"מוסר-אבולוציוני"? האם באמת קיים מוסר ללא אלוהים? האם יש דבר כזה "טוב ורע" ללא הגדרה אובייקטיבית?

כריסטופר היצ'נס זורק את הכפפה: "אני מציב אתגר בפניך, או בפני כל אדם, למנות מעשה אחד כלשהו שלא הייתי עושה, אלא אם . . . הייתי הופך למאמין משיחי".[i] סאם האריס כותב על ה"מיתוס של כאוס מוסרי חילוני" – כלומר, שלמוסריות ולסדר חברתי אין צורך כלשהו להתבסס על אלוהים או דת. אחרי הכל, יש לא מעט אתאיסטים מוסריים, והרבה חסידים דתיים חסרי מוסר. הוא דוחה את הדעה שאונס או המתת ילדים הם מעשים שגויים פשוט מעצם העובדה שזה מה שאלוהים אמר.[ii]

באופן דומה, דניאל דנט קורא תיגר על התפיסה שטוּב עומד בניגוד לחומרניות מדעית: "אין כל סיבה לכך שחוסר אמונה בחוסר גשמיות או באלמותיות של הנפש מן ההכרח יהפוך אדם לפחות אכפתי, פחות מוסרי ופחות מסור לרווחתם של כל הבריות עלי אדמות מאשר אדם שמאמין ב'רוח' ". הוא מוסיף ואומר שאדם "חומרני ומדעי טוב" יכול להביע את אותה רמה של דאגה "לצדק, אהבה, שמחה, יופי, חירות פוליטית, ואפילו חירות דתית" כמו ה"אדם הדתי/רוחני במיוחד". ואכן, אנשים שמכנים עצמם רוחנים יכולים להיות אכזריים, יהירים, מרוכזים בעצמם, וחסרי כל אפכתיות באשר לבעיות המוסריות בעולמנו".[iii]

בסרטו הדוקומנטרי, The Root of All Evil? ("הדת היא שורש כל הרע?"), ריצ'ארד דוקינס מתעקש שטוב לב, נדיבות, ואדיבות יכולים להימצא בטבעו של האדם ושהדרוויניזם מסביר את קיומם. איך? יש לנו גנים אלטרואיסטים. אנחנו מכויילים באופן גנטי לדאוג איש לזולתו. במילים אחרות, גנים הם שבוראים ויוצרים מוסריות; לא אלוהים או דת. לנו בני האדם יש מצפון מוסרי ואמפתיה הדדית שמתפתחים ללא הרף.[iv]

המסר שמביעים כל האתאיסטים האלה הוא חזק וברור: אנשים יכולים להיות מוסריים מבלי להאמין באלוהים. בחינה מעמיקה של הדברים חושפת שהאתאיסטים צודקים ברמה מסויימת, אבל טועים מלפני ומלפנים ברמה אחרת.

עניין של עקביות?

למרות שהוא מאשים את יהוה בהיותו מפלצת מוסר, לדוקינס יש בעיה: הוא תועד כשהוא מכחיש מכל וכל את עצם קיומם של רשע וטוּב.

“לו היקום היה לא יותר מאשר אלקטרונים וגנים אנוכיים, טרגדיות חסרות כל משמעות … הן בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא, לצד מזל טוב חסר משמעות בה במידה. יקום שכזה לא היה טוב או רע במכוון. … היקום שאנחנו מוצאים הוא בעל אותן התכונות בדיוק אותן היינו מצפים למצוא אם, ביסודו של דבר, אין כל תכנית, תכלית, מטרה, טוב או רע, דבר פרט לחוסר רחמים ואדישות עיוורים”.[v]

בספרו A Devil’s Chaplain (כוהנו של השטן), הוא טוען, "בידי המדע אין שיטות כלשהן למטרת קביעה מה נחשב אתי ומוסרי, ומה לא. זהו עניין שנתון לשיקוליהם של האדם האינדיבידואלי והחברה".[vi] אם המדע לבדו הוא שמספק ידע בידינו, כפי שדוקינס טוען, אז איך אנחנו יכולים לראות במעשיו של אלוהים מעשים לא מוסריים או בדת את שורש כל הרעה? כפי שנראה, דוקינס עושה שימוש במשאבים המופשטים והמטאפיסיים של השקפת עולם אותה הוא דוחה.

לדעת לעומת להיות

בוא נבהיר משהו: האתאיסטים צודקים במלוא מובן המילה באומרה שאנחנו לא חייבים להאמין באלוהים או לציית למצוות התנ"ך כדי לדעת באופן כללי מה נכון ומה לא. כמו התאיסטים, האתאיסטים נבראו בצלמו ובדמותו של אלוהים, והם מסוגלים לזהות את אותן מעלות והתנהגויות ("מצפון"), כמו שהם עצמם אוהבים להבהיר. בהיותנו ברואים בצלמו של אלוהים, הרי שתוכננו לתפקד כהלכה כשאנחנו חיים בצורה מוסרית. אז אם אנחנו לוקחים את המצפון שלנו ברצינות (כפי שאנחנו רואים שהגויים נקראו לעשות בפרקים א' וב' בספר עמוס), אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים כמו שצריך מבחינה מוסרית. אלה שמתכחשים לכך שטוּב ואדיבות הן מעלות טובות או שעינוי תינוקות להנאה אישית הוא מעשה שגוי, לא צריכים טיעון כלשהו; הם צריכים פסיכולוג ועזרה רוחנית! הם סובלים מתקלה מוסרית. כשאנשים אומרים לי, "המחבלים שביצעו את פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר האמינו שמה שהם עושים היה הדבר הנכון", אני משיב, "הרבה אנשים במחלקות פסיכיאטריות מאמינים בכל לב שהם אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, או נפוליאון בונפרטה!" אמונה בכל לב היא לא בהכרח אינדיקציה לתפקוד הולם.

יש אתאיסטים שיאמרו שאנחנו יודעים שאונס הוא מעשה לא ראוי כי הוא מפר את זכויות הקרבן וקורע לגזרים את המרקם החברתי. הבעיה עם אתאיזם מוסרי, עם זאת, היא שהוא לא מרחיק לכת מספיק. שים לב איך אתאיסטים שמאמינים בקיומם של נכון ושגוי עושים קפיצה של אמונה ענקית מבחינה אינטלקטואלית. הם מאמינים שאיכשהו עובדות מוסריות היו חלק נצחי מה"ריהוט" של המציאות, אבל איכשהו מ"שלולית" סתמית וחסרת כל ערך, נוצרו בסופו של דבר בני אדם בעלי זכויות, כבוד, ערך ומחויבויות. האמיתות המוסריות האלה "צפו" את ההתפתחות של בני אדם בעלי ערך מבחינה מוסרית להם יהיו מחויבויות להן יהיה עליהם לשעות. כן, אתאיסטים יכולים לדעת שאונס הוא מעשה שלא יעשה, אבל הידיעה הזו לא מפתיעה אם הם נבראו בצלם אלוהים, בקיומו הם מסרבים להודות. השאלה הבסיסית יותר שהאתאיזם לא יכול לענות עליה היא: איך הם הפכו לאנשים בעלי זכויות וערך?[vii] הבעיה היא לא לדעת; אלא להיות.

בוא נשנה את התרחיש מאונס שנעשה בסמטה חשוכה לשימוש בסמי אונס במסיבה. מתוך רצון להשיג את רצונו, גבר שותל את הסם במשקה של בחורה שאינה חושדת במעשיו. נניח שהוא נחמד דיו לנהוג משנה זהירות כך שאין השלכות ברורות כלשהן למעשיו. האשה מתעוררת בהמשך בלי לדעת שקרה דבר כלשהו. מדוע מעשה שכזה עדיין נחשב מתועב כל כך? אחרי הכל, האשה לא יודעת דבר, הבחור נהנה לו, ואף אחד לא יודע מכלום. ומדוע מעשה שכזה מעורר את זעמו של דוקינס? אחרי הכל, דוקינס אומר שבני האדם פשוט "רוקדים" לצליל חלילי ה-DNA שלהם.[viii] אם קיימת סטייה מטוב ונדיבות שמקורם בגנטיקה, הרי שלא מדובר פה באמת בחוסר מוסר; זו רק תקלה גנטית.

אונס, הוא מעשה שלא יעשה – בין אם הקרבן מודעת למה שקרה לה ואם לא – מכיוון שיש לה זכויות וכבוד פנימיים ואינהרנטיים. מאותה סיבה, לעג ובוז לאנשים שלוקים בשכלם גם אם נדמה שההתקפה המילולית לא פוגעת בהם הוא מעשה שלא יעשה. מה, אם כן, הוא מקורם של כבוד וזכויות בעולם של אלקטרונים וגנים אנוכיים? הדוקטרינה של צלם אלוהים תומכת באינטואיציות החזקות ביותר שלנו שבני האדם אינם חפַצים שאפשר לעשות בהם שימוש ואז להשליך אותם הצידה, אלא אנשים שיש לכבד ולנהוג בהם בצורה הוגנת ובהתאם לחוק.

אנשים חושבים, בעלי ערך פנימי, לא נוצרו כתוצאה משלולית ומתהליכים אימפרסונליים, חסרי הכרה, חסרי הכוונה וחסרי ערך כלשהם. אלוהים אישי, בעל מודעות, תכליתי וטוב מספק את ההקשר הנדרש שיקום נטול אלוהים פשוט לא מסוגל לספק. אנושיות ומוסריות חוברות זו לזו מן ההכרח; ערכים מוסריים מושרשים באנושיות ובאישיות. בלי אלוהים (ישות אישית), אף אדם – וכפועל יוצא מכך ערכים מוסריים – לא יוכלו להתקיים. רק אם אלוהים קיים, יכולות סגולות מוסריות להתממש.

יש אתאיסטים שיטענו שערכים מוסריים "פשוט קיימים" – אמיתות הכרחיות שמהוות חלק מאביזרי היקום. אם זה המצב, כפי שציינו, אז איזה צירוף מקרים מדהים הוא שחוקי המוסר האלה איכשהו צפו את הצמיחה העתידית של יצורים מוסריים שיהיו מחוייבים למלא אחר החוקים האלה. קיומו של אלוהים ובריאת בני האדם הרבה יותר הגיוניים כשזה מגיע לקשר בין עקרונות מוסר אוניברסליים ואמיתיים (שמושרשים בטבעו של אלוהים) והערך והכבוד האנושיים.

אפילו מערכות אתיות חילוניות – בין אם מדובר בואריאציות של הדעות האתיות של הפילוסופים אריסטו וקאנט או אולי השקפה חוזית מוסרית כלשהי – עשויות לאשר אמיתות רבות שמאשרים המאמינים בקיומו של אלוהים. המערכות האלה עשויות להסכים לכך שעלינו להוציא לפועל מחויבויות מוסריות מסוימות או לטפח איכויות אופי מסויימות. ועדיין, המערכות האלה הן לא שלמות שכן הן לא מציעות בסיס לכבוד ולערך האנושיים.

האתגר של היצ'נס

מה לגבי האתגר שהציב היצ'נס? אנחנו יכולים למנות מעלה מוסרית אחת שמצויה אצל המאמין המשיחי שלא תימצא בקרב האתאיסט כמו היצ'נס? כן! מה לגבי עצם העובדה שאתאיסטים לא מכבדים את אלוהים או מודים לו (רומים א' 21)? מה לגבי החטא של אספקה-עצמית והסרוב להכנע למרות אלוהים (תהילים ב')? מה לגבי הגינוי של היצ'נס את הצעת הישועה של אלוהים או הסרוב שלו להיות תלוי בחסדו של אלוהים (מתי כ"ג 37)? אם שתי המצוות הנעלות על כולן הן לאהוב את אלוהים בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו ולאהוב את רענו כאת עצמנו, ונניח שהיצ'נס הוא אדם טוב כמו שהוא טוען להיות, אז הוא עדיין נכשל בחמישים אחוז מהמשוואה. הוא דחה את "הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה" (מתי כ"ב 39-38).

אני תוהה אם דברים מדאיגים את היצ'נס; הוא לא מעוניין להשליך את יהבו ודאגותיו על מי שדואג לצרכיו (הראשונה לפטרוס ה' 7). היצ'נס אוהב את אויביו ושואל בשלומם (מתי ה' 44)? הוא נושא את שם ה' לשווא (שמות כ' ז')? הוא סולח לאחרים כפי שנסלח לו (אפסים ד' 32)?

אולי אנחנו יכולים לקחת את הדברים צעד אחד קדימה. גונת'ר לוי, פרופסור למדעי המדינה, ואגנוסטיקן, שלימד באוניברסיטת מסצ'וסטס, הבחין שיש מעלות מוסריות מסוימות שסביר להניח שהאתאיזם לא יוכל להפיק:

חסידי האתיקה [הנטורליסטית] לא סביר שיפיקו דמויות כמו דורותי דיי או האמא תרזה. רבים מהאנשים האלה אוהבים את האנושות אבל לא אנשים אינדיבידואלים עם כל הכשלונות והחסרונות שלהם. נמצא אותם לוקחים חלק בהפגנות לתמיכה בנושאים כמו פרוק נשק גרעיני אבל לא נמצא אותם יושבים לצידו של אדם גוסס. אתיקה של אוטונומיה מוסרית וזכויות אדם, שכל כך חשובה לליברלים חילוניים, אין ביכולתה לקיים ולכלכל ערכים כמו אלטרואיזם והקרבה עצמית.[ix]

באופן דומה לכך, הסופר המשיחי מלקולם מגרידג' כתב שבילה שנים רבות בהודו ואפריקה, שם הוא היה עד ל"פעולות חסד וצדקה רבים שנעשו בידי מאמינים משיחיים מכל הזרמים". בניגוד לכך, עם זאת, "מעולם, כך יצא, לא נתקלתי בבית חולים או בבית יתומים שנוהלו בידי האגודה הפאביאנית (אגודה סוציאליסטית בריטית) או במושבת מצורעים הומניסטית".[x] גם אם נראה פעולות אלה של הקרבה עצמית ראויות לשבח מבחינה מוסרית ואפילו הירואיות, הרי שלא נראה שהן מועילות במיוחד מבחינה ביולוגית.

אבולוציה נטורליסטית יכולה לספק הסבר למוסריות?

דוקינס טוען שטוב לב ונדיבות מושרשים בגנים שלנו. פיתחנו מודעות למוסריות שמוכיחה עצמה מועילה מבחינה ביולוגית. למרות שהקדשנו לנושא מאמר במקום אחר, הרשו לנו לעמוד במסגרת זו על מספר נקודות.

למה שנבטח בגנים שלנו?

אם אנחנו לא יותר מאשר תוצרים של אבולוציה נטורליסטית שמנסים לשרוד, הילחם, להאכיל, לברוח ולהתרבות, מדוע שנבטח במה שמוחנו מאמין בו – בין אם באשר לאמת או באשר למוסריות? אם אנחנו סתם רוקדים לצלילי חליל ה-DNA שלנו – דבר שאין לנו עליו שום שליטה כלשהי – איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו צודקים לגבי דבר כלשהו? הצדק יהיה איתנו רק באופן מקרי, אבל אי אפשר לקרוא לכך ידע. במילותיו של צ'ארלס דרווין, "תמיד עולה בקרבי המחשבה המבעיתה האם לאמונות דעתו של האדם, שהתפתחו ממוחם ודעתם של בעלי חיים שפלים יותר, יש ערך כלשהו או אם הן אמינות בכלל. מישהו יבטח בדברים בהם משוכנע קוף, אם מוחו בכלל משוכנע בדבר כלשהו?"[xi]

אנחנו יכולים להאמין באופן מקרי בדרבים אמיתיים שעוזרים לנו לשרוד. אבל בה במידה אנחנו יכולים להאמין בהרבה כזבים שיעזרו לנו לשרוד. לדוגמה, אולי מובנה בנו האמונה שבני האדם הם בעלי ערך וזכויות או שיש לנו חובות מוסריות אותן עלינו למלא. אמונות שכאלה עשויות לעזור לנו לשרוד כגזע, אבל הן יהיו שקריות לחלוטין.

התהליך האבולוציוני הנטורליסטי מעוניין בהישרדות החזק, לא באמונה אמיתית. אז לא רק שהמוסריות האוביקטיבית מעורערת, אלא כמוה גם החשיבה ההגיונית. לפי מייקל רוּס ואדוארד ווילסון, אתאיסטים שדוגלים בתורת האבולוציה, מוסריות היא "אשליה שיתופית" ש"הגנים שלנו כופים עלינו כדי לגרום לנו לשתף פעולה".[xii] אנחנו חושבים שעלינו באמת לאהוב ילדים קטנים, אבל אנחנו טועים כשאנחנו מסיקים שנכון ושגוי אכן קיימים. האשליה הזו שיש לנו מחויבויות מוסריות היא משכנעת וחזקה. בלעדיה, נתעלם מהדחפים המוסריים שלנו או לא נציית להם. עם זאת, עצם העובדה שיש לנו נטיות מוסריות שונה לחלוטין מקיומן של מחויבויות מוסריות, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

מעבר מן ה"מצוי" ל"ראוי"

לפי הספקן מייקל שרמר, אותו מצטט דוקינס באהדה, השאלה "מדוע שנהיה מוסריים?" כמוה כמו לתהות "מדוע שנהיה רעבים או מגורים מינית?" שרמר מתעקש ש"התשובה היא שמוסריות היא חלק אינטגרלי מטבע האדם בדיוק כמו רעב, גירוי מיני, קנאה, ואהבה".[xiii] דחפים שכאלה מוטמעים בקרבנו כחלק מהאבולוציה שלנו. אבל כפי שציין ק' ס' לואיס, דחפים מוסריים, בהתחשב בתנאים מובנים שכאלה, הם לא יותר אמיתיים (או מזוייפים) מ"הצורך להקיא או לפהק".[xiv] לחשוב "אני צריך" שווה בערכו ל"מגרד לי". אכן, "הדחף שלי לשרת את הדורות הבאים הוא בדיוק כמו החיבה שלי לגבינה" או העדפת בירה כזו על פני אחרת.[xv]

למעשה, כל מה ששרמר יכול לעשות הוא לתאר איך בני האדם מתפקדים הלכה למעשה, אבל הוא לא יכול לקבוע איך בני האדם צריכים להתנהג. אין הבדל כלשהו בין השאלה האם אני צריך להיות מוסרי או אם אני צריך להיות רעב, שכן שניהם תפקודים של תכונות אבולוציונית אינהרנטיות. המצבים האלה פשוט קיימים.

אם, מצד שני, בני האדם אכן נבראו בצלם אלוהים והם בעלי ערך מלכתחילה, אז אנחנו לא צריכים לתהות איך להתנייד מהטבע ה"מצוי" לעבר ה"ראוי" של מחויבות מוסרית. ישות שערכה יסולא מפז הוא שנמצא בלב המציאות; אם תאיזם הוא אמת, לא קיימת בעיה כלשהי של ראוי לעומת מצוי.

מוסריות שרירותית

רוס ווילסון מדווחים שבמקום להתפתח מ"יונקים שוכני ערבה", אנחנו, כמו הטרמיטים, יכלנו להתפתח עם צורך "לשכון בחשיכה ולאכול את ההפרשות של זולתנו, כמו גם את גופות מתינו". אם זה היה המצב, הרי שהיינו "מרוממים מעשים שכאלה כיפים ומוסריים" ו"היינו נגעלים מהמחשבה של חיים באוויר הפתוח, ניקוי הפרשות וקבורת מתים".[xvi] אז המודעות שלנו למוסריות ("תחושה של נכון ושגוי והרגשה שעלינו לחיות את חיינו בהתאם לעקרונות האלה") היא בעלת "ערך ביולוגי", משמשת כ"עזרה להשרדות" ו"מאחוריה לא ניצבת ישות כלשהי".[xvii] מוסריות נטורליסטית היא שרירותית ויכלה להתפתח בכיוון ההפוך. אנחנו במקרה מעריכים את המוסריות שהורישה לנו האבולוציה, אבל אנחנו יכולים לשיר בשבחה של מוסריות הפוכה מאותן הסיבות: אנחנו רוקדים לצלילי חליל ה-DNA שלנו.

כדוגמה נוספת לכך, קח את הספר A Natural History of Rape (היסטוריה טבעית של אונס) שכתבו בשיתוף ביולוג ואנתרופולוג.[xviii] טענת הספר היא שאפשר להסביר אונס מבחינה ביולוגית: כשגבר לא מצליח למצוא זיווג, הדחף התת הכרתי שלו להרבות את הגזע שלו גורם לו לכפות עצמו על אשה. אחרי הכל, דברים כאלה מתרחשים בממלכת החיות בקרב ברכיות או רקומי כנף.[xix] המחברים לא מקדמים אונס בברכה; למעשה, הם טוענים שהאנסים לא פטורים מעונש על מעשיהם הקלוקלים. אבל אם הדחף לאנוס טבוע בטבעו של האדם מקדם ימי עולם ואם הוא מעניק יתרון ביולוגי, איך אם כן המחברים יכולים לטעון שמן הראוי לסתום את הגולל על ההתנהגות הזו? ההתנגדות של המחברים לאונס, למרות הטבעיות שבו, מרמזת לקיומם של ערכים מוסריים אובייקטיביים שעולים על הטבע. אתיקה שמושרשת בטבע מותירה אותנו עם מוסריות שרירותית. תאיזם, מצד שני, מתחיל בערך; הפער בין ראוי-למצוי מגושר בקלות.

שוב, קשה לראות איך האתאיסט/הנטורליסט יכול לעבור מתהליכים חומריים, חסרי ערך, וחסרי הכרה להפקת יצורים בעלי ערך וזכויות. מחוסר ערך, רק חוסר ערך יכול לצמוח. חומר לא יכול להפיק ערך. ספרי הלימוד של הפיסיקה לא כוללים טוב או אפילו תודעה בנסיונותיהם להגדיר חומר.

בניגוד לכך, ההיפותיזה של אלוהים לא כופה עלינו לקפוץ מחוסר ערך לערך. במקום זאת, אנחנו מתחילים בערך (טבעו הטוב של אלוהים), ומסיימים בערך (בני אדם שנושאים את צלמו של אלוהים בעלי אחריות וזכויות מוסריות). אלוהים טוב מגשר ביעילות על הפער בין המצוי לראוי. ערך התקיים מלכתחילה; הוא מושרש באלוהים טוב שמקיים את עצמו. אז עם כל הביקורת שלהם על הדת, האתאיסטים החדשים עדיין חסרים בסיס מוסרי להצדקת הביקורת המוסרית שלהם כלפי התאיזם, ובה במידה האתאיזם לא יכול גם לנמק את קיומם של ערך מוסרי או כבוד וערך אנושיים.

 

"במידה מסוימת נדמה לי שהסיבה האמתית לכך שאנחנו לומדים על האבולוציה על פי דרווין היא כדי להמחיש לנו איך לא לגבש ערכים וחיי חברה". (ריצ'ארד דוקינס)
"כדי ליהנות מערכי מוסר חייב להיות דבר אבסולוטי, וכדי שתהיינה מידות אמתיות חייב להיות דבר אבסולוטי. אם אין דבר אבסולוטי כלשהו מעבר לרעיונותיו של האדם, הרי שאין פנייה מוחלטת לשפיטה בין פרטים וקבוצות שהשיפוט המוסרי שלהם מנוגד זה לזה". (פרנסיס א. שייפר)

טוב ורע אינם אשליה

בכורת הסרט "עלייתו של האביר האפל" הייתה אחת הבכורות הנצפות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. מיליוני אנשים ברחבי העולם ספרו את הימים עד לפרמיירה של הסרט האחרון בטרילוגיה של כריסטופר נולן על בטמן. בקולורדו, לילה אפל באמת עלה באופק. לאולם מספר 9 בבית הקולנוע אורורה בקולורדו התפרץ בחור בן 24, לבוש כמו הג'וקר, הנבל המרכזי בסרטו השני של נולן. כשהוא עוטה מסכת גז ולבוש באפוד מגן, הוא החל לירות באופן אקראי לעבר הקהל המבוהל, הרג 12 בני אדם ופצע 58. ילדים והורים חדרי בעתה ניסו למצוא מסתור בבהלה והתפללו שההתקפה של המשוגע הזה תפסח עליהם. אני זוכר איך אחד השורדים אמר בדיווח לחדשות, "לעולם לא אראה את החיים כפי שראיתי אותם קודם לכן".

כשהרשע נוגע בחיינו, גם אנחנו מתקשים להסתכל שוב על החיים כמו קודם לכן. הטרגדיות האלה הן כמו צירי לידה שנדמה שמתרחשים לעתים תכופות יותר ויותר. זעקת השבר בעקבות הטרגדיה הובעה בשאלות כמו, "איך דבר כזה יכול היה לקרות?" ו"לאן העולם שלנו מתדרדר?"

יש תשובות אמתיות לשאלות האלה. רוצה תשובה קצרה? הרוע קיים. כל כך הרבה אנשים השתמשו בתואר סוריאליסטי כדי לתאר את הירי בקולורדו. למה לתאר כך את הדברים? אולי זה ניסיון לומר שדברים כאלה קורים בסרטים כל הזמן, אבל הם אינם אמורים לנתר מעל המסך אל העולם האמיתי. למרבה הצער, המעשים האלה נעשים יותר ויותר תכופים בגלל המיעוט ההולך וגובר של אנשים שמבקשים לדעת את החסד והאהבה של אלוהים בחברה שבה אנחנו חיים (אלא הולכים אחרי מסורות אשר פיתחו לעצמם בשם אלוהים).

ידיעת האלוהים היא המערכת החיסונית של הנפשות שלנו. ככל שאנשים מכירים את אלוהים פחות ופחות, כך הרשע הולך ומתגבר בכל תרבות שהיא. שאול השליח ידע את זה: "וְכֵיוָן שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלוהים, הִסְגִּירָם אלוהים לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה, לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. אָכֵן מְלֵאִים הֵם בְּכָל עַוְלָה, רֶשַׁע, חַמְדָנוּת, רֹעַ; מְלֵאֵי קִנְאָה, רֶצַח, מְרִיבָה, מִרְמָה, מְזִמָּה" (רומים א 29-28).

זהו תיאור הולם לכותרות המתנוססות באמצעי התקשורת מדי יום ומתארות רוע ורשע, שנאה ואכזריות שמפגינים אלה שלמדו איך לכבות את המצפון שלהם. כשאנשים מתייחסים בביטול לאמונה באלוהים ורואים בה תעתוע, הם גם נוטים להתייחס בביטול גם למושגים טוב ורע. לארי טאוּנטוֹן, מחבר ומאמין משיחי, תיאר שיחה שניהל עם ריצ'ארד דוקינס בביתו באוקספורד, אנגליה, שבמהלכה הוא שאל אותו אם בני האדם מטבעם הם טובים או רעים. טאונטון שחזר את תגובתו: "כצפוי, מבחינת דוקינס טוב ורוע אינם יותר מאשר הרכבים אנושיים, והוא העדיף במקום זאת לדבר על 'נטיות גנטיות מוקדמות'".

רוב האנשים בעולם אינם כל כך נאיביים. לכל הפחות, ההיסטוריה האנושית מספקת הוכחה ניצחת לנטייה האנושית לרשע. הסוד האמתי הוא הבנת משמעות הטוּב. טאונטון סיכם: "אלוהים מברך את האנושות גם בכך שהוא מרסן את הטבע המרושע שלנו". על אף שהרשע קיים, יש גם כוח של טוב שמרסן את הרשע. כפי שהסביר האסטרונום היוּ רוס, "כפי שניתן לראות, אלוהים תכנן את חוקי הפיסיקה כך שככל שאנשים נעשים יותר מושחתים, כך ההשלכות שמהן הם סובלים נעשות חמורות יותר". במקרה של הירי בבית הקולנוע, המשטרה הגיעה למקום ומנעה מהמשוגע להשמיד את כל הנוכחים שם. במציאות, קיומו של הטוב הוא למעשה שאלה גדולה יותר משאלת הרוע ולכן יש למצוא לה מענה..

 

אין טוב – אין רוע

ישבתי פעם בטיסה לצד אדם מכובד וניהלנו בינינו שיחה נעימה. הוא לימד פילוסופיה באוניברסיטה מכובדת באנגליה, אז היו לי שאלות רבות אודות המחברים האהובים עליו, למרות שקצת חששתי שאני עשוי לבלבל בין הפילוסופים והפילוסופיות שלהם. בסופו של דבר שאלתי אותו אם יש לו אמונה דתית כלשהי. הוא הגיב בחיוך ואמר, "אני אתאיסט מיליטנטי". חייכתי גם אני והודיתי לו על הכנות והישירות שלו בנושא.

השאלה הבאה ששאלתי הייתה קלה: "אז למה אתה אתאיסט מיליטנטי?"

הוא ענה, "משתי סיבות. ראשית, אני מאמין באבולוציה". דיברנו על מאובנים וגנטיקה ודרווין במשך כמה דקות, ואפילו לקחתי את שקית ההקאה מהתא שלפני וציירתי עליה תרשים כדי להדגים את השכבות הגיאולוגיות של כדור הארץ. מהר מאוד הבנתי שהוא לא באמת הרגיש נוח בנוגע לפרטי האבולוציה.

העובדה שיש למישהו דוקטורט לפילוסופיה איננה מצביעה על כך שהוא מומחה בכל תחומי החיים; יכול להיות שהוא מתמחה רק בתחום אחד או שניים. המציאות הייתה שהפרופסור הזה לפילוסופיה לא עשה את שיעורי הבית שלו לגבי הדבר האחד שעליו הוא ביסס את כל השקפת עולמו ואמונותיו. הפרופסור שינה את מהלך הדברים ואמר שהאבולוציה איננה הסיבה העיקרית לכך שהוא דוחה את אלוהים.

עצרתי לרגע קל בציפייה לשמוע מהי הסיבה האמתית שלשמה הוא דוחה את אלוהים. ממש הכנתי את עצמי לאיזה אתגר פילוסופי אדיר שלא נתקלתי בו קודם לכן, כאילו עמדתי לחטוף מהלומות ממייק טייסון בכבודו ובעצמו. כשהוא סוף כל סוף אמר לי מה הסיבה האמתית לחוסר אמונתו, הייתי בהלם מוחלט.

"אם באמת יש אלוהים", הוא אמר, "אז למה יש כל כך הרבה רוע ורשע בעולם?"

לא אמרתי את זה אבל בהחלט חשבתי בקול רם, זהו? זאת הסיבה האמתית לכך שאתה אתאיסט מיליטנטי? לסיבה הזאת הייתי מוכן. הפכתי את שקית ההקאה לצדה השני וציטטתי ממחשבתו של התיאולוג קורנליוס ואן טיל: "אין אלוהים – אין רשע" והסברתי לו, "אם אין אלוהים, הרי שגם הרשע לא קיים". אתה מבין, בלי אלוהים הרשע לא היה קיים באמת. הלא מאמין לא יכול לתאר את העולם שבו אנחנו חיים בלי להשתמש ברעיונות המקראיים של טוב ורע. בסופו של דבר האתאיסט המהורהר הזה אמר שהעליתי נקודה מעולה, הכרה שמגיעה לעתים נדירות מקרב שורות האתאיסטים המיליטנטים.

 

לא כל ערכי המוסר נבראו שווים זה לזה

הכרזת העצמאות האמריקאית מכריזה ש"אנו סבורים שאמתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים" , אך עם זאת גם ברור מאליו שעקרונות המוסר שלפיהם הם חיים אינם שווים זה לזה. לומר שאמונותיהם של כל האנשים תקפות כולן זו הכרזה שמפריכה את עצמה. הצדק אינו יכול להיות עם כולם. אבל בלי אלוהים, הרעיון המגוחך שערכי המוסר של כולם נכונים ותקפים הופך לגיהינום עלי אדמות. מישהו שטוען שמותר לפגוע בילדים או להזניח את הנכים והחולים אינו מחזיק באותו מעמד מוסרי כמו זה שמגן על ילדים או על נכים, קשישים וחולים.

אבל אם אין אלוהים, מוסריות נעלה שכולם נדרשים לציית לה, לא תוכל להתקיים. טוּב ורוע אינם יותר מאשר אשליה, מעשה ידי אדם ושרירותיים. מן הסתם ללא אלוהים נשגב ונעלה או בלי איזה כוח של סמכות מוסרית, מה שייקבע היא דעת הרוב. אז מה מקורה של התפיסה האוניברסלית הזו של נכון ולא נכון? ק. ס. לואיס אמר, "טענתי נגד אלוהים הייתה, שהעולם נראה כה אכזר ובלתי צודק. אבל איך הגעתי לרעיון זה של צדק ועוול? איש אינו קורא לקו עקום, אם אין לו מושג מה זה קו ישר. לְמה השוויתי את העולם הזה כשכיניתי אותו עולם בלתי צודק?"

בעולמנו קיים חוק מוסרי אמתי שלא אנחנו המצאנו וממנו איננו יכולים לברוח שכן בעולמנו יש דברים שגויים המתקיימים ללא כל קשר לארץ או להקשר שבו הם קיימים. אנחנו לא המצאנו את המוסריות כפי שלא המצאנו את המספרים או אפילו את התבונה וההיגיון עצמם. אלה הם דברים שבוראנו חתם על לבותינו.

בעיית הרוע והרשע הכתה במחשבות האדם כבר מימי בראשית. אך אלוהים מתכוון שנבין את מקורה, לא רק שנהיה מודעים לקיומה. האתגר האמתי הוא: בין אם אתה מאמין או לאו, אתאיסט או תאיסט, רוע לא רק מקיף אותנו – הוא נמצא בקרבנו. לכן אפשר לומר בביטחון שקיומו של רוע איננו הוכחה לחוסר קיומו של אלוהים בעולם אלא הוכחה להיעדרו מחיינו. דחיית אלוהים לא תהפוך אותך בהכרח לאיזה פושע נוראי, בדיוק כמו שעצם העובדה שאתה אומר שאתה מאמין באלוהים לא הופכת אותך באופן אוטומטי לקדוש.

הכתובים אומרים, "אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאלוהים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים!" (יעקב ב 19). רק מכיוון שאתה מאמין שמשטרת התנועה קיימת אינך בהכרח תנהג בהתאם למהירות המותרת. ישוע עצמו גינה בלשון חריפה אנשים שרק מאמינים שאלוהים קיים ולא שועים למצוותיו. הוא אמר, "וְלָמָּה אַתֶּם קוֹרְאִים לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי', וְאֵינְכֶם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר?" (לוקס ו 46).

 

ה-11 בספטמבר 2001

אם לרשע יש יום ציון שנתי, זה כנראה התאריך. ביום הזה השתנה עולמנו מן הקצה אל הקצה, לעולם. חיים נגדעו בגלל מעשי הטרור; הפגיעוּת שלנו נחשפה. כולנו זוכרים את התמונות של מטוסים מתנגשים בבנייני מרכז הסחר העולמי ושל אנשים בורחים מהמקום באימה. אנחנו זוכרים את הכבאים ואנשי צוותי ההצלה של ניו יורק עוסקים בחיפוש אחר ניצולים.

המחזה של מאות אנשים עומדים ומחזיקים תמונות מוגדלות של יקיריהם וחבריהם עדיין חרוט בזיכרוני. שוב ושוב כולנו תהינו, איך דבר כזה יכול לקרות? אותו רגע הוליד תכלית ומטרה חדשות בלבי, תכלית לעזור לאנשי ניו יורק בצורה הטובה ביותר שהכרתי: להקים קהילה במנהטן שתסייע ותשרת את העיר על בסיס יומיומי. שבוע אחרי שבוע צפינו באנשים מתחזקים באמונתם באלוהים ובמאבקם נגד פחד. פחד היה עניין ממש גדול. אחרי הכול, המטרה שמחבלים מציבים לעצמם היא לעורר טרור ופחד שממשיכים לחלוש זמן רב אחרי שהמעשה עצמו נעשה.

עבור האתאיסט סם האריס, ה-11 בספטמבר היה הרגע ששכנע אותו לצאת במתקפה משל עצמו – מתקפה נגד דת. בספרו The End of Faith ("מהומת אלוהים"), הוא קורא להכרה ברשעות הדת, מציג אותה כדבר רע כשהוא נשען על הנושא שבו עוסק שירו של לנון "דמיין". האריס כתב, "הגברים שחוללו את זוועות ה-11 בספטמבר לא היו 'פחדנים', כפי שהתקשורת המערבית תיארה אותם חזור ותאר, והם גם לא היו משוגעים במובן הרגיל של המילה. הם היו אנשים חדורי אמונה – אמונה מושלמת, מסתבר – וזה, חייבים סוף סוף להודות בכך, הוא דבר נוראי".

האריס לוקח את הקורא לדיון בהבדל בין חשיבה הגיונית לבין מה שהוא מכנה "אמונה עיוורת" (דנו בנושא בפרק ב'), ואוסף את ההיבטים הגרועים ביותר של ביטויי אמונה שונים ומרכיב תמונה אחת גדולה של מה שהוא מכנה "דת". אכן זעקות שבר רבות צצו ונשמעו כנגד קיצוניות דתית בעקבות התקפות הטרור על ניו יורק ב-11 בספטמבר, וטוב שכך. עם זאת, אנשים כמו האריס ומאהר השתמשו באירועי אותו יום טראגי כדי לסתום את הגולל על הדת, כשהם מפגינים קיצוניות וחוסר היגיון משלהם. איכשהו האנשים האלה אינם יכולים להבחין בין מחבל מתאבד ומורה שמלמד בקהילה.

 

בחיפוש אחר בסיס מוסרי

מתוך ידיעה שמוסריות חייבת להיות מושרשת באיזושהי סמכות, המאבק הנואש של הספקנים הוא למצוא חלופה כלשהי חוץ מאלוהים. הנקודה האמתית הופכת להיות זיהוי הבסיס למוסריות.אם אלוהים אינו קיים, למה שנחשוב שיש לנו מחויבות מוסרית לעשות משהו? מי או מה כופה את המחויבויות האלה עלינו? מה מקורן? למה שהן יהיו יותר מאשר איזה רושם סובייקטיבי שטבעו בנו החברה והבית בו גדלנו?

תנועת הניו אייג' מאופיינת באמונה בעולם רוחני שבו כל האמונות שוות זו לזו, ומציעה אלוהים בלי מוסר; האתאיסטים החדשים, לעומת זאת, מנסים להציע עולם בלי ממד רוחני ולהעניק לנו מוסר בלי אלוהים. נוצרת כאן דילמה תהומית. אם תנסה לכונן עולם בלי אלוהים, משהו תמיד ייקח את מקומו.

כשבני אדם משחקים באלוהים הם בדרך כלל פועלים לטובת המניעים והאינטרסים האישיים שלהם, לא לטובת האינטרסים של הזולת. האריס מציע שיש לראות את המדע כמקור וכבורר בענייני אתיקה. אחרים במחנה האתאיסטי חושבים שמדע יכול לומר לנו מהו טוב ומה רע. רוב האקדמאים יודו שאתיקה מקורה בתחום הפילוסופיה, לא המדע. עם זאת, כשאתה מחזיק בהשקפת עולם שלפיה רק המדע יכול להיות מקור לאמת, אין לך בררה אלא לפנות אליו כדי לקבל מענה לשאלות שלך. זוהי שוב פילוסופית המדעיות.

מלאני פיליפס אמרה, "קחו את המדענים שאינם מקדמים את המדע אלא את המדעיות – האמונה שמדע יכול לטפל בכל היבטי הקיום. הבוז וההשמצה שהם מערימים כנגד מאמינים דתיים הם תהומיים. ועם זאת החומרניות שלהם מובילה אותם לומר דברים שהם, ובכן… מטורפים, באותה מידה".


לקריאה נוספת

Copan, Paul. “God, Naturalism, and the Foundations of Morality.” In The Future of Atheism: Alister McGrath and Daniel Dennett in Dialogue, edited by Robert Stewart. Minneapolis: Fortress Press, 2008.

———. “True for You, but Not for Me”: Overcoming Common Objections to Christian Faith. 2nd ed. Minneapolis: Bethany House, 2009.

Copan, Paul, and Mark D. Linville. The Moral Argument. New York: Con-tinuum Press, forthcoming.

Hare, John. Why Bother Being Good? The Place of God in the Moral Life. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2002.

 

 

[i]  Cited in Michael Novak, No One Sees God (New York: Doubleday, 2007), 76.

[ii]  Sam Harris, “The Myth of Secular Moral Chaos,” Council for Secular Humanism, www (.secularhumanism.org/index.php?section=library&page=sharris_26_3 (accessed September 19, 2009

[iii]  Daniel Dennett, Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006), 305.

[iv] (Richard Dawkins, The Root of All Evil? Directed by Russell Barnes (BBC, 2006.

[v]  Richard Dawkins, River out of Eden: A Darwinian View of Life (New York: Basic Books/HarperCollins, 1995), 132–33.

[vi]  Richard Dawkins, A Devil’s Chaplain (Boston: Houghton & Miin, 2003), 34.

[vii] דניאל דנט, למרות טענותיו שהוא מאמין במוסריות אובייקטיבית, דוחה באופן מוזר את קיומן של זכויות אדם מובנות, שהן אלה שמהוות את הבסיס למחויבות להפגין כבוד לאחרים. הוא קורא לזכויות שכאלה "שטויות על קביים" Daniel Dennett, Darwin’s Dangerous Idea (New York: Simon & Schuster, 1995), 507.

[viii]  Dawkins, River out of Eden, 133.

[ix]  Guenter Lewy, Why America Needs Religion (Grand Rapids: Eerdmans, 1996), 137.

[x]  Malcolm Muggeridge, “Me and Myself,” in Jesus Rediscovered (New York: Pyramid Publications, 1969), 157.

[xi] מכתב (ה-3 ביולי, 1881) לדאון, The Life and Letters of Charles Darwin, ed. Francis Darwin (London: John Murray, Abermarle Street, 1887), 1:315–16.

[xii]  Michael Ruse and E. O. Wilson, “The Evolution of Ethics,” in Religion and the Natural Sciences, ed. J. E. Huchingson (Orlando: Harcourt Brace, 1993), 310–11.

[xiii]  Michael Shermer, The Science of Good and Evil (New York: Henry Holt, 2004), 57.

[xiv]  C. S. Lewis, Miracles (New York: Macmillan, 1960), 37.

[xv] שם, עמ' 38, 37.

[xvi]  Ruse and Wilson, “The Evolution of Ethics,” 311.

[xvii]  Michael Ruse, The Darwinian Paradigm (London: Routledge, 1989), 262, 268.

[xviii]  Randy Thornhill and Craig T. Palmer, A Natural History of Rape: Biological Bases of Sexual Coercion (Cambridge, (MA: MIT Press, 2000.

[xix] סוג של חרקים ארוכי כנף. הערת המתרגמת.

 

 

אולי גם יעניין אותך: