אינטלגנציה רגשית

אינטלגנציה רגשית – מחקרים חדשים על המוח מעלים את האפשרות שהמדד הנכון לאינטליגנציה האנושית איננו מנת המשכל אלא הרגשות. מסתבר שמדען יכול לנבא את העתיד באמצעות ניסוי תצפית על ילדים בני ארבע וסוכריית מרשמלו. עורך המחקר מזמין את הילדים בזה אחר זה להיכנס לחדר ומתחיל לאתגר אותם בעדינות: "אתה יכול לקחת את הסוכרייה הזו עכשיו, אבל אם תחכה עד שאסיים משהו ואחזור, תוכל לקבל שתיים", ויוצא מן החדר.

חלק מהילדים חוטפים את הסוכרייה ברגע שהוא יוצא מהחדר. אחרים מצליחים להחזיק מעמד כמה דקות ורק אחר כך נכנעים, אבל יש ילדים נחושים שממתינים. הם מכסים את העיניים; מרכינים את הראש; שרים לעצמם; מנסים לשחק משחקים ואפילו להירדם. כשהחוקר חוזר, הוא נותן לילדים האלה את הסוכריות שלהן זכו במאמץ רב. …ומחכה שהם יתבגרו.

בשלב שבו הילדים האלה מגיעים לגיל תיכון כבר התרחש דבר מרשים. סקר על הוריהם ומוריהם של הילדים שהשתתפו בניסוי גילה שאותם ילדים בני ארבע שגילו את הכוח הדרוש והתאפקו עד שקיבלו את שתי הסוכריות, גדלו להיות בני נוער בעלי יכולות הסתגלות טובות ביותר. הם הפכו לאנשים מקובלים, הרפתקנים, בטוחים ואמינים. הילדים שנכנעו לפיתוי בשלב מוקדם יותר נטו להתבודד, להיות מתוסכלים ועקשנים. לא עמדו בלחצים ונרתעו מאתגרים. כשתלמידים משתי הקבוצות ניגשו למבחן פסיכומטרי, הילדים בעלי כושר העמידה הגבוה יותר השיגו בממוצע כ-210 נקודות יותר.

כשאנחנו חושבים על גאונות אנחנו נזכרים באיינשטיין: מכונת חשיבה מכוסת עור עם מבט עמוק, שער צמרי, וגרביים לא תואמים. אנחנו מתארים לעצמנו שאנשים בעלי הישגים גבוהים נועדו לגדולה עוד מלידתם. בכל זאת, נשאלת השאלה מדוע יש אנשים שהכישרון הטבעי שלהם ניצת בעוד שבאחרים הוא דועך. כאן הקשר לסוכריית המרשמלו. מסתבר שהיכולת לדחות סיפוקים היא מיומנות עליונה, ניצחון ההיגיון על הדחף. בקיצור, זהו אות לאינטליגנציה רגשית, שאיננה באה לידי ביטוי במבחני משכל.

כמעט לכל אורך המאה ה-20, המדענים סגדו לחומרת המוח ולתוכנת המחשבות; את כוחות הנפש הסבוכים הם השאירו למשוררים. בכל זאת, התיאוריות הקוגניטיביות לא הצליחו לענות על שאלות שמעסיקות אותנו מאוד: מדוע נראה שיש אנשים שפשוט יודעים איך לחיות את חייהם נכון? מדוע הילד החכם ביותר בכיתה לא יהיה בסופו של דבר גם העשיר ביותר? למה יש אנשים שאנחנו אוהבים אותם ממבט ראשון ואחרים שקשה לנו להסתגל אליהם? למה יש אנשים שצפים מעל הקושי בעוד אחרים טובעים בגללו? מהן, בעצם, תכונות הנפש או הרוח שמחליטות מי מצליח?

הביטוי "אינטליגנציה רגשית" הוא ביטוי שגיבשו ב1990 הפסיכולוגים פטר סאלובי מאוינברסיטת ייל וג'ון מאיר מאוניברסיטת ניו המפשייר, כדי לתאר תכונות כגון הבנת רגשותיו של האחר, גילוי אמפתיה לאחרים וויסות רגשות באופן שמשפר את החיים. ההשקפה שלהם עומדת לזנק אל ראש השיח הציבורי וזכתה בכינוי המקוצר EQ, בזכותו של הספר החדש Emotional Intelligence מאת דניאל גולמן. גולמן, ד"ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארווארד ומחבר מדעי של הניו יורק טיימס, מצליח בכישרון רב, להפוך את התיאוריות המדעיות הקשות ביותר ללעיסה לקלות ביותר לעיכול גם בעבור קוראים מן השורה.

הוא אסף חומר שהצטבר במשך עשור שנים על מחקרים התנהגותיים שחוקרים כיצד המחשבות מעבדות רגשות. הוא מצהיר על גבי הכריכה שכוונתו היא להגדיר מחדש מהי תבונה. הוא טוען בתזה שלו שכשאנחנו מנסים לחזות הצלחתו של אדם, היכולת השכלית כפי שהיא נמדדת במבחני IQ ובמבחנים פסיכומטריים בעצם פחות חשובה מתכונות הנפש שהוגדרו בעבר כ"אופי".

במבט ראשון נראה שהוא מחדש מעט מאוד אפילו לקוראי הורוסקופים. אין דעה מקורית פחות מזו שטוענת שהלב שלנו משפיע על הראש. “כעסתי עד כדי כך שלא יכולתי לחשוב בהיגיון". גם לא מפתיע ש"מיומנויות בינאישיות" מניבות תועלת, או, במילים אחרות: “כדאי ורצוי להיות נחמד”. “זה כל כך נכון שזה טריוויאלי", אמר ד"ר פאול מקהאף, מנהל היחידה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. לעומת זאת, אם הנושא היה פשוט עד כדי כך, הספר של דניאל גולמן לא היה מעניין כל כך והמשמעויות שלו לא היו שנויות במחלוקת.

לא מדובר במחקר מופשט. גולמן מחפש אנקדוטות כדי להשיב "דרך ארץ לרחובותינו ואכפתיות כלפי חיי הקהילה שלנו". הוא רואה שבכל מקום גם אפשר ליישם באופן מעשי את המחקר שלו: החברות צריכות להחליט את מי הן מעסיקות, הזוגות צריכים להגביר את הסיכויים להצלחת נישואיהם, ההורים צריכים לגדל נכונה את ילדיהם ובתי הספר צריכים ללמד בהתאם את אותם הילדים. כשכנופיות רחוב תופסות את מקום המשפחה ודקירות את מקום העלבונות בחצר בית הספר; כשלמעלה ממחצית הזוגות הנשואים מתגרשים; כשמרבית הילדים שנרצחים בארה"ב נרצחים בידי הוריהם והוריהם החורגים בטענה שהם רק ניסו לחנך את הילד על שהסתיר את מסך הטלויזיה או בכה בכי מופרז –  נדרשת ללא ספק הוראה רגשית מתקנת ומיוחדת. גולמן טוען שכל עוד הילדים קטנים יש "חלון הזדמנויות נוירולוגי" מכיוון שהמעגלים של המוח הקדמי, המווסתים את התגובה ההתנהגותית שלנו לרגשות שלנו, אינם מבשילים לפני אמצע גיל ההתבגרות.

כאן מתגלות המחלוקות. ד"ר מקהאף טוען שהמסקנות הפופולריות מאוד של גולמן "יחרידו כל מתלמד מתחיל בפסיכותרפיה וכל מדען נוירולוגי, השואלים את עצמם כיצד ניתן ליישם את המחקר שלהם בפועל". חוקרים רבים בתחום חדש יחסית זה אמנם שמחים שבעיות רגשיות זוכות סוף סוף לתשומת לב רצינית, אבל הם חוששים שהשקפה ישימה כהשקפת האינטליגנציה הרגשית פותחת פתח לניצול לרעה. גולמן מודה שהאפשרות למדוד בקנה מידה מספרי את אופיו של אדם לא פחות מאשר את מנת המשכל שלו טומנת בחובה סכנה; הוא גם אף פעם לא השתמש בספרו במונח אינטליגנציה רגשית, אבל הוא אישר (באי רצון) מבחן אינטליגנציה רגשית לא מדעי בארה"ב, שעל תשובות הבחירה שלו נמנו משפטים כגון: “אני מודע לרגשותיי הקלים ביותר", או :”אני חש בדופק של הקבוצה או של מערכת יחסים כזו או אחרת בחיי ויכול לזהות רגשות שאינם באים לידי ביטוי מילולי".

“לא כדאי לקבוע ממוצע של מיומנות רגשית", קובע הפרופסור לפסיכולוגיה ג'רום כגן מאוניברסיטת הארווארד, חלוץ במחקר התפתחות הילד. “זוהי הבעיה גם במושג האינטליגנציה של המיומנויות הנפשיות. יש אנשים שמתמודדים היטב עם כעס אבל אינם מסוגלים להתמודד עם חרדה. אחרים אינם יכולים לסבול שמחה. יש להתייחס אל כל רגש בצורה שונה". אינטליגנציה רגשית איננה סותרת את ה-IQ (מנת משכל). יש אנשים שניחנו במנה גדושה של שניהם, ואחרים שניחנו במעט משניהם. החוקרים מנסים להבין כיצד השניים משלימים זה את זה, כיצד יכולתו של אדם להתמודד עם לחץ משפיעה על יכולתו להתמקד באינטליגנציה שלו ולנצל אותה. החוקרים מסכימים כיום באופן כללי שמנת המשכל אחראית רק לכ-20% מההצלחה; כל השאר תלוי בגורמים רבים אחרים, ממעמד, רקע סוציו-אקונומי ונתיבים נוירולוגיים שהתפתחו במוח.

בעצם, המדענים הנוירולוגיים הם שמסבירים בצורה הטובה ביותר את הסיבות להתנהגות ההגיונית ביותר. המדענים למדו על פני העשור האחרון מידע שמאפשר להם לדעת מהיכן נובעים הרגשות ומדוע אנחנו זקוקים להם. תגובות רגשיות פרימיטיביות היו המפתח להישרדות: הפחד מזרים את הדם אל השרירים הגדולים שבעצם מקלים על המנוסה; הפתעה מגביהה את הגבות ומאפשרת לעיניים שדה ראייה רחב יותר ואיסוף מידע רב יותר על האירוע הבלתי צפוי; גועל מעוות את הפנים וסוגר את הנחיריים כדי להימנע מריחות רעים.

הרגש צומח מתוך אזור במוח שנקרא המערכת הלימבית, באמיגדלה, שמשם נובעים תגובות של עונג, גועל, פחד וכעס. תאווה צומחת מתוך המערכת הלימבית; אהבה מתוך הנוירוקורטקס. בעלי חיים כגון נחשים, שאין להם נוירוקורטקס, אינם יכולים לחוות חוויה הדומה לאהבת אם; זוהי הסיבה לכך שנחשים קטנים צריכים להסתתר כדי שהוריהם לא יטרפו אותם. בני האדם ניחנו ביכולת לאהוב, ולכן הם נוטים להגן על הצאצאים שלהם ומאפשרים להם לקבל את הזמן הדרוש להם להתפתחות המוח. ככל שהקשרים בין המערכת הלימבית והנוירוקורטקס רבים יותר, כך מתאפשרות תגובות רגשיות רבות יותר.

את הנתיבים במוח חשפו מדענים כגון ג'וזף לדו מאוניברסיטת ניו יורק. הוריו של לדו היו בעלים של שוק בשר. צעדיו הראשונים בתחומו היו כשלמד כילד בלואיזינה לחתוך מוחות של פרות למכירה כמטעמים. "בעיניי המוחות היו החלק המעניין ביותר במבנה גופה של הפרה", מספר לדו. "הם היו יפים למראה – שיפולים, פיתולים וצורות. היה מעניין יותר להתבונן במוח מאשר בסטייק". בנו של השוחט הפך לנוירולוג שגילה את הקצר במוח שגורם לרגשות להגיב עוד לפני שהשכל מספיק להתערב.

לדוגמה, מטייל בדרך הררית מזהה מזווית עינו דמות ארוכה ומפותלת על האדמה. הוא מזנק בבהלה ואז מגלה שמדובר במקל שרק נראה כמו נחש. אחר כך הוא נרגע: הקורטקס שלו מקבל את המסר שברירי שנייה ספורים אחרי האמיגדלה ומווסת את תגובתה הפשוטה.

רפלקסים רגשיים אלה הם עצומים וחזקים ורק לעתים רחוקות נעשים במודע. ללא תגובות אלה, לא נוכל לתפקד. "לרוב ההחלטות שאנחנו עושים יש מספר גדול של השלכות אפשריות, ואין סוף לניסיון לנתח כל אחת מהן", אומר הנוירולוג אנטוניו דמסיו מאוניברסיטת איווה, מחבר הספר Descrates' Error: Emotion, Reason and the Human Brain.

"אני, כנוירולוג, יכול להזמין אתכם לארוחת צהריים למחר, ועד שיגיע הזמן להיפגש אתם עוד לא תחליטו אם להגיע או לא". דמסיו טוען שהגורם המכריע את הכף הוא הערך הרגשי שאנחנו מייחסים באופן בלתי מודע לחלק מהבחירות האלה. גם אם אנחנו חווים תגובה סומאטית – תחושת בטן של חרדה או התרוממות רוח והתעלות – הרגשות עוזרים לנו להגביל את האפשרויות בכל החלטה שעלינו לקבל. כך אומר דמסיו שאם האפשרות של ארוחת צהריים עם נוירולוג תיראה לאדם שהוזמן כמפחידה, הוא ייזכר לשמחתו במחויבות אחרת לאותה שעה.

כשדמסיו עבד עם מטופלים שבהם הקשר בין המוח הרגשי והנוירוקורטקס נקטע בגלל נזק שנגרם למוח, הוא גילה כמה חשוב הנתיב הנסתר הזה לאופן שבו אנחנו חיים את חיינו. אנשים שאיבדו את החיבור הזה היו חריפים ומהירי מחשבה כקודם, ובכל זאת ולמרות זאת הם חוו כישלון בחייהם. הם לא היו מסוגלים לקבל החלטות מכיוון שהם לא ידעו מה הם מרגישים לגבי ההחלטות שלהם. הם לא הצליחו להגיב לאזהרותיהם או כעסם של אנשים אחרים. כשהם טעו, למשל, והשקיעו את כספם במקום הלא נכון, הם לא חשו כל צער או בושה ולכן ודאי חזרו על המעשה.

המודעות העצמית שלנו, היכולת להבין מה אנחנו מרגישים, היא אבן פינה לאינטליגנציה רגשית ועליה בנויות רוב המיומנויות הרגשיות האחרות. אדם שיומו התחיל עקום כבר בבית עלול להחמיץ פנים כל היום בעבודה מבלי לדעת למה. מהרגע שהוא מתחיל להתוודע לתגובה רגשית כלשהי, או כאשר אותה תגובה עוברת תהליך בנוירוקורטקס, הסיכויים שלו להתמודד עם העניין כראוי, משתפרים. המדענים קוראים לזה "מטאמוּד" – metamood – היכולת לקחת צעד לאחור ולזהות את הרגש: "ברגע זה אני כועס, מצטער, מתבייש".

בעצם לא פשוט לזהות את הרגש כמו ב"מטאמוד" שכן הרגשות בדרך כלל מוסווים. אדם השרוי באבל יודע שהוא עצוב, אבל סביר להניח שאינו מזהה שהוא גם כועס על המת מכיוון שמת – שכן הרגש הזה נראה בלתי מתאים. אם שצועקת על ילדה שרץ אל הרחוב מביעה את כעסה על חוסר ציות, אבל ייתכן שעצמת הכעס נובעת יותר מחרדתה של האם ממה שעלול היה לקרות. בהתאם לתורתו של גולמן, ייתכן שמודעות עצמית היא היכולת המכריעה ביותר, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להפעיל מידה מסוימת של ריסון עצמי. הרעיון איננו להדחיק רגשות (התגובה שגרמה לפסיכואנליטים להתעשר) אלא לעשות את מה שנחשב בעיני אריסטו למלאכה הקשה של הרצון: "כל אחד יכול לכעוס – זה קל" – כתב ב-Nicomachean Ethics – "אבל אין זה קל לכעוס על האדם הנכון, בעצמה הנכונה, בזמן הנכון, מהמטרה הנכונה ובצורה הנכונה".

יש דחפים שקל יותר לשלוט עליהם מאשר אחרים. לא מפתיע שכעס הוא אחד הקשים שבהם, אולי בגלל ערכו בהכנת בני אדם לפעולה, לעשיית מעשה. החוקרים מאמינים שכעס מתעורר בדרך כלל בגלל תחושה של השגת גבול – תחושתו של מישהו שגוזלים ממנו את מה ששייך לו. התגובה הראשונה של הגוף היא פרץ של אנרגיה, שחרור מערבולת של אותות נוירולוגיים הנקראים קטקולמינים. אם האדם כבר מתוח או שרוי בלחץ, סף הגירוי להתפרצות נמוך יותר, דבר המסביר מדוע אנשים נוטים להתפרץ יותר בסופו של יום קשה. המדענים לא רק מגלים מנין נובע הכעס, אלא גם חושפים מיתוסים על ההתמודדות הנכונה ביותר עם כעס. החכמה העממית דוגלת בשיטה של "להוציא ולשחרר" הכול. אבל גולמן מצטט מחקרים המראים שדווקא צבירת כעס בעצם מגבירה את עצמתו; מה שמאפשר לגוף את ההזדמנות לעבד את האדרנלין באמצעות תרגול, טכניקות הרפייה, התערבות חכמה או אפילו ההנחיה הוותיקה לספור עד עשר.

חרדה משרתת מטרה יעילה דומה, כל עוד היא איננה יוצאת מכלל שליטה. דאגה היא חזרה כללית לקראת סכנה; עצבנות עוזרת למחשבות להתרכז בבעיה ולערוך חיפוש יעיל אחר פתרונות. הסכנה מתעוררת כשהדאגות מעיבות על יכולת החשיבה והופכות למטרה בפני עצמה או לדרך המובילה לייאוש במקום להישרדות. דאגת יתר מפני כישלון מגבירה את הסיכוי לכישלון; איש מכירות שמודאג מאוד מהירידה ברמת המכירות שלו עד כדי כך שהוא איננו מסוגל להרים את השפופרת רק גורם לכך שמכירותיו יצנחו עוד.

אבל מדוע יש אנשים שמסוגלים "לצאת מזה" מהר יותר ולהתקדם עם המשימה שלפניהם? שוב, אנשים שנולדו עם מספיק מודעות עצמית מסוגלים לפתח מנגנוני התמודדות. עצב וייאוש, לדוגמה, הם מצבים של "גירוי נמוך", ואילו איש מכירות מתוסכל שמחליט "להסתער" על מצב השוק מעורר מצב של "גירוי גבוה" שאיננו מתאים לדיכאון. ההרפייה מועילה יותר במצבי רוח אנרגטיים כגון כעס או חרדה. בכל אופן, הרעיון הוא לעבור למצב של גירוי ששובר את המעגל ההרסני של מצב הרוח השולט.

עצם האפשרות לצפות מראש איזה איש מכירות עתיד להצליח יותר לא הייתה בבחינת רעיון מופשט לגבי ה-Metropolitan Life, שהעסיק באמצע שנות ה-80, 5,000 אנשי מכירות בשנה והכשיר אותם בעלות של למעלה מ-30,000$ כל אחד. מחציתם נשרו בשנה הראשונה, וארבעה מתוך חמישה נשרו תוך ארבע שנים. הסיבה: הדלתות נטרקות שוב ושוב בפניהם של סוכנים המוכרים ביטוחי חיים. האם אפשרי לצפות מראש מי יצליח יותר בהתמודדות עם תסכול ויקבל כל סירוב כאתגר במקום כצעד לאחור?

מנהל החברה פנה לפסיכולוג מארטין זליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה והזמין אותו לבחון חלק מהתיאוריות שלו על חשיבותה של האופטימיות להצלחתם של אנשים. הוא גילה שאנשים אופטימים מייחסים את הכישלונות שלהם לדבר מה שהם יכולים לשנות, ולא לנקודת תורפה מולדת שהם אינם יכולים להתגבר עליה. הביטחון שלהם בכוחם לחולל שינוי מחזק אותם. זליגמן עקב אחר 15,000 עובדים חדשים שעברו שני מבחנים. הראשון היה מבחן הקבלה הרגיל של החברה והשני היה המבחן של זליגמן שבו הוא אמד את מידת האופטימיות של הנבחנים.

על המועסקים החדשים נמנתה קבוצה שנכשלה במבחני הקבלה של החברה אבל השיגה ציון של "אופטימיסט נבחר" במבחן של זליגמן. בסופו של דבר, האנשים מקבוצה זו היו אלה שהצליחו יותר מכולם; המכירות שלהם עלו על מכירותיהם של הפסימיסטים בקבוצה האחרת ב-21% בשנה הראשונה וב-57% אחוזים בשנייה. במשך שנים רבות לאחר מכן, מי שרצה להתקבל לעבודה כאיש מכירות בחברת MetLife היה צריך לעבור את מבחן זליגמן.

ייתכן שהמיומנויות הרגשיות הבולטות ביותר לעין, אלה שאנחנו מגלים ברצון, הן המיומנויות האהודות על אחרים: אמפתיה, חן, היכולת להבין קודים חברתיים. החוקרים משוכנעים שכ-90% מהתקשורת הרגשית היא לא מילולית. הפסיכולוג רוברט רוזנטל מהארווארד פיתח את מבחן PONS (פרופיל רגישות לא מילולית – Profile of Nonverbal Sensitivity) כדי למדוד את יכולתם של בני אדם להבין רמזים רגשיים. הוא מציג בפני הנבחנים סרט על אישה צעירה המביעה את רגשותיה – כעס, אהבה, קנאה, תודה, פיתוי. הסרט עבר עריכה כך שהשמיטו פה ושם רמזים לא מילוליים. בסרט מופיעים קטעים שבהם הפנים נראות אבל לא הגוף, העיניים של האישה מוסתרות כך שהצופים צריכים להבין מה היא מרגישה בהתאם לרמזים אחרים. שוב, האנשים שהם בעלי הישגי PONS גבוהים יותר נוטים להצלחה רבה יותר במקומות עבודתם ובמערכות היחסים שלהם; ילדים בעלי הישג גבוה יותר במבחן הם גם מצליחים ומקובלים יותר בבית הספר, גם אם רמות המשכל שלהם ממוצעות למדיי.

בדומה למיומנויות רגשיות אחרות, אמפתיה היא יכולת מולדת שמעוצבת על ידי חוויות. אפילו תינוקות בני שלושה חודשים מביעים אמפתיה כשהם בוכים לשמע בכיו של תינוק אחר. ילדים בגיל רך לומדים באמצעות חיקוי; הם מתבוננים בתגובותיהם של בני אדם אחרים במצבים של לחץ ורוכשים מגוון של תגובות רגישות. מצד שני, המבוגרים שסביבם אינם מכירים ברגשות שהילדים מתחילים להביע ואינם מחזקים אותם, הילדים מפסיקים להביע את אותם רגשות אבל גם מאבדים את היכולת שלהם לזהות אותם בעצמם או בזולת.

גם אמפתיה יכולה להיחשב למיומנות של הישרדות. ברט קוהלר, פסיכולוג באוניברסיטת שיקאגו, ופראן סטוט, הדיקן של מכון אריקסון בשיקאגו (Erikson Institute for Advanced Study in Child Development in Chicago) גילו שילדים להורים שסובלים מפגיעה נפשית הופכים לערניים במיוחד ומפתחים מודעות אינטנסיבית למצבי הרוח של הוריהם. אחד הילדים שהשתתפו במחקר היה ניקולס, ילד צעיר שנהג להתקרב לילדים בגן באמתלה של נשיקה שהסתיימה בסופו של דבר בנשיכה. המדענים בדקו סרטונים של ניקולס בגיל שנה ושמונה חודשים יחד עם אמו הפסיכוטית, וגילו שבכל פעם שהוא ביטא כעס או עצמאות היא נישקה אותו בכפייתיות. החוקרים כינו את הנשיקות האלה כ"נשיקות מוות", ומשמעותן האמתית הייתה ברורה לניקולס. בכל פעם שראה את שפתיה מתקרבות אליו, הקשה את גבו בחרדה – וכיוון את זעמו שנים רבות לאחר מכן על חבריו לכיתה.

אמפתיה משמשת גם כמכשול לאכזריות. האמפטיה חסרה באופן בולט בפדופילים ובפסיכופתים. גולמן מצטט מחקרים מחרידים שערך הפסיכולוג רוברט הייר מאוניברסיטת UBC בקנדה על ברוטליות. הייר גילה שגם כאשר פסיכופתים היו מחוברים לאלקטרודות וידעו שהם עומדים לקבל זרם חשמלי, הם לא הראו שום תגובה המאפיינת פחד מכאב – תגובה ויסרלית, דופק מוגבר, הזעה וכו'. כיצד יכול פחד מעונש להרתיע אנשים כאלה מלבצע פשעים?

קל להסיק את המסקנות הברורות מניסויים אלה. האם יכולנו להיות מאושרים יותר ומצליחים יותר כיחידים, ומתקדמים יותר כחברה, אילו היינו מודעים יותר לחשיבות האינטליגנציה הרגשית ומקפידים יותר ללמדה? מגני ילדים ועד לבתי ספר לעסקים ואיגודים ברחבי המדינה, אנשים מתייחסים ברצינות להשקפה שלפיה כדאי ומשתלם בהחלט להשקיע זמן רב יותר במיומנויות הרגש שבדרך כלל בזים להן.

מנהלי כוח אדם בעולם החברות אומרים שאנשים מקבלים עבודה בזכות מנת משכל, וקידום בזכות אינטליגנציה רגשית. גולמן אוהב לספר על מנהל בחברה לסיעור מוחות של מהנדסים מבריקים בניו ג'רסי, שביקשו ממנו לדרג את המצטיינים. הם לא היו העובדים בעלי מנת המשכל הגבוהה ביותר, אלא אלה שקיבלו תשובות לדואר האלקטרוני שלהם. אלה שעבדו היטב בשיתוף פעולה וברשת והיו אהודים על עמיתיהם לעבודה זכו בדרך כלל לשיתוף הפעולה שהיה דרוש להם על מנת להשיג את המטרות שלהם, יותר מהגאונים שהיו בדרך כלל זאבים בודדים שהתקשו מבחינה חברתית.

דויד קמפבל ואחרים במרכז למנהיגות יצירתית (Center for Creative Leadership) ערכו מחקר על "מנהלים שעלו על שרטון", על כוכבים עולים שדעכו, וגילו שאותם מנהלים נכשלו בדרך כלל בגלל "לקות בינאישית" ולא בגלל חוסר יכולת טכנית. בראיונות עם מנהלים מובילים בארה"ב ובאירופה התגלו תשעה ליקויים קטלניים, לכאורה, רבים מהם כישלונות רגשיים קלאסיים כגון "יחסי עבודה גרועים", “אותוריתיקן", "שאפתנות יתר" ו"עימותים עם הממונים".

המנהלים והמנהיגים שבאו לסמינרים שערך המרכז ברחבי ארה"ב בדיוק בשבילם, באו כדי להחליף את הכלים הרגשיים שלהם. "לא מדובר בהכשרה לרגישות או השתלמויות", אומר קמפבל. "בסוף הסמינר הם כבר יודעים מה בני אדם חושבים עליהם". למנהלים יש תמריץ להקשיב. קארן בוילסטון, מנהלת קבוצת צוות המנהיגות של המרכז, אומרת: “המסר של הצרכנים לעסקים כאלה או אחרים הוא: 'לא אכפת לי אם כל חבר בצוות שלך סיים את לימודיו בכבוד בהארווארד, סטאנפורד או וארטון. אני רוצה לעשות עסקים במקום שבו מבינים אותי ומתייחסים אליי בכבוד'”.

בית הספר הוא המקום החשוב ביותר לדון בו על אינטליגנציה רגשית – שם הסיכונים וגם ההזדמנויות הם הגדולים ביותר. במקום התערבות מתמדת במשבר, הצהרות על מאבק בסמים, היריון בקרב קטינות או אלימות, הגיע הזמן – לדברי גולמן – לעשות טיפול מונע. "לפני חמש שנים לא רצו המורים בכלל לחשוב על כך", אמרה המנהלת רובטה קירשבאום  מניו יורק. "אבל כשתלמידי תיכון נרצחים, צריך להתמודד עם זה". לפני חמש שנים אימץ בית הספר של קירשבאום תכנית אוריינות רגשית שמטרתו לעזור לילדים ללמוד להתמודד עם כעסים, תסכול, בדידות. מאז שהחלה התכנית ירד מספר הקטטות בהפסקות משתיים-שלוש ביום לכמעט אפס.

מחנכים יכולים להצביע על נתונים מסוגים שונים שדווקא תומכים בכיוון החדש הזה. תלמידים מדוכאים או כועסים פשוט אינם יכולים ללמוד. סיכוייהם של ילדים שאינם מקובלים על חבריהם לכיתה לנשור מהלימודים גבוהים פי 8-2 מסיכוייהם של תלמידים אחרים. בקרב בנות הוכח שקיים קשר בין חוסר יכולת להבחין בין רגשות לא נעימים או להתמודד עם תסכול לבין הפרעות אכילה.

מנהלי בתי ספר רבים בוחנים מחדש את המשקל שהם ייחסו לשיעורים המסורתיים והמבחנים הסטנדרטיים. פיטר רליק, נשיא הארגון הלאומי לבתי ספר עצמאיים בארה"ב (National Association of Independent Schools) היה רוצה להיפטר לגמרי מהמבחנים הסטנדרטיים. "כן, ייתכן שיידרשו כספים רבים בהרבה כדי להעריך את האינטליגנציה הרגשית במקום את מנת המשכל שבודקים באמצעות מבחנים במכונה, אבל אם לא נעשה את זה, אנחנו בעצם אומרים שהציונים במבחן חשובים לנו יותר מילד שהוא יצור אנושי. כלומר, האבדן במונחים של פוטנציאל אנושי הוא עצום, מכיוון שההגדרה שלנו להצלחה צרה מדיי".

התגובה החמה של המחנכים הביכה חלק מהמדענים. הפסיכולוג סאלוביי מייל אומר מצד אחד שהוא "אוהב את הרעיון של הקניית הבנה עמוקה יותר לבני האדם על חייהם הרגשיים, לעזור להם להשיג את המטרות שלהם", אבל הוא מוסיף: “אני מתנגד לכך שצריך להכשיר את הילד להתאים את עצמו לנורמות או הכללים הרגשיים הנהוגים בחברה שלו". קיימת סכנה שכל יזמה לגבש מיומנויות רגשיות אצל ילדים תלמד אותם, בסופו של דבר, מהי תגובה רגשית "נכונה" בכל מצב נתון. למשל הוא ידע שהוא צריך לצחוק בתהלוכות, לבכות בלוויות ולשבת בשקט בטקסים דתיים. “אפשר ללמד ריסון עצמי", אומר ד"ר אלווין פוסאנט, פרופסור לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה של הארווארד. “אפשר ללמד שעדיף לדבר על הכעס מאשר לנקוט באלימות, אבל האם קריאת תגר על סמכות מעידה על אינטליגנציה רגשית טובה?”

יש פסיכולוגים שהולכים עם זה הלאה וקוראים תגר על עצם הרעיון שצריך ללמד מיומנויות רגשיות במעמד פורמלי או כיתתי כלשהו. הנחתו של גולמן שאפשר ללמד ילדים לנתח את רגשותיהם נתפסת בעיניו של ג'ונס הופקינס מק'יו כניסיון להמציא מחדש את קבוצת המפגש ((encounter group: "אני חושב שזהו רעיון מתועב, רעיון שראינו עם מבוגרים. זה נכשל, ועכשיו הוא רוצה לנסות את זה על ילדים? אלוהים ישמור!” הוא מצטט את התיאור בספרו של גולמן על תכנית ניסויית במרכז Nuevan Learning Center בסאן פרנסיסקו. באחת הסצינות, שני ילדים מכיתה ה' מתחילים להתווכח על כללים של תרגיל, והמורה מתערב ומבקש שהם ידברו עם מבוגר על הרגשות שהם חווים. “אני מעריך את האסרטיביות שלך בשיחה עם טאקר. אינך תוקף". מקהאף רואה בכך טיפשות מוחלטת. “המחבר מניח שמישהו יודע מהם הרגשות הנכונים שצריך ללמד. איננו יודעים אפילו מהם הרגשות הנכונים שצריך ללמד מבוגרים. האם אתה באמת חושב שילד בן שמונה או תשע באמת מבין את ההבדל בין אסרטיביות לתוקפנות?”

ייתכן שהבעיה היא שחסר מרכיב כלשהו. מיומנויות רגשיות, כמו מיומנויות שכליות, הן ניטרליות מבחינה מוסרית. באותו אופן שבו גאון יכול להשתמש בשכלו כדי לרפא סרטן או ליצור וירוס קטלני, אדם בעל הבנה אמפתית עמוקה יכול להשתמש בה כדי להשפיע על עמיתים לטובה או לנצל אותם לרעה. אם אין מצפן מוסרי שינחה בני אדם כיצד עליהם להשתמש בכישרונותיהם, אפשר להשתמש באינטליגנציה רגשית גם לטובה וגם לרעה. הפסיכולוג ואלטר מישל מאוניברסיטת קולומביה, שהמציא את מבחן הסוכרייה ומבחנים אחרים דומים לו, הבחין שאותה יכולת דחיית סיפוקים שמעשירה ילד בסוכרייה נוספת יכולה גם לעזור לו להפוך לאזרח טוב יותר או – באותה קלות – לפושע מבריק יותר.