מי ברא את היקום? ("בְּרֵאשִׁית המפץ הגדול")
אתאיסטים כבר לא יכולים להתחבא מאחורי האפשרות של יקום בעל עבר נצחי. אין מנוס, הם חייבים להתייצב מול בעיית ההתחלה הקוסמית. כל מודל קוסמולוגי חייב להיות בעל התחלה, בדיוק כמו המודל הסטנדרטי. לכן זה מתקבל על הדעת כי שתי ההנחות בטיעון הן נכונות. מכאן המסקנה שבטיעון היא גם נכונה- ליקום יש גורם. ומאחר והיקום לא יכול לברוא את עצמו, הגורם שלו חייב להיות מעבר לזמן והמרחב. הגורם חייב להיות מעבר למרחב, מעבר לזמן, לא חומרי, בלתי נגרם, וחזק מעבר לכל דמיון, שהרי הוא ברא את היקום משום דבר. גורם זה די נשמע כמו אלוהים.
"המידע הטוב ביותר שבידינו [לגבי המפץ הגדול] הוא בדיוק מה שהייתי צופה שיהיה לנו אלמלא היו בידיי חמשת חומשי התורה, ספר תהילים וכל כתבי הקודש כולם". (ארנו פנזיאס)
"פירוש העובדות באמצעות השכל הישר טוען שאינטלקט-על שיחק עם פיזיקה". (פרד הויל)
זה נשמע כמו איזו בדיחה מוצלחת: "מה ידע משה על היקום שאיינשטיין לא ידע?…שהוא התחיל!".
אבל זו איננה בדיחה. המשפט הפותח של כתבי הקודש, שהועלה על הכתב לפני יותר מ-3500 שנה, מעלה טענה מדויקת מבחינה מדעית שלכל הדברים הייתה התחלה וראשית. קוסמולוגים (פיזיקאים שחוקרים את המבנה והמקור של היקום) מסכימים שהיה רגע ראשוני בו הכול, כולל המרחב והזמן, נתהוו.
סטיבן הוקינג, האסרופיזיקאי והתיאורטיקן האתאיסטי אמר, "כמעט כולם בימינו מאמינים שהיקום, והזמן עצמו, החלו עם המפץ הגדול". העובדה שהיום מאמינים שהיקום התחיל בנקודה כלשהי היא התפתחות מדהימה בתחום הקוסמולוגיה. התפיסה המקובלת מימיו של אריסטו ועד איינשטיין הייתה שהיקום תמיד היה קיים.
לצד תפיסה זו עמדה התפיסה שמחוץ ליקום לא קיים דבר. "היקום הוא כל מה שיש או היה אי פעם או יהיה אי פעם", הוא משפט הפתיחה בספרו רב המכר של קארל סֵיְיגן, קוסמוס. הספר הפך לסדרת טלוויזיה וסיפק לגיטימציה לתפיסה שהעולם החומרי הוא כל מה שהתקיים אי פעם, או במילותיו של הפילוסוף האתאיסט ברטראנד ראסל, "היקום פשוט קיים, וזהו זה".
לצורך פרספקטיבה היסטורית, במאה התשע עשרה זכתה השקפה זו לתמיכה בפרסום חיבורו של דרווין מוצא המינים שטען כי כל החיים צמחו באופן ספונטני דרך סיבות טבעיות. בכך נדמה היה שניתן אישור לתפיסה שאין צורך להסתכל מעבר לטבע עצמו כדי למצוא מענה לשאלה איך הכול החל.
עם פרוש המאה העשרים, התחוללו פריצות דרך כמעט סימולטניות בתחומי הפיזיקה והאסטרונומיה. אינשטיין הביא לעולם את תורת היחסות וחולל מהפכה באופן שבו אנחנו מבינים איך העולם פועל. העולם התת-אטומי הוגדר מחדש על ידי מכניקת הקוואנטים שסיפקה לנו ראייה מנוגדת לאינטואיציה כלפי האופן שבו החלקיקים הזעירים ביותר פועלים באמת. אבל הגילוי המדהים ביותר, ככל הנראה, בא מתצפיותיו של האסטרונום אדווין האבל בשנת 1929. כמו גלילאו, יותר מ-300 שנים קודם לכן, הוא הביט דרך עדשת הטלסקופ שלו וראה משהו ששינה את העולם מן הקצה אל הקצה: הוא ראה שהאור שנמדד מכוכבים רחוקים נדמה אדום יותר ככל שהמרחק בין אותו כוכב וכדור הארץ עלה בהדרגה. האור נראה אדום יותר כשהכוכב נע הרחק מכדור הארץ וכחול יותר כשהוא נע אל עבר כדור הארץ.
זה נקרא אפקט ההסחה לאדום, והוא מלמד שכל הגלקסיות מתרחקות מכדור הארץ במהירות יחסית למרחק שלהן מכדור הארץ. הגילוי הזה הוביל לתיאורית המפץ הגדול, הרעיון שאם תבחן את היקום ההולך ומתפשט בראייה לאחור, הכול יחזור לנקודת התחלה אחת (היקף קטן במידה אִינְפִינִיטֶסִימָלִית). "מסיבה זו הקוסמולוגים חושבים על היחידות הראשוניות כנקודת ההתחלה של היקום. על השקפה זו מבססת תורת המפץ הגדול את אירוע הבריאה; הבריאה לא רק של כל החומר והאנרגיה שקיימים ביקום, אלא גם של זמן המרחב כשלעצמו". מעל לכול, העדות הזו על נקודת ההתחלה של היקום מלמדת שבוראו חייב היה להתקיים מחוץ לזמן ולמרחב, בדיוק כפי שנרמז בספר בראשית.
ההשלכות של המפץ הגדול
רוברט ג'סטרו, אסטרונום, כופר והמנהל לשעבר של מכון גודארד בנאסא, מתאר היטב את המתח של תיאורית המפץ הגדול בספרו God and the Astronomers ("אלוהים והאסטרונומים").
כשמדען כותב על אלוהים סביר להניח שהקולגות שלו מניחים שאבד עליו הכלח או שהוא השתגע. במקרה שלי יש להבין מראש שכשזה נוגע לענייני דת אני כופר… עם זאת, אני עומד פעור פה לאור ההשלכות שיש לחלק מההתפתחויות המדעיות בשנים האחרונות. בלב לבן של ההתפתחויות האלה עומדת ההבנה שליקום, במובן כלשהו, אכן הייתה התחלה – שהוא התחיל בנקודה מסוימת בזמן.
רבים בקהיליית הספקנים ינסו להמעיט בחשיבות הטענה שליקום הייתה התחלה ספציפית בגלל ההשלכות הדתיות שיש לכך. סר ארתור סטנלי אדינגטון נותן הד לחוסר הרצון הזה: "מבחינה פילוסופית, הרעיון שהייתה התחלה לסדר הקיים של הטבע, מעלה ריח מבאיש באפי… אני משתוקק למצוא פרצה אמתית בטענה הזו". הנטורליסט שהיה מחויב להשקפת העולם ששללה את קיומו של הממד על-טבעי התקשה לעכל את הרעיון שליקום הייתה התחלה. סטיבן הוקינג עמד על חוסר הנוחות הזאת בספרו רב המכר קיצור תולדות הזמן: "הרבה אנשים אינם אוהבים את הרעיון שלזמן יש התחלה, ייתכן וזאת משום שהרעיון הזה מריח כמו מעורבות אלוהית כלשהי".
האסטרונום פרד הויל טבע את המונח המפץ הגדול בצחוק. המחשבה שיש התחלה הייתה בעינו שוות ערך להתדרדרות הטוענת שיש בורא:
"במבט ראשון עלולים לחשוב שהדעה המשוחדת האיתנה של המדע המודרני נגד הממסד הדתי עומדת בניגוד מוחלט לדת המערבית, אך זו ממש איננה המציאות. תיאורית המפץ הגדול מחייבת מקור עדכני להתהוות היקום המזמין את רעיון הבריאה שבו התיאוריות התרמו-דינמיות, לכאורה, של מקור החיים במרק האורגני של הביולוגיה, הן מקבילות העכשוויות לקול שנשמע מהסנה הבוער וממעמד מתן לוחות הברית.
יהיו ההשלכות אשר יהיו, ליקום כולו לצד החומר, האנרגיה, המרחב והזמן הייתה התחלה. הניסיון להבין מה היה קיים לפני ההתחלה או מה גרם להתחלה נשגב מעבר לבינתנו. עם זאת, ההיגיון שטמון בחיבור ההוכחות לקיומה של התחלה ליקום לבורא, הוא אתגר שאי אפשר להתעלם ממנו".
ההיגיון של האמונה
כשמישהו אומר, "אמונה באלוהים איננה הגיונית", אין זו אלא הטחת עלבונות באנשים מאמינים בדיוק כמו שמועמדים ממפלגות יריבות מנסים להמעיט בערכם של יריביהם. אולי אדם כלשהו אינו מסוגל לתת ביטוי מילולי ברור לאמונתנו מבחינה הגיונית, אבל אין זה אומר שאמונה באלוהים כשלעצמה איננה הגיונית. דוגמה לכך אנחנו מוצאים באחד הטיעונים הקדומים ביותר לקיומו של אלוהים, המוכר גם כטיעון הקוסמולוגי.
וויליאם ליין קרייג הוא פילוסוף ותיאולוג בעל שם שהפך לקול מוביל בוויכוח על שאלת מוצא היקום. הוא כתב אין ספור ספרים ופרסם מכלול מאמרים במסגרת הערכת עמיתים על הנושאים האלה. יחד עם ג'. פ. מורלנד קרייג, גם הוא מומחה בתחום הטיעון הקוסמולוגי, כתבו טיעון שלפיו הייתה "סיבה ראשונית" או "סיבה שאין לה סיבה" לקיום היקום.
הטיעון הקוסמולוגי הוא משפחת טיעונים שמבקשים להפגין את הקיום של "סיבה מספקת" או "סיבה ראשונית" לקיומו של הקוסמוס. רשימת מגני הטיעון הזה נראית כמו רשימת המי ומי של הפילוסופים המערביים: אפלטון, אריסטו, אבן סינא, על ע'זאלי, רמב"ם, אנסֵלם, תומאס אקווינס, סקוטוס, דה קארט, שפינוזה, לייבניץ ולוֹק, ואלה רק חלק מהם.
סוג אחד של הטיעונים הקוסמולוגיים מתואר כך:
- לכל מה שמתחיל להתקיים יש גורם.
- היקום החל להתקיים.
- לפיכך, ליקום יש גורם.
השלב הראשון הוא ללא ספק נכון. משפט המפתח הוא "מתחיל להתקיים". מן הסתם ישות שאין לה התחלה לא נכללת כאן. השלב השני קרוב ככל האפשר לנקודה גשמית: כי לא רק כל החומר והאנרגיה אלא גם המרחב והזמן עצמם התהוו ביחידות הקוסמולוגית הראשונית… לפי מודל שכזה היקום נוצר יש מאין במובן שיהיה שקר לומר שמשהו התקיים לפני היחידות.
השלב השלישי הוא הסיבה שבעצמה צריכה להיות ללא סיבה. הסיבה להיווצרותו של היקום חייבת להתקיים מחוץ למרחב ולזמן, מאחר שהמרחב והזמן התהוו בהתחלה הזו. לפיכך היא חייבת להיות נצחית, לא חומרית, ובשורה התחתונה אישית מאחר שנדמה שליקום יש כוונה ותכלית של תמיכה בקיום החיים האנושיים.
הסיבה הראשונית נטולת הסיבה חייבת לעלות מעל הזמן והמרחב ולהיות הסיבה להיווצרותם. ישות שכזו חייבת להיות, מעבר לכך, בעלת כוח עצום, מאחר שהיא גרמה להיווצרותה של המציאות הגשמית כולה, כולל את החומר והאנרגיה והמרחב והזמן כשלעצמם, בלי סיבה חומרית כלשהי.
אם כך, באופן מדהים ביותר, בהחלט סביר לראות סיבה נעלה שכזו כמשהו אישי.
יש שמוכנים להביע הסכמה סמלית לעובדה שכוח אלוהים עומד מאחורי היקום. סדר הגודל העצום של כמות העדויות שתומכות בסיבה ללא סיבה כביכול, קורא לשקול את אפשרות קיומו של אלוהים. כל עוד הישות הזו נותרת אנונימית ובלתי-אישית, כולם בסדר עם זה. אבל אלוהים אוהב, אישי שעונה על תפילות ושופט חטא הוא דבר מפחיד ומעורר יראה לדמיון. אם בורא העין יכול למעשה לראות, או יוצר האוזן יכול למעשה לשמוע, אז אנחנו אחראים למילותינו ולמעשינו ועלינו לתת עליהם דין וחשבון.
במשך אלפי שנים כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) הצהירו שהיקום הוא סופי ובעל התחלה, ואילו שאלוהים הוא נצחי והוא הבורא של היקום. האם מדע הקוסמולוגיה אישר את טענת הכתובים-שהיקום הגיע משום דבר על ידי אלוהים אינסופי או שבכל זאת היה משהו לפני היקום שיכל להיות הסיבה ליקום?
הכתובים מלמדים שלא היה קיים דבר מלבד אלוהים, ואז אלוהים בעזרת חוכמתו וכוחו האינסופי הביא את היקום (כל החומר, האנרגיה, זמן, וחלל) לידי קיום. לא הייתה שום מציאות פיזית קודמת אשר בעזרתה כביכול אלוהים ברא את היקום, לכן "כלום" לא צריך להיות מיוחס כמשהו. ישנם מקומות רבים בכתבי הקודש שתומכים בבריאת "יש מאין":
- בראשית א:1- פסוק זה מלמד על התחלה ייחודית אשר בה אלוהים ברא את הכל.
- משלי ג:19- על ידי חוכמתו אלוהים ברא את השמיים והארץ (כל היקום)
- תהילים צ':2- רק אלוהים הוא נצחי. לסדר הנברא הייתה התחלה.
- יוחנן א:3- ישוע המשיח, אשר טבעו אלוהי, מזוהה כאן כמי שלקח חלק בבריאה.
- רומים ד':4- אלוהים קורא לדברים אל תוך קיום.
- אל הקולוסים א':16- אלוהים ברא את כל מה שנראה ובלתי נראה.
- מעשי השליחים ד':24- אלוהים הוא הבורא המוחלט של הכל.
- מעשי השליחים י"ז: 28- קיום הבריאה תלוי באלוהים
- השנייה לטימותיאוס א':9- אלוהים ברא את הזמן.
- אל העברים י"א:3 אמירה מפורשת על בריאה יש מאין.
חשוב להדגיש שכאשר אלוהים ברא את היקום הוא לא עשה שימוש בחומרים קודמים, הוא גם לא ברא את היקום מתוך ישותו. התאיזם דוחה את ההשקפה שרואה ביקום כחלק ממהותו של אלוהים- 'פנתאיזם'. אלוהים לבדו הוא אינסופי, נצחי, בלתי תלוי. ואילו היקום הפיזי הוא נברא, סופי וזמני. לכן, אלוהים מתגלה כבורא טרנסצנדנטלי,נשגב, והמקיים של כל הדברים. המשמעות העמוקה של דוקטרינת הבריאה יש מאין היא שרק האלוהים הריבון ראוי להלל, השתחוויה, והגות.
הכחשת הבריאה יש מאין משמעותה כי החומר הוא נצחי ולכן תהווה אתגר לעצמאותו של אלוהים ולריבונותו. הכתובים מזהירים מפורשות את המאמינים לא ליפול לעבודת אלילים על ידי מעורבות בהשתחוויה כוזבת לחומר סופי. אבל, בעוד שהיקום לא נועד לקבל השתחוויה, היקום כבריאה של אלוהים משקף משמעות, תכלית וחשיבות. רעיון זה נכון עבור בני אדם אשר נבראו בצלם אלוהים, בראשית א' 26-27, אשר יחיו אפילו אחרי היקום הנוכחי בבריאה חדשה (השנייה לפטרוס ג:7,10,13 התגלות:כ"א:2).
הנקודה החשובה במודל הבריאה יש מאין היא שהיא מדברת רק על מוצא היקום יש מאין. אבל כאשר אלוהים ברא את בעלי החיים והאדם הוא השתמש בחומרים קיימים: בראשית ב:2, בראשית ב':7.
מודל הבריאה יש מאין ומדע הקוסמולוגיה
מדע הקוסמולוגיה המודרני תומך במודל הבריאה התנ"כי בחוזקה. על פי תאוריית המפץ הגדול ליקום הייתה התחלה סינגולרית לפני כ13.7 מיליארד שנים. כל החומר, האנרגיה, הזמן והמרחב הגיעו לידי קיום בנקודה הסינגולרית. המודל הקוסמולוגי הבסיסי הזה אשר מוחזק כיום על ידי רוב החוקרים משום שהוא נתמך על ידי עדויות רבות, תומך במודל הבריאה התנ"כי בחוזקה. פתאום הטענה האתאיסטית ניצבת מול בעיה. היקום הוא לא הכרחי בקיומו, הייתה לו התחלה אבסולוטית לכן הוא זועק למציאות שהיא נשגבת מהמציאות הפיזית.
תאוריות חלופיות הוצעו בעשורים האחרונים בכדי להימנע מההתחלה האבסולוטית. אבל אף אחת מהן הצליחה להביא את עצמה לקהילה המדעית כמתקבלת על הדעת יותר מתאוריית המפץ הגדול. למעשה, בשנת 2003 ארווין בורד, אלן גות' ואלכסנדר וילנקין היו מסוגלים להוכיח שכל יקום שנמצא במצב של התפשטות קוסמית לא יכול להיות נצחי בעברו. מה שהופך את ההוכחה שלהם לכל כך חזקה, הוא שהמודל לא תלוי בתיאור הפיזיקלי של היקום הקדום. מכיוון שאין לנו עדיין תיאורית כבידה קוונטית, אנו עדיין לא יכולים לספק תיאור פיזיקלי לשבריר השנייה הראשון של היקום. אבל המודל של בורד-גות'-וילנקין לא תלוי בשום תיאור פיזיקלי של אותו הרגע.
המודל שלהם תקף גם על הוואקום הקוונטי שאולי לקח מקום ביקום הקדום אשר מדענים קוראים לו בהולכת שולל "כלום". לכן גם הוא לא יכול להיות נצחי בעברו אלא חייבת להיות לו התחלה אבסולוטית. המודל הקוסמולוגי של בורד-גות'-וילנקין מראה שאפילו אם היקום שלנו הוא רק חלק קטן ממה שנקרא "multiverse" (רב יקומים) אז גם להם חייבת להיות התחלה אבסולוטית כמו כן לכל צורת יקום שמתבטאת אצל התאוריות הקוסמולוגיות החלופיות למפץ הגדול, שאגב מלאות בבעיות מהותיות.
וילנקין: "אומרים שמה שמשכנע אדם רציונלי הוא טיעון, אבל מה שמשכנע אפילו אדם לא רציונלי הוא הוכחה. כשההוכחה עכשיו במקומה קוסמולוגים כבר לא יכולים להתחבא מאחורי האפשרות של יקום בעל עבר נצחי"(1). "כֹּה-אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ, וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן: אָנֹכִי יְהוָה, עֹשֶׂה כֹּל–נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי (מֵאִתִּי). (ישעיהו מ"ד 43)
מדוע הגורם חייב להיות אישיותי עם רצונות (ולא סתם כוח מיסטי)?
בסרטון הקודם דיברנו על הטיעון הקוסמולוגי. ראינו שמשני הסעיפים, נובע שליקום היה גורם. בסרטון הזה אנו נרחיב על טבעו של הגורם. מה נובע מהטיעון הקוסמולוגי לגבי טבעו של הגורם? למה שהגורם יהיה אישיותי?
ובכן, מעצם טבעו של הטיעון, גורם היקום חייב להיות גורם הכרחי בקיומו- בלתי נגרם, בלתי משתנה, נצחי ולא חומרי שהביא את היקום לידי קיום. הוא חייב להיות הכרחי, כלומר בלתי נגרם, מכיוון שהראינו כיצד לא יכולה להיות שרשרת אינסופית של גורמים. זה חייב להיות נצחי, ולכן אינו משתנה משום שהוא ברא את הזמן. בגלל שהגורם ברא את המרחב, הוא חייב להתעלות מעל המרחב- להיות מחוץ למרחב, לא פיזי ולא חומרי. אך מדוע מכאן נובע שהגורם הוא אישיותי?
ובכן, שלוש סיבות לכך: ראשית, יש שתי אופציות המתאימות לתיאור לעיל: 1. עצמים מופשטים. 2. נפש/שכל (לא חומרי). עצמים מופשטים לא יכולים לעשות שום דבר. מעצם הגדרתו, עצם מופשט לא יכול לגרום לשום דבר. קחו לדוגמא את המספר 7. מעצמו הוא לא יכול לעשות כלום, ולכן הגורם חייב להיות שכל טרנסנדנטלי (מחוץ) ליקום.
בנוסף לכך, הגורם חייב להיות אישיותי, אחרת איך יכול גורם נצחי להביא תוצאה זמנית? אם הגורם היה סט מנגנוני ותפעולי של תנאים הכרחיים ומספיקים לבריאת היקום, אזי הגורם לא יכל להתקיים ללא תוצאתו או השפעתו. לדוגמא, הגורם לקיפאון המים היא טמפרטורה נמוכה מ-0. אם הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס מנצח נצחים, אז כל המים שהיו מסביב היו צריכים להיות קפואים מנצח נצחים. זה בלתי אפשרי להניח שהמים התחילו פתאום לקפוא, לפני זמן סופי. אם הגורם נצחי גם השפעתו צריכה להיות נצחית. הדרך היחידה של הגורם להיות נצחי ולהשפעתו זמנית, היא אם הגורם הוא אישיות, הבוחרת ליצור בחופשיות השפעה בזמן מסוים, ללא תנאים קודמים. לצורך הדוגמא, איש אשר ישב היפוטתית מנצח נצחים יכול בחופשיות לבחור לעמוד. לכן הגענו לא רק לגורם טרנסנדנטלי ליקום, אלא לבורא אישיותי.
יתרה מזאת, טיעון נוסף לאישיותו של הגורם שריצ'ארד סווינבורן, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד פיתח, הולך כך. יש שני סוגי הסברים. יש הסברים מדעיים שניתנים במובנים של חוקי טבע ותנאים ראשוניים. מצד שני, יש הסברים אישיותיים שניתנים במובנים אישיותיים ורצוניים. שני ההסברים הם הסברים לגיטימיים, בהקשרים מסויימים זה יהיה לא מתאים לתת הסבר מסוג אחד על פני השני. כשאתם הולכים למטבח ורואים קומקום פועל ואתם שואלים: "למה הקומקום רותח?, ברור שאתם מבקשים הסבר אישיותי כלומר "מי הפעיל את הקומקום" ולא הסבר מדעי, מנגנוני שמרחיב על רתיחה ותנועת המולקולות של המים. זה לא שהסבר מדעי לא יכול להינתן, אלא שביקשתם הסבר אישיותי.
מה שסווינבורן מראה זה שהמצב הקיומי הראשון של היקום, ההתחלה שלו, לא יכולה להיות מוסברת על ידי הסבר מדעי, כי אין שם שום חוקי טבע או תנאים ראשוניים שמהם המצב הראשוני היה יכול להיות מוסבר משום שזה המצב הראשון- אין תנאי/מצב קודם לו. להתחלה של היקום או למצבו הראשוני לא יכול להיות הסבר מדעי, ההסבר חייב מטבעו להיות אישיותי או רצוני. כלומר, אישיות בחרה להביא את היקום לידי קיום, היא ההסבר למצבו ההתחלתי של היקום.
"ומה אם לא היה גורם אחד בלבד?, מה אם היו הרבה גורמים? הטיעון הקוסמולוגי בעצם עלול להוכיח את הפוליתיאיזם! כלומר שקיימים הרבה בוראים ליקום!"
חסיד הטיעון הקוסמולוגי יכול להצביע באופן מוצדק לעיקרון בפילוסופיה של המדע שנקרא "תערו של אוקהאם". על פי העיקרון הזה, אין להרבות בגורמים, מעבר לצורך.
כלומר יש הצדקה בלהציב גורמים כאלה שהכרחיים להסביר את התוצאה. במקרה של תחילתו של היקום, בורא אישיותי אחד הכרחי, לכן זה יהיה מיותר להציב יותר גורמים.
השורה התחתונה היא ש"גורם אישיותי", אומר שיש לתת לו דין וחשבון, דין וחשבון על כך מעשה, החלטה, מחשבה ומילה שיצאה לנו מהפה במהלך חיינו. זוהי מחשבה לא קלה.
כדי להתחמק מכך, מנסים לטעון אתאיסטים כי אולי הגורם ליקום איננו אישיותי.