10 סיבות מדוע אנו לא מאמינים בקיומה של "תורה שבעל-פה"
זהו סרטון 2 מתוך 3 על התורה שבעל-פה:
סרטון (1\3): המיתוס שבעל-פה.
סרטון (2\3): 10 הפרכות לתורה שבעל-פה.
סרטון (3\3): הכשל שבעל-פה.
על-מנת לבחון מהו היחס אשר מקבלת התורה שבכתב בהשוואה לזו שבעל-פה, נבקש להביט בכמה קטעי מפתח מספרות החכמים. ובכן, במסכת ברכות מעלים חז"ל את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"1 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא מאחרת לבוא: "מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".2 דחיקת החומש הצידה ולמעשה, הצבתו בפינה, הכינו אפוא את הבמה לכוכבה העולה של התורה שבעל-פה.
לרשימת 222 סתירות חדשות בין התלמוד לתנ"ך לחצו כאן!
לנוכח מגמה זו, אין להתפלא על-כך שיחסם של הרבנים לתורת משה הלך והחמיר. דוגמא להקצנה זו מתועדת בהִתלבטותו הקשה של רבי חגי בתלמוד הירושלמי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".3 ברם לפי הכתוב בשמות ל"ד, כ"ז: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה חפוזה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!4 שימו לב למניפולציה הלינגוויסטית במילים "על-פי"; הרב הנכבד פסח במהירות על הפירוש הפשוט של שתי המילים הללו ולמעשה אימץ את הדמיון הדחוק שבין "על פי" ו- "על פה". דהיינו, לדידו, התורה שבעל פה חביבה יותר מזו שבכתב משום שהכוונה האמיתית והנכונה של הפסוק מספר שמות היתה לומר: "כי בדברים שבעל פה כרתי אתך ברית ואת ישראל".5
כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!6 הבנתם מה קרה פה? קודם מסמנים את מעמדה הנחות של התורה שבכתב ואח"כ, בשלב השני, מבטלים את תוקפה לגמרי. כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית אשר ניתנה בכתב. וכן, גם כאן המסקנה הרדיקלית נובעת מפרשנות תמוהה, שלא לומר מעוותת, של שמות ל"ד כ"ז.
אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך מידה גדולה מזו."7 לקרוא ולא להאמין! שימו לב איזו אמירה נועזת: לפי קטע זה, העיסוק במשנה מזכה את האדם בשכר; העיסוק בגמרא מזכה את האדם בשכר רב יותר; אך העיסוק בתורה – בקודש הקודשים – למרבה הפליאה אינו מזכה את האדם במאומה. דהיינו, התלמוד ממש יוצא מגדרו על-מנת לעודד אותנו לזנוח את לימוד התורה לטובת דברים "חשובים יותר". אין מנוס ממסקנה מצערת זו. אמירות מסוג כזה מסתכנות לא רק בסירוסו של המקרא,8 אלא גובלות בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.9
הדברים הבאים ישתדלו לסכם את מכלול הטענות העיקריות המחזקות את העובדה שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת או תורה בעל-פה אשר נתגלה למשה במעמד הר סיני, אלא שמדובר בהמצאה והתפתחות מסורתית-רבנית בלבד.
התנ"ך מעיד באופן חד-משמעי על כך שבריתו של אלוהים עם ישראל הייתה מבוססת אך ורק על התורה שהוא ציווה למשה לכתוב.
בספר שמות כד, פסוקים 4-3, כתוב שמשה כתב את כל דברי ה'. המסורת שבעל פה אינה מוזכרת כאן כלל. בהמשך, בשמות לד 27 אלוהים אומר למשה: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל". כל דור הבא של בני ישראל תמיד היה מופנה לדברים האלה שנכתבו על ידי משה בתורה שבכתב. אלוהים הזהיר את עם ישראל מפני קללות שעלולות לבוא עליהם במידה ולא יקפדו לעשות "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כח 58), אך הם יהיו מבורכים אם ישמעו ב"קול יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים ל 10).
לכן אין מקום להטיל ספק על העובדה הפשוטה וחד-משמעית כפי שהיא מצטיירת בתנ"ך: כל דברי התורה היו כתובים בספר, והספר הזה, ספר התורה כפי שהוא מוכר לנו היום היה אמור להשפיע על חייהם של בני ישראל לאורך הדורות ,ולאו דווקא איזושהי מסורת לא כתובה ולוטה בערפל של מיסטיקה שלכאורה הייתה מועברת מפה לפה. כמובן, אין שום דבר מפתיע בעניין הזה. מסורות שבעל פה יכולות להיטשטש ולהשתכח הרבה יותר בקלות מאשר המסורות שנכתבו, ומקורן וסמכותן של מסורות שבע"פ בדרך כלל שנויים במחלוקת לעומת מקורם וסמכותם של המסמכים הכתובים. רק ברית לאומית שנכתבה יכולה לעמוד ולהיות בתוקף לאורך הזמן, ולכן עד עצם היום הזה בכל העולם כמעט כל בריתות וחוקים לאומיים מסתמכים אך ורק על מסמכים כתובים. בסופו של דבר גם המסורות שבע"פ של הרבנים היו צריכים להעלות על הכתב בכדי לשמר אותם לדורות הבאים.
אם הייתה קיימת תורה שבעל פה, כזאת שאלוהים נתן למשה, הרי משה מעולם לא הזכיר אותה, וגם לא יהושע, עזרא או כל אדם אחר בתנ"ך. לו היא אכן הייתה קיימת, היא לא היוותה חלק בברית של אלוהים עם ישראל. היא אף לא הייתה רלוונטית לברכה או משפט של אלוהים. אף נביא, כוהן, או מלך, מזכיר אותה אי פעם או מביע שום עניין או רצון לדעת או לציית לה. במילים אחרות, על בסיס מה שכתוב בתנ"ך, לא הייתה קיימת תורה שבע"פ והיא לא ניתנה למשה בהר סיני על ידי אלוהים.
אם נעשה חיפוש של השם "משה" בתנ"ך, מתחילת הספר יהושע ועד לסוף הכתובים, ונבדוק כל משפט כגון "ויאמר יהוה אל משה", או " כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה", נמצא שבכל אירוע ההתייחסות היא למשהו שהיה כתוב בחמשת חומשי תורה. בכל פסוק ופסוק, ללא יוצאי מן הכלל! הכול היה מבוסס על מה שנכתב! אין תמה אפוא שגם בימיו של נחמיה, כאשר בני ישראל נשבעו שבועה לפני אלוהים, הם העלו את זה על הכתב (נחמיה י 1). אין זה פלא, אם כן, כי הביטוי "ספר תורה" מופיע עשרים פעמים בתנ"ך, בעוד שאין אזכור כלשהו של התורה שבע"פ לאורך כל התנ"ך. למעשה, אין אזכור של המושג תורה שבע"פ המהווה חוקה מחייבת בשום מקור יהודי עד בערך 1,400 שנה לאחר מות משה.
אין אזכור מפורש או מרומז של התורה שבעל פה בטקסט של התורה שבכתב.
אחרי שהנביא משה עלה על הר סיני בעקבות החטא של בני ישראל עם עגל הזהב, אלוהים שוב נתן לו את מצוותיו וציווה עליו באופן ספציפי: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל." (שמות לד 27). למרבה הפלא, הרבנים שחיברו ספרי התלמוד מצאו הוכחה לתורה שבע"פ בטקסט ספציפי הזה בטענה כי הביטוי "על-פי" נגזר מהמילה "פה", או "בפיו של", אף כי מתרגמים עבריים שהיו צריכים לתרגם צירוף מילים זה ללא משוא פנים היו מסכימים כי במשפט זה משמעות המילים "על-פי" איננה "בפיו של", אלא "על פי" במובן של "לפי", או "אליבא" בארמית.
אילו היינו מחפשים פסוק מסוים בכתובים שמצביע על כך שהתורה שבע"פ אינה קיימת, הפסוק הזה, ללא ספק, היה מספק לנו הוכחה טובה ביותר. ובכל זאת, כפי שראינו לעיל, התלמוד מפרש אותו כמתייחס לקיומה של התורה שבע"פ. אלוהים אמר למשה לכתוב את כל מה שהוא שמע ממנו. משה ציית ועשה זאת. למרות זאת, התלמוד מציין שמשה לא היה רשאי לכתוב את התורה שבע"פ. אך המסקנה הגיונית יותר היא שככל הנראה התורה שבע"פ כלל לא הייתה קיימת ולכן היא לא נכתבה. באותה מידה מישהו יכול לבוא ולטעון שאלוהים גם אמר למשה: "אל תכתוב את הקוראן" מפני שספר הקוראן אינו מוזכר בכתובים. שמיים הם הגבול לדמיון האנושי כאשר אנחנו מתרחקים ממה שאלוהים אכן אמר בכתובים באופן ברור וחד-משמעי.
גם הרבנים בדרך כלל אינם טוענים שבכתבי הקודש עצמם ישנן התייחסויות מפורשות שאין עליהן עוררין שמצביעות על התורה שבע"פ. לחלופין, הם טוענים שלא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא תורה שבע"פ וכי יש בכתובים רמזים סמויים על התורה שבע"פ. לדוגמא, הפרשנות היהודית המסורתית אומרת שהפסוקים בספר הדברים ל' 14-11 שבהם כתוב שהתורה כבר אינה בשמים, פירושם הוא לא לחפש התגלות אלוהית בנוגע לקיום תורה ומצוות כי התורה עכשיו בפינו ובלבנו, כלומר, היא מועברת דרך הפה. האומנם זה באמת מה שמשה אומר בפסוקים האלה?
"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ". דברים ל' 14-11.
אלוהים כבר נתן לעמו את התורה. הם לא היו צריכים לעלות לשמיים בכדי לגלות את רצונו על מנת שיוכלו לציית לו. הם כבר שמעו את דברו. אין מה להוסיף לזה. הטקסט לא אומר לנו משהו מעבר לזה. אין שום נימוק להערה של רש"י לפסוק 14 – "התורה ניתנה לכם בכתב ומלווה בהסבר שבע"פ." ספר הדברים כולו שולל את האפשרות שהפסוקים האלה מדברים על התורה שבע"פ מכיוון שהפרק הבא מדגיש את העובדה שהמצוות שאלוהים נתן לבני ישראל היו אמורים להעביר מדור לדור בכתב, והייתה זו בפירוש התורה שבכתב שבני ישראלי נצטוו לקרוא ולציית לה.
אלוהים אמר באופן מפורש וחד-משמעי שעל בני ישראל לציית אך ורק לתורה שנכתבה על ידי משה – וזאת הייתה התורה שהם היו צריכים לשמור בליבם ובפיהם. גם התבוננות בחלק מהפרשנות שנכתבה על ידי הרבנים כגון אבן עזרא וספורנו מלמדת על כך שלא היה קונצנזוס לגבי הפירוש של פסוק 14 כמרמז על התורה שבע"פ. לסיכום, על סמך הכתובים עצמם ניתן לטעון שבכתבי הקודש לא קיים אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ.
לאורך כל ההיסטוריה של תקופת התנ"ך לא רק שלא הייתה שום עדות לקיום תורה שבעל פה, אלא לעיתים הסתמנה בורות של העם בנוגע לידיעת התורה שבכתב.
אם אבותינו לעיתים התאפיינו בבורות כה בוטה באשר לידיעת מצוות הייסוד ולא קיימו אותן למרות שהן אכן נכתבו בעבורם על מנת שיקראו וילמדו ויקיימו אותן, על מה נוכל להסתמך ולהניח שהם בכל זאת אכן שמרו בנאמנות את המצוות הבלתי כתובות שהיו הרבה יותר קשות ומסובכות בטבען? כאשר לכל אורך ההיסטוריה של ממלכת ישראל ויהודה כה רבים ממנהיגי העם לא הלכו בעקבות מצוות התורה שבכתב ומועדי ה' החשובים ביותר כגון פסח וסוכות לא קוימו באופן קבוע ברמה הלאומית, כאשר חיללו בני ישראל את השבת בצורה המונית והיו פרקי זמן ארוכים של בורות מוחלטת בנוגע לקיום מצוות התורה שבכתב, כיצד ייתכן לדמיין שלאורך כל התקופות הללו התורה שבע"פ המורכבת מכמות הטקסטים הרבה יותר מאסיבית, אכן השתמרה היטב על ידי העם והועברה ללא דופי ובנאמנות רבה מדור לדור? באותה מידה בדיוק ניתן גם לטעון דברים כגון:
אנשים שכחו כיצד לכתוב את האותיות אלף בית ולא יכלו לאיית אפילו מילים הפשוטות ביותר בשפת האם שלהם, אבל הם ידעו לקרוא טקסטים בכתב יתדות באופן שוטף. או, אנשים לא היו בכושר גופני טוב ולא היו מסוגלים ללכת אפילו ק"מ אחד בלי להתמוטט, אבל הם היו מסוגלים לרוץ מרתון בפחות משעתיים. או, הם לא יכלו לספור אפילו מאחד עד עשר, אבל הם ידעו להמציא נוסחאות חדשות ומתקדמות ביותר בפיסיקה.
הכתובים אומרים בפירוש שבני ישראל ויהודה הזניחו את התורה שבכתב. דין ומשפט והעונש הנוראי שאלוהים גזר עליהם מבליט את העובדה שרוב הזמן העם היהודי לא קיים את מצוות התורה. למרבה הפלא, כתוב בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק יא, כי בימיו של חזקיהו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו… תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה."
איך זה ייתכן? היה צריך לצוות על העם להתאסף ולעודד אותם רק כדי שישמרו את חג הפסח, ובכל זאת, על-פי הכתוב בתלמוד, בדיוק באותה תקופה הם היו בקיאים בדיני טהרה. באתר האינטרנט "להיות יהודי" (באנגלית) כתוב כך: "לאחר מות משה בני ישראל המשיכו ללמוד את התורה. בארץ ישראל הם בנו ישיבות ומורים לימדו ספר התורה לאלפי תלמידים באופן קבוע. אנו מוצאים, למשל, שלנביא אלישע היו לפחות מאה תלמידים (מלכים ב' ד 44-38). התלמידים בדרך כלל חיפשו עד שהיו מוצאים את המורה הטוב ביותר עבורם, שכן כל אנשים היו מסוגלים ללמוד באותה רמה.
אם כן, על-פי המוסרת שבע"פ ,מסתבר שגם בימי השופטים המתוארים בכתובים כתקופה שבה "איש הישר בעיניו יעשה" (שופ' יז 6, כא 25), בני ישראל היו למעשה עוסקים בפועל בלימוד ספרי קודש במסגרת של ישיבות שהיו פזורות בכל רחבי הארץ, ואילו כמה מאות שנים מאוחר יותר הנביא אלישע לא היה מנהיג של קבוצת נביאים קטנה ומצומצמת, אלא תיפקד כראש מוסד ללימוד תורה, דהיינו היה רב המנהיג ישיבה. לסיכום ראוי שוב להדגיש כאן שכפי שראינו לעיל, הטקסט התנ"כי באופן ברור ומפורש, בהחלטיות ובתקיפות, עומד נגד הרעיון הזה של "מדן ועד באר שבע כל בני ישראל היו בקיאים בתורה שבע"פ." התנ"ך מתאר מציאות אחרת לחלוטין ואין שום בסיס לפירושים כה מרחיקי לכת של דבר אלוהים עד שהוא למעשה מאבד את משמעותו המקורית.
בניגוד למסורת הרבנית הרווחת, משה לא קיבל את כל פרט ופרט של התורה שבעל פה בהר סיני.
יהודים מסורתיים מודעים למספר מקרים המתוארים בתורה כאשר משה נאלץ להתייעץ עם אלוהים בנוגע להוראות ספציפיות ושיקולי דעת שהיה עליו להפעיל במצב הנתון. אף-על-פי-כן, הדעה הרווחת ביהדות המסורתית טוענת שמשה קיבל את כל התורה שבע"פ, על כל פרטיה והיבטיה שונים ומגוונים, באותה עת שנצטווה על ידי אלוהים לכתוב את התורה שבכתב. השאלה המרתקת היא כיצד מתמודדת יהדות חז"ל עם העובדה שבמקרים מסוימים, משה באופן גלוי פשוט לא ידע מה לעשות והיה צריך לפנות לאלוהים להתייעץ איתו? תופעה זו מתוארת ארבע פעמים בתנ"ך: ויקרא כד 23-10, במדבר טו 36-32, במדבר ט 8-6, במדבר כז 4-1. מסתבר שכאשר משה ניצב מול מצב חדש הוא חיכה עד שאלוהים יגלה לו את רצונו. דהיינו, היו דברים שלא היו ידועים למשה מראש מפני שבהר סיני הוא לא קיבל הסבר כולל ומקיף בנוגע ליישום של כל חוקי התורה. לכן הוא אומר: " עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם" (במדבר ט 8).
מחמת הקטעים האלה בתנ"ך שבהם משה לא יודע דברים מסוימים הנוגעים לקיום מצוות התורה, הרבנים פיתחו מספר של מסורות המסבירות כיצד משה לא הצליח לשמור על כל פרט ופרט שהוא קיבל בהר סיני ופשוט שכח חלק מההוראות, ואילו מסורות אחרות תוקפות עצם הרעיון שמשה היה יכול לשכוח חלק מהפרשנויות. ישנן מסורות חז"ל המדברות על אלפי חוקים שנשכחו לאחר מות משה ובכך הותירו חורים גדולים שהיו צריכים למלא באמצעות לימוד ותחקיר ולנסות ליישר את ההדורים בין פרשנויות סותרות שנתגלו בכתבי החכמים.
האמת היא שהסיבה המסתברת ביותר לחילוקי דעות מאוחרים לגבי התורה שבע"פ טמונה בעובדה פשוטה שאומרת שחז"ל לא קיבלו את המסורות הללו בשלמותן וללא פגע, אלא שהן התפתחו בקרב בני אסכולות שונות ובתקופות שונות מכיוון שלא הייתה קיימת פרשנות שבע"פ של חוקי התנ"ך שהועברה בעל פה מימי משה. ספר התורה מבהיר זאת באופן מפורש וחד-משמעי ולא משאיר מקום למחלוקת בנושא זה.
הפירושים של חז"ל לעיתים מפרים לחלוטין או מסלפים את המשמעות המקורית והפשוטה של פסוקי התנ"ך, הדבר שמצביע על העובדה שהם אינם נובעים מן המסורת אשר החלה בתקופת משה.
בתוך ספרי התנ"ך אנו מוצאים מספר דוגמאות לחוקי התורה שצוטטו ויושמו בחיי היומיום אשר, ללא ספק, מצביעות על כך שהפשר הטבעי והפשוט ביותר של הטקסט היה מובן ומקובל על ידי העם וככל הנראה אליו התכוון אלוהים כשנתן תורה למשה. חוקי התורה מצוטטים ומיושמים בצורה פשוטה ביותר שאינה משתמעת על פני שתי פנים. (לדוגמא, ראו דברים כד 16 ומלכים ב' יד 6-1).
האם ייתכן שקיימות שכבות נוספות של הפרשנות לטקסטים מסוימים בתורה? אפשרות זו בהחלט קיימת. אבל דבר אחד הוא מעל כל ספק: שום דבר אינו יכול להפר את הפרשנות הפשוטה והברורה של הטקסט, כפי שהיא מתבקשת מתוך הטקסט והקשרו, אחרת, נגיע למצב שהמילה כתובה תהיה חסרת כל משמעות ותוקף. כתוצאה מכך, המסקנה המתבקשת היא שכל פרשנות אשר על-פי המסורת הגיעה אלינו מפיו משה, אך לאמתו של דבר היא סותרת או מפרה את המשמעות המקורית והברורה ביותר של הטקסט הכתוב, פרשנות כזו אינה יכולה להיחשב כחלק מהתורה שמשה קיבל על הר סיני. אך לצערנו הרב, זה בדיוק מה שספרות חז"ל לעיתים קרובות נוטה לעשות עם הטקסט התנ"כי.
הבה נבחן אחת הדוגמאות כאשר הפשר של הטקס התנ"כי התפרש שלא כהלכה בספרות חז"ל. סוגיית הגירושין תמיד היוותה אחד התחומים החשובים ביותר של חיי היומיום. מה הכתובים אומרים על גירושין? במלאכי ב 15-16 אנו קוראים: " וְנִשְׁמַרְתֶּם, בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אַל-יִבְגֹּד. כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…" משמעות המשפט האחרון ברורה בעברית – אלוהים שונא גירושין. מהי הפרשנות התלמודית של הפסוק הזה? "אם אתה שונא אותה, תגרש אותה" (אני לא צוחק!) המהדורה היהודית the Orthodox Jewish Stoneמפרשת כי "הגבר ששונא את אשתו עליו להתגרש ממנה" כי כך אומר השם, אלוהי ישראל! ועל-פי רש"י, האיש שמתעקש לשמור על אשתו והוא שונא אותה, מסתיר את סלידתו ובכך מכסה עוול בבגדיו. עליכם לפחות להתגרש מנשים השנואות שתהיינה חופשיות להינשא שוב, מפרש רש"י.
זה ההפך הגמור מהמשמעות המקורית של הפסוק במלאכי ב 16! שחור על גבי לבן כתוב שאלוהים שונא גירושין, אך הפרשנות היהודית המסורתית קובעת שפירושו של הפסוק הזה מסתכם בכך: "אם אתה שונא אותה, תתגרש ממנה, אומר ה' אלוהי ישראל". התרגום, רש"י, רד"ק ומצודת דוד וציון תומכים בדעה זו ואילו אבן עזרא נמצא בין היחידים שמתנגדים לפירוש המעוות הזה.
דוגמה זו בלבד די בה כדי להוכיח שהתורה שבע"פ לא נתגלתה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. הפרופסורים סמולר ואברבך חיברו 60 עמודים של דוגמאות מהתרגום שבהן הם מנסים להתאים את הטקסט התנ"כי למנהגים שהמציאו הרבנים. (Ibid, 1-6) הם כותבים כך: "חייבים להקריב דיוק ואמת היסטורית על המזבח של ההלכה האורתודוקסית". מחקר ללא משוא פנים מראה כי הרעיונות של התורה שבעל פה שרובם נוספו כאלף שנה לאחר תקופת משה, נבעו מהניסיון המרחיק לכת לפרש אותם בהתאם לתורה שבכתב ולמעשה להתאים את התורה עצמה לרעיונות ופרשנויות חדשים, לעתים קרובות על חשבונו של דבר האלוהים עצמו, ותכופות התוצאות הן מאוד לא הגיוניות ובהחלט נשמעות כבלתי אפשריות עד יסודן.
הפסוק בספר שמות כג 2 קובע באופן חד-משמעי: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת." הרבנים איכשהו הגיעו למסקנה שהפסוק הזה דווקא אומר לנו שהרוב קובע. אם רוב הרבנים מביעים אותה דעה, הדעה שלהם שווה לחוק או מצווה. משה מיימונדס, למשל, מצוטט את סוף הפסוק בשמו' כג 2 ומפרש אותו כציווי "ללכת אחרי הרוב" והוא עושה זאת בהקשרים משפטיים (ראו מסכת סנהדרין 5:3, 8:1). ולדברי רמב"ם, דעת הרוב של החכמים מבטלת פשר פסוקי התורה, גם כאשר מדובר בדבר נבואה. למעשה, על-פי משה מיימונדס, 1,001 חכמים מבטלים 1,000 נביאים, גם אם כל הנביאים הם ברמה של הנביא אליהו.
שימו לב: הפסוק בספר שמות כג כלל אינו אומר את מה שהמסורת מייחסת לו! מהי המשמעות של פסוק 2 באופן מפורש? במילים הפשוטות הוא אומר: "אל תלך אחרי רבים כדי לעוות משפט". איך ייתכן שבתלמוד הוא מתפרש כאומר "לך אחרי הרוב"? הסיבה לכך נעוצה בפירוש הלא נכון של השורש נ.ט.ה. אשר הוצא מהקשרו. פירושו הוא "למשוך מישהו הצידה, להפנות אותו לרעה, לעיוות הדין". אך בפרשנות יוחסה לשורש זה משמעות שונה ושגויה "ללכת אחרי דעת הרוב". אותו שורש מופיע גם בספר שמואל ח 3, למשל, ואף אחד אינו מטיל ספק במשמעותו המקורית: " וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט." הפרשנות של שמות כג 2 הינה שגויה בהחלט וניתן להסיק שהיא מנצלת את הנאמר בתורה לרעה, והדבר שמוסיף על חומרת העוולה הזו שנעשתה בעניין הפרשנות הוא ההקשר שבו פרשנות זו מצויה בתלמוד.
הפסקה הנדונה בתלמוד מצדיקה למעשה את הפרשנות שאומרת שרוב דעות הרבנים מבטל את קול האלוהים. אך למעשה, ניתן לחקור את כל ספר התורה, מהתחלתו ועד סופו ולא יימצא פסוק אחד המאשש את העיקרון המסולף הזה – "ללכת אחרי הרוב". זוהי כמובן הוכחה נוספת לכך שמסורות שבע"פ לא נתגלו למשה ומעולם לא נכתבו בהשראת אלוהים. מעניין הוא שפרשנויות שונות של קטעים מסוימים מהברית החדשה מותקפות נמרצות על ידי קבוצות דתיות קיצוניות, דוגמת הארגון יד לאחים. אך הם עצמם, למעשה, בדרך כלל מסתמכים אך ורק על פרשנות הכתובים ולא על המקור עצמו, דהיינו, ספר התורה כפי שנתגלה למשה בהר סיני.
בואו נעיין במספר הערות לגבי שמירת שבת שנכתבו על ידי ר 'גוטליב פישר,החסיד האדוק והסנגור המסור של יהדות המסורתית בגרמניה בשלהי המאה ה-19.
"היגיון אנושי גרידא לא היה יכול לגזור עונש "כרת" (ניתוק מעם ישראל, או איבוד החלק בעולם הבא, או השמדת צאצאים), או סקילה, לכל מי שכותב שתי אותיות ביום השבת, או נושא חפץ שמשקלו קל כנוצה למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים (במקום הציבורי). ללא מסורת שמקורה בהשראה אלוקית, האינטליגנציה האנושית הייתה נוטה לחשוב כי רק פעילות פיזית קשה ומייגעת כגון נשיאת סלעים וחטיבת עצים או כל מלאכה קשה אחרת יכולה להיחשב כמלאכה האסורה בשבת."
לכן, המסורת חייבת להיות נכונה, שכן האינטליגנציה האנושית לעולם לא הייתה מסוגלת להמציא חוקים כל-כך בלתי הגיוניים…
בתורה שבע"פ ישנם פערים משמעותיים בפרשנותה של הטקסטים של התורה שבכתב, כי רוב המסורות נתהוו ונכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני.
היהודים האורתודוקסים פשוטו כמשמעו מאמינים כי לאדם סופר על גדולתו של הרבי עקיבא! וצאצאי נוח לאחר המבול עסקו בלימוד פרשנות חז"ל. "מהו פירוש המילה "בבל" בסיפור מגדל בבל? – ר' יוחנן ענה שפירוש המילה מצוי בכך שלימודי התורה, המשנה והתלמוד התערבבו והתמזגו יחדיו. (b. Sanh 25a)
אולם, כידוע לנו, בעת מגדל בבל הכתובים היו יכולים להכיל רק את עשרת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האירועים העתידיים טרם התרחשו. אברהם אבינו טרם נולד. משה ייוולד רק בעוד כ-600 שנה. ורק בעוד 700 שנה יופיע הרב הראשון בהיסטוריה היהודית. על איזו משנה ותלמוד אפשר לדבר בתקופה הקדומה הזו? גם אם נניח שהם התגלו בהר סיני שבע מאות שנים מאוחר יותר, כיצד היה ניתן להעביר את המסורות הללו אחורנית בזמן, ממשה לאנשי מגדל בבל? וגם נשאלת השאלה מי בקרב הדור החוטא הזה אשר מרד באלוהים היה מסוגל ללמוד פרשנות לתורה בטרם ניתנה התורה? המאמץ המאולץ הזה להכניס את הפרשנות המאוחרת לתקופת ספר בראשית אינו הגיוני כמובן, אך הוא, ככל הנראה, משרת היטב את מטרתו – למשוך את תשומת ליבם של בני ישראל לתורת הרבנים, גם אם הדבר מסיח את דעתם מלימוד ספר התורה המקורי אשר משה אכן קיבל אותו מאת אלוהים בהר סיני.
כפי שראינו, תיאורי התלמוד מסוימים עומדים בניגוד מוחלט לתמונה המצטיירת בכתובים. המסורות נכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני. זוהי הסיבה לכך שישנם פערים כה רבים ובעלי משמעות כבדת משקל וחילוקי דעות אינסופיים בכל אשר נוגע להבנת חוקי התורה. על-פי המסורת, למשל, יהושע פשוט שכח מאות הלכות של התורה שבע"פ והיו לו ספקות בנוגע למאות הלכות אחרות! הר' צבי למפאל מצוטט את הפרשנות הזו מהתלמוד ומוסיף את דעתו שמספר רב של ההלכות אכן אבדו בשל ההלם על מות משה. 3,000 הלכות נשכחו בתקופה שבני ישראל התאבלו על מותו. בהמשך, התלמוד טוען כי מספר כה רב של ההלכות אבדו ונשכחו שגם דרך תחקיר ייסודי ומעמיק וניתוח משפטי חד לא ניתן לשחזרן, ובכך דעת הרוב קובעת.
חשוב לציין כאן שהתלמוד גם קובע שבין החוקים שנשכחו בתקופת האבל על משה, אחד מהם היה למעשה הלכה למשה מסיני, החוק שכביכול ניתן למשה בהר סיני. פירוש הדבר שהחוק הזה לא היה מבוסס על טקסט התורה שבכתב וכתוצאה מכך לא ניתן לשחזר אותו על סמך הטקסט הכתוב שנמצא בידינו. והשאלה המתבקשת היא: ברגע שחוק כזה אבד, איך ניתן לשחזר אותו? הרי לא ניתן לעשות זאת בהתבסס על ספר התורה שבכתב ולא על סמך היגיון האנושי כמובן, הרי החוק הזה ניתן בהשראה אלוהית ולא הומצא באמצעות השכל האנושי. זה בדיוק מה שגורם להבדלים וחילוקי דעות כה רבים בפרשנות של הדברים הבסיסיים ביותר בתורה שבע"פ.
לדוגמה, קיימות שלוש פרשנויות שונות לגבי איך בדיוק הכהן היה אמור לשחוט עופות לעולה. מדוע? המסקנה המתבקשת שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת שהסבירה את משמעות המילה "מלק" (לצבוט, לחתוך חלק מהגוף, להתיז ראש של עוף בציפורן וכו') בספר ויקרא א 15-14. ככל הנראה, לא הייתה דרך מסוימת שבה אלוהים ציווה על בני ישראל לשחוט עוף לקורבן, אולם מסורות התפתחו מאות שנים מאוחר יותר ולכן טבעי הוא שהיו הן שונות בקרב קהילות יהודיות מגוונות.
מסתבר שהפוסקים הסכימו לכאורה על פרטים מדוקדקים של ל"ט אבות מלאכה (סוגי המלאכות האסורות בשבת לפי ההלכה) אשר לאמתו של דבר יצירה מאוחרת של הרבנים ומקורם אינו בימי משה. אולם הם לא הסכימו על איך להקריב עוף לקורבן עולה שהייתה מצוות תורה אשר אכן ניתנה למשה (ויקרא א 15-14). מה זה אומר? עובדה היא שהחכמים שחיברו את התלמוד יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לפרטים קטנטנים ביותר של המסורות כגון צורת הקשר שבתפילין, או איסור של אכילת אוכל בגודל של תמר ביום כיפור, או החוק שפוסל מקווה טהרה אם אפילו שערה אחת מפרידה בין עור הנטבל לבין המים. למרות זאת, יש מחלוקות רבות על הדברים מאוד חשובים כמו, למשל, משמעות של עונש "כרת"/נכרתה הנפש, העונש החמור ביותר שמוזכר בתורה. (ברא' יז 14, במדבר יב 15, לא 14, ויקרא יח 29).
נשאלת השאלה איך זה שהרבנים מסכימים באופן עקרוני על חוקים של התורה שבע"פ שאין לה יסוד ישיר בתורה שבכתב, ובו-בזמן הייתה ביניהם מחלוקת רצינית על מצוות ומושגים חשובים ביותר של התורה שבכתב? מסתבר שזוהי תופעה שכיחה. למעשה, מן המילה הראשונה בתנ"ך ועד לסוף חמשת חומשי תורה בפירושים המסורתיים מימי הביניים אשר התבססו במידה רבה על התובנות של הדורות הקודמים, ישנם הבדלים וניגודים רבים באשר לפרשנות מילים, ביטויים ומשפטים שלמים, שלא לדבר על משמעות ויישום של מצוות רבות.
לעומת זאת, הפרשנים לרוב נוטים להסכים כמעט על כל מסורות שבע"פ אשר לא נכתבו בספרי התנ"ך. אין פלא שככל שהמסורת מאוחרת יותר הם מבינים אותה טוב יותר, הרי הם בעצמם המציאו את המסורות הללו ולכן הם מכירים אותן בעל פה. אך ככל שהטקסט קדום יותר כך גם הפרשנים צריכים להתאמץ ביתר שאת על מנת לנסות ולנחש את משמעותו המקורית. ומובן מאליו הוא שפרשנים שונים אינם יכולים תמיד להגיע להסכמה הדדית כאשר הם מנסים לקשור את מסורותיהם בחזרה לתנ"ך משום שהמסורות שהם המציאו מקורן לא בתנ"ך אלא בחוכמה והגיון אנושיים.
הגיוני לחשוב שהסיבה לכך שלרבני התלמוד וליורשיהם היו פרשנויות שונות של התורה היא העובדה הפשוטה שמשה מעולם לא מסר את הפרשנות לדורות הבאים, אלא סביר להניח, שהמסורות והפרשנויות החלו לקרום עור וגידים בתקופה מאוחרת יותר ואז, ככל הנראה, נוצרה גם המסורת להעביר אותן בעל פה במקום להעלות על הכתב.
מה היית אומר אם היית פוגש כמה אנשים מבוגרים שטענו שהם בני חמש מאות שנה? אין ספק שהיית די סקפטי באשר לגילם האמיתי. ומה היית חושב אילו חקרת אותם על אירועים היסטוריים שונים והזיכרון שלהם היה הרבה יותר טוב כשהם סיפרו על האירועים שהתרחשו לפני חמישים שנה והם עדיין זכרו די טוב את האירועים שהתרחשו לפני שבעים וחמש שנה, אבל לא יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שלוש מאות שנה בטענה שהם פשוט שכחו דברים ישנים יותר? בוודאי שהיה ברור לך שהאנשים האלה אינם בני חמש מאות שנה. מעניין הוא שהטענות של הרבנים על התורה שבע"פ נשמעות די דומה.
ולסיכום, חשוב לרגע מדוע אלוהים יטריח עצמו לכתוב את מלאכת המשכן ואילו הלכות יסוד כמו קביעת לוח שנה, הלכות שבת, נידה וכשרות יזניח אותם למסלול רעוע של מסירה על-פה?
העובדה שבסופו של דבר, בסביבות שנת 200 לספה"נ היה צורך להעלות על הכתב מסורות שבע"פ, מוכיחה שלא הייתה קיימת מסורת לא כתובה אשר נמסרה בעל פה ממשה לרבנים במשך יותר 1500 שנה.
לכל ספרות יש מניעים לכתיבתה, ולספרות דתית – על אחת כמה וכמה. ואכן, חוקרי התורה שבע"פ חיפשו ומצאו נימוקים שונים לכתיבת המשנה והתלמוד. התירוץ השכיח לכתיבת התורה שבע"פ הוא שהיא לא תשתכח, אך ספק רב אם בכוחו של נימוק זה לבאר מדוע בתקופה אחת נחשבה כתיבת תורה זו לאיסור, ומדוע בתקופה מאוחרת יותר התירו החכמים את כתיבת דבריהם.
אנו יודעים כי במאות הראשונות של הספירה הנוכחית הכרחי היה לעלות על הכתב כל תורה שבע"פ, מכמה וכמה סיבות. אך הרעיון של התורה שבע"פ שנכתבת הוא, כמובן, מהווה במידה מסוימת סתירה במהותו שלו. הנימוקים שהועלו לכתיבת התורה שבע"פ כללו, למשל, קשיים לנהל אורח חיים יהודיים על-פי ההלכה, נדודים בגולה, כמות הולכת וגדלה של החומר שהולך ומצטבר וכד'. אז נשאלת השאלה מה קרה לכל החומר שהיה קיים לכאורה רק בזיכרונם של החכמים מימי משה ועד ימי עזרא, התקופה שבה עם ישראל הוגלה מארצו פעמיים, התקופה אשר גם התאפיינה בכפירה הדתית-לאומית? מדוע לא הועלתה התורה שבע"פ על הכתב כבר בתקופה הזו? מדוע לא היה בישראל הקדומה ספר התלמוד או שולחן ארוך?
אחת הסברות המוצעות על ידי הרבנים היא הנימוק שלא היה צורך לכתוב את ההלכות בתקופת התנ"ך מכיוון שאנשים היו קרובים יותר להתגלות המקורית בהר סיני, ולכן יותר קרובים לאלוהים. אבל הטקסט של הכתובים מפריך את הטענה הזו לחלוטין ובנוסף אף מתאר תקופות ארוכות של כפירה דתית וחוסר ציות מוחלט אפילו למצוות שהיו כתובות. גם הכוהנים שהיו מופקדים באופן ספציפי על שמירת התורה ונקראו ללמד את העם להקפיד על הכתוב ולציית למצוות, הם בעצמם לעיתים מתוארים בתנ"ך כאינם יודעים תורה שלא עמדו בקיום מצוות בסיסיות ביותר.
וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן, תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. (ישע' כח 7).
הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ירמ' ב 8).
מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲוונֹת כֹּהֲנֶיהָ: הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים. (איכה ד 13).
כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי–בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ; וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם. (יחז' כב 26).
והרשימה עוד ארוכה… מסתבר שחז"ל נוטים לתאר את תקופת התנ"ך והמנהיגים הרוחניים של העם באותה עת בצורה שונה באופן בולט ודרמטי מהתמונה המצטיירת בתנ"ך. בתלמוד כתוב שאנשים חיו על-פי התורה באופן מפליא וכולם בעלי הבנה עמוקה של כל החוקים וההלכות – עד לפרטיהם הקטנים ביותר – כך שלא היה להם שום קושי להעביר אותם בעל פה על כל פרטיהם בלי שום צורך לכתוב אותם.
העובדה שחלק כה גדול מהאמונה היהודית מתבסס על תורה ש"בעל פה" הוא מהנקודות החלשות ביותר שלה. מחקרים שנעשו בזמננו מוכיחים כי מסר שמועבר בע"פ סופו להשתבש, וזאת בפרקי זמן קצרים בהרבה ממאות השנים עליהן מדובר במסורת היהודית. למען האמת, חוץ מגרעין נוקשה של מצוות מרכזיות ואירועים היסטוריים משמעותיים, ניתן להניח שבמשך השנים רוב הדברים השתבשו במידה ניכרת.
זאת ועוד, אפילו החומר הכתוב כמו ספרי התנ"ך סבלו לפעמיים שיבושים מועטים כתוצאה מהעתקות חוזרות ונשנות. אפשר להניח שבתורה שבעל פה המצב הרבה יותר גרוע.
במציאות התורה שבע"פ לא נכתבה בימי משה משום שהיא פשוט לא הייתה קיימת בימים ההם. ברגע שהיא החלה להתהוות כמה מאות שנים מאוחר יותר, הורגש גם הצורך להעלות אותה על הכתב כי תכניה הלכו והתרחבו והיה ברור שאי אפשר לשמור על כל המידע העצום הזה בלי לכתוב אותו. אם כן, הדבר הזה רק מצביע על כך שלא ייתכן שהייתה קיימת מסורת שבע"פ עם כמויות חומר כה עצומות אשר השתמרה היטב על ידי עם ישראל במשך יותר מאלף שנה בלי שהיה להם צורך להעלות אותה על הכתב.
אלוהים כרת את בריתו עם ישראל על בסיס דברו שנכתב בתורה, לא על בסיס התורה שבע"פ, ולכן הוא הקים נביאים לדבר אל בני עמו כאשר סטו מהדרך ונזקקו לתוכחה והתערבות אלוהים בחייהם על מנת לחזור בתשובה. אך המסורת של העם שלנו גם טעה ומעדה בדרך. על כן, אלוהים שלח את המשיח לעולם הזה על מנת שהוא יראה לנו דרך טובה ונכונה יותר. כשנלך בדרך שהוא הראה לנו נוכל להבין את דברו הכתוב ולחיות על-פיו בכוח של רוח הקודש, על-פי הדוגמה שהמשיח נתן לנו, ללא צורך בקריאה בתלמוד וקיום הלכות רבות שהומצאו על ידי בני אדם, יהיו הן עמוקות וחכמות אשר יהיו.
אפילו צורתו הסופית של החלק המרכזי של התורה שבעל פה, התלמוד הבבלי, לא הושלמה והוא השתמר רק בחלקו, עם אלפי שאלות לא פתורות ונושאים מעוררי תמיהה באשר למהות חוקים רבים ומשמעות ספרות השו"ת בכלל. האם כך אלוהים עזב את עמנו? ודאי שלא. במקום זאת, הוא נתן לנו את דברו הקדוש והבלתי משתנה המהווה נר לרגלינו ואור לדרכינו, והוא נתן לנו את משיחו ורוח הקודש שלו כדי להדריך אותנו אל כל האמת.
בהחלט ניתן להעריך דברים רבים מן המסורות שהשתמרו בספרות חז"ל ולמצוא בהן חוכמה רבה, מנהגים מעניינים, פולקלור, תובנות ופנינים רוחניות, פרשנויות חכמות. עם זאת אין שום סיבה להאמין שאלוהים נתן תורה שבע"פ למשה בהר סיני ושרק באמצעותה נוכל לפרש את הטקסים של התורה הכתובה. זה הזמן לפנות את כל שמות ליבנו אל דברו האמיתי של אלוהים אשר יש בו ערך שלא יסולא בפז ואשר לעומתו כל המילים והמסורות של בני אדם מתגמדים לעין שיעור. דברו של אלוהים מהווה בסיס איתן לכל מי שמשתוקק לדעת את אלוהים ולהשתחוות לו ברוח ובאמת.
[1] בבלי, ברכות ל"ה, ע"ב; נזיר נ', ע"א; קידושין נ"ב, ע"ב.
[2] בבלי, קידושין ס"ו, ע"א.
[3] ירושלמי, פיאה י"ג, פרק ב', הלכה ד'.
[4] שם.
[5] זוהי אפוא פרפרזה שלי, רק לשם אילוסטרציה.
[6] בבלי, גיטין ס', ע"ב (גם זאת על סמך פסוק כ"ז בשמות פרק ל"ד).
[7] בבלי, בבא מציעא לג, ע"א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
[8] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קי"ט, ע"ב).
[9] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קל"ח, ע"ב).