תחייתו של ישוע: מבט על ציר הזמן

הטיעון ההיסטורי ששכנע את החוקרים הביקורתיים

כיום, ההגנה לטובת תקומתו של ישוע מתמקדת בשלושה היבטים: הכישלון של התאוריות הנטורליסטיות להסביר את המאורע, הראיות ההיסטוריות לטובת התגלותו של ישוע לאחר מותו לתלמידיו, והקבר הריק. במאמר זה, נציג גישה חדשנית שפותחה על ידי ההיסטוריון וחוקר הברית החדשה, גארי הברמס. במאמר זה הגישה תהיה שונה מהגישה השכיחה שציינו לעיל. אנו נתחיל עם המחצית המאוחרת של המאה הראשונה ונלך אחורה בזמן אל שנת 30 לספירה בערך, שנת צליבתו של ישוע.

המטרה שלנו תהיה לבסס גישה שונה למהימנות ההכרזה אודות התקומה של ישוע. אנו נראה שהמחקר הנוכחי מסכים על התאריך המוקדם (מוקדם בצורה יוצאת דופן) של ההכרזה אודות התקומה של ישוע וכן גם לגבי כך שאלו שהכריזו את התקומה היו עדי ראייה לחייו ומותו של ישוע.

לפני שנתחיל, חשוב להגדיר מספר פרמטרים לגבי מחקר ההיסטוריוגרפיה. בכתיבה היסטורית של ימינו, קיימים שני מרכיבים חשובים; להבטיח שקיימת עדות ראייה לאירועים עליהם נכתב, ושהעדות תהיה קרובה ככל האפשר מבחינה זמנית לאותם האירועים. עדות ראייה וקרבה זמנית להתרחשות הן קריטיות. שני המרכיבים הללו היו קריטיים גם בעת העתיקה.1

 

 60-100 לספירה: חיבור הבשורות

 

כאשר מדברים על מותו ותחייתו של ישוע, רוב האפולוגטיקנים הנוצרים נוהגים להתחיל עם מהימנות ארבע הבשורות. גישה פופולרית גורסת כי הספרים הללו נכתבו על ידי השליחים (כמו עם מתי ויוחנן) או עם קרוביהם  (כמו עם מרקוס ולוקס) ושהחיבורים הללו נכתבו בין 60-100 לספירה. הנקודה היא שמאחר והחיבורים הללו נכתבו בין 30-70 שנים לאחר מותו של ישוע, החיבורים הללו מהווים חומרים טובים שבעזרתם ניתן לשחזר את ראשית האמונה המשיחית. ומכאן, ניתן לקבוע שהם מספקים עבורינו מידע אמין אודות צליבתו של ישוע והופעותיו לאחר מותו.

לעומת זאת, חוקרים ביקורתיים באופן כללי לא מסכימים לגבי זהות מחברי הבשורות למרות שהם מתארכים אותן רק מעט מאוחר יותר. החוקרים הביקורתיים בדרך כלל מתייחסים לבשורות כאל חיבורים אנונימיים למרות שיש יוצאי דופן.2 חוקרים רבים דנים לגבי כמות המידע האמין בבשורות. לגבי התיארוכים שניתנים על ידי החוקרים הנוצרים; הם בדרך כלל בין 60-100 לספירה, למרות שהנטייה הביקורתית היא לתארך את הבשורות הסינופטיות למעט מאוחר יותר. בדרך כלל מרקוס מתוארך ל-70 לספירה, ואילו מתי ולוקס מתוארכים ל-80-85 לספירה. קיימת הסכמה כללית לגבי יוחנן, שהוא כתב בסוף המאה הראשונה. 

באיזה אופן המסקנות של המחקר הביקורתי משפיעות על ההגנה לטובת תחייתו של ישוע? זה מעניין שלמרות הספק בזהות מחברי הבשורות, חוקרים ביקורתיים רבים הגנו על תחייתו ההיסטורית של ישוע דרך השימוש בספרות של שאול השליח.3 אך גם לאלו שמעדיפים להשתמש בבשורות, הבשורות נכתבו (אפילו על פי התיארוך הביקורתי) רק מספר עשורים לאחר התרחשות המאורעות, מדובר בטווח זמן מאוד קצר מבחינת הסקאלה ההיסטורית. אחרי הכל, ביוגרפיות ידועות מאוד כמו של אלכסנדר הגדול, נכתבו כארבע מאות שנים לאחר מותו.

 

50-62 לספירה: תיארוך האיגרות של שאול השליח

 

כפי שנאמר קודם, רוב החוקרים הביקורתיים כיום מסתמכים על ספרות שאול כאשר הם מדברים על מותו ותחייתו של ישוע. מתוך שלוש עשר האיגרות, שש מתוכן נחשבות לאותנטיות ומיוחסות לשאול השליח. האיגרות הללו הן: האיגרת אל הרומים, הראשונה והשנייה אל הקורינתים, אל הגלטים, אל הפיליפים והראשונה אל התסלוניקים. איגרות פילימון וקולוסים כלולות גם כן לפעמים ברשימה האותנטית. האיגרות הללו בדרך כלל מתוארכות ל-50-60 לספירה. אפילו החוקרים הביקורתיים מסכימים על זהות המחבר של האיגרות הללו ועל התיארוך שלהן.4 

האיגרות האותנטיות הללו מועדפות על פני הבשורות בגלל שהחוקרים הביקורתיים בטוחים לגבי מי חיבר את האיגרות הללו ומתי, בעוד לגבי הבשורות הם לא.

פסוק המפתח שלנו נמצא בראשונה לקורינתים טו 3. בשני הפסוקים הקודמים לפסוק הזה, שאול מתייחס למה שהוא מסר קודם לכן לקהל היעד שלו. זה אומר שבעוד שהאיגרת של שאול נכתבה בסביבות 54-55 לספירה, מסירת חומר הבשורה עליה שאול מדבר (הבשורה שהוא מסר לקורינתים) היא קדומה יותר ומתוארכת לשנת 50 לספירה בקירוב, כפי שציין החוקר קוסטר.5 יש לנו סיבות טובות להעדיף את איגרותיו של שאול על פני הבשורות. שאול כתב את החומר אודות מותו ותחייתו של ישוע בראשונה לקורינתים טו, 25 שנים בלבד לאחר צליבתו של ישוע. אך הוא לימד את הקורינתים על המסר הזה מספר שנים קודם לכן, כ-20 שנים אחרי המאורעות. 

טווח הזמן מתקצר אפילו עוד יותר; שאול כותב בראשונה לקורינתים טו 3 שהוא קיבל את החומר הזה ממישהו אחר. הוא כותב: מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי (הראשונה לקורינתים טו 3). 

ההערה הזו פותחת חלון חדש לגמרי לגבי שאלת המהימנות. עלינו לעצור כעת ולשאול: מה אם הייתה לנו דרך לדעת מה השליחים לימדו בדיוק בין השנים 30 עד 50 לספירה? מה אם היינו יודעים מה היה תוכן המסר של המשיחיים הראשונים אפילו טרם כתיבת הבשורות? יש שיגידו שיש לנו כבר את החומר הזה במעשי השליחים. אך הספר הזה בדרך כלל מתוארך לשנת 65 לספירה עד 85 לספירה, או בין 35 עד 55 שנים לאחר הצליבה. שוב, מדובר בטווח זמן קצר מאוד בסקאלה ההיסטורית, במיוחד כאשר משווים את הטווח הזה עם שאר הכתבים מהעת העתיקה. אך מה אם היה לנו חומר הקודם אפילו את איגרותיו של שאול?

למעשה, מספר קטעים בברית החדשה טוענים את הדבר הזה. ציינו קודם את הראשונה לקורינתים טו, שם שאול טוען שהוא מסר בדיוק את מה שהוא קיבל מאחרים (פס’ 3). שאול מזכיר שתי דוגמאות אחרות באותו הספר, הן מופיעות בפרק יא. הוא משבח את קוראיו על כך שהם מחזיקים במסורות שהוא העביר אליהם (פס’ 2). מאוחר יותר הוא מדווח שהוא קיבל את המסורת לגבי סעודת האדון ושהוא העביר אותה לאחרים (יא 23). 

קטעים אחרים בברית החדשה טוענים דבר זהה. לעתים, מסורת מסוימת מוצגת כך, “מהימן הוא הדבר” (הראשונה לטימותיאוס א 15; ג 1; ד 9; השנייה לטימותיאוס ב 11; טיטוס א 9). ממש כמו בראשונה לקורינתים טו, המאמינים הראשונים היו צריכים להתמיד בלימוד ובמסורות שהם קיבלו (השנייה לתסלוניקים ג 6).

מה שמיוחד במסורות המוקדמות הללו (שמתאפיינות פעמים רבות במבנה של תקבולת, חיתוך הדיבור וסגנון כתיבה אחר), הוא שהן קדומות יותר לספר בו הן מופיעות. לכן, אם החומר הוא מהימן, במיוחד אם הוא שייך למעגל השליחים, אז החומר גם אמין וגם קדום בתיארוך שלו, לעתים אף בצורה יוצאת דופן.

בגלל הסיבה הזו עלינו לשאול את עצמנו איפה ומתי בדיוק שאול קיבל את המסורת המצויינת בראשונה לקורינתים טו 3? האם אנו יכולים לקבל מידע מאגרותיו של שאול ממי ומתי הוא קיבל את הלימוד הזה?

 

34-36 לספירה: מסעו הראשון של שאול השליח לירושלים

 

מה שמעניין הוא שעל השאלות הללו לא ענו חוקרים קונסרבטיבים אלא דווקא חוקרים ביקורתיים. ולמעשה, התשובות הניתנות לשאלות הללו הן תשובות שמייצגות קונצנזוס של חוקרים ביקורתיים כיום. שאול הצהיר מספר פעמים שהוא קיבל את המסורות מאחרים והעביר אותן הלאה. האם יש אינדיקציה מאיפה ומתי הוא קיבל את המסורות הללו?

שאול אומר לנו ששלוש שנים לאחר שהוא הפך למשיחי, הוא בילה חמישה עשר ימים בירושלים כאשר הוא ביקר את פטרוס ואת יעקב, אחיו של ישוע (גלטים א 15-18). 

מה קרה בזמן הפגישה הזו של המנהיגים של האמונה המשיחית? כפי שהחוקר מאוניברסיטת קיימברידג’ צ’ארלס הארולד דוד ענה:

אנו יכולים להניח שהם לא העבירו את כל זמנם בדיבורים על מזג האוויר.6

על מה הם דיברו? כאשר מפרשים טקסט, עלינו לפרשו בהקשרו המקורי. אם אנו מיישמים את העיקרון הזה בשאלתנו, ההקשר המיידי והרחב מכריח אותנו להגיד ששאול מדבר על התוכן ועל טבע הבשורה. כלומר, זה היה הנושא שעליו שאול דיבר עם השליחים. חוץ מזה, על מה עוד הם היו יכולים לדבר אם לא על מרכז חייהם ואמונתם? מהסיבות הללו זה מקובל באופן כללי שנושא מפגשם היה לגבי תוכן הבשורה.

 

הרוב הגדול של החוקרים הביקורתיים חושבים ששאול קיבל את המסורת המתועדת בראשונה לקורינתים טו 3 במהלך ביקורו בירושלים. הם גם מאמינים שהוא קיבל את זה מפטרוס ומיעקב; השמות היחידים (חוץ משמו של שאול) ששאול מזכיר ברשימת העדים להופעותיו של ישוע בראשונה לקורינתים טו. בהתבסס על התיארוך לתחילת אמונתו של שאול בישוע (בין שנה לשלוש שנים לאחר צליבתו של ישוע), התיארוך המשוער לקבלתו של שאול את הלימוד המתועד בראשונה לקורינתים טו הוא בין ארבע לשש שנים לאחר הצליבה, כלומר בין 34-36 לספירה.

העובדה שמדובר בהסכמה של הקונצנזוס במחקר הברית החדשה (לגבי מתי וממי שאול קיבל את המסורת שבראשונה לקורינתים טו) מתועדת היטב.7 

מלבד העובדה שרק שלושה שמות מוזכרים ברשימת העדים להופעותיו של ישוע לאחר מותו, רמז נוסף לכך נמצא בגלטים א 18. כאשר שאול מדבר על זמן שהותו עם פטרוס ויעקב, שאול השתמש במושג היווני historesai, אשר מוגדר פעמים רבות בתור השגת מידע דרך מחקר אישי.8 זה אומר שככל הנראה שאול רצה שנבין מכך שהיה לו זמן איכות עם שאר השליחים שבו הוא ביקש לבדוק את הבנתם בנוגע למסר הבשורה. אך אפילו מבלי להתייחס למילה זו, זה הכי הגיוני ששאול הלך להיפגש עם השליחים שבירושלים בשביל העניין הזה. בנוסף, לכך, הנושא הזה היה מאוד חשוב עבור שאול, משום שהוא עצר לאחר מכן וכתב לקוראים הגלטים: וַאֲשֶׁר לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים עֵד שֶׁאֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר (גלטים א 20). 

עלינו להבחין בין המסורת הרשמית אותה שאול העביר לאחרים, שככל הנראה נכתבה בפעם הראשונה באיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 3, לתוכן עצמו עליו המסורת מדברת. חשוב להבין ששום דבר לא תלוי בכך ששאול קיבל את המסורת הזו בביקורו הראשון בירושלים, למרות שזה מה שהחוקרים הביקורתיים חושבים. העניין החשוב הוא ששאול הכיר את תוכן הבשורה (כפי שהוא מתואר בראשונה לקורינתים טו) בו החזיק פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע. לכן, מה שאנחנו צריכים לדעת, זה ששאול דיבר איתם על פרטי הבשורה, וזה נראה מאוד וודאי.

למעשה, החוקרים הביקורתיים כל כך בטוחים לגבי הנקודה האחרונה הזו שאפילו החוקר צ’ארלס דוד אותו הזכרנו קודם, כותב, “התיארוך, שבו שאול קיבל את היסודות של הבשורה לא יכול להיות מעל שבע שנים לאחר מותו של ישוע המשיח. הוא אף יכול להיות לפני כן.” לכן, “הכרזתו של שאול מייצגת זרם מיוחד של מסורת משיחית שנבעה מהזרם המרכזי בנקודה שמאוד קרובה למקור שלה”. וכדי שלא יטענו ששאול פשוט עיוות את המסר של הבשורה, דוד מסיק, “כל מי שיטען שהבשורה המקורית והעתיקה הייתה שונה מהכרזתו של שאול, חייב לשאת בנטל ההוכחה”.9

כפי שאנו טוענים לעיל, רוב החוקרים הביקורתיים חושבים ששאול קיבל את תוכן הבשורה אותה הוא מכריז בראשונה לקורינתים טו, מפטרוס ויעקב בזמן שהותו בירושלים, מספר שנים בודדות בלבד לאחר צליבתו של ישוע.10 

 

40-45 לספירה: המסע השני של שאול לירושלים

 

עלינו לסטות לרגע מציר הזמן לפני שנחזור אחורה יותר למותו של ישוע. מיד לאחר ששאול מתאר את מסעו לירושלים, שאול כותב שהוא ביקר בעיר שוב ארבע שנים לאחר מכן (גלטים ב 1). באיזו שנה המסע השני הזה התרחש? שאול מתארך את המאורע בהתבסס על הדיון הקודם שלו בפרק א, מה שגורם לחוקרים לתהות אם שאול התכוון לארבע עשרה שנים לאחר שנהיה מאמין בישוע או לארבע עשרה שנים לאחר מסעו הראשון לירושלים. בנוסף לכך, החוקרים לא בטוחים אם הפגישה בגלטים ב 1-10 היא אותה הפגישה שמתועדת במעשי השליחים טו 1-31. בלי קשר לכך, ההבדל איננו משמעותי. קוסטר מעדיף לתארך את המאורע לשנת 48 לספירה.11

שוב, זה ברור שהנושא של שאול הוא הבשורה. שאול מסביר בפסוק 2 באותו הפרק שהוא הלך לירושלים כדי לפגוש את המנהיגים, כדי לוודא מולם שהוא מכריז את הבשורה הנכונה, עָלִיתִי לְשָׁם עַל-פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִים; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ (גלטים ב 2).

איזו הודאה מדהימה! השליח המרכזי של הברית החדשה מתוודה שהוא נכנע לסמכות השליחים בירושלים כדי לוודא שהוא מכריז את הבשורה שלהם. 

בפגישה הזו, מלבד פטרוס ויעקב, גם יוחנן היה נוכח (ב 9). נאמר לנו שגם בר נבא וטיטוס היו שם (ב 1). שאול הציג את הבשורה שהוא הכריז מול הקבוצה הזו. ולמעשה, המסר שלו תאם למסר שלהם: לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר (ב 6).

מעבר לכך, הם הכירו בשליחות של שאול ובר נבא אל הגויים (ב 9). במילים אחרות, המנהיגים המרכזיים והמשפיעים ביותר במאה הראשונה, אישרו את המסר של שאול.

לאחר ששאול מצטט את המסורת בראשונה לקורינתים טו, הוא מזכיר שגם שליחים אחרים אישרו את המסר שלו בנוגע להופעות של ישוע לאחר מותו (טו 11, 12-15). הקוראים שלו היו יכולים להשיג את אותו המידע ממקורות שונים.

אנו לא רואים דוגמאות כאלו לבחינה על ידי עדי ראייה בכתבים מן העת העתיקה, במיוחד לא בטווח זמן כל כך קצר. אנו מסיקים מכאן ששאול, פטרוס, יוחנן ויעקב אחיו של ישוע, בישרו את אותה הבשורה כבר מההתחלה!

 

30-35 לספירה: חזרה למאורעות עצמם

 

כעת אנו יכולים לעבור לסצינה האחרונה בציר הזמן. כאן, אנו רוצים לשאול לגבי אלו שידעו על המאורעות הללו לפני ששאול קיבל את המידע הזה. עלינו לחזור חזרה להתרחשויות של המאורעות עצמם. אם הולכים אחורה, לפני ששאול קיבל את המידע, הדיווחים הללו כבר היו קיימים בתור סיכומים בעל פה, ששומשו ללימוד, במיוחד בסביבה שבה אנשים לא ידעו לקרוא. החוקרים הביקורתיים מסכימים שהמאמינים הראשונים האמינו שמאורעות מסוימים התרחשו ביחס לישוע. בסופו של דבר, או שהמאורעות אכן התרחשו או שלא.

לכן, לפני מסעו של שאול לירושלים, לפני שהוא נפגש עם פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע, ולפני שהם דיברו על הבשורה (הזמן שבו שאול ככל הנראה קיבל את המסורת כפי שהיא מנוסחת בראשונה לקורינתים טו), שאול כמובן לא היה הראשון שקיבל את הדיווח אודות תחייתו של ישוע, מאת השליחים. זה ברור שלפחות שליחים אחרים הכירו את הפרטים אותם שאול קיבל במפגש. ועכשיו, אנחנו מתקרבים בציר הזמן להתחלה עצמה.

ראינו ששאול ביקר בפעם הראשונה בירושלים בסביבות 35 או 36 לספירה, וידוע ששאול הפך למאמין משיחי שלוש שנים לפני כן, בערך בשנת 32 או 33 לספירה. מאחר ושאול האמין שהוא ראה את ישוע מופיע בפניו חי לאחר מותו, זה אומר שהצליבה התרחשה קודם לכן. אך הצליבה לא הייתה יכולה להתרחש הרבה זמן לפני כן, כפי שזה נראה מההיכרות של שאול עם אלו שהכירו את ישוע היטב, כמו יעקב אחיו של ישוע ופטרוס, השליח המרכזי. אם הצהרות כלשהן מהדרשות בספר מעשי השליחים מתקבלות בתור שחזורים מהימנים של הלימוד הכי עתיק של השליחים, זה אומר שהתחייה של ישוע היא בשורה שהוכרזה כבר מן הראשית, מיד לאחר מותו של ישוע! למתי מתארכים את הצהרת האמונה הטרום-פאולינית (הקודמת את שאול) שמופיעה בראשונה לקורינתים טו? אפילו חוקרים קיצוניים כמו גרד לודרמן כותבים:

היסודות של המסורת מתוארכות לשנתיים הראשונות מאז הצליבה… לא מאוחר יותר מאשר שלוש שנים לאחר מותו של ישוע.12

מספר גדול מאוד של חוקרים ביקורתיים משפיעים הסיקו לאחרונה שהלימוד אודות התחייה של ישוע מן המתים, ולמעשה אפילו הניסוח הטרום פאוליני אשר מופיע בראשונה לקורינתים טו 3, מתוארך אפילו לשנת 30 לספירה! במילים אחרות, לא היה אף פעם זמן שבו הלימוד אודות תחייתו של ישוע מן המתים לא היה חלק אינטגרלי מתוכן הכרזתם של השליחים.13

החוקר ג’יימס די גאן כותב לגבי הראשונה לקורינתים טו 3:

אנו יכולים להיות בטוחים שהמסורת הזו נוסחה כמסורת מספר חודשים בלבד לאחר מותו של ישוע.14

 

לכן, שאול קיבל את החומר הזה בירושלים כחמש שנים בלבד לאחר צליבתו של ישוע, חומר שכבר היה קיים לפני כן, ככל הנראה אפילו מספר חודשים בלבד לאחר מותו של ישוע. אך בלי קשר לתיארוך של חומר הבשורה, התוכן עצמו אודות מותו ותחייתו של ישוע מגיע הישר מההתחלה. במילים אחרות, מדובר במסר המרכזי של האמונה המשיחית שהיה קיים מראשיתה. 

 

מסקנה ואיסוף הראיות

הבשורות מספקות לנו מידע רב לדיון על תחייתו של ישוע. הטקסטים הללו נכתבו בטווח זמן מאוד קצר בהשוואה לכתבים מן העת העתיקה. לעומת זאת, במאמר זה אימצנו שיטה שונה. בחרנו ללכת אחרי המודל הביקורתי והדגשנו את האיגרות האותנטיות של שאול השליח, ובכך, השגנו מקורות שקדמו בעשר עד ארבעים שנים לבשורות. אך השיטה הזו נתנה לנו יתרון נוסף; הצהרת אמונה עתיקה עליה שאול מדווח. 

במקרה של הראשונה לקורינתים טו 3, החוקרים הביקורתיים מסכימים על כך ששאול קיבל את תוכן ההצהרה הזו, באמצע שנות השלושים של המאה הראשונה, כאשר הוא שהה שבועיים יחד עם פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע. אך לשני השליחים הללו היה את התוכן הזה לפני שאול, והאירועים שמאחורי התוכן הזה אף יותר מוקדמים. 

ככל הנראה זהו הטיעון המרכזי ששכנע את מרבית החוקרים כיום שההצהרה אודות תחייתו של ישוע הגיעה מראשית האמונה המשיחית, ממש לאחר מותו של ישוע. למעשה, מרבית החוקרים חושבים שהמסר הזה התחיל עם החוויות האמיתיות שהיו לתלמידים, שעל בסיסן, האמינו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם חי, לאחר מותו.15 האמונה הזו לא נוצרה מתישהו מאוחר יותר על ידי הכנסייה הנוצרית. היא גם לא אומצה מדתות אחרות או הומצאה. שאול נותן רשימה של עדי ראייה להתגלויות של ישוע לאחר מותו. זהו הערך המרכזי של הטיעון הזה. הטיעון מצליח לענות על שני קריטריונים קריטיים במחקר ההיסטוריוגרפיה: 1. הדיווח של עדי הראייה המקוריים 2. שתועדו תוך טווח זמן קצר מאוד לאחר התרחשויות האירועים.

 זהו הטיעון שהדהים דור של חוקרים ביקורתיים. המהימנות ההיסטורית של הופעותיו של ישוע לאחר מותו, היא חזקה מאוד.

 

הערות:

1 לדוגמה, ההיסטוריון מהמאה השנייה, לוקיאנוס מסאמוסאטה שכתב כנראה את החיבור היחיד אודות אמנות ההיסטוריוגרפיה, “כיצד לכתוב היסטוריה”, מדבר על כך.

2 ראו למשל את מחקרו של החוקר באוקהם שמגן על המהימנות ועל עדות הראייה שבבשורות,
R. Bauckham, Jesus and the Eyewitness: The Gospels as Eyewitness Testimony. Grand Rapids: Eerdmans, 2006.

3 הדוגמה הכי טובה היא מחקרו של אן.טי.רייט: N.T. Wright, The Resurrection of the Son of God. Minneapolis: Fortress, 2003. 

4 ראו לדוגמה, Ehrman, New Testament, 44; Funk and Hoover, Five Gospels, 128; H. Koester, Introduction to the .New Testament, 2 vols., History and Literature of Early Christianity (Philadelphia: Fortress, 1982) 2:103-4

5 .Koester, Introduction, 2:103-4.

6 .C.H. Doddm, The Apostolic Preaching and its Developments (Grand Rapids: Baker, 1980, repr.), 16.

7 ראו לדוגמה, G. R. Habermasm, The Historical Jesus: Ancient Evidence for the Life of Christ (Joplin, MOl College Press, 1996) 152-157; The Resurrection Appearances of Jesus, in R.D Geivett and G.R. Habermas, In Defense of Miracles: A Comprehensive Case for God’s Action in History (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1997) 263-270.

8 ראו, W.Farmer, ”Peter and Paul, and the Tradition Concerning ‘The Lord’s supper’ in 1 Corinthians 11:23-25,” .Criswell Theological Review 2 (1987): 122-130

9 .Dodd, Apostolic, 16.

10 לקבלת רשימות של חוקרים ביקורתיים מודרניים שטוענים זאת ראו, G.R. Habermas, The Risen Jesus and Future Hope (Lanham, MD:Rowman and Littlefield, 2003) endnotes 75-102. 

11 .Koester, Introduction, 2:103.

12 .G. Gerd Lüdemann, The Resurrection of Jesus, trans. J. Bowden (Minneapolis: Fortress, 1994), 38.

13 L.W. Hurtado, How on Earth Did Jesus Become a God? Historical Wuestions About Earliest Devotion to Jesus (Grand Rapids: Eerdmans, 2005), esp. 4; השוו עם. Bauckham, Jesus, 264-268, 307-308; Wright, .Resurrection, 319, 553-534, 583.

14 .J.D.G Dunn, Jesus Remembered, vol. 1 of Christianity in the Making (Grand Rapids: Eerdmans, 2003), 825 

15  למידע נוסף, ראו, G.R. Habermas, ”Experiences of the Risen Jesus: The Foundational Historical Issue in the .Early Proclamation of the Resurrection,” Dialog: A Journal of Theology 45 (2006): 288-297

 

 

אולי גם יעניין אותך: