לשאול את השאלה מדוע תרגום השבעים מציין 75 נפשות ולא 70?

יש לכך שני הסברים אפשריים:

א) תרגום השבעים מוסיף למניין הנפשות גם את צאצאי יוסף: שני בניו של מנשה יחד עם שני בניו ונכדו של אפרים.

ב) תרגום השבעים מוסיף למניין הנפשות את יעקב ואת ארבע נשותיו: לאה, רחל, זילפה ובלהה.

אגב, כפי שניתן לראות בתמונה, גם במגילות קומראן (מגילות ים-המלח, 200 לפנה”ס) מצויין 75.

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו שמשיח יולד מבתולה כמו שכתוב בברית החדשה (מתי א’ 23). [יד-לאחים]

תשובה: מתי מצטט את ישעיה ז’ 14: “לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל”.

כזכור, כותבי הברית החדשה השתמשו בתרגום השבעים, תרגום זה תרגם את המילה עלמה כ”בתולה”. מדוע עשו זאת מתרגמי תרגום השבעים?

המילה ‘עלמה’ קיבלה משמעות שונה בעברית המודרנית; בתנ”ך מתייחסת המילה “עלמה” לאישה צעירה ולא נשואה (ולכן גם בתולה). התנ”ך מגדיר את משמעותה של המילה בתקופת המקרא, לדוגמא:

בראשית כ”ד 16, 43: “וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל׃… הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ”

 

כאמור, כותב הנביא: “יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן” (ישעיהו ז’ 14). כל אישה צעירה יכולה להביא ילד, אך רק אלוהים יכול לחולל נס שבו ילד יוולד מבתולה. אחרי הכל, אם היא לא בתולה, מה כל כך מדהים באישה צעירה שיולדת?

 

1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך נביא שאמר “כי נצרי יקרא לו” כמו שכתוב בברית החדשה (מתי ב’ 23). [יד-לאחים]

תשובה: מתי ב’ 23: “הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל-פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ”

נצרת לא היה מקום פופולרי ומכובד, כפי שניתן להבין משאלתו של נתנאל בברית החדשה: “מִנָּצְרַת יָכוֹל לָבוֹא מַשֶּׁהוּ טוֹב?” (יוחנן א’ 46).

ישנן שתי דרכים עיקריות לענות על השאלה שעולה מפסוק זה:

א. ראשית, מתי השליח כותב “על פי הנביאים” (ברבים) ולא מצטט נביא ספציפי. מדובר בתמה של דברי הנביאים אשר התייחסו למשיח כאל ‘נצר’. לדוגמא: למשל בישעיה י”א 1: “וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׃” (לפי הסבר זה, נצרי= כינוי למשיח, נצר ה’, נצר לדוד). באופן דומה, מכונה המשיח “צמח” (ירמיהו כ”ג 5).

ב. קריאה אחרת של הטקסט: על מנת שיתגשם את שאמרו עליו הנביאים (שיצא ממקום צנוע, שיבוא מגליל הגויים, ישעיה ח’ 23), החליט להיקרא נצרי (לפי הסבר זה, נצרי= שמוצאו מן הכפר נצרת).

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בספר ירמיהו הנביא את הפסוק “ויקחו שלשים הכסף אדר היקר אשר יקר נעל בני ישראל. ויתנו אתם שדה היוצר…” כמו שכתוב בברית החדשה (מתי כ”ז 9-10). [יד-לאחים]

תשובה: “ויקחו שלשים הכסף אדר היקר אשר יקר נעל בני ישראל. ויתנו אתם שדה היוצר…” הוא ציטוט שנלקח מזכריה י”א פסוק 12-13.

בתקופתו של ישוע חילקו את התנ”ך בצורה מעט שונה מזו בה אנו מחלקים אותו כיום וכל חלק נקרא על שם הספר הראשון שהתחיל אותו. מאחר והתורה התחילה בכתביו של משה, היא כונתה “משה”. בתקופות שונות חולקו הנביאים בצורה שונה. לכן, לפעמים הנביאים כונו “יהושע” ולעיתים “ירמיה”. הכתובים התחילו בספר תהילים ולכן כונו “תהלים”. גם לוקס משתמש בעקרון זה בבשורתו בפרק כ”ד פסוק 44: הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים”. כאשר מתי כותב “ירמיהו” כוונתו לכלל החלק של הנביאים, אשר הנביא זכריה נמצא בתוכו. ולכן אין לתמוה על כך שנבואה זו מצויה בספר זכריה.

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו “ויפלו ביום אחד 23,000 איש” כמו שכתוב בברית החדשה (הראשונה אל הקורינתיים י’ 8). [יד-לאחים]

תשובה: בראשונה לקורינתיים י’ 8 נאמר: “גַּם אַל נִזְנֶה כְּשֵׁם שֶׁזָּנוּ כַּמָּה מֵהֶם וּבְיוֹם אֶחָד נָפְלוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה אֶלֶף”.

במדבר כ”ה 1, 9 כתוב: “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב׃… וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף”.

המקור לבלבול זה נובע מהעובדה שבמדבר כ”ה 9 כתוב כי נהרגו 24,000 איש מישראל, לאחר שאלו זנו לאחר בנות מואב.

על מנת להבין למה מתכוון שאול, יש לבחון את ההקשר של ספר במדבר ומה בדיוק אומר שאול בעניין (הרי השאלה עוסקת בדיוק בפרטים).

במדבר כ”ה 1-9: “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר׃ וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ׃ וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף”.

מה קורה בפרק זה?

א) העם זונה אחרי בנות מואב.
ב) הן מושכות את בני ישראל לעבוד אלילים.
ג) אלוהים כועס.
ד) אלוהים מצווה על משה לתלות את ראשי העם (לא ידוע לנו כמה הם היו).
ה) חרון אלוהים נרגע.
ו) משה צווה על שופטי ישראל להרוג את כל מי שהשתחווה לבעל פעור.
ז) ההרג נפסק לאחר שפנחס הרג ברומח איש ואישה בפתח אוהל מועד (לא ידוע כמה זמן נמשכה המגפה).
ח) סך כל המתים היה 24,000.

שאול לא אמר כי סך כל המתים היה 24,000, אלא אמר כי 23,000 איש נהרגו ביום אחד. מי היו ה-1,000 האחרים? יתכן והם היו ראשי העם שנתלו ביום הראשון ויום למחרת נהרגו יתר האנשים שעבדו את בעל פעור. לפי סברה אחרת, ביום הראשון למגפה נהרגו 23,000 אלף ובימים שלאחר מכן נהרגו ה- 1,000 האחרים (“פצועים קשה” שלא נהרגו במקום אלא נפתרו לאחר מכן).

בכל מקרה, 23 אלף ו- 24 אלף הם מספרים המתארים הערכה של כמות הנהרגים ולא מספר מדויק (המספר כנראה מעוגל כלפי מטה או מעלה). התעסקות בפרט הקטן הזה מפספסת את התמונה הגדולה, שהיא: יש לעבוד את אלוהים לבדו ולא שום אליל מעשה ידי אדם.

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו שהתורה ניתנה על ידי מלאכים כמו שכתוב בברית החדשה (אל הגלטים ג’ 19). [יד-לאחים]

תשובה: גלטים ג’ 19: “הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ”. מדוע אומר שאול כי התורה ניתנה על ידי מלאכים? הרי כולם יודעים כי התורה ניתנה מאת אלהים ביד משה ואין ספק כי שאול ידע זאת היטב (הדבר משתמע בבירור מכל הנכתב באיגרת זו ובפרק ג’ בפרט).
ראשית, יש לשים לב כי שאול אינו מצטט את המקרא ואינו טוען כי דבריו מצוטטים מספר זה או אחר בתנ”ך.
שנית, התשובה נעוצה בספר דברים. דברים ל”ג 1-2: “וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ׃ וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה (ואיתו) מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ”.

לפי הנאמר לעיל, אלוהים לא בא לבדו להר סיני; לימינו היו רבבות קדושים מהשמים. אלו המלאכים אליהם התכוון שאול. כמובן כי אלוהים הוא זה שנתן את התורה, אך הוא נתן אותה במעמד של רבבות עדים.
אגב, גם על פי המסורת הרבנית – מלאכי השרת היו עימו בעת נתינת התורה. כך למעשה, נתן אלוהים את התורה למשה באמצעות המלאכים.

 

1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו “בקנאה יתאווה לרוח השכן בקרבנו”, כמו שכתוב בברית החדשה (אגרת יעקב ד’ 5). [יד-לאחים]

תשובה: יעקב לא מצטט מתוך התנ”ך, אלא מתייחס ללימוד כללי של הכתוב, אשר טוען כי נטייתו הטבעית של רוח האדם, השוכן בו, היא לכיוון החטא. לדבריו, מי שמערער על כך, מערער על ניתוח טבע האדם על ידי דבר אלוהים. שימו לב לרוח הדברים העולה מן הציטוטים הבאים:

בראשית ו’ 5: “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם”.
בראשית ח’ 21: “וַיָּרַח ה’ אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי”.
קהלת ט’ 3: “זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי-מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל-הַמֵּתִים”.
ירמיהו י”ז 9: “עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ”.

 

טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ”ך פסוק שכתוב בו שהיהודים הרגו את זכריה בן ברכיה כמו שכתוב בברית החדשה (מתי כ”ג 35). [יד-לאחים]

תשובה: מתי כ”ג 35: “לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל דָּם נָקִי שֶׁנִשְׁפַּךְ עַל הָאָרֶץ מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק עַד דַּם זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם אוֹתוֹ בֵּין הַהֵיכָל לַמִזְבֵּחַ”. \ לוקס י”א 51: “מִדַּם הֶבֶל עַד דַּם זְכַרְיָהוּ אֲשֶׁר נֶהֱרַג בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַבַּיִת. כֵּן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: דָּרוֹשׁ יִדָּרֵשׁ מִן הַדּוֹר הַזֶּה”.

ראשית, באף אחד משני המקרים לעליל, לא נאמר כי מדובר בציטוט מהתנ”ך.
לגופו של עניין, זכריה בן ברכיה בן עדו היה הנביא שחזונותיו מתוארים בספר זכריה, ככתוב: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר-ה’ אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר… ” (זכריה א’ 1). בדברי הימים ב’ כ”ד 20-21 מתואר מותו של זכריה בן יהוידע אשר נסקל בחצר בית המקדש. “וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְו‍ֹת ה’ וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-ה’ וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם׃ וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'”. יש הטוענים כי יהוידע הוא עדו, סבו של זכריה בן ברכיה הנביא. לפי הסבר זה, דברי הימים ב’ מתאר את סקילתו של זכריה הנביא. המצדדים בטיעון זה מסתמכים על שמו של זכריה הנביא כפי שמופיע בספר עזרא ו 14: (תרגום מארמית): “וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס”.

בדיוק כמו שיהושע וישוע הן הטיות של אותו השם, ניתן לטעון כי עדו, עדוא ויהוידע הם בסופו של דבר הטיות השם של אותו אדם. לכן, כנראה היה יהוידע סבו של זכריה הנביא, אשר נסקל בחצר המקדש. יחד עם זאת, מאחר והתנ”ך לא מספק לנו את תיעוד מותו של זכריה הנביא, לא מן הנמנע כי מדובר בשני אנשים שונים אשר מתו מוות דומה- סקילה באבנים בחצר המקדש. בכל מקרה, הדגש בפסוק זה אינו לא זכריה הנביא, אלא העובדה שעם ישראל סקל למוות בבית אלוהים נביא אשר נשלח מאת אלוהים רק משום שזה הוכיח אותם על חטא. בין אם זה היה זכריה בן ברכיה, או זכריה אחר, זהו אות קלון בהיסטוריה עמנו.

 

טענה: “פסוק בשימוש המיסיון, תהילים ב פסוק י”ב, עובר גם הוא עיוות נוצרי”..”נשקו בר, הכוונה היא לדוד המלך.” [הרב דניאל עשור]

תשובה: הרב עשור טוען כי תהילים ב’ אינו מזמור על המשיח, אלא על דוד המלך.

ראשית, “בר” בארמית זה “בן”, מחבר מזמור זה טוען כי בעתיד ינשקו את הבן של אלוהים, המשיח.

הרב עשור מכנה את הפרשנות הזאת בתור עיוות של נוצרים. מבלי לשים לב, הרב עשור מאשים את חז”ל בתור נוכלים מיסיונרים נוצריים. כי לעומת דניאל עשור, חז”ל תמיד האמינו כי פסוק זה הינו נבואה על המשיח!

תלמוד בבלי, מסכת סוכה דף נ”ב: “תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקב”ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר תהלים ב ז אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה’ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ; וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג – אומר לפניו: ריבונו של עולם: איני מבקש ממך אלא חיים!”

אבן עזרא, בפירושו את תהילים ב’, מייחס את “נשקו בר” בפסוק י”ב אל “ועל משיחו” בפסוק ב.

המלבי”ם, מפרש את פסוק י”ב כך: ” “נשקו בר”, התחברו אל המבורר מאת ה’, שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה’ ידמה כאילו אתם עובדים את ה’ “. הבנתם? המלבי”ם בכבודו ובעצמו אומר שמי שינשק בר, הרי הוא בעצם מנשק את מלך המשיח, ואלוהים יחשיב לו זאת כעבודת אלוהים.

אגב, בעיה נוספת עם הפירוש של דניאל עשור היא שדוד המלך היה מלך ישראל בלבד, הוא לא מלך על כל הגוים והעמים (כמתואר בפרק).

לסיכום, הרב עשור מאשים גם אותנו וגם את חז”ל מסתבר, על שעשינו כולנו “עיוות נוצרי” למזמור תהילים פרק ב.

או שהרב עשור לא בקיא בספרות חז”ל, או שהוא פשוט בונה על כך שאתם לא מכירים את ספרות חז”ל ולכן הוא יכול לומר מה שהוא רוצה כדי לנסות ובכל כוחו להסתיר מכם את בן האלוהים, את משיח בן דוד, הלו הוא ישוע המשיח.

 

טענה: “נמצאנו למדים מהפסוק כי המשפחה, משפחת ישי, ממנה יוצא המושל, היא מבית לחם מקדם מימי עולם וזהו מוצאו של המשיח ולא מקום הולדתו של המשיח”. זאת אומרת שהרב טוען שהמשיח בעצמו לא יגיע מבית לחם, אלא משפחתו היתה מבית לחם בעבר; מוצואתיה מקדם.” [הרב דניאל עשור]

תשובה: בתנ”ך, מנבא הנביא מיכה על כך שהמשיח יוולד בבית לחם אפרתה. אלו הם דבריו בפרק ה’: “וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם”. הברית החדשה מצטטת את נבואתו של מיכה בבשורתו של מתי פרק ב’ ובבשורתו של יוחנן פרק ז’, שם מוזכרת בית לחם כמקום לידתו של המשיח, שם כידוע, נולד ישוע.

האם מדובר ב”פרשנות נוצרית” כפי שטוען הרב דניאל עשור? אז זהו שלא. פרשני התורה הבכירים והחשובים ביותר ביהדות, התייחסו לנבואת מיכה ולהולדת המשיח בבית לחם באותה הנשימה: אבן עזרא, מהמאה האחת עשרה, הרד”ק, מהמאה השתים עשרה, משה אלשיך מהמאה השישה עשרה והמלבי”ם מהמאה התשע עשרה.

רבי יוסף קרא, מהמאה האחת עשרה: “ואתה בית לחם אפרתה, היא בית לחם יהודה, ממך יצא משיח ישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. והוא יהיה יוצא ובא כמו שהיה מוציא ומביא מקדם”.

הרד”ק, מהמאה השתים עשרה: “צעיר באלפי יהודה… “וזהו המלך המשיח ופירוש להיות להיותך נמנע בערי אלפי יהודה צעיר עתה כנגדם ואע”פ כן ממך יצא לי המשיח”.

רבי חיים יוסף דוד אזולאי: “ומשם יבא המשיח ומוצאתיו מקדם.”

המלבי”ם: “ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם”. שמתם לב? לעומת הרב דניאל עשור שייחס את המונח “מוצאותיו מקדם” למשפחת ישי, חז”ל, שלא רק שייחסו את בית לחם לעיר הולדתו של המשיח, גם ייחסו את התואר “מוצאתיו מקדם מימי עולם”, למשיח, שתמיד היה קיים (אלוהי!).

אם לא די בפרשנים אלו, תנו דעתכם לפירוש לארמית של יונתן בן עוזיאל, תנא מהמאה הראשונה לספירה, למיכה ה’ פסוק א’: “ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך ייצא המשיח להיות מושל בישראל, ושמו נודע מקדם מימי עולם”. יונתן הבין היטב כי מדובר בנבואה משיחית ולכן לא רק שלא חשש להכניס את המילה המפורשת “משיח” בארמית, אלא קבע בפירושו כי המשיח יהיה זה שיצא מבית לחם.

 

טענה: [בראשית] “זוהי איננה נבואה לעתיד, אלא הוראה וציווי לישראל שבכל עת שתשתרר מלכות בישראל יש להמליך מלך דווקא מבית דוד”. [הרב דניאל עשור]

תשובה: בבראשית פרק מ”ט פסוק י’ נמצאת הנבואה הידועה על ייחוסו של המשיח לשבט יהודה (“לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים”). המשיח אמור לבוא לפני ששבט יהודה יאבד את זהותו. מה שמציב מסגרת זמן להתגשמות הנבואה. הרישומים שתיעדו את ההשתייכות השבטית בעם ישראל הוחזקו בבית המקדש בירושלים. רישומים אלו נחרבו עם חורבנו של בית המקדש לפני כאלפיים שנה (בשנת 70 לספירה). כתוצאה מכך, כיום בלתי אפשרי להוכיח אם אדם מסוים שייך לשבט יהודה או לא. עם-ישראל, שאמור לזהות את המשיח לפי הנבואות בתנ”ך, כבר לא יכול לדעת האם מועמד מסוים שייך או לא שייך לשבט יהודה. (אגב, הבעיה אף מתגברת עם העובדה שרוב שושלות ישראל כבר מזמן התערבבו בנישואי תערובת)

 

כעת נוכיח לכם שפירושו החדש והמעוות של עשור, הוא סתירה גמורה למחשבת ישראל הקלאסית ולחז”ל, וכי הרב עשור המציא בעצמו פירוש חדש לקטע, אך ורק כדי להוציא את המשיח מתוכו. זאת כמובן, כדי שלא יצביע עוד על ישוע:

תרגום אונקלוס היהודי לארמית מתרגם את הקטע כך: “לא יעבור שלטון מבית יהודה וסופר מבני בניו עד עולם עד שיבוא משיח שלו המלכות ולו ישמעו עמים”. מעניין נכון? תרגום יהודי זה הכניס את המילה “משיח” ישירות לתוך הקטע!

מה שהרב עשור כנראה לא יודע, זה ש”שילה” תמיד נתפס בקרב חז”ל כשמו של המשיח. ראו לדוגמא את וויכוח הרמב”ן, היום השלישי. שם מיוחס הקטע ל’שילה’, שהוא המשיח, בהתייחסות לכך שיהיה משושלת דוד: “באמת כי המשיח יבוא…ויהיה מיחס דוד וזרעו כמו שכתוב, ויצא חוטר מגזע ישי, ואומר ‘עד כי יבוא שילה” “.

רש”י, כתב על הקטע: “עד כי יבוא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו. ולו יקהת עמים”.

במדרש בראשית רבה נכתב על הקטע: “עד כי יבא שילה, זה מלך המשיח.”

גם בהתייחסויות השונות לקטע במדרש רבה צ”ז, צ”ח וצ”ט פרשו חז”ל באופן חד משמעי את הקטע בבראשית מ”ט, כנבואה על המשיח.

לסיכום, הפרשנות המעוותת של הרב עשור לבראשית מ”ט, מנוגדת לחלוטין לחז”ל ולכל מחשבת ישראל העתיקה.

 

טענה: “אין סליחת חטאים תלויה בדם דווקא, אלא בתשובה ובהבאת קורבן סולת ללא דם כלל” [הרב דניאל עשור]

תשובה: ויקרא פרק ה’ פסוק י”א: “וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא-יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא”. בניסיון למצוא דרך מסביב לצורך בבית מקדש, בדם קורבנות ובעיקר, בדם המשיח המכפר על חטאים. טוען הרב עשור כי בתקופת התורה ניתן היה לכפר על חטאים ללא דם, על ידי סולת וכסף.

על פני השטח, ואם מתעלמים לחלוטין מההקשר של הפסוק בפרק, אכן, המצווה מאפשרת לעניים שאין להם כסף כדי לרכוש שה, גדי, יונה או תור, להקריב קמח סולת.

איך זה ייתכן שקמח סולת ישמש תחליף לקורבן חטאת? האמת היא שהתשובה מאוד פשוטה, כפי שעולה מפסוק אחד אחרי (פסוק י”ב ופסוק י”ג) ממנו בחר הרב עשור להתעלם כאילו איננו קיים: “וֶהֱבִיאָהּ אֶל-הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל-חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה”.

מעניין נכון? הכהן צריך לקחת מהסולת מלוא קומצו, כתזכורת, ולהקטיר אותה על המזבח, על אִשֵּׁי יהוה, כלומר, מעל לאש שהועלתה לאלוהים. אחר כך הכוהן צריך לכפר בעד העני. במילים פשוטות, הכהן, בתוקף תפקידו כמתווך בין אלוהים לעם ישראל, לאחר שערבב את הסולת עם דם הקורבנות שכבר היה על המזבח מקרבנות אחרים, צריך היה לכפר בעד בני עמו העניים שלא היה ביכולתם לקנות בעל חיים משלהם. בשום מקום בתנ”ך לא נאמר שביכולתה של הסולת בפני עצמה לכפר על חטאים, או שנפש החי בסולת היא. העניים יכלו ליהנות גם הם מכוחו המכפר של המזבח, מאחר שניתן היה לערבב את הסולת שהביאו איתם, בדם שכבר היה על המזבח מקורבנות אחרים, כך שהסולת נספגה בדם ואז הוקרבה. הרב עשור הוציא לחלוטין ובכוונה את הפסוק מהקשרו.

רגע, ומה עם כסף? הרב עשור גם מצטט את שמות ל’ פסוקים ט”ו וט”ז, שם כתוב: “הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם”. לטענתו של הרב, מדובר בעדות לכך שבעבור כפרה על חטאים, ניתן להביא כסף במקום קורבן.

אבל על מה מדבר הפסוק באמת? האם התורה מאפשרת לכפר על חטאים בעזרת כסף?. הרב עשור שוב פעם ובכוונה מוציא את הפסוק מהקשרו הברור, ומתעלם לחלוטין אפילו מחז”ל! המונח “חטאים”, בכלל לא מופיע בפסוקים אלו ואפילו חכמים יהודים כבר הוכיחו שלפסוקים אלו אין שום קשר לסליחה על חטאים, אלא קשורים לכופר בעבור הגנתו של אלוהים.

תחילה, חשוב לדעת שהתנ”ך משתמש רק פה במונח “כסף הכיפורים”. ההקשר הוא לא חטאים או סליחה, אלא בכלל מפקד של העם. בשמות ל’ פסוק י”ב נאמר: “כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם”. אם אתם זוכרים את המפקד שיזם דוד המלך על דעת עצמו בשמואל ב פרק כ”ד, המפקד הסתיים במגיפה קשה. כסף הכיפורים נועד לספק הגנה, ואין שום קשר לסליחה על חטאיו של אדם כלשהו.

כשרש”י דן במשמעות של שמות ל’ פסוק ט”ו, הוא אומר כך: ” “לכפר על נפשתיכם”- שלא תנגפו ע”י מנין “. במילים אחרות, למילה “לכפר” אין כאן כל קשר לכפרה על חטא. ב”שפתי חכמים”, ליקוט רבני של מפרשי רש”י, הוסברה כוונתו של רש”י: “ולא לכפר על חטאיכם כשאר כפרות שבתורה.” ובפירוש גור אריה לרש”י נאמר: “מדובר על שלוש מנחות כספיות שונות, שאחת מהן מממנת את הקורבן מן החי, ובכך מבהירה שהקורבנות הם שמכפרים.”

אתם מבינים, כסף הכיפורים בפני עצמו בכלל לא קשור לסליחה על חטאים. אלא, וכפי שרש”י עצמו אמר, הכסף שזרם למשכן מימן את עבודת הכוהנים, ועוד יותר את רכישת הקורבנות שמכפרים בעד העם. הייעד הסופי של הכסף רק מחזק זאת, בעזרתו ירכשו קורבנות, שאיתם כן מכפרים על חטאים.

כמו חז”ל, גם חוקרים יהודים אחרים הבינו זאת. הרב הרץ לדוגמא, כתב בפירושו לשמות ל’ שהביטוי “לכפר על נפשותיכם” הוא הרחבת המשמעות למילה ‘כופר’, הרב הרץ מגדיר זאת כך: “כסף שמשלם האדם האשם בכך שלקח את חייו של אדם אחר, בנסיבות שאינן כוללות רצח”. חוקר המקרא היהודי, יעקב מילגרום, בפירושו לבמדבר ל”א כתב כך: “בעיני אלוהים, הכופר הוא צעד מונע הכרחי נגד מגיפה שעלולה לתקוף את העם בעקבות מפקד”.

גם הרשב”ם, נכדו של רש”י, אמר את אותם דברים לפני למעלה מ-שמונה מאות שנה. אם כך, אפילו חז”ל וחכמים יהודים אחרים מכירים שמדובר בכסף ככופר בעבור הגנה, ולא בכפרה על חטאים, כפי שהודו חז”ל בעצמם.

שוב פעם מצא את עצמו הרב דניאל עשור בודד לחלוטין במערכה בניסיונו הנואש לבטל את הצורך בדם המשיח המכפר על חטאינו!

 

 

טענה: [ירמיהו פרק ל”א] “במקור הנביא אומר “בעלתי בם” – היינו שהוא ימשול על העם היהודי, ולא “בחלתי בם” – היינו שהוא מאס בו. ניתן לראות בברור כיצד מחבר אגרת אל העברים מצטטת, משנה ומסלף מילה אחת קטנה וכך יוצר חיץ בין הברית החדשה לכאורה שהכהן הגדול החדש שלה הוא ישוע, לבין התנ”ך (“הברית הישנה”), ועל הדרך הוא גם תופס טרמפ וממציא יש מאין פרשנות משלה לכל הנבואה הזו של ירמיהו.” כיצד לא קופץ מול עיני המשיחיים הסילוף המחריד המוציאה את כוונת הנביא מהקשרה במטרה מכוונת ומבהילה? לא ברור אם כן מהיכן ‘הקריצה’ הנצרות וכותב האגרת על העברים את הסילוף הנוראי הזה של “בחלתי בם”. [יד-לאחים \ אמיתי שייף]

תשובה: הפסוק המדובר בתנ”ך: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה’; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה’.” (ירמיהו ל”א ל-ל”ב)

ואכן, באגרת אל העברים פרק ח’, שאול השליח מצטט את פסוק ל”ב בצורה הבאה “וְאָנֹכִי בָּחַלְתִּי בָם” (בָּחַלְתִּי לעומת בָּעַלְתִּי). אמיתי שיף טוען במאמרו כי השינוי הזה הוא סילוף ועיוות נוצרי ולכן גם מקור האנטישמיות בעולם. מאחר שמשמעות המילה “בחלתי” (מלשון בחילה) היא ‘מאסתי’, זאת לעומת “בעלתי” (מלשון ‘לבעול’ = לקיים יחסי מין ו\או מלשון בעלי = הבעלים של..)

האמנם סילוף של הנוצרים?

כנראה שאמיתי שיף לא ממש מכיר את הפירושים של חז”ל על הנושא. אבל כבר ראינו אצל הרב של אמיתי (הרב דניאל עשור) כי התעלמות מוחלטת מדברי חז”ל (אותם הם מחשיבים לתורה שבעל פה) הפכה לעניין של הרגל.

מה לרש”י יש להגיד:

“בעלתי בם, פירוש בעלתי ממש רוצה לומר אף שאני בעלתי בם והייתי להם לאלוהים המה הפרו את בריתי וכן תרגם יונתן אתריעיתי. והריק”ם פירש כי כל לשון בעילה שהוא דבר עם בית הוא לשון גנאי ורוצה לומר רצתי ופירוש בעלתי כמו בחלתי שענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי” (ספר מנחה חדשה, ספר ירמיהו, על סמך פירושי רש”י. 1829, ע”מ קלח)

הרב דוד סבתו מישיבת ההסדר ברכת משה:

“כך נאמר בפסוק ל”א: “לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'”. הביטוי ‘בעלתי בם’ דורש ביאור. הרד”ק מפרש שהכוונה היא שהקב”ה ‘בעל בם’ בעבר, ואף על פי כן הם ‘הפרו את בריתי’. הבעיה הפירושו של הרד”ק היא שבדר הפסוקים לא מובן. הפירוש השני הוא ש’בעלתי’ הוא לשון גנאי כמו ‘בחלתי’, בגלל שהפרו את בריתי, מגיעה הבחילה בעם ישראל. ” (אתר ישיבת ההסדר)

קסוטו (ע”י פרופסור הרטום):

“בעלתי בם/ אף על פי שהם הפרו את בריתי, אני המשכתי להיות להם לאדון, כלומר לאלהים. לפי פירוש אחר, כאן ב.ע.ל=ב.ח.ל (זכ’ יא, ח): מאסתי בהם, מפני שהפרו את בריתי” (פירוש קסוטו על ירמיהו ל”א)

מסכת פסחים:

“פירש הרד״ק ז״ל ע״פ ואני בעלתי בם בירמי׳ סי׳ ל״א שכתב בעלתי כמו בחלתי עגייט קצתי כמו וגם נפשם בתלה בי ע״ש.” (פסחים פרק ה’ יהוידע כט)

אמיתי שיף, האם בכוונתך להאשים גם את רש”י, ישיבת ההסדר ברכת משה ואת הרב קסוטו כ”מיסיונרים אנטישמיים” המעוותים את התנ”ך?

חשוב גם לזכור, בתקופת בית שני גרסא הנפוצה ביותר של התנ”ך היתה ‘תרגום השבעים’. אמיתי שיף לעומת זאת קורא מתוך תרגום המסורה (אשר לא היה קיים בתקופת הברית החדשה, אלא נכתב כ1000 שנה לאחר כתיבת הברית החדשה). תרגום השבעים נכתב על ידי כשבעים סופרים יהודים משכילים הרבה לפני שהנצרות היתה קיימת והרבה לפני שישוע בכלל נכנס לתמונה. יהודים אלו בחור להשתמש במילה ἠμέλησα (עבור “בָּעַלְתִּי”) שפירושה – לדחות \ לזנוח \ למאוס.

 

 

טענה: “כיצד בנבואה התנכית יש שם אחד “עמנואל” ובברית החדשה מצויין השם “ישוע”, זו לא סתירה?”

תשובה: מדוע להתעכב רק על “עמנואל”?  למשיח עוד שמות ותארים רבים ברחבי התנ”ך! להלן שמות, תארים ותיאורים של המשיח בתנ”ך (רשימה חלקית):

– זרע האישה – בראשית ג 15

– מַלְאַךְ יהוה – בראשית טז 13-7

– אֵל רֳאִי – בראשית טז 13

– אֵל שַׁדַּי – בראשית יז 1, לה 11; שמות ו 3

– שִׁילֹה (שִׁילוֹ) – בראשית מט 10

– כּוֹכָב – במדבר כד 17, [ישעיהו סג 6-1]

– שַׂר צְבָא יהוה – יהושע ה 14

– שָׁלוֹם – שופטים ו 24

– צוּר יִשְׂרָאֵל – שמואל־ב כג 3; ישעיהו ל 29; תהילים יח 32

– צֶמַח יהוה – ישעיהו ד 2

– עִמָּנוּ אֵל – ישעיהו ז 14

– פֶּלֶא, יוֹעֵץ או פֶּלֶא־יוֹעֵץ – ישעיהו ט 5

– אֵל גִּבּוֹר – ישעיהו ט 5

– אֲבִיעַד – ישעיהו ט 5

– שַׂר שָׁלוֹם – ישעיהו ט 5

– חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי – ישעיהו יא 1

– שֹׁרֶשׁ יִשַׁי – ישעיהו יא 10

– נֵס עַמִּים – ישעיהו יא 10

– צוּר עוֹלָמִים – ישעיהו כו 4

– אֶבֶן בֹּחַן, פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד – ישעיהו כח 16

– רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן – ישעיהו מח 16-12

– גוֹאֵל – ישעיהו מח 17, סג 9

– מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ – ישעיהו מח 17

– עַבְדִּי (עבד יהוה) – ישעיהו נב 13

– אִישׁ מַכְאֹבוֹת – ישעיהו נג 3

– צַדִּיק – ישעיהו נג 11

– עֵד לְאוּמִּים – ישעיהו נה 4

– נָגִיד – ישעיהו נה 4

– מְצַוֵּה לְאֻמִּים – ישעיהו נה 4

– קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – ישעיהו נד 5

– אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ – ישעיהו נד 5

– יִשְׁעֵךְ (ישע ישראל) – ישעיהו סב 11

– מוֹשִׁיעַ – ישעיהו סג 8

– מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים – ישעיהו סג 9

– צֶמַח צַדִּיק – ירמיהו כג 5

– יהוה צִדְקֵנוּ – ירמיהו כג 6

– צֶמַח צְדָקָה – ירמיהו לג 15

– צֶמַח – זכריה ו 12

– מַלְאַךְ הַבְּרִית – מלאכי ג 1

– מָשִׁיחַ – תהילים ב 2

– בֶּן־אֱלֹהִים – תהילים ב 7, 12; משלי ל 4

– מֶלֶךְ תֵּבֵל – תהילים ב 8

– יהוה רֹעִי – תהילים כג

– צור ישועה – תהילים פט 27, צה 1

– אָדוֹן – תהילים קי 1; מלאכי ג 1

– רֹאשׁ פִּנָּה, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – תהילים קיח 22

– קרן ישועה – תהילים קלב 17, יח 3; שמואל־א ב 10; שמואל־ב כב 3

– אֶחָד כְּבֶן־אָדָם – דניאל ז 13

 

מעשי השליחים ג’ פסוק 23: “וְהָיָה כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִּשְׁמַע אֶל הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ”
איפה זה בתנ”ך??

 

לא ציטוט, פרפראזה!
מעשי השליחים ג’ 12-26 מתאר כיצד נעמד שמעון-כיפא מול עמו ונשא דרשה קצרה אשר עיקרה פועלו של המשיח לאור דברי הנביאים בתנ”ך. לאורך הדרשה רמז שמעון לנבואות מקראיות שהתגשמו בחייו של ישוע (בפס’ 18-19, 21-25).
מהתיאור של האירוע ברור כי כאשר נעמד שמעון מול הקהל, מגילות התנ”ך לא היו פתוחות לפניו ולכן אין לצפות כי הדרשה תכיל ציטוטים מדויקים, מילה במילה. שמעון דיבר מדם ליבו וניכר כי חשוב היה לו להעביר את המסר העיקרי העולה מהכתובים.
בפס’ 22-23, מבקש שמעון לומר כי ישוע המשיח הוא הנביא אשר עליו דיבר משה בספר דברים י”ח 15-19, שם כתוב: “נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן… נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶל־דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ”.
כאמור, שמעון ערך פרפראזה לכך ודרש: “הֵן משֶׁה אָמַר אֶל־אֲבוֹתֵינוּ נָבִיא יָקִים לָכֶם ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם כָּמֹנִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן כְּכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהָיָה כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶל־הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ”. בשום מקום בדרשה לא נאמר כי הציטוט לקוח מספר דברים י”ח לבדו; שמעון השליח בסה”כ ביקש לומר כי היות וישוע הוא “הנביא” אשר עליו הכריז משה, מי שלא יישמע לו ויאמין בו יסבול ריחוק וניתוק מרצון האלהים ומבחיריו. הביטוי “וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ” נאמר על-ידי משה כמה וכמה פעמים בתורה, בהטיות כאלה ואחרות (ראו למשל: ויקרא ז’ 20-27, כ”ג 29; במדבר ט”ו 30 וכו’) ולכן צדק שמעון באמרו כי אלו הדברים אשר דיבר משה אל אבותינו.
תיעוד היסטורי בלתי-מתפשר
דבר נוסף, יש לזכור כי שמעון לא כתב את ספר מעשי השליחים, כלומר: הוא לא העלה על כתב את נאומו; לוקס, שחיבר את ספר מעשי השליחים, תיעד את דבריו של שמעון ויש לציין כי ככל הנראה הוא עשה זאת תוך דיוק מירבי. על נקלה יכול היה לוקס לערוך את דבריו של שמעון ולהתאימם לכתוב בספר דברים, מילה במילה. אך על-מנת לא לחבל במהימנות של חיבורו, הוא הגיש את עדותו של שמעון כפי שהם. עובדה זו מוכיחה שוב, עד כמה אמין ומדויק התיעוד שהשתמר דרך הבשורות, מעשי השליחים ויתר כתבי הברית החדשה.

 

 

[1] פרופ’ עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, 1989: 106.

[2] חז”ל אמנם פירשו את הקטע על משיח בן יוסף שיבוא וימות, אך למגינת לבם ייתכן ושכחו כי ישוע נודע בארץ גם כמשיח בן יוסף (מתי א’ 16; לוקס ג’ 26, ד’ 22). 

[3] רומיים ז’ 1,  12, 14, 16; טימ”ב ג’ 16; פטר”ב א’ 20-21.

[4] יוחנן ה’ 39.

[5] ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד.

[6] שם.

[7] בבלי, גיטין ס’, ע”ב.

[8] בבלי, קידושין ע’ ע”א-ב.

[9] ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד; בבלי, גיטין ס’, ע”ב.

[10] הרש”ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי “בהלה” זו מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים” (בביאורו לויקרא כ”ו 16).

[11] וכך הבינו זאת: קדרי, במילון לעברית מקראית (שתום = “בעל יכולת ראייה של מחזה שדי”); קאסוטו, בפירושו לאותם פסוקים (שתום = מי שעינו פתוחה לראות מחזה אלהים, כמפרש בפסוק הבא”); מילון אבן שושן, בפרושו למילה ‘שתום’ (“גלוי, פתוח”); מילון אלקלעי, שם כתוב: שתום = “היפך מן סתום”); ואפילו תרגום אונקלוס, אשר תרגם זאת “פתוח העין” (כפי שציין רש”י).

[12] מ”צ קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 214).

[13] חוסר העקביות בפרשנותם של חז”ל באה לידי ביטוי בהתייחסותם למזמור ע”ט 10, שם כתוב: “יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגִּיִּים (בַּגּוֹיִם) לְעֵינֵינוּ…”. העובדה שבמקרה דנן הביטוי “בַּגִּיִּים” נכתב עם חיריק מתחת לאות ג’, לא מנעה מהרבנים מלפרשו נכונה כ”גויים” (ראו “מדרש תהלים” על מזמור קי”ט ו”אוצר מדרשים” על תהלים).

[14] מ.צ. קדרי, 2007: 93.

[15] פרשנות לתנ”ך שנכתבה ע”י ר’ דוד אלטשולר, בן המאה ה- 17.

אולי גם יעניין אותך: