שושלת היוחסין של המשיח ישוע – תגובה לר’ דניאל עשור

בעמוד 89 בספרו של הרב דניאל עשור, טוען עשור כי שלח מכתב לותיקן בשנת 1995, שם ביקש שיפתרו בפניו “סתירה” באילן היוחסין של ישוע, כפי שהוא מופיע בבשורות של מתי ולוקס בברית החדשה. לטענתו של עשור, האפיפיור בכבודו ובעצמו התפטר מאחר שלא הצליח לענות על השאלה והודה כי אין הוא מסוגל לתת תשובה. האמת, אין לנו שום קשר או סמפטיה לאפיפיור, לותיקן, לכנסייה הקתולית או להיסטוריה של הכנסייה הקתולית עם העם שלנו; אולם נשמח להוכיח לכם כי טיעון זה – עליו ביסס עשור ספר שלם – פשוט אינו נכון.

טענותיו של הרב עשור

  1. ”אנו מוצאים כי יחוסו של ישו הכתובות בבשורות שבתורת הברית החדשה מבולבלות. מי באמת הסבא של ישו מצד אביו? (שמנו לב כי ”מתי” אומר כי סבו של ישו היה יעקב אולם בספרו של ”לוקס” נאמר כי שמו הוא אלי?) כמו כן, שמנו לב, כי ”מתי” מכריז כי ”ישו” היה רחוק במספר הדורות מדוד המלך ב כ- 28 דורות בלבד כאשר לעומתו ”לוקס” ברישומיו מראה 43 דורות הפרש בין ”ישו” לדוד המלך מהי משמעותה של סתירה זו?.”
  2. ”נראה כי הייחוס שמחבר את ישו לדוד המלך עובר דרך אביו של ”ישו” אולם היות ו- ”ישו” היה תוצר של הרעיון ”ההריון הבתולי” אם כן ”ישו” איננו מיוחס לייחוס של אביו המאמץ לדוד המלך? אם כן, כיצד זה ”ישו” נחשב כאחד מצאצאי דוד?”

תגובות לטענותיו של הרב דניאל עשור

1. העובדה שהרב עשור אינו מבין את הברית החדשה אינה אומרת שהברית החדשה מבולבלת, אלא שעשור מבולבל. התשובה לטענתו הראשונה היא שמדובר בשני אילנות יוחסין, ולא אחת שחוזרת על עצמה. עלי היה אביה של מרים ואילו יעקב היה אביו של יוסף. שניהם היו הסבים של ישוע. אחד מצד אמו והשני מצד אביו.

עשור לא קיבל את תשובתינו ואמר בתגובה ששמה של מרים אינו מוזכר בתיאורו של לוקס,  שהרי כתוב: “בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי”.

א.  ראשית, התלמוד עצמו מתייחס אל מרים כאל בתו של עלי (תלמוד ירושלמי, חגיגה פרק ב דף יא,א פרק ב הלכה ב גמרא).

ב.  שנית, דניאל עשור איננו חוקר תיאולוגיה של הברית החדשה (על אף שהוא אוהב לחשוב על עצמו כאחד) מהסיבה הפשוטה שהוא איננו יודע יוונית עתיקה, השפה בה נכתבה הברית החדשה. במקום זאת, הוא מתבסס על תרגומים של הברית החדשה לאנגלית ולעברית. וכאן בדיוק טמונה הבעיה; התשובה לחידה זו טמונה בכללי התחביר של היוונית, שבה נכתבה שושלת היוחסין. כללי התחביר ביוונית שונים מהתחביר העברי או האנגלי; באנגלית ובעברית לא נהוג להשתמש בהא הידיעה לפני שמו של אדם. איננו אומרים ”ה” לפני שם פרטי- הלוקס, המרים, היוחנן וכדומה.

אבל התחביר היווני מאפשר את השימוש הזה לפני שם. כל שם בטקסט היווני של שושלת היוחסין שלוקס מציג מופיע בצורת מיודע, כלומר עם הא הידיעה ביוונית, פרט לשם אחד – שמו של יוסף. משמעות הדבר למי שקורא את המקור היא זו: כשהקורא רואה שהא הידיעה חסרה רק לפני שמו של יוסף, בעוד שהיא מופיעה לפני כל השמות האחרים, הוא מבין שאין זו שושלת היוחסין של יוסף אלא של מרים. אבל בהתאם לכללי היהדות, צוין כאן שמו של הבעל (איך היית מתאר את שושלת היוחסין של אישה, אם היהדות אוסרת עליך לציין את שמה? התשובה: היית מציין את שמו של בעלה).

בתנ”ך אפשר למצוא תופעה דומה בעזרא ב’ 61 ובנחמיה ז’ 63. עדות נוספת לכך היא שכתוב וּלְפִי מַה שֶּׁנֶּחְשַׁב הָיָה בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי… במילים אחרות, אפשר להבין שישוע אמנם ”נחשב” לצאצא של יוסף, אבל למעשה הוא היה צאצא של עלי. שמה של מרים אינו מוזכר מחמת ההקפדה על הנוהג ביהדות וציון שמו של החתן בשושלת היוחסין של אשתו לא היה מנהג חריג.

מה בנוגע לטענה כי קיים הפרש רב בין השושלות? את הקושי הזה ניתן ליישב בנקל. מתי מציין עשרים ושישה דורות מדוד ועד ישוע, לעומת לוקס שמציין ארבעים דורות בינם. קודם כל, עלינו לזכור שייתכן מאוד כי שושלת יוחסין אחת תתקדם מהר יותר מהשנייה. שנית, חשובה היא העובדה שביהדות מכונה גם נכד, או כל צאצא אחר לצורך העניין, בתואר “בן”. לפיכך נקרא ישוע “בן דוד, בן אברהם” (מתי א’ 1).

באותו האופן בדיוק משמש התיאור ‘אלמוני הוליד את פלוני’ גם לתיאור פערי דורות, ולא בהכרח לתיאור אבהות ישירה. מה שחשוב הוא שקיים קשר ביולוגי בין הדורות. מתי מארגן את הדורות לקבוצות של ארבע עשר שמות, תוך החסרת דורות מסוימים, כעדות לנוהג שהיה בתקופתו. השוואה עם שושלות תנ”כיות מראה בבירור כי קיימת השמטת דורות מכוונת (מלכים ב’ ח’ 24, דברי הימים א’ ג’ 11, דברי הימים ב’ כ”ב 1, 11, כ”ד 27, מלכים ב’ כ”ג 34, כ”ד 6). מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא הייתה לציין באופן מדעי כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לירושה, בייחוד כאשר הדבר נוגע לאבות העם החשובים.

2. פעם נוספת, הרב עשור מכנה “סתירה” דבר שאינו מצליח להבין, כי איננו בקי בתחום מאחר שהוא לא היסטוריון. בעולם העתיק, בן מאומץ היה נחשב ליורש חוקי. כך למשל, אוגוסטוס היה בנו החוקי של אביו המאמץ יוליוס קיסר. בבראשית ג’ 15 נאמר שאויב השטן יהיה “זרע האישה”, בשונה מהמקובל בימי המקרא. הצורך במאפיין יוצא דופן זה בא לידי ביטוי אף בנאמר בנבואת ישעיה ז’ 14, ישעיהו בונה על בראשית ג’ 15 ומנבא על כך שהמשיח יוולד מאשה בתולה: “לכן ייתן אדוני הוא לכם אות: הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנו-אל”. בכל מצב אחר יורש אדם את אנושיותו דרך אביו ואמו. במקרה של ישוע, הוא ירש את אנושיותו בשלמותה מאמו.

כאשר הזהות היהודית והשיוך השבטי הועברו מאב לבן, על הקביעה בעניין זהות המשיח להיות ייחודית ויוצאת דופן. מכיוון שלא היה לישוע אב ארצי ביולוגי, זהותו כיהודי ושיוכו השבטי נבעו לחלוטין מזהות אמו. זוהי בהחלט חריגה מהכלל, וכך גם לידה מבתולה איננה אלא חריגה מהכלל. המשיח חורג מהכלל, וכך גם כל עניין הקשור בו.

 

אולי גם יעניין אותך: