מהי “חזרה בתשובה” מבחינת דבר אלוהים?

במקומות רבים, הכתובים מצווים על חזרה בתשובה. אך מהי המשמעות של חזרה בתשובה? האם חזרה בתשובה משמעותה הפניית עורף לחטאים? אם כן, האם מדובר בתנאי לישועה?

כעת נחקור את המשמעות של המושג "חזרה בתשובה" ונראה מה הקשר שלו לישועה ואם בכלל קיים קשר כזה.

האם החזרה בתשובה הכרחית עבור הישועה? התשובה לשאלה הזו תלויה בהגדרה של המושג "חזרה בתשובה". אם המשמעות היא "הפניית עורף לדרכי החטא", אז לא מדובר בתנאי הכרחי. אך למה התכוון יוחנן המטביל כשהוא הכריז "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם." (מתי ג 2)?

יש המתעקשים כי "שום בשורה שמדלגת על חזרה בתשובה יכולה להיקרא הבשורה, חוטאים לא יכולים לבוא למשיח ישוע ללא שינוי קיצוני בלב, בנפש וברצון¹. אם החזרה בתשובה מוגדרת ככניעה לאדונות של המשיח ואם היא תנאי לישועה, זה אומר שיוחנן לא השיג את מבוקשו (יוחנן כ 31) משום שכניעה לאדונותו של ישוע איננה מוזכרת בבשורת יוחנן כתנאי לחיי עולם².

משמעות המושג "חזרה בתשובה"

רבים יסכימו שהמשמעות הבסיסית של המושג "חזרה בתשובה" (ביוונית- metanoeō) היא "שינוי דיעה" או "חרטה"³. צ'ארלס ריירי, לדוגמה, אומר, "חזרה בתשובה משמעותה שינוי דיעה שמשפיע על החיים בצורה מסויימת. כמו מושגים תאולוגיים חשובים אחרים מושג זה חייב להיות מוגדר על ידי שאלה מורחבת יותר, כלומר, שינוי דיעה לגבי מה? מאמינים יכולים לחזור בתשובה מחטאים מסויימים ולהפסיק לעשות אותם (התגלות ב 5; השנייה לקורינתים ז 9)". האם לא מאמינים צריכים לחזור בתשובה? ריירי אומר כן, אם מגדירים את המושג בצורה נכונה. "חזרה בתשובה שמושיעה", הוא אומר, "צריכה לערב שינוי דיעה לגבי ישוע המשיח כך שכל מה שהאדם חשב עליו לפני, הוא משנה את דעתו לגביו, ובוטח בו כמושיעו"⁴ זו גישה שיכולה לשלב בקלות את החזרה בתשובה בישועה.

לעומת זאת, רבים מותחים את הרעיון של שינוי דיעה ואומרים שחזרה בתשובה כוללת גם פנייה מהחטא, כתנאי לחיי עולם. הם מקשרים את המילה metanoeō למילה בעברית "לשוב"⁵ (לפנות או לחזור). הבעיה היא שבתרגום השבעים אין מקרה אחד שבו המילה "לשוב" (לפנות) מתורגמת כ- metanoeō (לחזור בתשובה).

מחקר זהיר של כל השימושים של המילה metanoeō ו metanoia בתרגום השבעים מראה שני דברים:

1. תרגום השבעים באופן עקבי מתרגם את המילה נחם (להצטער, להתחרט, לשנות את הדיעה) ל-metanoeō (שמות לב 14; ירמיהו כו 19; תהלים קי 4)⁶
2. המילה "לשוב" מתורגמת ל- epistrephō בתרגום השבעים.

אז למה חוקרים רבים אומרים שהמילה metanoeō משמעותה להפנות עורף לחטא? התשובה היא שמדובר במסורת או בהתחייבות תיאולוגית מוקדמת. הפרשנות הטובה ביותר למילה metanoeō בברית החדשה היא הכרה, שינוי הדיעה לגבי משהו, להודות, להתחרט. דוגמה טובה מהתנ"ך להגדרה זו היא מירמיהו ח 6:

הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא-כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל-רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם (בִּמְרוּצָתָם) כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.

שימו לב ש"נחם" מתואר כ "מה עשיתי?" מדובר בהתוודות על אשמה.

ישוע שהסתכל על הודאתם, אמר שאנשי נינווה "חזרו בתשובה" (מתי יב 41) אך יונה, שהסתכל על התוצאה של חזרתם בתשובה, אמר שהם "שבו". הם קודם הודו בכך שהם חטאו (חזרו בתשובה) ואז הם הביאו פרי של חזרה בתשובה ופנו מהחטא. אף אחד לא פונה מהחטא אם הוא לא מבין קודם שהוא חטא, כלומר, אם הוא לא חוזר קודם בתשובה. אך בכל זאת לא מדובר על ישועתם הפרטית של אנשי נינווה מניתוק נצחי מאלוהים אלא מדובר על ישועה לאומית מאסון. אנשי נינווה חזרו בתשובה אך זה לא אומר שהם נושעו מניתוק נצחי, רק האמונה במשיח של ישעיהו נ"ג יכלה להושיעם. עמים לא נושעים מגיהנום, אנשים כן. העיר נינווה ניצלה מאסון זמני. המילה היוונית metanoeō מופיעה 14 פעמים בתרגום השבעים. בכל פעם היא מתרגמת את המילה "נחם"⁷, שמשמעותה היא שינוי דיעה או חרטה. יש 108 שימושים של המילה "נחם" בתנ"ך והם לעולם לא מתכוונים ל"להפנות עורף לדרכים ישנות".

לכן, עלינו להסתכל על המילה "נחם", ולא למילה "שוב", כרקע לשימוש של המילה metanoia בברית החדשה.

האם על לא מאמינים לחזור בתשובה כדי שיקבלו חיי עולם? התשובה תלויה בהגדרה של המושג "חזרה בתשובה". אם השאלה מניחה ש"חזרה בתשובה" משמעה "הפניית עורף לדרכים הישנות וכניעה למצוותיו של המשיח" אז אין לכך בסיס מהשימוש של המילים metanoia ו metanoeō בתנ"ך או בברית החדשה. אך אם מישהו מבין את המילים האלה כהודאה באשמה או חרטה על חטא, אז כמובן שחזרה בתשובה היא תנאי הכרחי לישועה. אך הטענה שכדי להיוושע צריך להפנות עורף לכל החטאים שיש בחיינו, היא טענה לא מבוססת על הכתובים.

1. החזרה בתשובה של העם

בעוד לחזרה בתשובה בבשורות יש היבט מוסרי, אן.טי.רייט הצביע על כך שהמוקד העיקרי בהפצרות של ישוע לחזור בתשובה הוא עם ישראל, לא אינדיבידואלים. העם היה צריך לחזור בתשובה ולהביא פרי ראוי לתשובה כדי להימלט מאסון לאומי. כזה שהתרחש בשנת 70 לספירה⁸. אם הם היו מגיבים בהתאם, הגלות הייתה נפסקת והמלכות הייתה שבה לישראל⁹. ההפצרות הללו בעם ישראל להודות בחטאם ולהביא פרי הן תכופות. שלמה הזהיר את העם מסטייה מאלוהים אך הבטיח שאם הם יגידו, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ; וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֹתָם … (מלכים א ח 47-48). 

במילים אחרות, אם הם היו מודים בכך שהם חטאו (חוזרים בתשובה) ואז היו מביאים פרי ראוי לתשובה, אז אלוהים היה שומע את תפילתם והם היו נסלחים (מלכים א ח 47-50). להודות בחטא זה לחזור בתשובה, ולהפנות עורף לחטא זה "להביא פרי ראוי לתשובה". שלמה חשב על חזרה בתשובה לאומית וסליחת חטאים לאומית. אם העם היה שומע להפצרות האלה, הם היו נמלטים ממשפט זמן והיו חוזרים לארץ ומקבלים סליחה וניקוי לאומיים.

דוגמה נוספת לחזרה בתשובה לאומית היא החזרה בתשובה של נינווה, שמתועדת ביונה ג 4-10. יונה הגיע והזהיר את אנשי נינווה מהמשפט שעתיד להגיע אם הם לא היו חוזרים בתשובה. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים (יונה ג 5) ואז הם שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה (יונה ג 10). כתוצאה מכך יִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה (פס' 10). הנה תשובה לאומית שבה העם מודה שהוא חטא (חזר בתשובה) ואז הביא פרי ראוי לתשובה. 

כתוצאה מכך הם ניצלו ממשפט לאומי. כשאנו מגיעים לברית החדשה, אנו רואים שישוע ויוחנן מהדהדים את ההפצרות של ישעיהו בעמו לחזור בתשובה כדי להימלט ממשפט זמני,כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם; (ישעיהו ל 15). אם יהודה הייתה חוזרת בתשובה, הם היו ניצלים מהפלישה של האשורים. באותה מידה בזמנו של ישוע, אם העם היה חוזר בתשובה הוא ניצל מהפלישה של הרומאים.

לא מדובר בתנאי לישועה מהגיהינום, אלא בתנאי לישועה לאומית ממשפט זמני. ספר דברים מדבר על התשובה של עם ישראל לאלוהים בכל ליבו, ושזה יהיה התנאי לסליחה לאומית ושיבה מהגלות (דברים ל 2, 8). לכן, כשיוחנן המטביל אמר, שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם (מתי ג 2), הוא קרא לעם להתחרט ולקבל סליחה לאומית. הַגַּרְזֶן, יוחנן אמר, כְבָר מֻנָּח עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים (מתי ג 10). אם העם היה חזור בתשובה (מודה שהוא חטא) והיה מביא פרי ראוי לתשובה (משנה את דרכיו), העם היה יכול להימלט מה"חרון הבא". אם הם היו חוזרים בתשובה ומביאים פרי ראוי לתשובה, הם לא היו נשלכים לְתוֹךְ הָאֵשׁ¹⁰.

סליחת חטאים לאומית משמעותה שיבה מגלות

מה שהדאיג את עם ישראל היו השאלות מתי ואיך אלוהים ישיב אותם מהגלות. הגלות הייתה יכולה להיפסק רק כאשר החטא של העם היה נסלח (מלכים א ח 34). הם קיוו ליום שבו תתגשמנה מילותיהם של הנביאים שתיארו את היום העתידי שבו העם ישוב מהגלות אל ארצו. למשל בשנת 520 לפנה"ס הנביא זכריה דיבר את דבר אלוהים אל עם ישראל שהיה בגלות אז, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת (זכריה א 3). הוא קרא לעם להודות בעוונם ולפנות ממנו. הפנייה מהחטא היא לא החזרה בתשובה; אלא שזה הפרי שלה. 

אם הם היו מודים בעוונם ופונים ממנו, אלוהים היה פונה אליהם והגלות הייתה מגיעה אל סופה. כשיוחנן וישוע קראו לעם לחזור בתשובה כי קרבה מלכות האלוהים, הם הדהדו את המחשבות של הנביאים בתנ"ך. לעומת זאת, כדי שהגלות תיפסק ומלכות דוד תשוקם, היה נחוץ משהו מעבר להודאה בעוון, הם היו צריכים גם לעשות פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה (מתי ג 8).

עליהם היה לעשות פְּרִי טוֹב, לא רק לחזור בתשובה (ג 10). להכיר בכך שהם חטאו ולהתחרט על כך (לחזור בתשובה) זה דבר אחד, אך להביא פרי הראוי לתשובה (לפנות מהחטא) זה דבר אחר. חזרה בתשובה ופנייה מהחטא הם שני דברים שונים. ההפצרות להביא פרי ראוי לתשובה בתנ"ך הן אותן ההפצרות של "לשוב". אלו הן היו הפצרות שמיועדות לעם כדי שיחדש את בריתו ואת נאמנותו, אלו לא היו הפצרות באינדיבידואלים כדי שיוושעו. 

בדברים ד משה הזהיר את עם ישראל שאם הם יעבדו אלילים הם היו צריכים לדעת שאלוהים הוא "אש אוכלה" ושהוא יביא משפט זמני על העם. למרות זאת, הוא לֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם (דברים ד 31). העונש על חטא לאומי היה גלות. הושע קרא לעם שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ (הושע יד 1). החטא הוא היה זה ששלח את העם לגלות. רק סליחת חטאים הייתה יכולה לשנות זאת. באופן דומה ירמיהו קרא לעם החוטא, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה; 8 וְטִהַרְתִּים מִכָּל-עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי וְסָלַחְתִּי לכול- (לְכָל-) עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי (ירמיהו לג 7-8).

שיקום וסליחה לאומית הם הדוקים זה בזו

תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ; (איכה ד 22).

ישעיהו זעק גם כן,

כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם (ישעיהו ל 15).

עבור ישעיהו, "ישועה" משמעותה הצלה מהאשורים, עבור יוחנן המטביל הישועה הייתה מן הרומאים. עליהם לא רק להודות בחטאם (חזרה בתשובה); עליהם גם להפנות עורף לחטא. הקריאות להפנות עורף לחטא הן שכיחות. ראו מלאכי ויחזקאל:

לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב (מלאכי ג 7).

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם; וזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם  מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם; וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר…..כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת; (יחזקאל לו 24-26, 33).

הפסוקים הללו מציגים את ההדיקות בין השיבה מהגלות והניקוי מהחטא.

ראו לוקס ג 3, הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים. בכך הוא הדהד את הסליחה הנבואית שהובטחה לעם אם הם יחזרו בתשובה, כלומר יודו באשמתם, וישנו את דרכם. חזרה בתשובה שכזו תוביל לשיקום לאומי, חזרה מהגלות וישועה מהאסון הלאומי שהיה נגרם על ידי הרומאים. כמובן שחזרה בתשובה שכזו עירבה היבט אישי. כשהאנשים היו חוזרים בתשובה הם הצטרפו לשארית המאמינה.

אחרי שכתוב שיוחנן הציע טבילה של חזרה בתשובה לסליחת חטאים (לוקס ג 4-6), יוחנן מצטט את ישעיהו מ 3-5. הקטע הזה מדבר על השיבה של עם ישראל מהשבי ושיראו את ישועת אלוהים, כלומר, את שיקום מלכות דוד. הוא הכריז תשובה לאומית וחזרה לאומית מהגלות. השיבה מהגלות היא בעצם "סליחת החטאים".

כשפטרוס דיבר לסנהדרין הוא אמר את אותו הדבר. אֶת זֶה הֵרִים אֱלֹהִים בִּימִינוֹ לִהְיוֹת שַׂר וּמוֹשִׁיעַ, לָתֵת לְיִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים (מעשי השליחים ה 31). הקריאה לחזור בתשובה מיועדת לעם ישראל והתוצאה היא "סְלִיחַת חֲטָאִים", שיבה מהגלות, ושיקום מחודש של מלכות דוד (מעשי השליחים א 6; ג 19-21). ההפצרות הללו היו מיועדות לעם¹¹, אך מטרתן הייתה להכין את היחידים עצמם להאמין במשיח ולהיטבל ברוח הקודש. לעומת זאת, ההפצרות עצמן היו מיועדות לעם. לדוגמה לוקס כד 47:

וּבִשְׁמוֹ תֻּכְרַז תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים לְכָל הַגּוֹיִים הָחֵל מִירוּשָׁלַיִם.

כפי שלוקס הציג בספר מעשי השליחים, המלכות כוללת גויים ויהודים, וההכרזה הזו בקרב הגויים על המלכות הקרבה, כלומר, "סליחת החטאים", מהווה הקדמה לספר מעשי השליחים¹².

"תשובה לסליחת חטאים" מתייחסת לסליחה הסופית והאמיתית, לשיקום העתידי של מלכות האלוהים והשיבה הסופית מהגלות (רומים יא 26-27).

שאול כתב, כָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב".

כאן שאול כתב על כך שחטאי העם ימחו, כפי שהנביאים ניבאו בתנ"ך. לוקס העלה את הנושא הזה במעשי השליחים א 6:

שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַנֶּאֱסָפִים: "אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל? (מעשי השליחים א 6)

ושוב במעשי השליחים ג 19-21:

לָכֵן הִתְחָרְטוּ (זה הפועל של המילה "חזרה בתשובה" ביוונית-metanoēsate) וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם,לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת הֲשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ, דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים.

הביטויים "ימי הרווחה" ו"השבת הכל לתקונו", מתייחסים להבטחות הנבואיות של שיקום מלכות דוד כפי שזה נאמר במעשי השליחים א 6. השיבה מהגלות לא תתממש במלואה עד שדור של עם ישראל יחזור בתשובה כך שימחו חטאיהם. זה המסר שיוחנן הכריז כשהוא הכריז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים (מעשי השליחים ג 3). המשפט במובן הזה היה זמני ולאומי כמו כן גם אישי, אך לא נצחי ולא מקושר לישועה מהגיהינום. דבר זה מתבהר בקטעים כמו לוקס יג 5 ומתי יב 41.

חזרה בתשובה במעשי השליחים ב 38

קטע אחד שמדבר על חזרה בתשובה דורש הרחבה. אחרי הדרשה של פטרוס לגבי החטא של העם ולגבי כך שהם צלבו את המשיח, הם שאלו, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? פטרוס ענה להם שעליהם לחזור בתשובה ולהכיר בישוע כמשיח.

אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (מעשי השליחים ב 38).

פטרוס נתן שני תנאים, לחזור בתשובה, כלומר, להודות בחטאם (מה שהם היו מוכנים לעשות, פס' 37) ולהיטבל, מה שיוביל לסליחת חטאים ולמתנת רוח הקודש. מדובר בחזרה בהפצרה של יוחנן בעם לחזור בתשובה לשם סליחת חטאים, כלומר, שיקום מהגלות והשבת המלכות לעם ישראל (מעשי השליחים ג 19). אחרי שהם היו נטבלים הם היו אמורים לקבל את רוח הקודש. לכן, אם העם יחזור בתשובה, הם יחוו סליחה לאומית ושיבה מהגלות (מעשי השליחים ג 19-21). אך מה לגבי ההבטחה שהן יקבלו את רוח הקודש בתנאי שהם יטבלו? בעוד זה נכון שמדובר בשפיכת רוח על העם כעם, זה היה נכון גם לגבי יחידים.

פטרוס ואחרים במאה הראשונה לא הפרידו בין טבילה לאמונה. טבילה לא הייתה הכרחית עבור הישועה; רק האמונה. אך אם היינו שואלים יהודי מהמאה הראשונה שהאמין במשיח, "האם אתה מאמין בישוע", הוא היה עונה "כן, אני נטבלתי". אנו יודעים לעומת זאת, שהם לא החשיבו את הטבילה כתנאי לישועה. אלא טבילה ואמונה בשבילם היה להגיד את אותו הדבר בשתי דרכים. אם היינו מתעקשים ושואלים "אם לא אטבל לא אקבל את רוח הקודש?", הוא היה עונה, "לא, רק האמונה במשיח הביאה למתנת רוח הקודש". 

איך אנו יודעים שהוא היה אומר זאת? אנו יודעים זאת כי פטרוס אמר במעשי השליחים י 47, הֵגִיב כֵּיפָא וְאָמַר: "הַאִם יָכוֹל מִישֶׁהוּ לִמְנֹעַ אֶת הַטְּבִילָה בְּמַיִם מֵאֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כָּמוֹנוּ? ביתו של קורנליוס כבר קיבל את רוח הקודש ורק אז הם נטבלו במים. יתרה מזאת, כשהסוהר שאל "מה עליי לעשות כדי להיוושע" שאול לא הזכיר טבילה, אלא הוא אמר לו להאמין במשיח ישוע (מעשי השליחים טז 31).

מאוחר יותר הוא וביתו נטבלו במים (פס' 33). סליחה לאומית וסליחה אישית היו קשורות זו לזו. רבים נוהגים לחשוב שסליחת חטאים זו מתנה ליחידים בלבד. למרות שזה נכון, וזה נכון באופן ברור במעשי השליחים ב 38, לאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (מעשי השליחים ב 14, 22) כפי שראינו קודם, "סליחת החטאים" הייתה דרך נוספת לומר "שיבה מהגלות" (איכה ד 22). 

מעבר לכך, זה ברור לפי תשובתו של פטרוס לאחים במעשים השליחים ג 19 שזה בדיוק מה שהיה לו בראש במעשי השליחים ב 38. חזרה בתשובה לאומית תוביל לשיקום לאומי ול"ימי רווחה". הכמיהה לישועה מהשלטון הרומי, שיקום בית המקדש, והסליחה הלאומית, כלומר, השיבה מהגלות, הייתה ההקשר הרחב של המסר של פטרוס. זו הייתה הזמנה לחזרה בתשובה לאומית כדי להימלט מאסון לאומי (לוקס יט 41-44; מתי ג 10-12; כד 1-2).

2. קריאה לשיקום ההתחברות

המשמעות השנייה של חזרה בתשובה היא בהקשר של מאמינים שצריכים להודות בחטאיהם או שצריכים לחדש את ההתחייבות שלהם ללכת אחרי האדון. יש הרבה פסוקים לאורך הברית החדשה שמדברים על חזרה בתשובה בהקשר הזה¹³. כשאנו חוטאים ורוצים לשקם את ההתחברות עם אלוהים, עלינו להתוודות על חטאינו (הראשונה ליוחנן א 9). על זה דיבר שאול בשנייה לקורינתים ז 10. הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה, וְעַל עֶצֶב כָּזֶה אֵין לְהִצְטַעֵר. אֲבָל הָעֶצֶב כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם גּוֹרֵם מָוֶת. ה"ישועה" בקטע הזה היא לא ישועה שמובילה לכניסה למלכות השמיים, משום שהוא מדבר לאלה שכבר נושעים. אלא, מדובר בישועה מאבידה, בשיקום ההתחברות עם אלוהים. עצב שהוא כרצון אלוהים הוא תוכחה זמנית שמטרתה להוביל לישועה מחורבן רוחני ואובדן הפוריות הרוחנית.

כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ. (אל העברים יב 11).

הישועה הזו מתייחסת לפרי שלום וצדקה", לא לכניסה למלכות השמיים. כשפטרוס אמר, וּמוֹכִיחַ בַּעֲנָוָה אֶת הַמִּתְנַגְּדִים; אוּלַי יִתֵּן לָהֶם הָאֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ אֶת הָאֱמֶת. הוא התכוון למאמינים שאימצו תורת שקר לגבי התחייה מן המתים. על טימותיאוס היה לשקם אותם לאמת בענווה. ה"אמת" בקטע הזה היא לא הבשורה (לעומת הראשונה לטימותיאוס ב 4), אלא היא הבנה נכונה לגבי תורת התחייה. עליהם היה להודות בכך שהם טעו ולשנות את דעתם לגבי תורת התחייה.

יוחנן פנה אל הקהילה באפסוס עם המילים הללו:

לָכֵן זְכֹר מִנַּיִן נָפַלְתָּ וַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וַעֲשֵׂה אֶת הַמַּעֲשִׂים הָרִאשׁוֹנִים; שֶׁאִם לֹא כֵן, אָבוֹא אֵלֶיךָ וְאָסִיר אֶת מְנוֹרָתְךָ מִמְּקוֹמָהּ — אִם לֹא תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה (התגלות ב 5).

אלו היו מאמינים אמיתיים שעשו מעשים טובים ועמדו בזמן צרה (התגלות ב 2-5). לעומת זאת, הם נפלו מאהבתם הראשונה לאדון ונהיו בלתי רוחניים (פס' 4). הם נקראו לחזור בתשובה, כלומר, להתוודות ולעשות את המעשים שהם עשו בהתחלה. החזרה בתשובה שלהם הייתה אמורה לשקם את ההתחברות שלהם עם המשיח, לא להושיע אותם מניתוק נצחי מאלוהים.

3.חזרה בתשובה כשלב מקדים לאמונה

המשמעות השלישית של "חזרה בתשובה" היא להתוודות על חטא ולהתחרט על כך כשלב מקדים לאמונת הישועה. שלב מקדים זה כולל התוודות על חטא והכרה בצורך במושיע (מתי יב 41)¹⁴. כשישוע ויוחנן אתגרו את העם לחזור בתשובה, דבר זה עירב שלב מקדים לאמונה בישוע כמשיח. אך אדם או עם יכולים לחזור בתשובה ולעולם לא להיוושע. רק האמונה בישוע מושיעה מישהו מניתוק נצחי. חזרה בתשובה עשויה להוביל לאמונה. מעשי השליחים יא 18, למשל, אומר שחזרה בתשובה מובילה לחיים. אך כפי שהברית החדשה אומרת באופן עקבי, רק האמונה מושיעה.

כְּשָׁמְעָם זֹאת לֹא הֵשִׁיבוּ דָּבָר, אֶלָּא נָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהִים בְּאָמְרָם: אָכֵן גַּם לַגּוֹיִים נָתַן אֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֱלֵי (ביוונית, eis, כלפי, או ל) חַיִּים.¹⁵

שאול טען בפני הפילוסופים שאלוהים קורא לכול בני האדם לחזור בתשובה (מעשי השליחים יז 30). כלומר להודות בהם, להתוודות על כך שהם עבדו אלילים, על כך שהם אשמים לפניו, וזקוקים לסליחה. נאמר לנו שכמה "האמינו" (פס' 34), וזה אומר לנו שהאמונה באה אחרי החזרה בתשובה, אך אמונה וחזרה בתשובה הם שני דברים שונים.

אם אנו מגדירים את הביטוי "חזרה בתשובה" כהתוודות באשמה, אז היא אכן נחוצה עבור הישועה. אם מישהו מגדיר זאת כפנייה מהחטא, אז היא לא נחוצה לישועה. ההגדרה הראשונה משקפת גישה הקשורה להכרה בצורך למושיע. ההגדרה השנייה היא מעשה, פעולה. הראשונה היא תוצאה של התוכחה של אלוהים בקרב הלא מאמין (יוחנן טז 8-11). כדי שמישהו יאמין במושיע הוא צריך קודם להבין שהוא זקוק למושיע.

שאול העיד גַּם בַּיְּהוּדִים וְגַם בַּיְּוָנִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים וּלְהַאֲמִין בַּאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ (מעשיה השליחים כ 21). המילה "אל" מצביעה על כך שהחזרה בתשובה עשויה להוביל מישהו לאלוהים, או שלא. זה מהדהד את הסדר באל העברים ו 1. קודם חזרה בתשובה ממעשים מתים, ואז אמונה באלוהים, ואז הוראה.

חזרה בתשובה ואמונה הם דברים שונים. חזרה בתשובה עשויה להוביל לאמונה אך לא בהכרח. אם מישהו מבין שהוא חוטא ושהוא זקוק למשיח אך הוא לא מאמין במשיח, הוא לא יוושע.

סיכום

הברית החדשה מכילה הרבה הפצרות ביחידים ובעם ישראל לחזור בתשובה. למרות שחזרה בתשובה פעמים רבות מוגדרת כפנייה מהחטא, ראינו שאין כל ראיה לקסיקלית לכך. המילה היוונית לחזרה בתשובה לא מבוססת על המילה "לשוב" אלא על המילה "נחם". המילה "לשוב" לעולם איננה מתורגמת כ- metanoeō (חזרה בתשובה ביוונית) בתרגום השבעים.

בברית החדשה המילה metanoia משומשת בשלוש דרכים.

ראשית, השימוש העיקרי מופיע בהקשר של הפצרה בעם ישראל להתוודות על כך שהם חטאו ולקבל סליחה לאומית. יהודי בימי בית שני היה מבין את המושג "סליחה לאומית" כסיום הגלות ושיקום המלכות, הוא לא היה מבין ממושג זה "ישועה מניתוק נצחי מאלוהים". עניין זה מאוד גלוי מהדרך שבה הקהל של יוחנן המטביל הגיב למסר שלו. הם אמרו, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? (לוקס ג 10, 12, 14). 

אם הנושא היה ישועה מניתוק נצחי מאלוהים, זה ברור שזה שהגיע כדי לפנות דרך ליהוה, לא היה אומר, עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה (פס' 8), כלומר, "עשו מעשים טובים". הוא היה אומר, "האמינו בזה אשר בא אחרי". משום שאדם מסויים יכול לעשות מעשים טובים, להודות בכך שהוא חטא, להיטבל ועדיין לא להיוושע (לדוגמה קורנליוס). רק האמונה בישוע המשיח מושיעה. זה ברור שהמסר של יוחנן לא היה ישועה מגיהנום. אלא על חזרה בתשובה וסליחה לאומית , שיבה מהגלות וישועה מהאסון שעשו הרומאים בשנת 70 לספירה.

שנית, בקטעים רבים אחרים ההפצרה לחזור בתשובה מיועדת לאלה שכבר נושעו. במקרים הללו, הקריאה לחזור בתשובה היא הפצרה להתוודות על חטא ולשקם את ההתחברות עם אלוהים.

שלישית, כשלא מאמינים נקראים לחזור בתשובה, מדובר בהפצרה להכיר בעובדה שהם אשמים לפני אלוהים ושהם זקוקים לסליחה. אם כך, מדובר בשלב מקדים והכרחי לישועה. זה אומר שהלא מאמינים צריכים להתוודות על חטאיהם, להודות שהם אשמים, ולהכיר בכך שהם זקוקים למשיח. השלב הזה חייב להוביל אותם להאמין במשיח ישוע כי רק כך הם יוכלו להיוושע.

האם חזרה בתשובה היא הכרחית לישועה? תלוי איך מגדירים את המושג. אם מגדירים את המושג כפנייה מהחטא לעשיית מעשים טובים, אז לא, חזרה בתשובה איננה נחוצה לישועה. אבל, כפי שראינו לעיל, אם משמעותה היא התוודות על חטא והכרה בצורך במושיע, אז כמובן שחזרה בתשובה היא הכרחית לישועה. דבר זה מלומד באופן ברור בבשורת יוחנן (יוחנן טז 8-9) שם נאמר שרוח הקודש מוכיחה את העולם על חטא. זה אומר שרוח הקודש מביאה אותם להכרה בכך שהם אשמים, וזקוקים למושיע. זוהי חזרה בתשובה. אף אחד לא יכול לבוא לשה העולם הנושא חטאת עולם (יוחנן א 36), אם הוא לא משוכנע שהוא אשם ושהוא זקוק למושיע שיישא את חטאיו.

מאמר זה הינו תרגום של פרק 3 מתוך ספרו של ג׳ודי דילו (Final Destiny).

הערות:

1. 79   John MacArthur, The Gospel According to Jesus (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1988), 81.
2.  יוחנן כתב את בשורתו כדי שיאמינו במשיח: אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ. (יוחנן כ 31).
3.  BDAG, 640
4.  Charles Ryrie, Basic Theology (Chicago: Moody Press, 1999), 390.
5.  Behm, “metanoia,” TDNT, 4:985.
6. Leonard J. Coppes, “nāḥam,” in TWOT, 2:570. “Hence, metanoeō is equivalent to the Heb. niham (niph.), to be sorry about something,” NIDNTT, 1:357.
7.  שמואל א טו 29; ירמיהו ד 28; ח 6; יח 10; לא 19; יואל ב 13, 14; עמוס ז 3, 6; יונה ג 9, 10; ד 2; זכריה ח 1 ומשלי כ 25
8. N. T. Wright, Jesus and the Victory of God (Minneapolis: Fortress Press, 1996), 246-58.
9. ראו מתי ג 2, 8, 11; ד 17; יא 20, 21; יב 41; מרקוס א 4, 15; ו 12; לוקס ג 3; ה 43; י 13; יא 32; יג 3, 5; טז 30; מעשי השליחים ב 38; ג 19; ה 31; יג 24; רומים ב 4; השנייה לפטרוס ג 9.
10. המשפט של אֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית (מתי ג 12) לא צריך להיות מובן כניתוק נצחי באגם האש. אש היא סמל שכיח בתנ"ך לזעמו הזמני של אלוהים, לא הנצחי. לדוגמה היא משומשת בעמוס א 4, 7, 10, 12, 14; ב 2. ראו גם ישעיהו ט 10; ירמיהו כא 12-14; כב 6-7; מח 45; יחזקאל טו 1-8; הושע ח 14; נחום א 6; צפניה א 18. "אש בלתי נכבית" היא מטאפורה לאש "נוראית". סליחת החטאים הייתה מקבילה ל"שיבה מגלות".
11. סליחה לאומית הייתה מתקבלת על ידי חזרה בתשובה לאומית, כלומר, הודאה בחטא ופנייה מהחטא. (סליחה אישית מתקבלת על ידי יחידים המאמינים בישוע). הסליחה הלאומית הזו נקראת "פדות" (לוקס א 68), לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב וּמִיַּד כָּל שׂוֹנֵא (פס' 71), לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב לְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּאֵין מוֹרָא (פס' 74). כל המושגים האלה מדברים על ישועה לאומית, גאולה הצלה וסליחה.
12.  העובדה שהמסר אודות השיקום העתידי של המלכות של עם ישראל  אמור להיות מוכרז ל"כל הגוים" מראה שההבטחה המקורית של ברית אברהם מתרחבת, כפי שזה היה צפוי (בראשית יב 1-3), כלומר, שהעולם יתברך דרכו. ההבטחה חוזרת על עצמה בלוקס, שם כתוב שאלוהים יזכור לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ (לוקס א 72); יביא ישועה (הצלה מאויבי ישראל, פס' 74); שיקום והקמת מלכות דוד, על ידי "סליחת החטאים"(פס' 77) (הסליחה הלאומית המוענקת לשארית המאמינה), ושהגויים יהיו כלולים בברכות (פס' 32). לכן, הגרסה הזו של השליחות הגדולה מכריזה את ההתגשמות של היעד הסופי של האדם כאשר השלטון של אלוהים יווסד דרך ביאתו השנייה של המשיח.
13.  לוקס טו 7, 10; יז 3, 4; מעשי השליחים ח 22; השנייה לקורינתים ז 9, 10; יב 21; השנייה לטימותיאוס ב 25; אל העברים ו 1, 6; יב 27; התגלות ב 5, 16, 21, 22; ג 3, 19.
14.  פסוקים המתאימים לקטגוריה הזו הם: מעשי השליחים יא 18; יט 4; יז 30; כ 21; כו 20.
15.  כמו התורה, חזרה בתשובה היא אומנת המדריכה (eis, כלפי) המשיח (גלטים ג 24).