מי ברא את היקום? ("בְּרֵאשִׁית המפץ הגדול")

אתאיסטים כבר לא יכולים להתחבא מאחורי האפשרות של יקום בעל עבר נצחי. אין מנוס, הם חייבים להתייצב מול בעיית ההתחלה הקוסמית. כל מודל קוסמולוגי חייב להיות בעל התחלה, בדיוק כמו המודל הסטנדרטי. לכן זה מתקבל על הדעת כי שתי ההנחות בטיעון הן נכונות. מכאן המסקנה שבטיעון היא גם נכונה- ליקום יש גורם. ומאחר והיקום לא יכול לברוא את עצמו, הגורם שלו חייב להיות מעבר לזמן והמרחב. הגורם חייב להיות מעבר למרחב, מעבר לזמן, לא חומרי, בלתי נגרם, וחזק מעבר לכל דמיון, שהרי הוא ברא את היקום משום דבר. גורם זה די נשמע כמו אלוהים.

"המידע הטוב ביותר שבידינו [לגבי המפץ הגדול] הוא בדיוק מה שהייתי צופה שיהיה לנו אלמלא היו בידיי חמשת חומשי התורה, ספר תהילים וכל כתבי הקודש כולם". (ארנו פנזיאס)
"פירוש העובדות באמצעות השכל הישר טוען שאינטלקט-על שיחק עם פיזיקה". (פרד הויל)

זה נשמע כמו איזו בדיחה מוצלחת: "מה ידע משה על היקום שאיינשטיין לא ידע?…שהוא התחיל!".

אבל זו איננה בדיחה. המשפט הפותח של כתבי הקודש, שהועלה על הכתב לפני יותר מ-3500 שנה, מעלה טענה מדויקת מבחינה מדעית שלכל הדברים הייתה התחלה וראשית. קוסמולוגים (פיזיקאים שחוקרים את המבנה והמקור של היקום) מסכימים שהיה רגע ראשוני בו הכול, כולל המרחב והזמן, נתהוו.

סטיבן הוקינג, האסרופיזיקאי והתיאורטיקן האתאיסטי אמר, "כמעט כולם בימינו מאמינים שהיקום, והזמן עצמו, החלו עם המפץ הגדול" (1996:20). העובדה שהיום מאמינים שהיקום התחיל בנקודה כלשהי היא התפתחות מדהימה בתחום הקוסמולוגיה. התפיסה המקובלת מימיו של אריסטו ועד איינשטיין הייתה שהיקום תמיד היה קיים.

לצד תפיסה זו עמדה התפיסה שמחוץ ליקום לא קיים דבר. "היקום הוא כל מה שיש או היה אי פעם או יהיה אי פעם", הוא משפט הפתיחה בספרו רב המכר של קארל סֵיְיגן, קוסמוס. הספר הפך לסדרת טלוויזיה וסיפק לגיטימציה לתפיסה שהעולם החומרי הוא כל מה שהתקיים אי פעם, או במילותיו של הפילוסוף האתאיסט ברטראנד ראסל, "היקום פשוט קיים, וזהו זה".

לצורך פרספקטיבה היסטורית, במאה התשע עשרה זכתה השקפה זו לתמיכה בפרסום חיבורו של דרווין מוצא המינים שטען כי כל החיים צמחו באופן ספונטני דרך סיבות טבעיות. בכך נדמה היה שניתן אישור לתפיסה שאין צורך להסתכל מעבר לטבע עצמו כדי למצוא מענה לשאלה איך הכול החל.

עם פרוש המאה העשרים, התחוללו פריצות דרך כמעט סימולטניות בתחומי הפיזיקה והאסטרונומיה. אינשטיין הביא לעולם את תורת היחסות וחולל מהפכה באופן שבו אנחנו מבינים איך העולם פועל. העולם התת-אטומי הוגדר מחדש על ידי מכניקת הקוואנטים שסיפקה לנו ראייה מנוגדת לאינטואיציה כלפי האופן שבו החלקיקים הזעירים ביותר פועלים באמת. אבל הגילוי המדהים ביותר, ככל הנראה, בא מתצפיותיו של האסטרונום אדווין האבל בשנת 1929. כמו גלילאו, יותר מ-300 שנים קודם לכן, הוא הביט דרך עדשת הטלסקופ שלו וראה משהו ששינה את העולם מן הקצה אל הקצה: הוא ראה שהאור שנמדד מכוכבים רחוקים נדמה אדום יותר ככל שהמרחק בין אותו כוכב וכדור הארץ עלה בהדרגה. האור נראה אדום יותר כשהכוכב נע הרחק מכדור הארץ וכחול יותר כשהוא נע אל עבר כדור הארץ.

זה נקרא אפקט ההסחה לאדום, והוא מלמד שכל הגלקסיות מתרחקות מכדור הארץ במהירות יחסית למרחק שלהן מכדור הארץ. הגילוי הזה הוביל לתיאורית המפץ הגדול, הרעיון שאם תבחן את היקום ההולך ומתפשט בראייה לאחור, הכול יחזור לנקודת התחלה אחת (היקף קטן במידה אִינְפִינִיטֶסִימָלִית). "מסיבה זו הקוסמולוגים חושבים על היחידות הראשוניות כנקודת ההתחלה של היקום. על השקפה זו מבססת תורת המפץ הגדול את אירוע הבריאה; הבריאה לא רק של כל החומר והאנרגיה שקיימים ביקום, אלא גם של זמן המרחב כשלעצמו". מעל לכול, העדות הזו על נקודת ההתחלה של היקום מלמדת שבוראו חייב היה להתקיים מחוץ לזמן ולמרחב, בדיוק כפי שנרמז בספר בראשית.

 

ההשלכות של המפץ הגדול

רוברט ג'סטרו, אסטרונום והמנהל לשעבר של מכון גודארד בנאסא, מתאר היטב את המתח של תיאורית המפץ הגדול בספרו God and the Astronomers ("אלוהים והאסטרונומים").

כשמדען כותב על אלוהים סביר להניח שהקולגות שלו מניחים שאבד עליו הכלח או שהוא השתגע. במקרה שלי יש להבין מראש שכשזה נוגע לענייני דת אני כופר… עם זאת, אני עומד פעור פה לאור ההשלכות שיש לחלק מההתפתחויות המדעיות בשנים האחרונות. בלב לבן של ההתפתחויות האלה עומדת ההבנה שליקום, במובן כלשהו, אכן הייתה התחלה – שהוא התחיל בנקודה מסוימת בזמן.

רבים בקהיליית הספקנים ינסו להמעיט בחשיבות הטענה שליקום הייתה התחלה ספציפית בגלל ההשלכות הדתיות שיש לכך. סר ארתור סטנלי אדינגטון נותן הד לחוסר הרצון הזה: "מבחינה פילוסופית, הרעיון שהייתה התחלה לסדר הקיים של הטבע, מעלה ריח מבאיש באפי… אני משתוקק למצוא פרצה אמתית בטענה הזו". הנטורליסט שהיה מחויב להשקפת העולם ששללה את קיומו של הממד על-טבעי התקשה לעכל את הרעיון שליקום הייתה התחלה. סטיבן הוקינג עמד על חוסר הנוחות הזאת בספרו רב המכר קיצור תולדות הזמן: "הרבה אנשים אינם אוהבים את הרעיון שלזמן יש התחלה, ייתכן וזאת משום שהרעיון הזה מריח כמו מעורבות אלוהית כלשהי".

ההיגיון של האמונה

כשמישהו אומר, "אמונה באלוהים איננה הגיונית", אין זו אלא הטחת עלבונות באנשים מאמינים בדיוק כמו שמועמדים ממפלגות יריבות מנסים להמעיט בערכם של יריביהם. אולי אדם כלשהו אינו מסוגל לתת ביטוי מילולי ברור לאמונתנו מבחינה הגיונית, אבל אין זה אומר שאמונה באלוהים כשלעצמה איננה הגיונית. דוגמה לכך אנחנו מוצאים באחד הטיעונים הקדומים ביותר לקיומו של אלוהים, המוכר גם כטיעון הקוסמולוגי.

וויליאם ליין קרייג הוא פילוסוף אנליטי שהקים לתחייה את הטיעון הקוסמולוגי לטובת אלוהים כסיבה ראשונית. על טיעון זה הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברמינגהאם תחת ג׳ון היק. הטיעון הקוסמולוגי הוא משפחת טיעונים שמבקשים להפגין את הקיום של "סיבה מספקת" או "סיבה ראשונית" לקיומו של הקוסמוס. רשימת מגני הטיעון הזה נראית כמו רשימת המי ומי של הפילוסופים המערביים: אפלטון, אריסטו, אבן סינא, על ע'זאלי, רמב"ם, אנסֵלם, תומאס אקווינס, סקוטוס, דה קארט, שפינוזה, לייבניץ ולוֹק, ואלה רק חלק מהם.

את הטיעון הקוסמולוגי של קרייג, אותו הוא ניסח בתור ״טיעון הכלאם״ הוא ניסח כך:

  1. לכל מה שמתחיל להתקיים יש גורם.
  2. היקום החל להתקיים.
  3. לפיכך, ליקום יש גורם.

הסעיף הראשון הוא ללא ספק נכון. משפט המפתח הוא "מתחיל להתקיים". מן הסתם ישות שאין לה התחלה לא נכללת כאן. אם היקום היה מתחיל ללא גורם, גם דברים אחרים היו מתחילים ללא גורם. משום שאין שום דבר שמבדיל בין היקום לדברים שבתוכו, שמכריח כי רק היקום יווצר מכלום. לכן, אין כל הבדל בין היקום לאובייקטים שבתוכו, מבחינת התחלה ללא סיבה. הסעיף השני הוא גם כן נכון. העבר הוא סדרה של מאורעות שהתחילו להתקיים אחד אחרי השני. כלומר, סדרה זו בנויה מתהליך שמתאפיין בהתהוות של מאורע אחד אחרי השני. בתהליך כזה, כל פעם נוסף מאורע סופי. לכן, אם העבר מורכב מתהליך כזה שבו מתווספים מאורעות סופיים, העבר בהכרח חייב להיות סופי. משום שמאורעות סופיים תמיד יצטברו אל סדרה סופית.

הסעיף השלישי, או המסקנה, היא שליקום יש גורם. אך בגלל שלא יכולה להיות שרשרת אינסופית של גורמים, מדובר בגורם ראשוני. אם הגורם הוא ראשוני, לא היה לו גורם אחר. אחרת הוא לא גורם ראשוני. הוא הסיבה שבעצמה צריכה להיות ללא סיבה. הסיבה להיווצרותו של היקום חייבת להתקיים מחוץ למרחב ולזמן, מאחר שהמרחב והזמן התהוו בהתחלה הזו. בגלל שהיא הסיבה הראשונית, ובגלל שאין לה סיבה, אין לה גם התחלה. משום שאם הייתה לה התחלה הייתה חייבת להיות לה סיבה (מה ששללנו קודם). היא גם לא חומרית, משום שהחומר משתנה באופן תמידי ברמה המולקולרית או האטומית, ושרשרת אינסופית של שינויים לא תיתכן. הגורם גם חזק, משום שהוא ברא את היקום משום דבר, והגורם גם אישיותי מהסיבה הבאה: מאחר שלא התקיימו תנאים מקדימים לגורם זה, גורם זה היה צריך להיות מסוגל ליזום את פועל הבריאה ללא תנאים מקדימים. בנוסף, גורם זה היה צריך להיות מסוגל להימנע משינויים כלשהם, אחרת אנו שוב חוזרים לשרשרת שינויים אינסופית. השילוב הזה בין היכולת להימנע משינויים, והיכולת ליזום שינויים ללא תנאים מקדימים, מעצם הגדרתו כרוך בבחירה חופשית שהרי בחירה חופשית היא היכולת ליזום ולהימנע מפעולות. מאחר שלגורם יש בחירה חופשית, הוא אישיותי, משום שרק לאישיויות יש בחירה. בריאת היקום אם כן, היא סיבתיות אישיותית, או סיבתיות של סוכן. במידה והיה מדובר בגורם טבעי, הגורם היה מאורע. אך למאורעות אין את היכולת להימנע מפעולה או ליזום פעולה בכוחות עצמם. מאורעות הם פאסיביים, ונתונים לטריגר על ידי תנאים מקדימים, או מאורעות מקדימים שמפעילים אותם.

אם כך, באופן מדהים ביותר, בהחלט סביר לראות סיבה נעלה שכזו כמשהו אישיותי.

יש שמוכנים להביע הסכמה סמלית לעובדה שכוח אלוהים עומד מאחורי היקום. סדר הגודל העצום של כמות העדויות שתומכות בסיבה ללא סיבה כביכול, קורא לשקול את אפשרות קיומו של אלוהים. כל עוד הישות הזו נותרת אנונימית ובלתי-אישית, כולם בסדר עם זה. אבל אלוהים אוהב, אישי שעונה על תפילות ושופט חטא הוא דבר מפחיד, שפחות מעדיפים על הראש. אם בורא העין יכול למעשה לראות, או יוצר האוזן יכול למעשה לשמוע, אז אנחנו אחראים למילותינו ולמעשינו ועלינו לתת עליהם דין וחשבון.

חשוב להדגיש שכאשר אלוהים ברא את היקום הוא לא עשה שימוש בחומרים כלשהם. הוא גם לא ברא את היקום מתוך ישותו. ההשקפה התאיסטית דוחה את האמנה שרואה ביקום כחלק ממהותו של אלוהים- 'פנתאיזם'. אלוהים לבדו הוא אינסופי, נצחי, בלתי תלוי. ואילו היקום הפיזי הוא נברא, סופי וזמני. לכן, אלוהים מתגלה כבורא נשגב, המקיים של כל הדברים. המשמעות העמוקה של דוקטרינת הבריאה יש מאין היא שרק האלוהים הריבון ראוי להלל, והשתחוויה.

 

טיעונים נוספים לטובת גורם אישיותי ליקום

ראינו שמשני הסעיפים, נובע שליקום היה גורם. בנוסף, ראינו סיבה אחת מדוע הגורם חייב להיות אישיותי. להלן סיבות נוספות מדוע הגורם הוא אישיותי:

ראשית, יש שתי אופציות המתאימות לתיאור של משהו לא חומרי, בלתי משתנה, המתקיים מעבר למרחב: 1. עצמים מופשטים. 2. נפש (עצם רוחני). עצמים מופשטים לא יכולים לגרום לשום דבר.  קחו לדוגמא את המספר 7. המספר לא יכול לעשות כלום, ולכן הגורם חייב להיות נפש רוחנית.

שנית, איך יכול גורם נצחי ובלתי משתנה להביא לתוצאה זמנית? אם הגורם היה איזשהו מנגנון מכאני (חסר אישיות) המספיק בפני עצמו לבריאת היקום, אזי אותו הגורם לא היה יכול להתקיים ללא תוצאתו, דהיינו ללא היקום. לדוגמא, הגורם לקיפאון המים היא טמפרטורה נמוכה מ-0. אם הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס מנצח נצחים, אז כל המים שהיו מסביב היו צריכים להיות קפואים מנצח נצחים. זה בלתי אפשרי להניח שהמים התחילו פתאום לקפוא, לפני זמן סופי, בנקודה שרירותית מסוימת. אם הגורם נצחי ומספיק לתוצאתו, אז גם תוצאתו צריכה להיות נצחית. הדרך היחידה עבור גורם נצחי (שמספיק לתוצאתו) להתקיים ללא תוצאתו, היא אם הגורם הוא אישיות, הבוחרת באופן חופשי ליזום פעולה, ללא תנאים קודמים. לצורך הדוגמא, איש אשר ישב היפותטית מנצח נצחים יכול בחופשיות לבחור לעמוד.

יתרה מזאת, טיעון נוסף לאישיותו של הגורם שריצ'ארד סווינבורן, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד פיתח, הולך כך: יש שני סוגי הסברים. מצד אחד, יש הסברים מדעיים שניתנים במובנים של חוקי טבע ותנאים ראשוניים. מצד שני, יש הסברים אישיותיים שניתנים במובנים אישיותיים ורצוניים. שני ההסברים הם הסברים לגיטימיים, בהקשרים מסוימים זה יהיה לא מתאים לתת הסבר מסוג אחד על פני השני. כשאתם הולכים למטבח ורואים קומקום פועל ואתם שואלים: "למה הקומקום רותח?, ברור שאתם מבקשים הסבר אישיותי כלומר "מי הפעיל את הקומקום" ולא הסבר מדעי או מנגנוני שמרחיב על רתיחה ותנועת המולקולות של המים. זה לא שהסבר מדעי לא יכול להינתן, אלא שביקשתם הסבר אישיותי.

מה שסווינבורן מראה זה שהמצב הקיומי הראשון של היקום (ההתחלה שלו), לא יכול להיות מוסבר על ידי הסבר מדעי, כי אין שם שום חוקי טבע או תנאים ראשוניים שמהם המצב הראשוני היה יכול להיות מוסבר משום שזה המצב הראשון – אין תנאי/מצב קודם לו. להתחלה של היקום או למצבו הראשוני לא יכול להיות הסבר מדעי, ההסבר חייב מטבעו להיות אישיותי או רצוני. כלומר, אישיות בחרה להביא את היקום לידי קיום, היא ההסבר למצבו ההתחלתי של היקום.

 

"ומה אם לא היה גורם אחד בלבד? מה אם היו הרבה גורמים? הטיעון הקוסמולוגי בעצם עלול להוכיח את הפוליתיאיזם! כלומר שקיימים הרבה בוראים ליקום!"

חסיד הטיעון הקוסמולוגי יכול להצביע באופן מוצדק לעיקרון בפילוסופיה של המדע שנקרא "תערו של אוקהאם". על פי העיקרון הזה, אין להרבות בגורמים, מעבר לצורך.

כלומר יש הצדקה בלהציב גורמים כאלה שהכרחיים להסביר את התוצאה. במקרה של תחילתו של היקום, בורא אישיותי אחד הכרחי, לכן זה יהיה מיותר להציב יותר גורמים.

 

1.Alex Vilenkin, Many Words in One: The Search for Other Universes (New York: Hill and Wang, 2006), p. 176.
אולי גם יעניין אותך: