נישואין: אישה אחת לאיש אחד

כתבי הברית החדשה הקדימו את זמנם כאשר עודדו נישואין בין גבר אחד לאישה אחת בלבד ואף הפכו זאת לאות ולמופת: “ופקיד העדה צריך להיות איש אשר אין בו דופי, בעל אישה אחת, מושל ברוחו, צנוע ונחמד לבריות, מכניס אורחים ומבין ללמד ולא אוהב יין1 ולא נוח להכות” (טימ”א ג’ 2).

על השמשים בכל קהילה להיות “כל אחד בעל אישה אחת ומנהלים בטוב את בניהם ואת בתיהם” (טימ”א ג’ 12). אלמנה הרוצה להיבחר לתפקיד בקהילה חייבת להיות מעל “ששים שנה ואשר היתה אשת איש אחד” (טימ”א ה’, 9).

שאול, מחבר האיגרת, אף מביע את רצונו “כי הצעירות תהיינה [נשואות] לאיש, ללדת בנים ולהנהיג את בתיהן ולא לתת לאויב תאנה לחרף” (טימ”א ה’ 14). בסיום פרק ב’ של אותה איגרת מציין שאול כי האישה “תיוושע בלדתה בנים, אם תעמדנה באמונה ובאהבה ובקדושה עם הצניעות” (פס’ 16). מוסד הנישואין מקבל עידוד ומסגרת ברורה, בה יש מקום לגבר אחד עם אישה אחת.

כאמור, מתוך קטעים אלה קשה להתעלם מהמוטיב החוזר של נשיאת אישה אחת בלבד. כידוע, תקופת בית שני היתה פטריארכאלית ביותר והגברים בדת היהודית הורשו, ע”פ ההלכה, להינשא אפילו למאה נשים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר. סימוכין לכך אנו מוצאים אפילו עד לזמנו של הרמב”ם, שכתב בהלכות אישות:2

פרק י”ד, הלכה ד: “נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת”.

פרק י”ד, הלכה ה: “וכמה היא עונתן? לפי מניינן. כיצד: פועל שהיו לו שתי נשים – יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים – נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים”.

פרק י”ד, הלכה ו: “לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש”.

במילים אחרות, למרות שמבחינה הלכתית יכול היה הגבר היהודי לקחת מאה נשים, באו חז”ל וצמצמו זאת “רק” לארבע על-מנת שיהיה לו פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש. חשוב לציין כי מאז שנת 1000 לספירה לערך, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות פסיקתו של ר’ גרשם, האוסרת על נשיאת אישה שנייה.

עם-זאת, יש כמה היבטים חשובים לציון בנושא זה:

  1. קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים.
  2. מלכתחילה, חייבה הפסקה רק את יהודי אשכנז ולא הגיעה ליהודים במזרח.
  3. המניע של אותה פסקה היה קשור בכך שהיהודים בקהילות אשכנז היו מוקפים בגויים “נוצרים” אשר דחו פוליגיניה. אין זה בלתי סביר להניח אפוא כי ר’ גרשם ביקש למנוע שנאה ומעשי אנטישמיות מצד הרוב הנוצרי וחשב לעשות זאת על-ידי אותה תקנה.
  4. ר’ גרשם קובע בתקנה כי אין להתיר נישואין לאישה נוספת, אלא בנסיבות מיוחדות ובהסכמת 100 רבנים.

בכל מקרה, כתבי הברית החדשה מקדימים את זמנם באופן דרמטי כאשר הם פוסקים כי הקונסטלציה האידיאלית בנישואין היא מונוגמיה, קרי: איש אחד ואישה אחת, ממש כפי שברא אותם ה’ מבראשית: “על-כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (פרק ב’, כ”ד).3

 

[1] שאול השליח אמנם מזהיר מפני השתכרות ליין (אל-האפסיים ה’ 18), ברם הוא איננו מתכוון לאיסור גורף של שתיית יין, שהרי בראשונה אל-הקורינתיים הוא מדגיש את חשיבות שתיית כוס היין לזכר דמו הנשפך של המשיח (פרק י”א 25-29) ובטימ”א הוא אף ממליץ לשתות מעט יין מפעם לפעם (פרק ה’ 23).
[2] משנה תורה לרמב”ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרקר י”ד, הלכות ד-ו.
[3] הפסוק מקבל משנה תוקף בברית החדשה: ראו את התייחסותו של ישוע לכך במתי י”ט 4-6: מרקוס י’ 6-9; ואת פרשנותו של שאול השליח באל-האפסיים ה’ 31-33.

אולי גם יעניין אותך: