אלוהים – מפלצת יהירה עם תאבון בלתי נדלה לשבח, הלל וקורבנות?
ענווה היא סגולה שאינה מובנת נכונה. אתאיסטים תוהים מדוע אין באפשרותנו להאשים את אלוהים – שהוא, ובכן, "מרוכז-באלוהים" – גם בכך שהוא נרקיסיסט ומלא גאווה. לדברי ריצ'ארד דוקינס, אלוהים מתעסק בצורה אובססיבית ב"עליונות שלו על אלים יריבים".[i] נדמה שאלוהי התנ"ך והברית החדשה מחפש כל הזמן תשומת לב ומתאווה לשבח והלל – תכונה ממש לא מושכת. המטרה שלו היא "לשום לו שם" (שמואל ב' ז' כ"ג). הוא הוציא את עמו ממצרים "למען שמו" (תהילים ק"ו ח').
אז, האם אלוהים סובל מהתעסקות עצמית לא בריאה? האם יש אמת בדבריהם של ידידנו האתאיסטים? לא בנקודה הזו. בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאלוהים הוא דווקא עניו, מעניק מעצמו ומרוכז באחרים.
הגדרת המונחים שלנו
וינסטון צ'רצ'יל תיאר פעם את אחד ממכריו במילים הבאות: "הוא אדם עניו – ולא בכדי!" מן הסתם לאותו אדם היו מגבלות מסוימות והיה עליו להבטיח שהוא מודע להן.
ברוב המקרים, לפני שניגשים לנושא כלשהו, חשוב להבהיר את התנאים ולהגדיר תחילה את המונחים שמשמשים אותנו. למה אנחנו באמת מתכוונים כשאנחנו אומרים "גאווה" ו"ענווה"? גאווה היא ראיה מנופחת של עצמנו – מסע פרסום שקרי שנועד לקדם את עצמנו כי אנחנו חוששים שאחרים לא יקבלו את מי שאנחנו באמת.[ii] גאווה היא למעשה שקר על הזהות האמיתית או ההישגים שלנו. גאווה משמעה לחיות בעולם שמוקף באמרות שקר על עצמנו, ולקיחת הקרדיט שלא מגיע לנו.
כן, במובן מסוים, אנחנו יכולים "להתגאות" או להיות מסופקים בעבודה שלנו; המאמין ששם מבטחו ותלותו באלוהים יכול "להתגאות באלוהים" (השניה אל הקורינתים י' 17) ובצלב המשיח (גלטים ו' 14). לא מדובר פה בבטחון עצמי שמבוסס על מה שביכולתי לעשות ולהשיג בכוחות עצמי; התנהגות שכזו היא למעשה כשלון או סירוב להכיר במקומנו הנאות בפני אלוהים לאור חסדו.
אז מה היא ענווה? ענווה היא הערכה ראליסטית של עצמנו – של נקודות החולשה והחוזק שלנו. גניבה ספרותית (בעיה רצינית בעולם האקדמיה בימינו) היא נסיון לקחת את הקרדיט על עבודתו של מישהו אחר. גונבי ספרות יוצרים תחושה מנותקת מהמציאות. אבל אם יוֹ-יו מַה יגיד שהוא "לא באמת יכול לנגן בצ'לו טוב כל כך" או אם מסי או רונאלדו יאמרו על עצמם שהם"לא באמת כאלה טובים בלשחק כדורגל", יהיו אלה אמירות נטולות כל אחיזה במציאות – זוהי ענווה מזויפת. (מעבר לכך, אמירות שכאלה הן בדרך כלל נסיון להשיג תשומת לב מהדלת האחורית!) ענווה אמיתית לא מתכחשת ליכולות שלנו, אלא מכירה בכך שאלוהים הוא המקור למתנות האלה, עליהן איננו יכולים לקחת את הקרדיט. מה יש לנו שלא קיבלנו (הראשונה לקורינתים ד' 7)? התהלכות בענווה היא ידיעת מקומנו ההולם בפני אלוהים – עם כל החולשות ונקודות החוזקה שלנו.
אז, האם אלוהים גאה? לא, הוא פשוט רואה את עצמו בצורה ריאליסטית, לא בצורה מזוייפת או מוגזמת. אלוהים, מעצם הגדרתו, הוא הישות האדירה והמקסימאלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מה שהופך אותו ראוי לשבח והלל. אם איזו ישות אדירה ורבת עצמה, ועם זאת מרושעת ונבזית, תדרוש את הסגידה שלנו, אל לנו להעניק לה אותה. ישות שכזו לא תהיה ראויה לסגידה, לשבח ולהלל שלנו.
אלוהים לא לוקח קרדיט מעבר למה שהוא ראוי לו. לדוגמה, הוא לא טוען שהוא מחליט החלטות שבני אדם בעלי אחריות מוסרית צריכים לקחת בעצמם, והוא גם לא לוקח את הקרדיט על בריאת-רשע בשם ה"ריבונות" (כפי שיש שנוטים לייחס לו כשהם מהללים את אלוהים על דברם רעים שקורים). לא, אלוהים לא "יַחְשֹׁב אֶת עַצְמוֹ לְיוֹתֵר מִשֶּׁרָאוּי לוֹ לַחְשֹׁב" (רומים י"ב 3). הוא חושב על עצמו בדיוק כפי שהוא באמת – מושלם.
דמותו של אלוהים – גאווה אלוהית או מתנה מרובת חסד?
נדמה כי טענתו של דניאל דנט שאלוהים הוא לא יותר מאשר אדם-עָל בעל תאבון להלל ושבח מקבלת חיזוק מעצם הרעיון שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו ובדמותו (בראשית א' כ"ו-כ"ז). אלוהים הוא כמו אמן שיוצר בובות צעצוע שנראות בדיוק כמוהו. עצם העובדה שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו ובדמותו היא לא עדות נוספת ליוהרה ולגאווה שלו?
למעשה, היווצרות בדמותו של אלוהים וקבלת ישועה (כניסה למשפחתו של אלוהים) הם ביטויים לטובו וחסדו של אלוהים, לא ליוהרה שלו. כשאלוהים ברא את בני האדם, הוא נתן להם את הכלים הייחודיים שמאפשרים להם למלא שני תפקידים, כפי שמלמדים הפרקים הראשונים בספר בראשית. התפקיד הראשון הוא תפקיד של מלכות: אלוהים העניק לנו את הזכות לשלוט יחד איתו על הבריאה. התפקיד השני הוא תפקידנו ככוהנים, כלומר ה"התהלכות שלנו עם" אלוהים וכינון חיינו סביבו. בריאתנו בצלם אלוהים כמלכים-כהנים טומנת בחובה את היכולת לנהל מערכת יחסים עם אלוהים, לחשוב בצורה הגיונית, להחליט החלטות מוסריות, להתבטא בצורה יצירתית, ו(יחד עם אלוהים) לדאוג לבריאה כולה ולרתום אותה בחכמה. זוהי זכות, לא שעבוד!
עצם בריאתנו בצלם אלוהים משמעה פשוט שאלוהים "מחלק את העושר" איתנו. עושר טובו של אלוהים מורעף על בריאתו, שחיה, נעה, וקיימת בו. למרות שאלוהים ברא בחופשיות וללא מעצורים, הוא מלא עד גדותיו בשמחה ואהבה ומשתוקק לחלק את טובו עם ברואיו. הוא מאפשר לנו, נושאי דמותו, לחלוק (באופן מוגבל למדי) במאפיינים ובתכונות שלו. אלוהים מאפשר לנו לקחת חלק בחייה של קהילה שמימית. אלוהים נותן לנו מחמאה גדולה מעצם כך שהוא מברך אותנו בעמדת זכות וביכולות חשובות – כאלה שמשקפות את טבעו הנפלא שלו בכבודו ובעצמו.
הביולוגיה של מסירות דתית?
תומאס אדיסון אמר שבני האדם הם "דתיים חשוכי מרפא". ההיסטוריה בהחלט מעידה שהצדק איתו. אבל מדוע בני האדם מפגינים נטיות דתיות שכאלו לאורך אלפי שנים ומכלול תרבויות שונות? דוקינס ודנט מפרשים: תיאולוגיה היא ביולוגיה. מבחינת דוקינס, אלוהים הוא "אשליה"; מבחינת דנט, מאמינים דתיים נתונים תחת "כישוף" שיש לשבור. כמו מחשבים, אומר דוקינס, אנחנו מגיעים מאובזרים עם נטייה מוטבעת לעשות (ולהאמין) מה שאומרים לנו. ולכן מוחות צעירים ורכים הם רגישים ופגיעים לוירוסים או דלקות מנטליות ("מומים"). מטיפים ומבוגרים כריזמטיים אחרים יורקים את רפש האמונות התפלות שלהם, ובני הדורות הבאים נאחזים בדבריהם ובסופו של דבר מקימים קהילות ובתי ספר דתיים. גם אם אין "גן אלוהי", לבני האדם בהחלט יש דחף דתי – מעין רכיב בחומרת המוח שלנו שגורם לנו להימשך למיתוסים על טבעיים – כך לטענת האתאיסטים.[iii]
יש שמסיקים, אי לכך, שאלוהים לא קיים באמת אלא הוא פשוט תוצר של תהליכים ביולוגיים צפויים. בעיה מהותית אחת עם הטענה הזו היא שזהו כשל לוגי שאין לו אח ורע. זה פשוט לא הגיוני שאם בני האדם איכשהו "מתוכנתים" להיות דתיים, הפועל היוצא מכך הוא שאלוהים לא קיים. זה מה שנקרא "כשל גנטי" – הוכחת או הפרכת אמיתות תפיסה מסויימת בהסתמך על המקור שלה. במקרה הזה, קיומו של אלוהים הוא שאלה נפרדת ממקורן של אמונות דתיות. אנחנו צריכים למיין ולהפריד בין ביולוגיה של אמונה לבין הגיון של אמונה.
כמו כן, אפשר להפוך את הקערה על פיה: אם אלוהים קיים ותכנן אותנו כדי שנהיה בקשר איתו, אז אנחנו בעצם מתפקדים כהלכה כשאנחנו מכוונים לעבר אמונה באלוהים. אנחנו יכולים להסכים שתהליכים טבעיים תורמים באופן חלקי למחויבות האדם לאלוהים. במקרה הזה, הטיעון הבסיסי של דוקינס ודנט יכול בעצם לתמוך ברעיון שמאמינים דתיים מתפקדים בצורה הולמת ונאותה.
מעבר לכך, עדיין נותרת בעינה השאלה מדוע שאנשים ימציאו אלים ורוחות מלכתחילה. מדוע שבני האדם יקריבו את חייהם מרצונם החופשי עבור איזה מימד בלתי נתפס? זה אולי נובע מכך שהמימד הגשמי לא מכיל את מקור העקביות, הסדר, המוסריות, המשמעות וההנחייה עבור החיים. בני אדם, למרות היותם בעלי גוף בשר ודם, הם בריות רוחניות, מוסריות; ביכולתם להתעלות מעל לגשמי ולביולוגי ולהגות בהם ובמצבם, מה שיכול בתמורה להוביל לחיפוש אחר אל מימד רם ונישא.[iv]
ניסיונות מקרבם של האתאיסטים החדשים האלה לבטל את התיאולוגיה כפיקציה מועילה, או גרוע מכך, אשליה הרסנית, אינם מספקים בידינו הסבר לשאלה מדוע הדחף הדתי טבוע בקרבנו בכזו מידה. אם אלוהים קיים, עם זאת, יש לנו סיבה מצויינת שמסבירה מדוע "קנאה דתית" בכלל קיימת.
עבודת אלוהים: להתחבר למציאות
הזמר בוב דילן כתב את השיר "Gotta Serve Somebody" ("חייב לשרת מישהו"). "אולי זה השטן, ואולי זה אלוהים", הוא שר, "אבל אתה חייב לשרת מישהו".[v] ישוע לימד שבני אדם תמיד מהללים, ושההלל הזה או שהוא מופנה לאלוהים או לתחליף-אל מעשה ידי אדם (אליל). בדרשה על ההר, הוא אומר מפורשות שאיננו יכולים לשרת שני אדונים בו זמנית; אנחנו לא יכולים לאהוב את אלוהים ואת הממון גם יחד (מתי ו' 24). באגרת אל הרומים ו', שאול מאשר שנהיה משועבדים לציות או לחוסר ציות (פס' 16).
כפי שראינו, אנחנו יצורים בעלי נטייה דתית באופן טבעי. קהלת מכיר בכך שאלוהים "נתן את העולם", כלומר את הנצח, בליבותינו (ג' י"א). אנחנו נועדנו להלל ולשרת. אז, אם אלוהים אכן קיים, אז עבודת אלוהים ביסודו של דבר היא פשוט יצורים ברואים רוחניים, בעלי מוסר, שפשוט מתחברים למציאות. בדיוק כמו שענווה אמיתית מושרשת במציאות, כמוה גם הלל ושבח לאלוהים. מדוע אלוהים מתעקש שנהלל אותו? מאותה סיבה שמובילה הורים לדרוש מילדיהם להתרחק מאש או מכוניות מהירות. אלוהים לא רוצה שבני האדם יפרידו עצמם מהמציאות הרוחנית-אולטימטיבית, מה שבסופו של דבר רק יפגע בנו.
כשאלוהים קורא לנו לעבוד ולהלל אותו, לא מדובר בהפגנת גאווה – תפיסה מזויפת ומנופחת שלו לגבי עצמו. הלל נותן ביטוי למודעות שלנו באשר למקומו הראוי של אלוהים – וכפועל יוצא מכך שלנו – בסדר הדברים, והוא גם הופך אותנו לכדי מה שנועדנו להיות. בסופו של דבר, אלוהים רוצה שיכירו בכך שהוא אלוהים, שזה אך ראוי והדבר המועיל והטוב ביותר עבור כל ברואיו. מצד שני, כשבני אדם מבקשים להם תהילה נצחית, חובקת עולם, במקרה הזה כן מדובר בעבודת אלילים משוללת מציאות.[vi]
חיפוש נואש לשבח והלל?
זה די חורה לנו כשאדם כלשהו באופן עקבי מנסה להוציא מאיתנו מחמאות, לא? אז למה אלוהים עושה את זה? מה הקטע של כל החיפוש אחר שבח והלל?
למעשה, בכתובים, אלוהים הוא לא זה שמצווה עלינו להלל אותו. בדרך כלל, יצורים ברואים הם שקוראים אלה לאלה באופן ספונטני לצאת בשבח והלל לאלוהים – להכיר בגדולתו של אלוהים ובהיותו ראוי לשבח והלל. שבח זורם באופן טבעי מהנאתם של ברואי אלוהים ומשלים אותה. אלוהים מספק את צרכיו שלו הוא ומסופק בו עצמו. הוא לא צריך בני אדם חלושים כדי לתת דחיפה לאגו שלו. כפי שמזכיר לנו הנאמר במזמור נ' (פס' י"ב): "אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ; כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ".
הסופר והפילוסוף ק' ס' לואיס, גם הוא תהה באשר לרעיון הזה של הלל והשתחוויה והעלה על הכתב את מה שהוא למד:
"העובדה הבולטת ביותר בכל הקשור להלל – בין אם מדובר בהלל לאלוהים או כל דבר אחר – נעלמה מבינתי בצורה מוזרה. חשבתי על זה במונחים של מחמאה, אישור, או מתן כבוד. אף פעם לא שמתי לב לכך שכל ההנאה באשר היא באופן ספונטני זורמת לכדי הלל… העולם מהדהד הלל – מאהבים מהללים ומשבחים את אהובותיהם, קוראים את המשורר האהוב עליהם, טיילנים את הנוף והחוצות, שחקנים את המשחק… אני חושב שאנחנו נהנים לשבח ולהלל את מה שמהנה אותנו כי ההלל לא רק מבטא את הנאתנו אלא גם משלים אותה; זהו המימוש המושלם."[vii]
לואיס הבין שהלל נובע מעשיית מה שאדם אינו יכול להפסיק לעשות – מתן ביטוי למה שאנחנו רואים כבעל חשיבות נעלה על כל דבר אחר: "טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ". למה? "כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה" (תהילים קמ"ז א').
כאשר אמא מבשלת ארוחה נפלאה, אנחנו מהללים אותה במחמאות ומבקשים את הסכמתם של שאר בני המשפחה לכך. באותו האופן מחברי התנ"ך מבקשים לתת הלל ומחמאות למי שהעניק לנו לא רק את פרי השדה, על מנת שנוכל לבשל ארוחות נפלאות, אלא את החיים כולם.
נקודה נוספת שקשורה לכך: כשאנחנו, ברואי אלוהים, באמת ובתמים מפגינים את אהבתנו לאלוהים, זה לא אמור לנבוע מאיזה רצון מטופש לזכות בגמול כלשהו או להימנע מענישה. התענוג הצרוף שבנוכחות אלוהים – הטוב הנשגב מכל שבני האדם יכולים לזכות בו – והאישור שהוא מעניק לנו, הם כל הגמול שאנו זקוקים לו. לואיס מצייר תמונה מרעננת:
"ממון הוא לא הגמול הטבעי לאהבה; מסיבה זו אנחנו מכנים גבר שנושא אישה עבור הכסף שלה תחמן. אבל נישואין הוא הגמול הראוי למי שאוהב באמת, ואין שגיאה בכך אם זהו רצונו… אלה שזכו בחיי עולם בראיית אלוהים יודעים היטב שלא מדובר בשוחד, אלא במימוש המוחלט של סגידתם לאלוהים עלי אדמות."[viii]
אלוהים העניו, שנותן מעצמו
מאמינים משיחיים רבים חושבים בטעות שמשהו שדומה לענווה שמימית מופיע מדי פעם בכתבי הקודש – לדוגמה, בהופעתו של ישוע בבשר – אבל מדובר בענווה נטולת איכויות שמימות ארוכות טווח. בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאחד הדברים שמאפיינים את אלוהים באופן עקבי, אפילו בתנ"ך, הוא שהוא עניו. "רָם וְנִשָּׂא" שוכן עם "דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (ישעיהו נ"ז ט"ו). פסוקים ה'-ו' במזמור קי"ג מעידים על אלוהים שמשפיל עצמו להשקיף עלינו ולבדוק מה מצבנו. במסגרת האינטראקציה של אלוהים עם עם-ישראל, אנחנו רואים סבלנות נטולת אנוכיות למרות המרד, התלונות ועבודת האלילים שרווחה בקרב עמנו.
הברית החדשה מרחיבה את הדיבור בנושא ענוותו של אלוהים והשפלתו את עצמו; היא לא ממציאה אותו יש מאין. בברית החדשה ענוותו של אלוהים מובהרת במספר דרכים.
אלוהים לובש בשר ודם. עדות לענוות אלוהים היא התגלותו לאנושות במדות אנוש (המשיח). אלוהים התגלה כיהודי בדמותו של ישוע מנצרת. מאחר ובני האדם נבראו בצלם אלוהים, ביאתו של אלוהים בדמות אדם לא מהווה סתירה כלשהי; אחרי הכל מה שהופך אותנו אנושיים נובע בראש ובראשונה מטבעו של אלוהים.
ישוע שבא בבשר מתאר את עצמו כ"עניו ונמוך רוח" – דברים שנאמרו באותו הקשר בו הוא מכריז על עצמו שהוא (1) מכיר את האב ומגלה אותו לאחרים באופן הייחודי לו ו-(2) זה שנותן לעמלים ולעייפים מנוחה לנפשותיהם (מתי י"א 29-27). גדולה וענווה לא סותרות אחת את השנייה. למעשה, גדולתו של אלוהים נראית בנכונותו לשרת אותנו: "וַאֲנִי בְּתוֹכְכֶם כְּמוֹ הַמְּשָׁרֵת" (לוקס כ"ב 27). ישוע בא לא כדי שישרתו אותו אלא כדי "לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים" (מרקוס י' 45).
אלוהים לקח את מקומנו על הצלב. עבדול, חבר מוסלמי, ביטא פעם את הקושי שיש לו עם הנקודה שאלוהים הפך בשר ודם ומת על הצלב. "זו כזו השפלה!" הוא הזדעק. בעיני המוסלמים אלוהים כל כך רם ונישא ורחוק מאיתנו בני האדם. אבל האגרת אל הפיליפים ב' מעידה בצורה נפלאה על המרחק העצום שאלוהים מוכן ללכת בתמורה לישועתנו: אלוהים השפיל (רוקן) את עצמו, הפך לעבד (ביוונית doulos) שמת במערומיו, לעיני כל – בבושה והשפלה שאין כמותן (פס' 8-6). צליבתו של ישוע היא תמונה של ענווה וגדולה אדירות זו לצד זו. השפלתו של אלוהים הופכת להיות תו ההיכר שלו ורגע הפאר והתפארת! ישוע, שחי בנאמנות את סיפורו של ישראל כפי שאלוהים התכוון שיהיה מלכתחילה, סבל למעשה את קללת הנידוי והריחוק כדי שהקהילה החדשה שאלוהים מקים (המאמינים במשיח מכל העמים והאומות) תוכל לקבל ברכה.
בבשורת יוחנן מדובר על ישוע ש"ינשא" על הצלב (י"ב 32; השווה ג' 15-14; ח' 28). הכוונה פה היא מילולית וסמלית גם יחד. ה"הינשאות" של ישוע היא גם ההרמה הפיזית שלו על הצלב וגם התייחסות סמלית לרוממות ולכבוד מאלוהים שיזכה להן, כולל משיכת כל אומות העולם לישועה (יוחנן י"ב 32). הרגע בו ישוע מת מוות כה משפיל הוא הוא הרגע שבו הוא "פואר בכבוד" (יוחנן י"ב 24-23; י"ג 32-31). רגע הכבוד והתפארת האדירים ביותר שחווה אלוהים הוא בחוויית ההשפלה והבושה האדירות ביותר – כשהוא לקח על עצמו דמות עבד וסבל עד מוות בצלב למעננו.
עד כדי כך אלוהים מוכן להרחיק לכת עבור ישועתנו! בשום מקום אחר בעולם הקדום איננו נתקלים במיתולוגיה בה אלוהים מפגין את אהבתו לאנושות בצורה כזאת. מה הפלא שחוקר הברית החדשה הגרמני המנוח, מרטין אנגל כתב, "חוסר העקביות בין המוות המביש של פושע מדינה יהודי וההודאה שמתארת את האיש המוקע הזה כאלוהים שהתקיים מאז ומעולם, שהשפיל עצמו ובא לעולם למות מות עבד, עד כמה שאני יכול לראות, אין לו מקבילה בעולם הקדום".[ix]
בשיחה עם אתאיסט ישראלי מוערץ בפייסבוק, הוא ביטא באוזניי פעם את חוסר אמונתו ואף את הבוז שהוא חש לגבי הרעיון שנוצרים עונדים צלבים: "איך יכולים הנוצרים לענוד בגאווה את מכשיר העינוי וההשפלה? אם אחיך היה מוצא להורג באמצעות כסא חשמלי, היית עונד שרשרת עם דמות של כסא חשמלי סביב צווארך?" עניתי בתגובה שזה תלוי: "אם אחי היה במקרה ישוע מנצרת ומותו על ידי הכסא החשמלי הוא שהוביל לישועתי והיה האמצעי באמצעותו הובס הרשע והתחדשה הבריאה, הרי שאותו כסא חשמלי היה הופך מסמל של בושה וענישה לסמל של אהבה, חסד ותפארת".
לקריאה נוספת
Bauckham, Richard. Jesus and the God of Israel: God Crucied and Other Studies on the New Testament’s Christology. Grand Rapids: Eerdmans, 2008.
Lewis, C. S. “The Weight of Glory.” In The Weight of Glory and Other Ad-dresses. New York: Macmillan, 1965.
[i] Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 37.
[ii] Lewis B. Smedes, Love within Limits (Grand Rapids: Eerdmans, 1978), 31. See also chapter 8, “The Great Sin,” in (C. S. Lewis, Mere Christianity (New York: Macmillan, 1952.
[iii] Gordon Slack, “The Atheist,” Salon, April 30, 2005, http://dir.salon.com/story/news/feature/2005/04/30/dawkins/index.html. Also see Daniel Dennett, Breaking the (Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006.
[iv] Christian Smith, Moral, Believing Animals: Human Personhood and Culture (New York: Oxford University Press, 2003), 110, 122.
[v] Bob Dylan, “Gotta Serve Somebody,” Special Rider Music, 1979.
[vi] Richard Bauckham, Bible and Mission: Christian Witness in a Postmodern World (Grand Rapids: Baker; Carlisle, UK: Paternoster, 2004), 37.
[vii] C. S. Lewis, Reflections on the Psalms (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1958), 94–95.
[viii] C. S. Lewis, “The Weight of Glory,” in The Weight of Glory and Other Addresses (New York: Macmillan, 1965), 4–5.
[ix] Martin Hengel, The Son of God: The Origin of Christology and the History of Jewish-Hellenistic Religion, trans. John Bowden (Philadelphia: Fortress, 1976), 1.