בודהיזם – קארמה, סמסארה ונירוואנה, הדרך לחיים?

הבודהיזם היה במשך מאות שנים הדת השולטת במזרח הרחוק. עם התרבות אוכלוסיית המזרח הרחוק בארה”ב, עלתה גם שם במידה ניכרת השפעתה של דת הבודהיזם. על פי ההערכות קיימים היום כ-300 מיליון בודהיסטים בעולם ו-500,000 בארה”ב. הבודהיזם היא עדיין הדת השולטת בהוואי ואמריקנים מפורסמים רבים קיבלו אותה, ביניהם מושל קליפורניה לשעבר ג’רי בראון, טינה טרנר, פיל ג’קסון (מאמן ה”לוס אנג’לס לייקרס”), ריצ’ארד גיר וסטיבן סגל. הדלאי לאמה קיבל מעמד של דמות רוחנית עיקרית בחייהם של אנשים רבים ברחבי העולם.

מקור הבודהיזם

מקורה של דת הבודהיזם בהינדואיזם בהודו. מייסדה של הדת הוא סידהארתה גאוטמה. לא קל לספק תיעוד היסטורי מדויק על חייו של גאוטמה מכיוון שהביוגרפיה הראשונה שלו נכתבה כ-500 שנה לאחר מותו. רוב סיפור חייו המצוי בידינו היום לוטה בערפל של מיתוסים ואגדות שנרקמו לאחר מותו. גם טובי ההיסטוריונים בימינו מחזיקים בדעות שונות ואפילו נוגדות לגבי חייו של גאוטמה. סידהארתה גאוטמה נולד בסביבות שנת 560 לפנה”ס בצפון הודו. אביו, סודהודנה, שלט על אזור הקרוב להרי ההימליה, היא נפאל של ימינו. סודהודנה הסתיר את בנו מהעולם בארמון שבו היה מוקף בעושר ובתענוגות.

למרות מאמצי אביו, גאוטמה ראה יום אחד את הצד האפל של החיים במסע אל מחוץ לחומות הארמון. הוא ראה ארבעה דברים ששינו את חייו לתמיד: זקן, חולה, מת ונזיר. הסבל שהוא ראה גרם לו לעגמת נפש מרובה והוא החליט לעזוב את העושר והתענוגות של חיי הארמון ולצאת למסע חיפושים אחר התשובה לבעיית הכאב והסבל האנושי. גאוטמה עזב את משפחתו ונסע ברחבי הארץ כשהוא מחפש חכמה. כוהני הדת ההינדים לימדו אותו את כתבי הקודש שלהם, אבל הוא התייאש מההינדואיזם. הוא התמסר לחיי סגפנות קיצונית בגו’נגל, אבל עד מהרה הגיע למסקנה שהסגפנות איננה מביאה לשלום ולמימוש עצמי, אלא מחלישה את הדעת והגוף.

בסופו של דבר פנה גאוטמה להגות והקדיש לכך את חייו. פעם, כשהיה שקוע בהגות מתחת לעץ תאנה שמכונה “בודהי” (“עץ החכמה”), חווה גאוטמה את הרמה הגבוהה ביותר של מודעות אלוהית, המכונה “נירוואנה”. מאז נודע גאוטמה כ”בודהה”, “הנאור”. הוא האמין שהוא מצא את התשובות לשאלות הכאב והסבל. כעת נותר לו רק להכריז את המסר שלו לעולם כולו. זמן קצר לאחר שהחל להטיף, צבר קהל גדול בקרב הציבור ההודי שהתאכזב מההינדואיזם. הוא מת בגיל 80, לאחר שדת הבודהיזם הייתה בהודו לדת השולטת.

 

התרחבות דת הבודהיזם והתפתחותה

דת הבודהיזם נותרה בעיקר בהודו במשך שלוש מאות שנה, עד שהמלך אשוקה, שמלך בהודו בשנים 274-232 לפנה”ס, הפך לבודהיסט. אשוקה שלח שליחים לרחבי העולם והפיץ את הדת הבודהיסטית לכל רחבי אסיה. עוד לפני התפשטותה התפתחו שתי מגמות עיקריות, האחת שמרנית והשניה ליברלית. השמרנית מכונה “טהרוואדה”, והפכה ליסוד העיקרי של הבודהיזם בדרום מזרח אסיה. לכן הוא גם נקרא “בודהיזם דרומי”. דת הבודהיזם הדרומי קרובה יותר לדת המקורית. זרם זה דבק בקנון הפלי, שלמרות שהוא נכתב מאות שנים לאחר מותו של גאוטמה, הוא מכיל את התיעוד המדויק ביותר של תורתו.

דת הבודהיזם הליברלי נקראה “מהיאנה” והתפשטה צפונה לסין, יפן, קוריאה וטיבט, וגם נקראה “דת הבודהיזם הצפוני”. עם התפשטותה צפונה אימצה הדת אמונות ומנהגים של דתות המקום והטמיעה אותם. שתי המגמות של הבודהיזם שונות עד כדי כך שנראה שהן שתי דתות שונות ולא שני ענפים הצומחים מאותו עץ. להלן מספר הבדלים: הבודהיזם טהרוואדה רואה את בודהה כאדם. גאוטמה מעולם לא טען על עצמו שהוא אל, אלא “מורה דרך”. הבודהיזם מהיאנה סוגד לבודהה כהתגלות הישות האלוהית של בודהה. התגלויות רבות אחרות, או “בודהיסאטווה” רבות היו מאז ימיו של גאוטמה. לדוגמה, הבודהיזם הטיבטי, שסוגד למנהיג הרוחני הדלאי לאמה כבודהיסאטווה.

טהרוואדה דבקה בקנון הפלי ולתורתו המקורית של בודהה. המהיאנה מאמינה שהיו התגלויות רבות, ולכן היא מקבלת גם דברים רבים שנכתבו על ידי בודהיסוואטה שונים כחלק מהקנון. טהרוואדה מלמדת שכל אדם חייב להשיג ישועה באמצעות מאמציו האישיים להיפטר מכל תשוקה ושאיפה ולחיות חיי נזירות. לכן, רק המעטים שנבחרו לאורח חיים זה יכולים להגיע לנירוואנה. המהיאנה מלמדת שהישועה מושגת בחסד הבודהיסוואטה ולכן רבים נושעים.

לטהרוואדה אין מקום לישויות אלוהיות. עיקר הדגש הוא על הפרט המגיע להארה וישות אלוהית או ספקולציות של ישויות אלוהיות רק מעיבות על התהליך. לכן, חלק מהכתות של הענף הזה הן אתאיסטיות. לעומת זאת, למהיאנה יש השקפות שונות רבות על אלוהים מכיוון שענף זה הוא כוללני והטמיע את אמונותיהן ומנהגיהן של דתות שונות. יש קבוצות רבות בעלות השקפה פוליתאיסטית בעוד שאחרות אנימיסטיות. הן עובדות את בודהה כישות אלוהית. יש קבוצות העובדות בודהיסוואטה שנשלח לבני עמם. אחרות עובדות מספר אלים. לדוגמה, הבודהיזם היפני מעורב בשינטואיזם וכולל את עבודת אלילי השינטו לצד עבודת הבודהה ותורתו.

כשמדברים עם בודהיסט, חשוב להבין על איזה ענף של בודהיזם הוא מדבר. שני הענפים שונים מאוד זה מזה. אפילו בקרב הבודהיזם מהיאנה יש הבדלים גדולים בין הקבוצות השונות, לא פחות מההבדל בין הטהרוואדה למהיאנה.

 

הדרך לישועה

השאלה העיקרית של גאוטמה, מייסד הבודהיזם, הייתה “מדוע יש כאב וסבל?”. האמונה שלו בגלגול נשמות (האמונה שהנשמה חוזרת לאחר המוות לחיים עלי אדמות בצורת חיים גבוהה או נחותה יותר מהקודמת, בהתאם למעשיו הטובים או הרעים), העלתה שאלה נוספת שגם עליה היה צורך לענות: “כיצד אפשר לצאת ממעגל גלגול הנשמות?”. העקרונות הבסיסיים של הבודהיזם מתמקדים בדברים שגאוטמה חשב שהם התשובה לשאלות אלה. עקרונות בסיסיים אלה מצויים ב”ארבע האמיתות הנאצלות” ו”המסלול המתומן”. הבה נתחיל עם “ארבע האמיתות הנאצלות”.

האמיתה הנאצלה הראשונה היא שיש בעולם כאב וסבל. גאוטמה הבין שכאב וסבל קיימים בכל מצב בטבע ובחיי האדם. קיום פירושו סבל. הלידה מכאיבה וכן המוות. חולי וזקנה הם סבל. כל יצור חי סובל לכל אורך חייו.

האמיתה הנאצלה השנייה קשורה בגורם הסבל. גאוטמה האמין שהגורם השורשי לסבל הם רצון, תשוקה. השאיפה לעושר, שמחה והנאות אנוכיות אחרות. לעולם לא ניתן לספק את השאיפות האלה מכיוון שהן נעוצות בבורות.

האמיתה הנאצלה השלישית היא קץ כל הסבל. הסבל תם כשאדם יכול להיפטר מכל מאווייו.

האמיתה הנאצלה הרביעית היא חיסול כל שאיפה ורצון על ידי המסלול המתומן. “המסלול המתומן הוא מערכת של תרפיה שנועדה לפתח הרגלים המשחררים בני אדם מהמגבלות שנובעות מהבורות והרצון”.

להלן שמונת הצעדים בדרך המתומנת. הראשון הוא השקפה נכונה. האדם חייב לקבל את ארבע האמיתות הנאצלות. הצעד השני הוא פתרון נכון: יש לגנות כל רצון ושאיפה וכל מחשבה של תאווה, מרירות ואכזריות ואסור לפגוע באף יצור חי. הצעד השלישי הוא דיבור נכון: יש לומר את האמת בלבד. אסור לשקר, להשמיץ או לדבר הבלים. הצעד הרביעי הוא התנהגות נכונה. יש להימנע מפריצות מינית, גנבות והרג מכל סוג. הצעד החמישי הוא תעסוקה נכונה: יש לעבוד בתעסוקה שמועילה לבני אדם אחרים ואיננה מזיקה לאיש.

הצעד השישי הוא מאמץ נכון: יש לשאוף לסלק כל תכונה פנימית רעה ולמנוע את התפתחותן של תכונות חדשות. יש לשאוף להשיג תכונות מוסריות טובות, לסגל אותן ולפתח את אלה הקיימות. יש לשאוף להתבגר ולהגיע לשלמות עד להשגת האהבה האוניברסלית. הצעד השביעי הוא חשיבה נכונה: להתייחס לכל תשוקה וצער, להגות בהם ולהשתחרר מהן. הצעד השמיני הוא הגות נכונה: אחרי שהאדם משתחרר מכל הרצונות והרוע שלו, עליו להתמקד בהגות כדי שיוכל להתגבר על כל תחושה של עונג או כאב ולהיכנס למצב של מודעות עילאית ושלמות. הבודהיסטים מאמינים שבאמצעות המאמצים שלהם הם יכולים להגיע למצב נצחי של נירוואנה.

הדרך לנירוואנה תלויה לפי הבודהיזם במאמצים ובמשמעת של הפרט. לעומת זאת, ישוע, בברית החדשה, לימד שהמטרה שלנו איננה מצב של ישות ללא מודעות, אלא מערכת יחסים נצחית עם אלוהים. אין בידינו לעשות דבר כדי להיות ראויים לזכות במערכת יחסים נכונה עם אלוהים. עלינו לקבל את מתנת החסד – את התגלמות אלוהים בבשר – המשיח, ומותו המכפר של המשיח בעד חטאינו – וכך משתקמת מערכת היחסים שלנו עם הבורא.

 

קארמה, סמסארה ונירוואנה

שלושת המושגים החשובים בהבנת הבודהיזם הם קארמה, סמסארה ונירוואנה.

קארמה היא חוק “הגורם והתוצאה” בחייו של האדם, והוא קוצר את מה שזרע. הבודהיסטים מאמינים שכל אדם חייב לעבור תהליך של לידה ולידה מחדש עד שהוא מגיע למצב של נירוואנה, שבה הוא יוצא מהמעגל. בהתאם לחוק הקארמה, “אתה מה שאתה, ועושה את מה שאתה עושה כתוצאה ממה שהיית ומה שעשית בגלגול הקודם ומעשים אלה הם תוצאה בלתי נמנעת של מה שהיית ועשית בגלגולים הקודמים” . לגבי הבודהיסטים, החיים שלהם בגלגול הבא תלויים במעשיהם בחיים הנוכחיים. להבדיל מההינדים, בודהה האמין שאדם יכול לשבור את מעגל הלידות מחדש, בלי שום קשר למעמד שלתוכו הוא נולד.

מושג המפתח השני הוא חוק הסמסארה או גלגול הנשמות. זהו אחד המושגים המביכים והקשים ביותר להבנה בבודהיזם. חוק הסמסארה קובע שכל דבר נמצא במעגל של לידה ולידה מחדש. בודהא לימד שלבני האדם אין נשמה משלהם. קיומו של הפרט או של אגו איננו אלא אשליה. אין לאדם מהות נצחית, שעוברת את מעגל הלידות מחדש. אם כן, מה עובר דרך המעגל אם לא נפש הפרט? מה שעובר דרך מעגל הלידה מחדש איננו אלא מערכת של רגשות, רשמים, רגעים בהווה והקארמה שעוברת הלאה. “במילים אחרות, תהליך אחד מוביל למשנהו… באותו אופן, גם אישיותו של הפרט בקיומו היא הגורם הישיר לסוג הפרט שבו הוא יתגלם בפעם הבאה”.  הפרט החדש בחיים הבאים לא יהיה בדיוק אותו אדם, אלא יהיו כמה גורמים זהים. לא ידוע עד כמה הם יהיו דומים.

מושג המפתח השלישי הוא נירוואנה. המושג מתייחס ל”כיבוי” הקיום. הנירוואנה שונה מאוד מן ההשקפה המשיחית לגבי גן עדן והשמים. נירוואנה איננה מקום כמו השמים או גן עדן, אלא מצב קיומי נצחי. זהו מצב שבו חוק הקארמה ומעגל הלידה מחדש מגיע אל קצו. זהו קץ כל הסבל; מצב שבו אין רצונות ותשוקות והמודעות של הפרט מגיעה לקצה. החשיבה המערבית תופשת את המצב הזה כחיסול, אבל הבודהיסטים מתנגדים לתגובה הזו. גאוטמה מעולם לא תיאר את הנירוואנה במדויק. ההגדרה הקרובה ביותר שלו הייתה כלהלן: “יש תלמידים, מצב, שבו אין אדמה או מים, אין אוויר או מים, אין מרחב חסר גבולות וגם לא זמן חסר גבולות, וגם לא סוג של קיום כלשהו, וגם לא אידיאציה או אי-אידיאציה, גם לא העולם הזה או העולם ההוא. אין תקומה ואין מעבר, וגם לא מוות, וגם לא גורם או תוצאה, וגם לא שינוי או עמידה במקום”.

בניגוד למושג גלגול הנשמות, כתבי הקודש מלמדים באיגרת אל העברים ט’, כז, ״שֶׁנִּגְזַר עַל בְּנֵי אָדָם לָמוּת פַּעַם אַחַת וְאַחֲרֵי כֵן הַמִּשְׁפָּט״. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות ביותר בין הבודהיזם למשיחיות הוא שכתבי הקודש מפריכים את מושג גלגול הנשמות. כתבי הקודש גם מלמדים שבמצב הנצחי אנחנו פרטים מודעים לחלוטין ומפוארים בכבוד שבו הקשר שלנו עם אלוהים מגיע לבשלותו המושלמת.

 

ישוע וגאוטמה

בחייו ובתורתו של גאוטמה יש דברים רבים שאני מעריץ. גדלתי וחונכתי בתרבות היפנית הבודהיסטית, ואני מעריך את העקרונות המוסריים, את האמנות ואת האדריכלות המושפעים מהבודהיזם, אבל ככל שלמדתי יותר על חייהם של גאוטמה ושל ישוע, כך הבחנתי בהבדלים קיצוניים בין השניים.

ראשית, בודהה לא טען שהוא אלוהים. טהרוואדה דבקה בתורתו שהוא היה אדם ותו לא. התפישה שהוא היה אלוהי התפתחה בבודהיזם מהיאנה כ-700 שנה לאחר מותו. מעבר לזה, הבודהיזם הצפוני מלמד שהיו התגלויות אחרות של בודהה או של בודהיסאטווה ויש המאמינים שישוע הוא אחד מהם. לעומת זאת, ישוע לא טען שהוא אחד מהתגלויות רבות של אלוהים; הוא טען שהוא התגלמות אלוהים האחד והיחיד. עיקרון זה לא היה פרי דמיונם של תלמידיו אלא עיקרון שהוא לימד מראשית פעילותו. למעשה, הישועה שהוא הטיף לה תלויה בהבנת אישיותו האלוהית.

שנית, בודהה טען שהוא מורה דרך. הוא הראה את הדרך לנירוואנה, אבל כל תלמיד היה צריך למצוא את דרכו. המשיח לא בא כדי להראות את הדרך; הוא טען שהוא עצמו הדרך. הבודהיזם מלמד שישועה מושגת באמצעות עקרונותיו של בודהה, אבל המשיח מלמד שהישועה מצויה בו. כשישוע אמר: “אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים” (יוחנן יד׳, ו׳), הוא אמר שהוא לבדו יכול לתת חיי נצח, מכיוון שהוא מקור האמת והחיים. לא זו בלבד שהוא סיפק את הדרך, אלא שהוא גם מבטיח להיות עם כל מי שרוצה ללכת אחריו ולתת לאדם שכזה את היכולת לחיות חיים המוצאים חן בעיני אלוהים.

שלישית, בודהה לימד שהדרך להיפטר מסבל ולהגיע להארה היא להיפטר מכל רצון. המשיח לימד שאין להיפטר מכל רצון אלא לרצות את הנכון. הוא אמר: “אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ”. המשיח לימד שעלינו לשאוף מעל לכל שאיפה אחרת לדעת אותו ולקיים איתו מערכת יחסים רוחנית.

רביעית, בודהה לא חולל נסים בחייו. המשיח חיזק את טענותיו לאלוהות באמצעות הניסים שחולל. הוא הפגין את סמכותו על כל תחום של הבריאה: התחום הרוחני, הטבע, חולי ומוות. ניסים אלה אישרו את הטענות שהוא איננו רק מורה טוב, אלא אלוהים בהתגלמות בשר. לבסוף, בודהה קבור בקבר בקוסינראה לרגלי הרי ההימליה. המשיח, לעומתו, קם מן המתים והוא חי. הוא לבדו ניצח את החטא ואת הקבר. מותו שילם את מחיר החטא, ותחייתו מאפשרת לכל בני האדם לנהל מערכת יחסים אישית ונצחית עם אלוהים.
לאחר שערכתי מחקר משווה בין השניים, הבנתי שבודהה היה מורה דגול שחי חיים אציליים, אבל המשיח הוא התגלות יוצאת דופן של אלוהים שיש לעבוד אותו ולהשתחוות לו כאדוננו ומושיענו הנצחי.

כותב המאמר, ד”ר לפילוסופיה ובודהיסט לשעבר.
אולי גם יעניין אותך: