שבעים פנים (או שבעים תירוצים) לתורה?

מאז שהתחלנו לפרסם סתירות ברורות וגסות בין התנ”ך לדברי חז”ל, אנו נתקלים בתירוץ החוזר על עצמו שוב ושוב: “שבעים פנים לתורה”.

קיומן של מאות סתירות תיאולוגיות, פילוסופיות ופילולוגיות בין ספרות חז”ל (“התורה שבעל-פה”) לבין התנ”ך אינן דבר חדש. אם התורה אומרת ‘לבן’ והרבנים אומרים ‘שחור’, אין מדובר בשבעים פנים, אלא בסתירה ובמחלוקת תהומית. קחו למשל את הסתירה הבאה: בבראשית י”ח 8 נאמר במפורש כי שלושת אורחיו של אברהם אכלו מהכיבוד אשר נתן להם.

חז”ל מלמדים כי למעשה הם לא אכלו כלל (בראשית רבה, פרשת וירא). כאן מתגלות שתי ברירות בלבד: או שהם אכלו, או שלא אכלו! התורה אומרת “וַיֹּאכֵלוּ”. הרבנים אומרים “לא אכלו!”. אך זה לא מונע מהרבנים לטעון כי ייתכנו 70 פירושים שונים וסותרים אחד את השני בו זמנית, בניסיון לתרץ סתירות אלו. אך תירוץ זה לא משנה את העובדה כי הרבנים אינם אלא תועים ומטעים.

חשוב לציין, הביטוי “70 פנים לתורה” אינו מופיע כלל בתנ”ך; המונח נטבע לראשונה על ידי פרשן התורה אברהם אבן-עזרא (המאה ה- 11-12 לספירה), ובשום אופן אינו נותן צידוק או הכשר לסתור את התורה, אלא מתייחס אל דרכי פרשנות שונות לקטעים במקרא הדורשים עיון או הבהרה. למעשה, אבן-עזרא דווקא מעלה על נס את דרך הפשט, כפי שציין:  “ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה” (אבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה).

אגב, יש בחומש מספר דוגמאות לדרך בה התמודד משה כאשר לא ידע כיצד ליישם את תורת ה’ במקרים תקדימיים שונים (ויקרא כ”ד 11-14, במדבר ט’ 6-11, פרק ט”ו 32-36, פרק ט”ז 1-5, פרק כ”ז 1-5). למקרה שתהיתם, הוא לא ערך שימוש בעיקרון “70 פנים לתורה”; דבר אחד משותף לקטעים אלה: בכולם פנה משה בתפילה ישירה לאלהים וחיכה לשמוע ממנו כיצד ליישם לפעול.

אולם יש בעיה חמורה נוספת הנובעת מיישום נואל של “70 פנים לתורה” כהצדקה לריבוי הסתירות בדברי חז”ל. על המחלוקת והסתירות בין תלמידי הלל ושמאי, נאמר בתלמוד: “שלוש שנים נחלקו ב”ש וב”ה; הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים” (בבלי, עירובין י”ג ע”ב).

החזון האיש, ניסח זאת מעט אחרת באומרו כי “כל דברי ראשונים נאמנים עלינו כנתינתם מסיני… “ואין מקום לנטות מדבריהם” (אברהם ישעיהו קרליץ, 1997: 201). ההשלכות של קביעות אלו גובלות בחילול השם; אם רב אחד אומר ‘לבן’ ורב אחר אומר על אותו הדבר ‘שחור’ – ושניהם קולעים לכוונתו של האל, משמע כי יש סתירה פנימית, מחלוקת או ריבוי פנים (אולי שבעים?..) בתוך האלוהות, רחמנא ליצלן. תודה לאל, אנו יודעים כי אפשרות זו אינה תתכן, שהרי המקרא מדגיש כי אלהים הוא ‘אחד’; ה’ הוא ‘אמת’ וכל עולה לא תמצא בו (דברים ו’, ירמיהו י’ 10, מזמור נ”א 18).

בעיה אחרת של יישום ל”70 פנים לתורה” יכולה להוביל למצב משולל היגיון, אשר לפיו: 2 + 2 לאו דווקא = 4, כי-אם כשבעים תשובות שונות, כגון: 5, 6, 7, וכו’. במצב אבסורדי כזה, בו קיימות ריבוי אמיתות סותרות במקביל, בחשבון אחרון לא קיימת אמת כלל.

בנוסף, המושג “שבעים פנים לתורה” הוא מושג חסר משמעות ריאלית. הדת-הרבנית היא מערכת משפטית-הלכתית, ולכן אין אפשרות שיהיו שבעים פנים לחוק אחד.

לסיכום, הניסיון לתרץ את הסתירות של הרבנים בפירושם את התנ”ך תחת הטענה כי “70 פנים לתורה” היא סתירה לוגית פנימית. לעומת זאת, אנו מאמינים כי דבר אלהים משקף את רצונו של האל ואת האמת המוחלטת והבלתי מתפשרת המאפיינת אותו. הסתירות בין רבנים אחדים לרבנים אחרים וגרוע מכך – הסתירות בין התושב”ע למקרא, אינן ניתנות ליישוב ולפתרון מרושל על-ידי התירוץ האומלל של “70 פנים לתורה”. אם כתבי הוקדש משקפים אמת אחת מוחלטת אשר אינה משתמעת לשני פנים, חובה על כולנו להיכנע לרגליה במקום להידחק לאצטלה מיותרת ולפלפולי סרק.

אולי גם יעניין אותך: