האם ישוע באמת ביצע ניסים ונפלאות על טבעיים?

ישוע אמר, ״לכו והגידו ליוחנן את אשר ראיתם ושמעתם: עיוורים רואים, פיסחים מהלכים, מצורעים מטוהרים, חרשים שומעים, מתים קמים, ועניים מתבשרים״ (לוקס ז׳ 22). הניסים שישוע חולל לעיני כל העידו על מגוון נרחב של סמכויות שהיו לו: סמכות על איתני הטבע, סמכות על מחלות, על שדים, על הבריאה ועל המוות. המעשים שהוא עשה הגשימו נבואות שונות והעידו על כך שהוא המשיח שהתנ״ך ניבא את בואו.

ישוע ריפא מחלות:

בין היתר, ישוע ריפא מצורעים (מתי ח׳ 4-2; מרקוס א׳ 45-40; לוקס ה׳ 15-12, לוקס י״ז 19-11).

משותקים (מתי ט׳ 8-2 ; מרק׳ ב׳ 12-3 ; לוקס ה׳ 26-18).

את בנו של אחד מאנשי המלך (יוח׳ ד׳ 53-46).

מחלות לא ידועות (יוח׳ ה׳ 9-1).

‘ידיים יבשות’ (מתי י״ב 13-9; מרק׳ ג׳ 6-1; לוקס ו׳ 11-6).

חרשים ואילמים (מרק׳ ז׳ 37-31).

עיוורים (מרק׳ ח׳ 25-22);

את אוזנו של עבד הכוהן הגדול (לוקס כ״ב 51-47).

דימומים (מתי ט׳ 22-20; מרק׳ ה׳ 34-25; לוקס ח׳ 48-43).

בצקת (לוקס י״ד 4-2).

 

ישוע עשה ניסים:

בין היתר – מים שהפכו ליין בכפר קנה (יוח׳ ב׳ 11-1).

השקטת סערה (מתי ח׳ 27-23; מרק׳ ד׳ 41-35; לוקס ח׳ 25-22).

לכידת דגים באופן על טבעי (לוקס ה׳ 11-1; יוח׳ כ״א 6-1).

הכפלת מזון: האכלת 5,000 איש (מתי י״ד 21-15 ; מרק׳ ו׳ 44-34 ; לוקס ט׳ 17-12; יוח׳ ו׳ 14-1); האכלת 4,000 איש (מתי ט״ו 39-32; מרק׳ ח׳ 9-1).

הליכה על המים (מתי י״ד 32-23; מרק׳ ו׳ 52-45; יוח׳ ו׳ 21-19).

כסף במעי הדג (מתי י״ז 27-24).

עץ התאנה שיבש (מתי כ״א 22-18; מרק׳ י״א 14-12).

 

ישוע הקים לתחייה מן המתים:

בתו של יאיר (מתי ט׳ 26-18; מרק׳ ה׳ 43-35; לוקס ח׳ 56-41).

בנה של האלמנה (לוקס ז׳ 15-11).

אלעזר מבית עניה (יוה׳ י״א 44-14).

 

סיפורים ואגדות?

בלתי אפשרי שכל אלו היו המצאות של סיפורים ואגדות, שהרי אלפי אנשים היו מעורבים בהם והיו קופצים במהרה להכחיש בכל תוקף ניסים אלו במידה והיו שיקריים, באיחוד אלו שהתנגדו לו. התלמוד לדוגמא, אינו מכחיש את הניסים והנפלאות שעשה ישוע, אלא טוען שהיה מכשף.

כל הניסים שישוע עשה אינם אלא ביטוי טבעי של אישיותו, ולכן הם נעשו באותה קלות שבה אנחנו מבצעים את הפעולות השגרתיות שלנו. הניסים שהוא עשה נבעו תמיד מהמניעים הטהורים ביותר, ונועדו לפאר את אלוהים ולהביא רווחה לאדם; אלה הם ניסים של אהבה וחסד, מלאים בהדרכה ובמשמעות ובהרמוניה שלמה עם אופיו ופעולתו של ישוע.

 

עדויות חיצוניות לניסיו של ישוע

באסלאם, ישנה הכרה ביכולתו של ישוע לחולל ניסים. הקוראן (השולחן, פ׳ ק״י) מתייחס אליהם. הוא מדבר על ישוע שריפא עיוור ומצורעים, והקים אנשים מן המתים.

ביהדות, בספרי ההלכה וההיסטוריה היהודיים יש התייחסויות רבות לניסים שישוע חולל, בסביבות שנת 95 לס׳ דיבר רבי אליעזר בן הירקנוס מלוד על מעשי הכשפים (כלומר הניסים) של ישוע. באותה תקופה בערך (110-95 לס׳) מסופר שמנהיגי היהודים הוקיעו את ישוע. הם ביקשו לסקול את ישוע ״על שכישף (חולל ניסים) והסית והדיח את ישראל״ (סנהדרין מג א).

בסביבות שנת 110 אנחנו שומעים על מחלוקת שפרצה בין היהודים בארץ ישראל סביב השאלה אם מותר לרפא בשמו של ישוע… ניסי רפואה שנעשו בשמו של ישוע מרמזים על כך שישוע עצמו חולל ניסים כאלה.

יש בידינו גם התייחסות עקיפה מפיו של הקיסר הרומי יוליאנוס, ששלט בין השנים 363-361 לס׳ והיה אחד המתנגדים הראשונים של המשיחיות. בחיבורו נגד המשיחיות הוא מעיד, “זה 300 שנה בקירוב שאנשים עובדים את ישוע; למרות שלא עשה דבר בימי חייו שראוי לתהילה, אלא אם כן מישהו חושב שריפוי אנשים פיסחים ועיוורים וגירוש שדים בבית ציידא ובבית עניה הם מעשים גדולים מאוד”. בלי לשים לב יוליאנוס מייחס כאן לישוע את הכוח לחולל ניסים.

ברנרד ראם כותב, ״אם ניתן להבין ניסים באמצעות החושים, אזי הם יכולים לשמש כעדות. אם יש די והותר עדויות לקיומם, יש לעדות המתועדת אותו תוקף שיש לעדות שמספרת על חוויה או צפייה בקיומם של המאורעות״. טענה זו נכונה בנוגע לניסים שחולל ישוע, שכן הם נעשו לעיני הציבור, ולפיכך היו פתוחים לביקורת וחקירה על ידי כל מי שביקש לעשות את זה, כולל הספקנים והמתנגדים שביניהם. ניקח, לדוגמה, את סיפור הקמתו של אלעזר מן המתים, כפי שהוא מתועד בברית החדשה. אם יוחנן היה עד ראייה לתקומתו של אלעזר מן המתים ותיעד את ההתרחשות באופן מהימן כשזיכרונו ודעתו צלולים – הרי שבתור הוכחה, הערך שיש לתיעוד זה שווה לערך שהיה לעדות שלנו, אילו היינו נוכחים במקום בעצמנו וחוזים באירוע במו עינינו״.

יש גם חשיבות לכך ששונאיו של ישוע, הרבנים, לא הכחישו את נס הקמתו של אלעזר מן המתים, אלא ניסו להרוג את ישוע לפני שכל האנשים יאמינו בו. כלומר, בני דורו של ישוע, כולל אויביו, העידו על יכולתו לחולל ניסים. שונאיו ניסו לייחס את כוחותיו לשטן, בשעה שחבריו הבינו שכוחו בא לו מאלוהים (מתי י״ב 24). בתגובה להאשמה שישוע גירש שדים בעזרת כוחו של השטן, ישוע אמר, ״כל ממלכה המפולגת בתוך עצמה סופה שהיא נחרבת, וכל עיר או בית המפולגים בתוך עצמם לא יחזיקו מעמד. אם השטן מגרש את השטן, כי אז התפלג בתוך עצמו ואיך תעמוד ממלכתו?״ (מתי י״ב 26-25).

על בסיס ההוכחות והעדויות שבידינו, ברור שאי אפשר לבטל את הניסים שמתועדים בספרי הבשורה רק משום שסיפורי ניסים פגאניים הם מפוארים ומלאי אמונות תפלות. העובדה שניסים מסוימים הם מזויפים אינה מהווה הוכחה לכך שכל הניסים הם תרמית והונאה.

כמו כן אנחנו לא יכולים לדחות את הניסים שישוע חולל ובכל זאת לאמץ כמה מאפיינים חיצוניים של האמונה בישוע. ק׳ ס׳ לואיס אומר, ״כל יסודות ההינדואיזם יישארו, לדעתי, שלמים אם מנכים מההינדואיזם את היסוד הנסי, ואותו דבר כמעט נכון באיסלאם, אך לא כן באמונה המשיחית. הנושא המרכזי והבלעדי שלה הוא, דווקא, נס גדול״ (לואיס, אצל ליטל, דע מדוע להאמין, 61).

 

ישוע, כאידיאל

ג׳ון גוטפריד פון הרדר מכריז, ״ישוע המשיח הוא האידאל של האנושות במובן האצילי והמושלם ביותר״.

ג׳ א׳ רוס הרחיק לכת ואמר:

“האם חשבנו אי פעם על העמדה הייחודית של ישוע ביחס לאידאלים של שני המינים? אף אדם לא העז לקרוא לישוע נטול מין: אבל באופיו הוא נישא מעל ההבדלים המיניים, ואם אפשר להשתמש במונח ״באמצע הדרך, בין המינים״. האנושיות המקיפה שלו מהווה מאגר אמיתי של האידאלים שאנחנו מייחסים לשני המינים. אף אשה לא התקשתה לראות בו את התגשמות האידאל, וגם אף גבר לא מתקשה למצוא בו את ההתגשמות הזאת. כל מה שיש בגבר מן הכוח, הצדק והחוכמה, כל מה שיש באשה מדקות ההבחנה, הטוהר והתובנה, נמצא אצל ישוע, בלי התנאים שבדרך כלל מגבילים את ההתפתחות של מעלות מנוגדות באדם אחד”.

נפוליאון בונפארטה כתב: ״אני מכיר בני אדם; ואני אומר לכם שישוע הוא לא בן אדם. אין כל בסיס להשוואה בינו לבין כל אדם אחר בעולם. אלכסנדר, קיסר, קארל הגדול ואני, יסדנו אימפריות. אבל על מה ביססנו את יצירותינו הגאוניות? על כוח. ישוע המשיח ביסס את האימפריה שלו על אהבה; ובשעה זו מיליוני אנשים ברחבי העולם מוכנים למות על קידוש שמו״.

בלז פסקל הנודע שאל, ״מי לימד את מחברי הבשורות מה הן הסגולות האופיינות לנפש הרואית מושלמת, כמו זו שהם מתארים באופן כה מושלם בדמותו של ישוע המשיח?״.

פרנק באלארד מצטט בספרו The Miracles of Unbelief (״הניסים של חוסר אמונה״) את צ׳אנינג, שאמר, ״אני לא יודע מה אפשר להוסיף כדי להגביר את ההשתאות, הכבוד והאהבה שישוע ראוי להם״.

ז’אן-ז’אק רוסו הנודע שואל, ״האם יתכן שהאדם שספרי הבשורה מתעדים את ההיסטוריה שלו יהיה אדם בעצמו? איזו מתיקות, איזה טוהר ההתנהגות! איזו התעלות בדבריו! איזו חוכמה עמוקה בדרשותיו! איזו צלילות דעת, איזו שנינות של צדק בתשובותיו! אכן, אם חייו ומותו של סוקרטס היו אלה של פילוסוף, הרי שחייו ומותו של ישוע היו אלה של אלוהים״.

אולי גם יעניין אותך: