מדוע שאלוהים יחפוץ ב"קורבן אדם"? זה לא אלילי-פגאני?
ע"פ ויקרא ט"ז – פרק המדבר על קרבן הכיפורים ומדגיש כי הכפרה על חטאי העם לא תעשה, אלא על ידי דמו הנשפך של קרבן חי (פס' 15). האם הרבנים באמת מאמינים בתוקף של הטקס הזה גם כיום? האם הם באמת מאמינים כי רק שחיטתו ודמו של שעיר עיזים תוכל לכפר עבור חטאותיהם? אם כן, הרי שהם בבעיה חמורה, מפני שאיש מהם אינו מקיים בימים אלה את טקס הכיפורים כלשונו וככתבו!
כך כתוב בתנ"ך
הם שואלים: "מדוע היהודים המשיחיים טוענים שישוע מכפר במותו?". ליתר דיוק, חשוב לומר כי היהודים המשיחיים אינם טוענים כך; התנ"ך טוען כך! אנו פשוט מאמינים לדבר ה' ובחסד האל, מקבלים זאת בענווה.
האם לדידם של הרבנים גם ישעיהו הנביא היה יהודי משיחי? הרי הוא שהכריז כי עבד ה' "יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"1 (ישעיהו נ"ב 13), ומייד לאחר מכן, תיאר מה יהיה תפקידו המרכזי עלי אדמות: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.. "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת, אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (ישעיהו נ"ג 4-6, 11-12).
נוסף על כך, יש לציין כי הברית החדשה מדגישה את העובדה כי דבר אלהים (חלק בלתי נפרד מהאלוהות), הוא שלבש בשר ונצלב בעבור חטאינו (יוחנן א' 14, רומיים ח' 3); "וְיַעַן כִּי הַיְלָדִים כֻּלָּם יַחְדָּו בָּשָׂר וָדָם אַף־הוּא לָבַשׁ בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹהֶם, לְמַעַן אֲשֶׁר יְבַטֵּל עַל־יְדֵי הַמָּוֶת אֵת אֲשֶׁר־לוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת הוּא הַשָׂטָן; וּלְהַתִּיר כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר מֵאֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתֻנִים לְעַבְדוּת כָּל־יְמֵי חַיֵּיהֶם… "עַל־כֵּן צָרִיךְ הָיָה לוֹ לְהִדַּמּוֹת לְאֶחָיו בְּכָל־דָּבָר, לְמַעַן אֲשֶׁר־יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים, לְכַפֵּר עַל־חַטֹּאת הָעָם" (אל העברים ב' 14-17).
התנ"ך שופע דוגמאות להקבלות בין אלהים לדבר ה' ופעמים נראה כי מדובר בשני צדדים של אותו מטבע.2 הדבר בולט במיוחד בתרגום המקרא לארמית:3
בתוך כך, מלמד דבר ה' כי מצוות התורה (לרבות הקורבנות והמועדים) נועדו לשמש כסמלים וכרמזים המצביעים על המשיח ואשר התגשמו באופן מלא בפועלו (לוקס כ"ד 27; יוחנן ה' 39; קולוסיים ב' 17).4 במילים אחרות, מצוות הקרבת העולות נועדו להכין את עם ישראל, בליבם, בנפשם ובשכלם, לדבר האמיתי העתיד לבוא בצוק העיתים – לקורבן התמים והצדיק שייקח על עצמו אחת ולתמיד, את חטאת העם והעולם כולו.
ספרות חז"ל
יתר על כן, הרעיון של צדיק אחד המכפר עבור כל חטאת העולם5 מצוי באופן מובהק גם בספרות חז"ל לדורותיה. התלמוד עצמו מלמד כי "מיתתן של צדיקים מכפרת". בדיון ידוע (בבלי, מועד קטן כ"ח ע"א) נשאל מדוע מדווח ספר במדבר על מותה של מרים בסמיכות לפרשת פרה אדומה (במדבר י"ט 1 – כ' 1). התשובה היא שבדיוק כפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתתם של צדיקים (ראה גם רש"י לבמדבר כ' 1).
מדוע, מוסיף התלמוד ושואל, סיפור מותו של אהרון סמוך למה שנאמר בתורה על בגדי כהונה (במדבר כ' 25-28)? התשובה היא, "מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת". בתלמוד הירושלמי,6 כתוב: "באחד בניסן מתו שני בני אהרון. ולמה הוא (התורה) מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת".
בקטע מעניין ממדרש שמות רבה (פרשה ל"ה) מסופר: "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם'".
גם ספר הזוהר תומך בתפיסה זו, ומצטט מישעיהו נ"ג, כראיה מקראית לכך: "בני העולם הם איברים זה עם זה. בשעה שרוצה הקב"ה ליתן רפואה לעולם, לוקה צדיק אחד ביניהם בחולי וייסורים ובעבורו נותן רפואה לכולם. מנין לנו? מפני שכתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו". ובחבורתו, היְינו בהקזת דם, כמי שמקיז הזרוע ובאותה חבורה נרפא לנו, רפואה לנו לכל איברי הגוף. ולעולם אין צדיק לוקה, אלא ליתן רפואה לדור ולכפר על עליהם" (כרך ג', במדבר פרשת פנחס, דף רי"ח עמ' א').7
אגב, מעניין כי ביד לאחים בחרו לצטט דווקא מהקטע המתייחס ליום הכיפורים; בתקופת המקרא, שבוע לפני יום הכיפורים היה מסתלק הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יכול היה להכין עצמו רוחנית לקראת היום הגדול. בליל יום כיפור לא ישן הכהן הגדול כלל ובמהלך היום, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב קורבן עבור עצמו ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. באותה עת, היה עם ישראל מענה את נפשו ומתוודה על חטאיו לפני אלוהים.
דמו של הקורבן כיסה את חטאי ישראל, בעוד עינוי הנפש היווה את הדרך של העם להביע חרטה כנה. בסוף התהליכים המדויקים ולקראת סוף החג, המתין ההמון ל"חותמת הרשמית" – האישור הרשמי מאלוהים לכך שקיבל את הקורבן ושחטאי העם אכן נמחלו; החוט האדום שהיה תלוי בבית המקדש ("לשון של זהורית") הפך לעיני כולם מאדום ללבן. כך הבינו הכל כי ה' קיבל את קורבן יום הכיפורים ועוונותיהם נסלחו.
כאמור, החותמת המיוחלת לסליחת החטאים באה כאשר הפך "לשון הזהורית" מאדום ללבן. אך שימו לב מה מדווח התלמוד שקרה בתקופה בה נצלב ישוע המשיח: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק; והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" (בבלי, יומא ל"ט ע"ב). בית המקדש השני נחרב בסביבות שנת 70 לספירה; המשיח ישוע נצלב בסביבות שנת 30 לספירה; והנה, התלמוד מספר כי ארבעים שנה לפני חורבן הבית, לא היה לשון הזהורית מלבין; דהיינו, אלהים מאן לתת את אישורו הסמלי לכך שקורבן יום הכיפורים הביא לסליחת חטאי העם.
מדוע אפוא חדל אלוהים לקבל את קורבנות הכיפורים דווקא בתאריך זה? התשובה הברורה נאמרת בברית החדשה: "הַמָּשִׁיחַ לֹא־בָא אֶל־הַקֹּדֶשׁ הַנַּעֲשֶׂה בִּידֵי אָדָם, שֶׁהוּא רַק־דְּמוּת הָאֲמִתִּי, כִּי אִם־בָּא אֶל־עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לֵרָאוֹת עַתָּה בַעֲדֵנוּ אֶת־פְּנֵי הָאֱלֹהִים; אַף־לֹא לְהַקְרִיב אֶת־נַפְשׁוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כַּכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר־בָּא שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּדַם אֲחֵרִים… "בְּקֵץ הָעִתִּים, נִגְלָה [המשיח] בְּפַעַם אַחַת כְּדֵי־לְכַלֵּא אֶת־הַחֵטְא בְּזֶבַח נַפְשׁוֹ… "כֵּן־הֻוקְרַב הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת, לָשֵׂאת חֵטְא רַבִּים" (אל העברים ט' 28).
לסיכום, ביד לאחים מלינים על כך שאנו "טוענים שישוע מכפר במותו". כיצד ייתכן, הם שואלים, "שאדם שמת או נהרג יכול לכפר על החטאים של עם ישראל"? ובכן, יש לנו חדשות עבורם: זה ייתכן כי התנ"ך אומר זאת! זה ייתכן כי כתבי הברית החדשה אומרים זאת!! זה אפשרי ואפילו חז"ל מלמדים זאת ללא בושה!!! בניגוד לחברי יד לאחים, אנו מאמינים לכתובים; אנו מבטלים את דרכנו לטובת תוכניתו של ה', גם ולמרות שהיא נשגבת מבינתנו.
בזוהר מסופר כי המשיח נכנס וקורא אליו "כל חולים וכל כאבים וכל ייסוריהם של ישראל שיבואו; וכולם באים עליו ואלמלא שהוא מקל מעל ישראל ונוטל עליו [ייסוריהם], לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש התורה – וזה שנאמר: 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם'"!8 האם לדידם של יד לאחים, גם מחבר ספר הזוהר היה יהודי משיחי?..
[1] הביטוי המקראי "ירום ונשא" (או: "רם ונישא") ניתן לאורך התנ"ך כולו לאלהים לבדו. מעניין כי עובדה זו לא מנעה מחז"ל לפרש כי כאן מדובר במשיח ומדרשים רבים מחזקים תובנה זו, כמו למשל: ילקוט שמעוני לתרי עשר; מדרש תנחומא לספר במדבר; בראשית רבה; מדרש "לקח טוב" על ישעיהו ועוד…
[2] להרחבה בנושא התגלמות אלהים בבשר, ראו: http://www.messiah.co.il/index.php/messiah-deeper/44-god14
[3] תרגום אונקלוס (המאה ה- 3 לספירה) – מקובל ונחשב לאמין בקרב היהדות המסורתית.
[4] ראו גם: דברים י"ח 15-18; מעשי השליחים ג' 22.
[5] כפי שנאמר במפורש על-ידי יוחנן המטביל (בשורת יוחנן א' 29).
[6] יומא ב' א'; וגם בפסיקתא דרב כהנא כ"ו ט"ז.
[7] לדוגמאות נוספות מחז"ל ולקריאה מורחבת על קורבנו של המשיח, ראו: http://www.messiah.co.il/index.php/messiah-deeper/43-korban13
[8] כרך ב', שמות פרשת ויקהל, דף רי"ב עמוד א'.
אלוהים ציין כי החיות הן שנועדו לקרבנות ולא בני אדם. גם באופן יותר ספציפי, העמים מסביב לעם ישראל נודעו בטקסיהם האכזריים של הקרבת בני אדם לאליליהם, כגון האליל "המלוך" ואחרים (ראו ירמיהו ז':ל"א), היו אף ממלכי ישראל שאימצו טקס זה (ראו מלכים ב' כ"ג:י') ואכן בתורה אלוהים אוסר הקרבת אדם (דברים י"ח:י').
ראשית, עלינו להבהיר, היהדות המשיחית איננה רואה בישוע אדם שהפך לאלוהים (על אף שהרבנים מנסים לעודד מחשבה זו בקרב העם), אמונה כי אדם יכול להפוך לאלוהים קיימת רק אצל דתות המזרח הרחוק.
היהדות המשיחית רואה בישוע התגלמות של נבואות התנ"ך על המשיח, התנ"ך בנבואותיו מייצר תעודת זהות למשיח, זאת על מנת שעם ישראל יוכל לזהותו. בנבואות אלו מתואר המשיח, בין היתר, כאלוהים בכבודו ובעצמו שלובש דמות בשר ודם ויורד אלינו, מטאפורה נהדרת לכך נותן הנביא מיכה: "כִּי-הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ" (מיכה א:ג). כמו כן, לעיתים מתאר התנ"ך את המשיח כ"בן אלוהים" (ראה מאמר בנושא מורכבות אלוהים).
נבואת ישעיהו בפרק נ"ג מתארת את המשיח כשה (כבש) שמובל להיות קורבן, בדיוק כמו קורבן החטאת שעל המזבח שבבית המקדש. זה הוא אלוהים שכה אהב ואוהב אותנו, שבא בדמות המשיח והקריב את עצמו בעד חטאי האנושות. אין פה עם או קבוצה כלשהי שמקריבה אדם כקורבן, אלא המשיח שמוביל את עצמו להיות הקורבן, במילים אחרות, אלוהים הוא זה שנתן את עצמו בעדנו! אף אחד לא הקריב אותו. אפשר לתאר זאת כשופט בבית משפט שמהיותו שופט חייב לעשות צדק, ולכן גוזר עונש על הנאשם, מיד לאחר מכן הוא יורד מהדוכן ולוקח על עצמו את העונש שזה עתה גזר על הנאשם.
דוגמא ל"קורבן הבן" ניתן למצוא כבר בתנ"ך, באברהם קיבלנו את הרמז הגדול הראשון שאלוהים העניק לנו בנושא; עקדת יצחק, אלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ … וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב:ב).
אף על פי שיצחק לא מת על המזבח בידי אברהם שהרי אלוהים מנע ממנו, יש כמה נקודות שצריך להתייחס אליהן:
1. אלוהים לא מנסה אותנו בחטא. כלומר, אלוהים לא היה אומר לאברהם לעשות דבר שהוא בניגוד לטבעו ולעקרונותיו. למשל, אלוהים לא היה מנסה את אברהם בגניבה, רצח או סגידה לאלוהים אחרים.
2. העיקרון שעומד מאחורי הקורבן הוא "תחלופה". כאשר אתה חוטא, מישהו או משהו חייב למות במקומך, כי זהו שכר החטא. כולנו חוטאים לכן על כולנו למות. אך בדיוק כאן נכנס המשיח שלקח את מקומנו ואת שכר המוות שמגיע לנו על עצמו!
3. המחשבה הזאת איננה מחשבה פאגאנית או נוצרית, שהרי שבספרות היהודית נאמר "מיתתן של צדיקים מכפרת". כמו כן, במדרש הגדול על בראשית כ"ב 19, ספרא ק"ב ג, תענית ט"ז א, נאמר: למרות שיצחק לא מת בפועל, אלוהים החשיב את המקרה כאילו "עפרו של יצחק הוערמה על המזבח..". לסיכום, אף אחד לא הקריב בן-אדם, אלא היה זה אלוהים בדמות המשיח שנתן את עצמו לקורבן המהווה כפרה אולטימטיבית עבורנו שכן הוא הצדיק הגדול ביותר, יותר מאברהם והאבות ואף ממשה (על זה גם יסכימו במדרש תנחומא פרשת תולדות י"ד).
כולנו יודעים שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות אדם. אבל האם אתה יודע שהתנ"ך, התלמוד וגם הברית החדשה מלמדים מפורשות שמותו של אדם צדיק יכול לכפר? כשהמשיח, הצדיק המושלם, נתן את חייו, היתה זו הכפרה השלמה והמוחלטת שסופקה אי פעם, בכל ההיסטוריה של האנושות.
הדברים שנאמר עכשיו עשויים לשנות את חייך. אבל לפני כן אנו רוצים לתת קצת רקע. בשנת 1962, דון ריצ'ארדסון בן העשרים ושמונה, אשתו והתינוק שלהם יצאו להפיץ את הבשורה בקרב שבטי הסוואי אוכלי האדם, בג'ייה שבאיריאן, גיניאה החדשה. הילידים באזור זה עדיין חיו אז בתקופת האבן. הם לא ראו מעודם כלי מתכת, וודאי שלא פנס. המשפחה הלבנה הצעירה הזאת, שבאה לחיות בקרבם, עוררה את סקרנותם, אבל אט אט הם קיבלו אותם.
בעמל רב למדו דון ורעייתו לדבר בשפת הילידים ולהכיר את התרבות שלהם, ובסבלנות רבה חילקו איתם את החדשות הטובות על אלוהי האמת היחיד. אבל הילידים היו חסרי כל רגישות בעניין זה. כששמעו על בגידתו של יהודה איש קריות בישוע, הם קפצו משמחה. תרמית נחשבה למעלה בתרבות שלהם! דון ריצ'ארדסון הרגיש שהוא נקלע לדרך חסרת כל מוצא.
אחרי חודשים ארוכים של עבודה עקרה זכה דון לפריצת דרך משמעותית. שני שבטים ניצים – מאבקים אלימים היו חלק בלתי נפרד בחייהם של השבטים באזור – ניסו ליישב את הסכסוך בעזרת מנהג קדום. המנהיג של אחד השבטים נתן את בנו הבכור לשבט השני במתנה – לנצח. הילד זכה לכינוי "ילד השלום". הצעד הזה הביא לפיוס המיוחל בין שני השבטים, ודון ניצל את הפתח הזה. הרי גם אלוהים נתן את בנו בתור ילד של שלום. אלוהים נתן את ישוע כדי להשכין שלום בינו לבין האנושות החוטאת, כדי לפייס בינו לבינה. סוף סוף החלו השבטים להבין את המסר שבפיו.
בשנים שלאחר מכן, אלפי עובדי אלילים, רוצחים מלידה, השתנו באורח פלא. דון ריצ'ארדסון עלה על תגלית מופלאה: אלוהים כבר דאג לכלול בדתות ובתרבויות שונות ברחבי העולם את מה שדון קרא לו "אנלוגיות של ישועה" – דוגמאות לאמיתות רוחניות שמצביעות בצורה מפורשת לעבר הבשורה. אבל דון אולי לא ידע שאלוהים כלל ביהדות יותר "אנלוגיות של ישועה" מאשר בכל דת או תרבות אחרת, ושהחשובה שבהן היא שמותו של אדם צדיק מכפר בעד העולם כולו.
הנה מה שאמר בנושא היסטוריון יהודי דתי נכבד, רבי בראל ויין. איך זה שהעם היהודי שרד את הפוגרומים המזוויעים שפרצו במזרח אירופה במאה ה-17? לדברי רבי ויין:
שיקול נוסף השפיע על המענה היהודי לטבח העם. היתה זו מסורת יהודית עתיקה שהחלה בתקופת התנ"ך, ולפיה מותו של צדיק ותם מכפר על חטאי העם או העולם כולו. סיפוריהם של יצחק ושל נדב ואביהוא, התיאור הנבואי של ישראל כעבד ה' הסובל, מערכת הקורבנות [שהיתה נהוגה] במקדש – כל אלה חיזקו את התפיסה הבסיסית הזאת של מותו של אדם צדיק ככפרה על חטאיהם של אחרים.
היהודים טיפחו את התפיסה הקלאסית הזאת של מות כיפורים, וההשקפה הזאת בנוגע לאסונות שפגעו אותם ליוותה אותם לאורך כל הגלות הסוערת שלהם. היא הקלה [במידה כלשהי] על התמונה הכל כך עגומה של טבח חסר כל היגיון, מעצם העובדה שהחף מפשע לא מת לשווא, ושאיך שהוא העובדה שהוא נתן את חייו קידמה את טובתו של עם ישראל או של המין האנושי. מדהים שהרעיון התיאולוגי המופשט והמתוחכם הזה הושרש כל כך עמוק בנפש העם, עד שאפילו בור ועם הארץ הבינו את הלקח ופעלו על פיו, כשהקדישו חיים יקרים מתוך אמונה וביטחון שהמחר יהיה טוב יותר. הרוח הזו של היהודים משתקפת היטב בדיווח ההיסטורי שנכתב באותה תקופה:
האם אתה מבין את מלוא המשמעות של הדברים שזה עתה קראת? אב דתי, שללא ספק אינו מאמין בישוע, אומר לנו שלפי התנ"ך ולפי המסורת היהודית, מותו של אדם צדיק מכפר על חטאי אחרים, "ככפרה על חטאי האומה או העולם "הנה מה שנאמר על הנושא בחיבור מימי הביניים של ר' נתן נטע הנובר, "יון מצולה", עמ' 42 "ומיום שנחרב בית המקדש, צדיקים נתפסים בעוון הדור" (כלומר, מכפרים בצדקתם בעד בני דורם).
הקשר בין השניים ברור: היות שאין עוד דרך להעלות קורבנות שיכפרו על חטאים, מותו של צדיק הוא שמכפר. גם בספר הזוהר, שנחשב לקדוש ביותר בתורת הסוד היהודית, נאמר שכל עוד חיו בני ישראל בארץ הקודש, הפולחן והקורבנות במקדש סילקו את המחלות והייסורים מהעולם. עכשיו המשיח מסלק אותם מבני העולם. אין זו תורה חדשה, פרי המצאתה של "הכנסייה הנוצרית". מדובר בנושא מאוד יהודי, שמעוגן היטב בכתובים. הוא מסביר את המשמעות ואת התכלית של מות ישוע.
אבל לפני שנבדוק מה נאמר על כך בתנ"ך, אנו רוצים לציין שבמספר מקומות, התלמוד עצמו מלמד ש"מיתתן של צדיקים מכפרת". בדיון מאוד ידוע (בבלי, מועד קטן כח א) שואל התלמוד מדוע ספר במדבר מספר על מותה של מרים בסמיכות לפרשת פרה אדומה (ראה במד' י"ט 1 – כ' 1). התשובה היא שבדיוק כפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתתם של צדיקים (ראה גם רש"י לבמדבר כ' 1). ומדוע, שואל התלמוד, סיפור מותו של אהרון סמוך למה שנאמר בתורה על בגדי כהונה (ראה במד' כ' 25-28)? התשובה היא, "מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (ראה שמות כ"ח, ובמיוחד פס' 38). (חלק מהקטעים שפירטתי כאן מדברים על כפרה בעד עם ישראל.) הנושא הזה שכיח למדי בספרות הרבנית.
ראה, למשל, את הביטוי מוויקרא רבה כ ד"ה, שחוזר במקומות נוספים (למשל בירושלמי, יומא ב א; פסיקתא דרב כהנא כו טז), "אמר ר' חייא בר אבא: 'באחד בניסן מתו שני בני אהרון [נדב ואביהוא]. ולמה הוא (התורה) מזכיר מיתתן ביום הכיפורים [שחל בעשרה בתשרי. ראה ויק' ט"ז 1]? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת' ".
האם התנ"ך מספק תימוכין להשקפה הזאת? בספר שמואל ב' כ"א 14 מסופר, "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן".
במשך שלוש שנים שרר רעב בארץ, וגרם לדוד לדרוש את פני אלוהים. בשלב מסוים אמר לו אלוהים שהרעב פרץ בגלל "בית הדמים (בגלל ביתו של שאול שמוכתם בדם), על אשר המית את הגבעונים" (שמ"ב כ"א 1). כדי לפייס את הגבעונים נתן להם דוד שבעה מצאצאיו של שאול. הגבעונים הרגו את כל השבעה, הוקיעו את גופותיהם ולא טרחו לקבור אותן. שניים מהם היו בניה של רצפה פילגש שאול, והיא נשארה ליד הגופות יומם ולילה, גם כשירד גשם סוחף. כשנודע הדבר לדוד…
וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד, אשר גנבו אותם מרחוב בית שן, אשר תלום שם הפלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע. ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו, ויאספו את עצמות המוקעים. ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן.
שמ"ב כ"א 12-14
מותם של השבעה פייס את הגבעונים, ורק אחר כך נענה אלוהים לתפילות העם ושם קץ לרעב. על כך אומר התלמוד כי "מיתתן של צדיקים מכפרת". מקורות רבניים אחרים מצהירים שבדיוק כפי שהקורבנות והטקסים שנערכו ביום הכיפורים הועילו רק למי שחזר בתשובה, כך גם מותם של צדיקים. הוא יכול לכפר רק בעד אלה שחוזרים בתשובה.נראה לי ש"השליחים המשיחיים" כתבו על כך כמה מאות שנים קודם לכן, כשדיברו על הצדיק האמיתי היחיד, המשיח, השה שאין בו מתום.
בקטע מעניין במדרש מסופר, "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם' " (שמות רבה (וילנא) פרשה לה). הנושא שוב חוזר על עצמו: כשאין מקדש או משכן, חייו ומותו של אדם צדיק מכפרים, בדיוק כפי שראינו קודם לכן ב"יון מצולה". הזוהר תומך בתפיסה הזאת, ומצטט מישעיהו נ"ג, הנבואה המשיחית שיהודים וגויים שמאמינים בישוע מצטטים יותר מכל נבואה אחרת.
אף כך, בני העולם הם איברים זה עם זה. בשעה שרוצה הקב"ה לתת רפואה לעולם, הוא מכה לצדיק אחד שביניהם במחלות ובנגעים, ובשבילו נותן רפואה לכל. מאין לנו זה? כי כתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו". ובחבורתו, היְינו הקזת דם, כמי שמקיז דם מזרוע, שבחבורה ההיא נרפא לנו, רפואה היא לנו, לכל איברי הגוף. ולעולם אינו מכה את הצדיק, אלא כדי לתת רפואה לדור ולכפר על עוונותיהם.
איזו אנלוגיה לישועה! מאמינים משיחיים שרוצים לבשר את הבשורה לא היו יכולים לומר את זה בצורה טובה יותר. הרי זהו לב ליבו של מסר הישועה: המשיח – עבדו הצדיק והקדוש של אלוהים – הוכה בחלות ונגעים למען הכל, ובאמצעות מותו יש רפואה וכפרת עוונות. במדרש עשרה מאמרות של ר' עזריה מפאנו נאמר:
והנה משיח, לכפרת שניהם (כלומר, כדי לכפר על אדם ודוד) ישים אשם נפשו, כדכתיב גביה להדיא בפרשה (כפי שכתוב בפרשה שלהלן): הנה ישכיל עבדי [ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12]: [קורבן] אשם בגימטריא [שווה לערך המספרי של] מנח"ם ב"ן עמיא"ל [אחד משמותיו של המשיח בתלמוד].
המשיח לקח את מקומנו. אנחנו חטאנו. הוא מת. האשמה היתה בנו. הוא נענש. אנחנו ראויים למוות. הוא נתן את חייו. אנחנו דחינו אותו. הוא קיבל אותנו. איזה מסר מדהים. טוב מכדי להיות אמיתי. אבל זוהי האמת, והיא תואמת כליל את מה שנאמר בכתובים. והיא גם מאוד יהודית.
המלומד הרבי סולומון שכטר מסכם את מה שנאמר בתלמוד על כך שסבל ומוות מכפרים על חטאים, במיוחד כשמדובר במיתתם של צדיקים:
הכפרה של סבל ומוות אינה מוגבלת רק לאדם הסובל. הכפרה משפיעה על כל אותו דור. כך זה בעיקר כשהסובלים לא יכלו להביא את הסבל הזה על עצמם בכוח הצדקה שלהם או בכוח נעוריהם. מיתתם של צדיקים מכפרת בדיוק כמו סוגים מסוימים של קורבנות [ראה בבלי, מועד קטן כח א]. "בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים (סובלים) על הדור. אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן (ילדים תמימים) נתפסים (סובלים) על הדור" (בבלי, שבת לג ב). כמו כן מייחסים למשה את המילים "חטא רבים נשא" (ישע' נ"ג 12), משום שהציע את עצמו ככפרה על חטאו של עם ישראל עם עגל הזהב, והיה מוכן להקריב את נפשו בעד ישראל כשאמר, "ועתה, אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב .32 [בבלי, סוטה יד א; ברכות לב א]).
הנכונות הזאת להקרבה עצמית בעד עם ישראל אופיינית לכל אנשי השם בישראל. האבות והנביאים נהגו כך וגם כמה רבנים במקרים מסוימים הכריזו, "אני כפרתן" משנה, נגעים ב א].
אנו נזכיר לך שוב: כך נאמר בתלמוד, לא בברית החדשה, מה שמלמד כמה יהודית ומקראית היא התפיסה הזאת.
לקראת חנוכה לומד כל יהודי על המקבים, על אותם לוחמים אצילים שנלחמו ביוונים במאה ה-2 לפנה"ס. אבל כמה מאיתנו יודעים מה מסופר במקבים ד (שנכתב בידי סופר יהודי בשנים 100 לפנה"ס – 100 לספירה), אודות המשמעות שמייחסים למותם של המקבים? מסופר שם שהם התפללו, "חוס על עמך. די לך בעונש שסובלים אנחנו בעבורם. קבל את דמי לטהרתם וכפר חייהם את חיי". מקבים ד, ו כח-כט. הספרים החיצונים בעריכת אברהם כהנא, כרך שני, הוצאת מסדה תל-אביב, תשט"ז. כמו כן מסופר על המקבים ש"הם נעשו כאילו כיפר חטאי העם בדם החסידים האלה, ובמותם המכפר הצילה ההשגחה האלוהית את ישראל הנתון לפני זה במצוקה". מקבים ד, יז כב.
מניין צמחה לה התפיסה הזאת של קדושים צדיקים? לפי המסורת היהודית, הכל התחיל בעקידת יצחק. בכרך ד של ספר המקבים מסופר שכאשר אברהם עמד להעלות את בנו לעולה, "נִתן יצחק להשחט בעד יראת אלהים (כלורמ יצחק נתן את עצמו לעולה משום שירא את אלוהים) …וזה לא נבהל כראותו את יד אביו עם המאכלת יורדת עליו" (מקבים ד, יג יב; טז כ).
כך גם חשבו הרבנים. הם האמינו שיצחק היה אדם בוגר (שבעצם הוא היה בן שלושים ותשע!) כשאלוהים בחן את אביו אברהם, וציווה עליו להעלות אותו על הר המורייה (ברא' כ"ב). הטקסט המקראי אומנם מדגיש את הציות של אברהם, אבל הרבנים מדברים גם על צייתנותו של יצחק. יש מדרש שאומר שבמהלך הבריאה, כשאלוהים עמד לברוא את האדם, שאלו המלאכים מהי חשיבותו של האדם. אחת התשובות של הקדוש ברוך הוא היתה, "עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קידוש שמי" (מדרש תנחומא [ורשא], פרשת וירא סימן יח).
זה היה שיאו של טקס העלאת הקורבן: אב שמעלה את בנו, והבן נותן מרצון את חייו כדי לפאר את אלוהים. נכון, אני יודע שזה נשמע כמו המסר של הברית החדשה. אפילו המדרש משווה בין יצחק, שנשא על גבו את העצים לעולה (כלומר, לקורבן שהוא עצמו עמד להקריב!) לבין זה שנשא את הצלב על גבו. יש כאן משהו מעניין: למרות שיצחק לא הוקרב בסופו של דבר, הרבנים לימדו ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל אל גבי המזבח" (מדרש הגדול לבראשית כב יט, קיימברידג', 1902). כן, "וביצחק לא נאמרה זכירה אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח" (ספרא בחוקותי, פרשה ב ד"ה ח; בבלי, תענית טז א).
אבל גם היתה כאן בעיה. גזה ורמס, מומחה בעל שם עולמי למסורות יהודיות קדומות, שמן המחקר שלו על עקידת יצחק הבאתי כמה מהציטוטים שלמעלה, מסביר שהרבנים נאלצו לקחת את כל הנושא הזה צעד אחד נוסף קדימה בגלל ההשקפה שלהם. לפי השקפה זו, אין כפרה בלא דם. היה עליהם להוכיח שיצחק כן שפך את דמו, והם עשו את זה! באחד המקורות הקדומים, שנכתב כמאתיים שנה אחרי מותו של ישוע, נאמר, "וידבר אלוקים אל משה. אמר לו הקב"ה למשה: 'נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם, שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח' ".
ורמס גם מציין ש"הדם שניגר מיצחק בזמן שעקדו אותו" מוזכר ארבע פעמים במדרש מכילתא לרבי ישמעאל. בשמות י"ב 13 אלוהים הבטיח לבני ישראל שכאשר הוא יעבור בארץ מצריים וימית את הבנים הבכורים של המצרים, הוא יפסח על בתיהם של אלה שייתנו מדמו של השה על מזוזות הבתים ועל המשקופים. המדרש מפרש את הפסוק הזה ואומר, " 'וראיתי את הדם… ופסחתי עליכם'… וראיתי את הדם, רואה אני דם עקדתו של יצחק". אלוהים לא פסח בגלל דם השה שנמרח על הבתים. לא אותו הוא ראה, אלא את דמו של יצחק.
ורמס אף מוסיף ואומר ש… לפי תיאולוגיה יהודית קדומה, מתוך כל קורבנות השה שהועלו, ואולי מתוך כל הקורבנות המכפרים – ולא משנה איזו חיה הועלתה כקורבן, הכפרה שסיפק קורבן התמיד (הקורבן היומי הקבוע) היתה מבוססת על העקידה [של יצחק], על הקורבן העצמי של שה זה, שאלוהים ראה בו את הקורבן המושלם מתוך כל קורבנות העולה.
אחד התרגומים לתורה שומר על הקו הזה ושם בפיו של אברהם את התפילה שאלוהים ירחם על בנו יצחק; ושכאשר תגיע השעה שבה יסבלו צאצאיו של יצחק, אלוהים יזכור למענם את עקידת אביהם, ישחרר אותם, יסלח להם על חטאיהם ויוציא אותם ממצוקתם. המסורת הזאת באה לידי ביטוי בתפילת ראש השנה של רבי ביבי בר אבא בתלמוד, "כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם… ומתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם ותהפוך להם מידת הדין למידת רחמים" (ויקרא רבה [וילנא] פרשה כט).
קו החשיבה הזה משתקף גם בתפילה שכלולה עד היום בתפילת מוסף לראש השנה, ושמסתיימת במילים, אנחנו מקבלים סליחה ומחילה בזכות העקידה של יצחק! חלק מהרבנים אפילו לימדו שתחיית המתים האחרונה תתרחש בזכות עקדת יצחק, אבל בשיר השירים רבה א סימן ס (כפרשנות לשה"ש א' 14) מובא ההסבר הבא, " 'אשכול הכופר'. 'אשכול' זה יצחק שנכפת על המזבח כאשכול הכופר שמכפר עוונותיהם של ישראל". האם ידעת שמסורות כאלה קיימות בקרב בני עמנו?
כאמור, סולומון שכטר ציין שעד היום, כשאחד הרבנים הגדולים הולך לעולמו, האבלים נוהגים לומר, "יהא מותו כפרה עלינו!" על פי סיפור מרגש מתקופת השואה, הרב שם קלינגברג – הרב מזלושיצר בפי חסידיו – הובל לטבח בידי הנאצים. בתוך דקות ספורות, לאחר שאמר את תפילתו האחרונה, הוא נורה למוות. אבל לפני כן הוא עצר, נשא את עיניו לשמים וזעק, "יהא מותי כפרה בעד ישראל!" הרעיון שמותם של צדיקים מכפר טבוע עמוק במסורת היהודית.
נסביר עכשיו את ההיגיון שמאחורי האמת הבסיסית הזאת, ונגבה אותה בסימוכין מהכתובים. כשמישהו חוטא, ובעקבות חטאו מוצא את עצמו בנסיבות קשות, אנחנו נוהגים לומר שהוא "סובל בגלל חטאיו" או "משלם את מחיר חטאו". ככל שהחטא חמור יותר, כך רב הסבל. לתפיסה הזאת יש שורשים בוויקרא כ"ו 43 ובישעיהו מ' 1-2:
והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהישומה מהם, והם ירצו את עוונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם.
נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים, וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה.
לאור פסוקים כאלה קל להבין איך גיבשו הרבנים את התפיסה ש"גלות מכפרת" (בבלי, ברכות נו א; סנהדרין לז ב). במילים אחרות, בגלל חטאים משותפים, כבדי משקל ועיקשים, עם ישראל יצא לגלות. ולאחר שעוונם יֵרצה הם ישובו לארצם, בדומה לפושע שנשלח לכלא לשנה, חמש שנים או למאסר עולם בלי תקופת מבחן, תלוי בפשע שביצע. כמובן, יש משמעות רבה לכך שהעברית אינה משתמשת במילה "כפרה" בהקשרים אלה, שכן כפרה פירושה שהאשמה מוסרת והחטא מטוהר, ולא רק שהעונש שולם. ובכל זאת קל להבין את קו המחשבה שעומד מאחורי התפיסה הזאת, ויש בו מידה מסוימת של אמת. הרבנים אימצו אותו בכל לב, והוסיפו לו פרטים רבים.
הרבנים לימדו שדי בחזרה בתשובה כדי לקבל מחילה על חטאים מסוימים. במקרים אחרים היה צורך בפיצוי, נוסף על חזרה בתשובה, לפני שהחוטא יקבל מחילה מאלוהים. בחטאים מסוג אחר עמדה המחילה תלויה עד יום הכיפורים, גם אחרי שהאדם חזר בתשובה ופיצה על חטאו. היתה קבוצה שלמה של חטאים, שגם אחרי חזרה בתשובה, פיצוי ויום הכיפורים היה על האדם לעבור מנה מסוימת של סבל.
ולבסוף, קבוצה אחרונה, שבהם המחילה עמדה תלויה עד יום מותו של החוטא. במילים אחרות, מותו של האשם נתפס כפיצוי הסופי שהיה עליו לשלם על חטאיו (ראה בבלי, יומא פה ב; משנה תורה, הלכות תשובה א ד). לפי החוק היהודי הקדום, לפני שאדם נסקל למוות על פשעיו, היה עליו להתוודות בציבור. המשנה מספרת שאם הוא לא ידע איך להתוודות, היה עליו לומר, "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה, סנהדרין ו ב).
הבה ניקח את הדברים האלה צעד נוסף קדימה, ונפנה לתורה. לפי במדבר כ"ה, בני ישראל חטאו כשעבדו את אלילי המואבים וזנו עם בנותיהם. חרון אלוהים ניתך אלוהים, ומגיפה פרצה בעם. "ויאמר ה' אל משה: 'קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל' " (במד' כ"ה 4). חרונו של אלוהים היה בא על סיפוקו עם מותם של ראשי העם. עונשם ירצה את עוון העם כולו.
זמן מה אחר כך הביא אחד מבני ישראל אשה מדיינית אל אוהלו, לעיני משה והעם כולו. "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה אל קובתה. ותעצור המגיפה מעל בני ישראל" (במד' כ"ה 7-8).
ההוצאה להורג של החוטאים האלה שיככה את זעמו של אלוהים. בנקודה זו הופך הסיפור למאוד מעניין. אלוהים הבטיח לפנחס שבזכות מעשיו הוא וצאצאיו יהנו מברית שלום לעולם, "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במד' כ"ה 13). איך בדיוק הוא כיפר "על בני ישראל"? על ידי כך שהוציאו להורג את אנשי הציבור שמייצגים את החוטאים. מותם שימש כעונש עבור כל השאר.
אם מוות יכול לשמש כעונש על חטא מסוים של אדם מסוים, הרי שמותו של מנהיג או אחד מראשי העם יכול לשמש כעונש על חטאים מסוימים של הקהל. אבל מה זה אומר על מותו של צדיק? מה יקרה אם המנהיג הצדיק ביותר בקהילה יתן את חייו כדי לשלם את מחיר חטאיהם של השאר? מה יקרה אם הוא יאמר, "הרוג אותי, אבל הנח להם". מה ערכו של מוות כזה?
כשטרוריסטים לוקחים בשבי בני ערובה, הם לוקחים את הבולט והמכובד שבהם ומשתמשים בחייו במהלך המשא ומתן שהם עורכים. הדוגמה הזאת עוזרת לנו להבין את הנושא במונחים אנושיים. אם כך, איזה משקל יש לחייו של האפיפיור, למשל, בעיני הכנסייה הקתולית? איזה ערך יש לחייו של רב גדול בעיני חסידיו? מה היה קורה אילו ריחף איום על חייהם של חברי קהילה קתולית או חסידית גדולה, והאפיפיור או הרב שלהם היו מציעים למות במקומם? האם לחייהם – ולמותם – יש ערך רב יותר מחייהם של מיליוני חסידים? ללא ספק. לחייו של המנהיג יש משמעות רבה יותר.
בעיני אלוהים, לחייהם של עבדיו הצדיקים יש ערך רב יותר, והמוות שלהם הוא בעל משקל רב. המסורת היהודית עשירה במידע על "זכות אבות" או "זכות צדיקים", ואין חיים שערכם רב יותר מאלה של המשיח, צדיק המושלם. גם אין מוות חשוב יותר משלו. כשהמשיח מת, שימש מותו כפיצוי על חטאי העולם כולו. זו הסיבה שהוא בא לעולם הזה, לא כדי "שישרתוהו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים" (מרק' י' 45).
בנקודה זו אתה עשוי לשאול, "אבל איפה זה נאמר בתנ"ך?" ראינו ששיטת הקורבנות התבססה על העיקרון של חיים תמורת חיים. קורבן תמים לקח את מקומו של החוטא. אם כך, אם נערוך השוואה זהירה בין במדבר ח' 12 לפס' 10 ו19-, נראה שהלוויים עצמם כיפרו בעד העם ושיככו את זעמו של אלוהים.
ג'ייקוב מילגרום, אחד המומחים המובילים בתחום מערכת הקורבנות המקראית, מסביר, "מהטקסט שלפנינו, [במד'] ח' 19, משתמע שהלוויים משמשים כפרה על בני ישראל, בדומה לכליא ברק שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את הקודש".איזה ביטוי מלא חיים: הלוויים שימשו כ"כליא ברק שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם" בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את המקדש.
אם נפנה לבמדבר ל"ה, נראה שמותו של הכוהן הגדול יכול לכפר. מסופר שם על רצח שנעשה בשגגה ועל רצח שנעשה במזיד. במקרה של רצח בכוונה תחילה, הרוצח הוצא להורג, כי "הדם [שנשפך] יחניף (יטמא) את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (כי אם בדמו של זה ששפך, של הרוצח)" (במד' ל"ה 33).
הדרך היחידה להסיר את טומאת הדך שנשפך היתה על ידי שפיכת דמו של הרוצח. אף כפרה אחרת לא היתה קיימת במקרה כזה. אבל במקרה של רצח שנעשה בשגגה, הרוצח היה יכול לברוח לעיר מקלט, ולהישאר שם כל חייו (במד' ל"ה 1-15,22-25). רק דבר אחד היה יכול לגרום לכך שהוא ישוחרר מעיר המקלט: מותו של הכוהן הגדול. "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכוהן הגדול, ואחרי מות הכוהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במד' ל"ה 28).
מדובר בעיקרון חשוב ביותר. דם נשפך, אבל לא בכוונה תחילה. מישהו נהרג, והארץ נטמאה. הכפרה היחידה שיכלה להתקבל היא מותו של זה שהרג. אבל איש זה לא היה ראוי למוות, משום שלא הרג במזיד. הרצח קרה בשגגה. הרוצח נודה, ונשלח לעיר מקלט לכל חייו, אלא אם כן במהלכם מת הכוהן הגדול, המנהיג הרוחני והנציג של העם, זה שמפגיע בעד האומה. מותו של הכוהן הגדול משחרר את הרוצח מעושנו, שכן במותו הוא מחליף אותו.
התלמוד (מ' מכות ב ו; בלבלי מכות יא ב; ראה גם ויקרא רבה י ו) שואל: האם אין זו הגלות שאליה נשלח הרוצח (עיר המקלט) שמכפרת? והתשובה היא לא. לא הגלות היא שמכפרת, אלא "מיתת [ה]כוהן [הגדול]". מילגרום מעיר על כך ש"כפי שהכוהן הגדול מכפר בעד חטאי העם באמצעות טקסי הקורבנות שהוא עורך במהלך חייו (שמות כ"ח 36; ויק' ט"ז 16,21), כך הוא מכפר באמצעות מותו על מי שרצח בשגגה".
פיסגת הנושא הזה בתנ"ך נמצאת בתיאור סיבלותיו של עבד ה' הסובל בישעיהו נ"ג. שם אנחנו מוצאים את המילים רבות העוצמה הבאות: אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו. ישע' נ"ג 4-6
עכשיו אתה כבר יכול להבין מדוע יהודים רבים במהלך הדורות שקראו את הפסוקים האלה קראו בהפתעה, "מדובר פה על ישוע! הוא היה המשיח הצדיק שלנו. הוא מת בעד חטאינו. מותו כיפר על נפשותינו. עכשיו אני מבין".
בפסוק שחותם את פרק נ"ג בישעיהו אלוהים מבטיח, "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הערה למוות נפשו ואת פושעים נמנה. והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (פס' 12). המשיח נשא את חטאינו! על כך בדיוק כתב שמעון כיפא (שידוע בשם פטרוס), כ-150 שנה לפני חתימת המשנה:
"חירפוהו ולא השיב חירוף, סבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק; הוא אשר את חטאינו נשא בגופו על העץ, כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה; אשר בחבורתו נרפא לכם, כי הייתם כצאן אובדות, אך עתה שבתם אל הרועה השומר את נפשותיכם." פטר"א ב' 23-25
כמה מוזר שיש פרשנים יהודיים שמייחסים את הפסוקים האלה מישעיהו נ"ג לסבל שעבר על עם ישראל, וטוענים שהייסורים שידע עמנו שילמו את מחיר חטאיהן של אומות הגויים. אבל כשיהודים משיחיים רואים בישעיהו נ"ג את הכפרה שסופקה לאנושות בזכות מותו של המשיח, אותם פרשנים עומרים, "הפסוקים האלה אינם מדברים כלל וכלל על כפרה על חטאים כלשהם".
היו כאלה שהתנגדו וטענו, "בשום מקום במקורות היהודיים לא נאמר שקורבן יכול לשלם על חטאים שייעשו בעתיד". אם כך, למה מתכוונת התפילה המסורתית שבה נאמר, "יהא מיתתו של רבי… כפרה לדור הזה"? כמובן שתפילה כזאת מתייחסת גם לחטאים שחטאו בני דורו לאחר מותו. ומה לגבי המסורת הרבנית בנוגע לכוח הראוי לציון שיש לעקידת יצחק, שעומד לזכותם של כל הדורות הבאים ואפילו ליום שבו יקומו המתים לתחייה? ומה לגבי הדברים שאמר שמעון בר יוחאי, ושמתועדים בתלמוד הבבלי, סוכה מה ב?
משום [הסבל שידעתי]… יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין (מן העונש), מיום שנבראתי עד עתה. ואלמלא אליעזר בני עימי [הייתי פוטר] מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואלמלא יותם בן עוזיהו [שסבל רבות] עימנו, מיום שנברא העולם עד סופו. אין ספק שהרגשות של הרבי היו אצילים, אבל אי אפשר להאמין להגזמה שלו. [האם הבנתי נכון?] אבל ישנו אחד שחייו המושלמים ומותו החלופי יכולים לשחרר כל אחד מאיתנו מהאשמה שרובצת עלינו בשל חטאינו, לשכך את זעמו של אלוהים ולספק כפרה שלמה לכולנו. המשיח, בן אלוהים, אמר לאביו, "תהא מיתתי כפרה בעדם", ואלוהים ענה, "די לי בכך". "הן גם המשיח מת לכפרת חטאים, אחת ולתמיד, הצדיק בעד הרשעים, כדי לקרב אותנו אל האלוהים" (פטר"א ג' 18).
שאול הטרסי, שמוכר לרבים כפולוס השליח, הסביר: הנה, בעוד שהיינו חסרי אונים, בהגיע השעה, מת המשיח בעד הרשעים. והרי לא במהרה ימות מישהו בעד אדם צדיק, אם כי בעד האיש הטוב אולי יעז מישהו למות. אולם אלוהים מגלה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר עוד היינו אנשים חוטאים. וכעת, לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על ידו מן הזעם; שכן אם בזמן שהיינו אויבים נרצינו לאלוהים במות בנו, על אחת כמה וכמה ניוושע בחיי בנו לאחר שכבר נרצינו. ולא זאת בלבד, אנחנו גם מתהללים באלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח, שבאמצעותו קיבלנו עתה את הריצוי. רומ' ה' 6-11
הבשורה היא יהודית! מותו של הצדיק – הצדיק האמיתי, המשיח, הכוהן הגדול של ישראל ושל אומות הגויים, הגואל שמשלם את מחיר חטאינו – מכפר בעדנו.
עצור לרגע וחשוב על חייך. נניח שהיה עליך לכתוב על פתקאות שונות כל חטא שאי פעם חטאת: כל שקר, כל מעשה אנוכי, כל מעשה טמא, כל מחשבה מלאת זימה, כל מילה מלאת כעס, כל גישה חוטאת וכל פעם שבה בחרת לא לציית לאלוהים, כל הזדמנות שהיתה לך לעשות משהו טוב והחמצת אותה, כל פעם שבה הפרת את אחת ממצוותיו של אלוהים – גדולה כקטנה, בין שמדובר במצוות עשה ובין שמדובר במצוות אל תעשה… האם יש סוף לרשימה הזאת? עד מהרה יצטברו הפתקאות האלה להר עצום! וההר הזה יתעד רק את חטאיך – בעצם, הוא יעיד רק את אלה שאתה מודע להם.
ומה לגבי הר החטאים שלי? ומה לגבי אלה של כל שאר בני האדם? הכפל את ההרים האלה פי שישה מיליארד, והתוצאה שתקבל תעיד רק על החטאים של בני דורנו! מה לגבי המיליארדים שחיו עלי אדמות אלפי שנים לפנינו? החטאים המצטברים של המין האנושי הם בהיקף שנשגב מבינתנו.
מי בכלל יכול לשלם את מחיר ההרים האין סופיים האלה של חטאים? רק בן האלוהים. ובן האלוהים אכן עשה את זה! לחייו ולמותו של המשיח יש ערך נצחי בעיניו של אביו, ודמו מכפר בעדנו בשלמות. אפילו הזוהר, במונחים המיסטיים האופייניים לו, הבין את תפקידו של המשיח בהקשר זה. נאמר שם בנוגע לישעיהו נ"ג 5:
המשיח בא אל ההיכל וקורא לכל המחלות ולכל הכאבים ולכל הייסורים של ישראל שיבואו עליו, וכולם באים עליו. ואלמלא היה מקל מעל ישראל ונוטל עליו את יסוריהם, אף אדם לא היה יכול לסבול את הייסורים שעוברים ישראל כעונש על שעזבו את התורה.
אילולא לקח המשיח את מקומנו וסבל בעדנו, היינו נשמדים מזמן.
עלינו לתת לאמת לדבר בעד עצמה. בעצם, אלוהים לא היה מעוניין בדמם של פרים ועתודים, וגם יצחק לא מת כדי לכפר על חטאינו. גם כל הצדיקים שמתו על קידוש השם והכוהנים הגדולים יראי השמים לא יכלו להפוך אותנו לשלמים. רק המשיח עשה את זה, אחת ולתמיד. מיתתן של צדיקים מכפרת. בזכות מותו של הצדיק אתה יכול להתנתק מעברך, לקבל מחילה על חטאיך, ולהתחיל דף חדש לגמרי. בזכותו יכולים חייך להשתנות. המשיח לקח את מקומך. היום יכול להיות יום הכפרה שלך, אם רק תשים בו את מבטחך ותאמין בו.