גלגול נשמות – הכי פאגאני שיש
בהודו, ישנה קבוצת אנשים שנחשבת על ידי הסביבה ככאלו שהתגלגלה אליהם נשמה רעה. קבוצה זו נקראת "דלית" ומשמעותה בשפה ההודית "אנשים מקולקלים". ישנם בהודו כ160 מיליון אנשי-דלית אליהם החברה ההודית מתאכזרת מאוד ומתייחסת בבוז, מעמדם נמוך ממעמדו של כלב רחוב. איש אינו אמור להיות בקשר איתם, לאנשים אלו אין שום אפשרות להצליח בחיים מאחר שגורלם נגזר עליהם בעת לידתם, זאת, תודות לאמונה בגלגול נשמות.
חברות רבות ברחבי העולם מאמינות זה זמן רב במושג 'גלגול נשמות'. סקר ״גאלופ״ שנערך לאחרונה גילה שאחד מכל ארבעה אמריקנים מאמין בגלגול נשמות. גלגול נשמות פירושו "לשוב בבשר". המחבר ג'פרי פארינדר מגדיר את גלגול הנשמות כאמונה שהנפש (או כוח אחר) עוברת אחרי המוות לגוף אחר.
גלגול נשמות הינו היבט מרכזי בתורות המזרח של ההינדואיזם והבודהיזם. כתות רבות מחזיקות בהשקפות מגוונות לגבי גלגול נשמות, רובן בעלות השקפה פאנתיאיסטית לגבי אלוהים. המילה "פאנתיאיזם" גזורה מהמילה היוונית "פאן", שמשמעותה "כל", והמילה "תיאיזם" שמשמעותה "אלוהים". בפאנתיאיזם, אלוהים הוא כוח בלתי אישי המורכב מהכול; היקום הוא אלוהים ואלוהים הוא היקום. כל היצורים הברואים הם המשך או שלוחה הנובעים מאלוהים, העץ הוא אלוהים, השמש היא אלוהים וכך הלאה.
יצורים חיים הם בעלי גוף גשמי וישות לא חומרית הנקראת נפש, כוח החיים, או ג'יבה. ברגע המוות נפרד כוח החיים מהגוף ולובש צורה גשמית אחרת. חוק הקארמה קובע איזו צורה ילבש הפרט. עיקרון זה מלמד שלמחשבות, למילים ולמעשים של הפרט יש השלכות אתיות שקובעות את גורלו בקיום העתידי. מצבנו הנוכחי הוא תוצאה של המעשים והכוונות שהיו לנו בגלגול הקודם. מידת הקארמה הטובה או הרעה שאנחנו צוברים בחיים הנוכחיים שלנו קובעת אם נשוב לצורת קיום גבוהה או נחותה יותר ממצבנו היום.
יש מאות ואפילו מיליוני גלגולים שעוברים לצורת חיים גבוהה או נחותה יותר כדי לשלם את חוב הקארמה. מעגל גלגול הנשמות הזה נקרא "עיקרון הסמסארה". הפרט מקווה בסופו של דבר להיפטר מכל הקארמה הרעה ולהשתחרר ממעגל גלגול הנשמות כדי להגיע לאחדות עם האלוהי. שחרור זה ממעגל גלגול הנשמות נקראה "מוקשה". הנפש נתפשת ככלואה בתוך הגוף וחייבת לצאת לחופשי כדי להגיע לאחדות עם האלוהי. כל השקפה שונה בתורתה לגבי האופן שבו אפשר להגיע לשחרור אולטימטיבי ממעגל גלגול הנשמות.
רוב ההשקפות מסכימות שרק באמצעות הצורה האנושית אפשר להגיע לאחדות עם האלוהי. יש דרכים שונות להגיע לישועה מעול הגוף הגשמי והשקפות המלמדות שאפשר להשתחרר מהמעגל באמצעות הארה שנובעת מדעת, מדיטציה והעברה. השקפות אחרות מלמדות שהישועה מושגת באמצעות אמונה וסגידה לאלוהות מסוימת או התגלות של האלוהי. אותו אליל יגמול לפרט שעבד אותו ויעזור לו בחיפושיו אחר המוקשה. השקפות אחרות מלמדות שאפשר להגיע לישועה באמצעות משמעת ומעשים טובים. רוב האמונות המערביות על גלגול נשמות נובעות מתורות המזרח. האם קיימות ראיות שמוכיחות שגלגול נשמות באמת קיים? נבחן אותן להלן.
ראיות לגלגול נשמות?
חוקר מוביל בתחום גלגול הנשמות, ד"ר איאן סטפנסון, ראש המחלקה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה, מאמין שלגלגול נשמות יש ראיות חותכות. דוגליו מספקים חמש ראיות: רגרסיה היפנוטית, דז'א וו, אקסנוגלוסיה, סימני לידה וכתבי הקודש.
היפנוזיה
הראיה הראשונה היא רגרסיה היפנוטית. האנשים שדוגלים בגלגול נשמות מצטטים דוגמאות של פרטים שסיפקו תיאורים חיוניים ומדויקים של אנשים, מקומות ואירועים שאין שום סיכוי שהפרט המתאר אותם היה מכיר. כיום יש קבוצה קטנה של פסיכולוגים שמטפלת בשיטת הגלגול הקודם, או באמונה שהבעיות הנוכחיות של הפרט הן תוצר של חייו הקודמים. לעומת זאת, דייקנותן של העובדות שמתקבלות באמצעות היפנוזה עדיין מוטלת בספק רב. ראשית, ישנו תיעוד נרחב אודות מטופלים ששיקרו תחת השפעת היפנוזה. שנית, הזיכרון האנושי נתון לעיוותים מכל מיני סוגים. שלישית, מודעותו של המטופל לדמיון ולמציאות תחת היפנוזיה הינו מטושטש.
ד"ר קנת' באוארס, פסיכולוג מאוניברסיטת ואטרלו וד"ר יאן דיווין באוניברסיטת מקמאסטר טוענים: "…היפנוזה אמנם מעצימה את הזיכרון, אבל היא גם מעצימה טעויות. מטופלים מהופנטים במחקר שלהם נזכרו פעמיים ובצורה נכונה באותו מספר פריטים שזכו חברי קבוצת הבקרה שלא היו מהופנטים, אבל גם טעו פי שלוש. המטופל המהופנט יוצר זיכרונות שאינם בקיים". רביעית, מחקרים מראים שמטופלים במצב היפנוטי מושפעים בקלות משאלות מובילות. בתהליך ההיפנוזה המטופל מתבקש להרפות מהשליטה שלו על מודעותו ועל גופו. האנס הולצר אומר: "קל יותר להפנט נשים מאשר גברים, אבל יש יוצאים מן הכלל גם בקרב נשים, שייתכן שיש להן קושי לוותר על שליטתן בגופן ובאישיותן, מרכיב חיוני להיפנוזה אמתית". במצב זה אפשר להתאים זיכרונות באמצעות רמזים של המהפנט. מסיבות אלה, בתי משפט בד"כ אינם מקבלים עדויות שניתנות במצב היפנוטי כראיה מהימנה.
את זיכרון החיים הקודמים אפשר לייחס גם להשפעת התרבות. חברות הרוויות בתורת גלגול הנשמות יוצרות סביבה התומכת בזיכרון מהחיים בגלגול הקודם. במדינות כמו הודו, סרי לנקה, בורמה ואסיה המערבית יש מספר רב של מקרים. אנשים רבים שטוענים שהם מסוגלים להיזכר בחייהם הקודמים רוכשים לעצמם כבוד בחברה. בסביבות כאלה התרבות משפיעה מאוד על התת-מודע. אם גלגול הנשמות הוא נכון, הרי שהיכולת להיזכר בגלגול הקודם צריכה לאפיין את כל התרבויות, לא רק את אלה באזור מסוים.
לבסוף, מרבית המקרים מתרחשים אצל ילדים. ד"ר סטפנסון טוען שאנשים רבים שטוענים שהם חיו חיים קודמים הם ילדים. בדרך כלל הם מתרגשים מאוד כשהם מספרים על האדם שהם היו בעבר, והם מספקים תיאורים מפורטים של החיים שהיו להם. ילדים רגישים מאוד להשפעה ויש לבחון את העדות שלהם בהסתייגות. במקרה הטוב, הראיות של רגרסיה היפנוטית אינן אלא מציעות אפשרות של גלגול נשמות, אבל הן אינן מוכיחות אותן.
Déjà vu
המונח "דז'א וו" מתייחס להרגשה מסוימת שכבר היית במקום או באירוע מסוים, בזמן שאתה בעצם עסוק במצב אחר. הדוגלים בגלגול הנשמות מייחסים את ההרגשה לגלגול הקודם, אבל החוקרים מספקים הסברים חלופיים. בתת-מודע שלנו אנחנו נוטים לייחס אירוע נוכחי לאירוע שהתרחש בעבר שאיננו זוכרים במודע. שני האירועים דומים זה לזה, ולכן אנחנו מרבים למזג במחשבות שלנו בין השניים וליצור רושם שכבר חיינו את אותה חוויה. חוקרים אחרים הוכיחו שלפעמים קורה שהנתונים שהעין קולטת מתעכבים במשך אלפית שנייה בדרכם למוח. כך אנשים חושבים שהם כבר ראו את הנתונים קודם.
אקסנוגלוסיה
אקסנוגלוסיה היא היכולת הפתאומית לדבר בשפה שהפרט המדבר אותה מעולם לא רכש. אנשים הדוגלים בגלגול נשמות מייחסים את התופעה לכך שהפרט דיבר את השפה בחייו הקודמים. לעומת זאת, גם קריפטואמנזיה יכולה להסביר את התופעה. בקריפטואמנזיה, הפרט שוכח את המידע שהוא רכש קודם לכן ונזכר בו מאוחר יותר, מבלי לדעת את מקור המידע. אפשרי שפרט ישמע מונחים זרים באמצעות התקשורת (כגון טלויזיה, שיר ברדיו וכד') או בילדותו וייזכר בהם בעת הצורך.
הראייה הרביעית היא הופעתם של סימני לידה ייחודיים שדומים לאלה של אדם שמת. לעומת זאת, קשה להראות כל קשר לגלגול נשמות. דמיון איננו מוכיח זהות.
הסברים חלופיים אלה יכולים להסביר את רוב הראיות לגלגול נשמות, אבל בכל מקום שבו הן אינן מספקות, עלינו לחשוב על האפשרות של השפעתם של שדים, שבה רוח משתלטת על הפרט, כמו במקרים שונים שמתוארים בברית החדשה. רוחות רעות קיימות זה אלפי שנים ואינן מוגבלות על ידי זמן ומקום. את המידע שיש בידיהן הן יכולות להעביר לדעתו של הפרט שהן אוחזות בו. אפשרות זו קיימת גם באמצעות טכניקות המדיטציה של המזרח. ד"ר ברו כותב על אדגר קייסי, אבי תנועת העידן החדש: "כוחו של קייסי בא לידי ביטוי בלי ציוד, בשקט. הוא נראה ריק לכשעצמו, כדי להעביר את המודעות ככלי, אמצעי".
אפילו מקדמי גלגול הנשמות מאמינים שמקרים רבים של זיכרון מהחיים הקודמים ניתן לייחס לאחיזת רוחות רעות. הם מודים שקשה לקבוע אם ההיזכרות בחיים קודמים היא תוצאה של גלגול נשמות או של אחיזה רוחנית. ויליאם דה ארטגה טוען: "לגבי ההיפותזה המזויפת של השדים, אנחנו יכולים לומר בביטחון שבמקרים רבים של חזיונות מהעבר, זוהי ההיפותזה המהימנה ביותר". אדגר קייסי אמר שזה מה שהוא חשב מאז ומתמיד, וכנגד זה הציע את הרעיון שאולי השטן פיתה אותו למשימה הזו כשהוא היה זחוח דיו כדי להאמין שאלוהים נתן לו כוחות יוצאי דופן. את הראיות אמנם אפשר לפרש כתומכות בגלגול נשמות, אבל הן אינן מוכיחות אותו באופן חד משמעי.
ראיות בכתבי הקודש לגלגול נשמות?
האנשים הדוגלים בגלגול נשמות אמנם מצטטים את כתבי הקודש כהוכחה לטענתם, אבל כתבי הקודש מפריכים את המושג. הם מלמדים שאנחנו חיים פעם אחת, מתים פעם אחת ונכנסים למצבנו הנצחי. באיגרת אל העברים ט', כו׳-כז׳ כתוב: "אבל כעת נגלה פעם אחת, בקץ העולמים, להסיר את החטא בקרבן עצמו. וכשם שנגזר על בני אדם למות פעם אחת ואחרי כן המשפט…" הדגש בפסוקים אלה הוא על פעולתו המכפרת של המשיח. במקום קרבנות מתמידים של בעלי חיים כדי לכפר במסגרת התנ"ך (התורה) על חטאים, המשיח דרך הברית החדשה שילם על החטאים אחת ולתמיד.
באותו אופן שהמשיח הופיע פעם אחת בלבד, גם האדם נועד למות פעם אחת. באותו אופן שקרבנו של המשיח הוא סופי, כך גם מותו הגשמי של האדם. אחרי כן ניצבת הנפש למשפט לפני אלוהים כדי לקבוע את גורלה הנצחי. ברגע שיש משפט, כתבי הקודש אינם מספקים ראיות לכך שאפשר לכפר על החטאים בהזדמנות אחרת של חיים עלי אדמות (התגלות כ', יא׳-טו׳; לוקס טו׳, יט׳-לא׳; מתי כה׳, לא׳-מו׳). קטע מן הכתובים שאליו פונים אנשים שדוגלים בגלגול נשמות הוא מיוחנן ט', א׳-ג׳: "כאשר עבר בדרכו ראה איש עיוור מיום היוולדו. שאלו אותו תלמידיו: 'רבי, מי חטא שהוא נולד עיוור? הוא או הוריו?" (פס' א׳-ב׳). המאמינים בגלגול נשמות טוענים שהתלמידים בקטע זה מייחסים את עיוורונו של העיוור לקארמה רעה מגלגול קודם.
לעומת זאת, היהדות ייחסה מומים מולדים לשני גורמים: חטאים שהתינוק עשה אחרי שנוצר ולפני שנולד, או חטא שעשו הוריו. המאבק בין יעקב לעשיו בבראשית כה׳, כב׳ ניטש עוד ברחמה של רבקה מתפרש כעימות שנבע מחטא עוד לפני הלידה. בשמות כ', ה׳ כתוב שחטא ההורים משליך על צאצאיהם. לעומת זאת, ביוחנן ט', א׳-ג׳ ישוע מפריך כל קשר בין מומיו של העיוור לבין חטאים קודמים ובכך שם קץ לכל רעיון הקארמה.
קטע נוסף נמצא במתי יא׳, שם קבע ישוע שיוחנן המטביל הוא אליהו הנביא. דוגלי גלגול הנשמות מפרשים את יוחנן כגלגול של אליהו מהתנ"ך. הדבר איננו נכון מהסיבות הבאות: ראשית, במלכים ב', ב' אליהו לא מת, אלא נלקח לשמים. בגלגול נשמות על האדם למות לפני שיוכל ללבוש צורה חדשה. שנית, במתי יז׳ אליהו הופיע עם משה על ההר. יוחנן המטביל כבר הספיק לחיות ולמות. אילו היה גלגול של אליהו הנביא, הוא היה מופיע במקומו. יוחנן המטביל לא התגלם כגלגול של אליהו אלא כאליהו במובן מטאפורי, שכן הוא התמלא כמו אליהו ברוח הקודש ובכוח. מכאן שכתבי הקודש אינם מספקים חיזוקים לגלגול נשמות.
גלגול נשמות ותחייה מן המתים
כתבי הקודש מלמדים שאחרי המוות תהיה תחייה מן המתים, לא גלגול נשמות. האיגרת הראשונה לקורינתים פרק טו׳ הוא אחד הקטעים הברורים ביותר המתארים את מה שמתרחש לנפש האדם אחרי המוות. בדומה לדוגלים בגלגול נשמות, גם אנחנו מסכימים שהמרכיב הלא חומרי של האדם נפרד ברגע המוות מן הגוף וקיים לנצח. אנחנו גם מסכימים שהנפש שוכנת בגוף אחר. ההבדל העיקרי הוא זה: הדוגלים בגלגול הנשמות מאמינים שהנפש שוכנת בצורות גשמיות רבות בהתקדמות מהפכנית לקראת איחוד עם האלוהי. דבר זה יכול להתרחש על פני מיליוני שנים או פחות. כבר קודם דנו בנאמר באיגרת אל העברים ט', כו׳-כז׳: אנחנו חיים פעם אחת, מתים פעם אחת ואחר כך נכנסים למצבנו הנצחי.
מצבנו הנצחי מתואר בראשונה לקורינתים טו׳. בפס' כ׳ כתוב: "אבל כעת המשיח קם מן המתים, ביכורי כל ישני עפר". כששאול השליח כתב "ביכורי", הוא רמז לסמליות בתנ"ך. הביכורים קדמו ליבול העיקרי ושימשו כדוגמה ועירבון ליבול העומד בפתח. כך תקומתו של המשיח היא סימן ועירבון לתקומתם של המאמינים בו. תחייתו מן המתים שונה מאוד ממודל גלגול הנשמות. ראשית, גופו של המשיח שקם מן המתים דמה באופן גשמי לגופו עלי אדמות. היו לו תכונות גופניות שהוא הדגים בכך שאפשר היה לגעת בו, בעובדה שדיבר ואכל. גופו המפואר היה גם בעל תכונות על טבעיות. הוא היה מסוגל להיכנס דרך קירות, להופיע ולהיעלם, ולעלות לשמים.
שאול השליח מתאר את גופו המפואר בכבוד של המשיח כבעל סוג אחר של בשר מהגוף עלי אדמות, ככתוב בפסוקים לט׳-מ׳: "לא כל בשר הוא אותו הבשר; לאדם בשר משלו, לחיות בשר אחר, לעופות בשר אחר ולדגים אחר. יש גופים שמימיים וגופים ארציים, אך שונה הדר הגופים השמימיים מהדר הגופים הארציים". הגוף החדש לא יתכלה והוא יהיה בן אלמוות. הוא יהיה גוף רוחני שנועד לחיים בשמים. הגוף המפואר לא יסבול עוד מהשפעות החטא או מהשפעות של זמן, חולי וכאב. לעומת זאת, החוטאים נכנסים מיד לאחר מותם למצב של עינוי נצחי. עיקרון זה מוצג בלוקס טז׳, יט׳-לא׳. בדוגמה זו, העשיר הרשע נכנס לגיהינום מיד עם מותו. במתי כה׳ העזים נכנסות למצב של עונש נצחי ללא כל תקווה להינצל.
לסיכום, אלה הם ההבדלים: ראשית, גלגול נשמות מלמד שהנפש נודדת במהלך תקופות חיים רבות, בעוד שהתחייה מן המתים מתרחשת פעם אחת. שנית, גלגול הנשמות מלמד שאנחנו שוכנים בגופים רבים ושונים, בעוד שהתחייה מן המתים מלמדת שאנחנו שוכנים בגוף אחד בלבד עלי אדמות ובגוף מפואר בן אלמוות בשמים, שדומה לגופנו עלי אדמות. שלישית, גלגול נשמות מלמד שאנחנו בתהליך אבולוציוני לקראת איחוד עם אלוהים, בעוד שהתחייה מן המתים מלמדת שאנחנו מגיעים למצבנו הסופי מיד עם המוות. כתבי הקודש אינם מחזקים את גלגול הנשמות ואין לבלבל בינו לבין תורת התחייה מחדש, שהיא דבר שונה בתכלית.
גלגול נשמות בהלכה הרבנית ובתלמוד ("התורה שבעל-פה")
האמונה של המקובלים והרבנים בגלגול נשמות מושרשת עמוק בכתביהם לאורך הדורות ואינה עומדת בספק. הבעיה באותה אמונה נעוצה בכך שהיא עומדת בסתירה גמורה לא רק למקרא, כי-אם גם לכתבים אחרים הנמנים עם התורה שבעל-פה. במילים אחרות, אמונת הרבנים בגלגול נשמות עומדת בסתירה חיצונית למקרא ובסתירה פנימית לכתבים רבניים אחרים.
נכון הדבר כי המושג "גלגול נשמות" אינו מופיע בספרות חז"ל המוקדמת, אך אותם מקובלים אשר האמינו בגלגולים ניסו להצדיק עצמם על-ידי פרשנות לאותם טקסטים מוקדמים, כגון התלמוד והמדרשים. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בחיבורו של ר' מנחם עזריה מפאנו (בן המאה ה- 16-17) "ספר גלגולי נשמות". שם מביא המחבר ציטוטים רבים מן התלמוד ומן המדרשים במטרה להצדיק את אמונתו בגלגולי נשמות (ראו למשל: אות א', ד-י"ד).
האמונה בגלגולים מוצאת את ביטוייה ביתר שאת בספרו המכונן של ר' חיים ויטאל (בן המאה ה- 16-17) "שער הגלגולים", שם מסביר המחבר כי מטרת הגלגולים איננה אלא לתקן את הנפש החוטאת (הקדמה א'). גם בחיבור זה, מנסה המחבר למצוא רמזים והצדקות לאמונתו בכתבי חז"ל, קרי בתלמוד ובמדרשים. שימו לב, לכל חטא גלגול משלו בתור עונש או תיקון: "הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנדה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור. הבא על אמו, יתגלגל באתון נקבה. הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל. הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, יתגלגל בחסידה" (הקדמה כ"ב), וכן האלה…
הגדיל לעשות האר"י (בן המאה ה- 16 ורבו של חיים ויטאל) כאשר פירט את מהות הגלגולים ולימד כי מושא הגלגול נקבע היחס ישיר למידת חטאיו של האדם, וכך: "יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עוונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה. והנה אלו המתגלגלים בגלגולים אלו, יושבים שם זמן קבוע, עד שימרק עונו שגרם לו להתגלגל שם בצומח, וככלות זמנו עולה ומתגלגל בבעל חי, וככלות זמנו עולה ומתגלגל באדם ממש".
חשוב לציין, שלושת המחברים לעיל שייכים לתור הזהב של הקבלה, נחשבים לעמודי התווך של הספרות הקבלית ועד היום זוכים לכבוד ולקדושה עליונה לא רק בקרב חוג המקובלים, כי-אם בציבור המסורתי כולו. ואף על פי כן, האמונה בגלגול הנשמות אינה עומדת בקנה אחד, לא עם המקרא ולא עם ספרות רבנית אחרת – בה נעיין בהמשך.
ראשית, אמונה בגלגול נשמות סותרת את הפשט של התנ"ך וכמעט מיותר לציין כי אין ולו גם רמז לאמונה זו בכתובים. למעשה, אין צורך להכביר במילים כדי להפריך אמונה זאת; די לחזור לגן העדן ולסיפור הבריאה כדי להיווכח כי אין כל היגיון לשיטת גלגול הנשמות. אדם וחוה נבראו על-ידי הקב"ה וברור שקבלו את נשמתם ממנו, שהרי לא היה איש קודם להם, אשר יכול היה לגלגל להם את נשמתו. יתרה מכך, נאמר בבראשית ה' 4 כי נולדו לאדם עוד בנים ובנות נוספים על קין, הבל ושת.
בהנחה כי גם לצאצאים של אדם וחוה היתה נשמה, ניתן לשאול מאין אפוא התגלגלה נשמתם אליהם… הלא אדם וחוה היו עדיין בין החיים, ולא ייתכן כי נשמתם התגלגלה לילדיהם. אפילו אם היינו סוטים מן הכתוב לחלוטין ומניחים כי נשמתם של אדם וחוה התגלגלה הלאה, היינו נתקלים במבוי סתום שהרי אדם וחוה יכולים לגלגל רק את נשמותיהם (כלומר: שתיים בלבד) לדורות הבאים אחריהם, אך הכתוב אומר כי נולדו להם עוד בנים ובנות בנוסף לשלושת הבנים הראשונים. מאין אפוא קיבלו כל הצאצאים האלו את נשמתם?
אם לא די בכך, עיון בספר שמואל א' כ"ח 7-16 מגלה סיבה נוספת להפרכת אמונת גלגול הנשמות. שם מבקש שאול להעלות את שמואל באוב (בניגוד גמור למצוות התורה בדברים י"ח 11) ואמנם, בעלת האוב מספקת לו את מבוקשו. לאור תיאור זה, ניתן לשאול כיצד יכול היה שאול להעלות על דעתו לדרוש בשמואל (לאחר שהלה נפטר) אם נשמתו של שמואל אמורה היתה להתגלגל למקום אחר?.. אם האמונה בגלגול נשמות נכונה, ונשמתו של שמואל עברה למישהו אחר, מה הטעם להעלותו באוב?
גם בשמואל ב' י"ב 22-23 מתואר מקרה המעמיד את שאלת גלגול הנשמות בספק גדול: הבן הראשון שנולד לדוד ולבת שבע כתוצאה מהניאוף נפטר ובפסוקים המצוינים לעיל מוחה דוד את דמעותיו ומסביר לעבדיו כי כעת, כאשר הילד מת: "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי". אם דוד המלך היה מאמין בגלגול נשמות, סביר להניח שהיה מתנחם בכך שבנו יתגלגל וישוב (אולי כשלמה, בנם השני). אך לא די בכך שדוד אינו סבור כך, הוא אף מכריז בדיוק הפוך: לא זו בלבד שהילד לא ישוב אלי ארצה, אני הוא זה שבעתיד יצטרף אליו…
שנית, אמונת הקבלה בגלגול נשמות עומדת בסתירה פנימית, עם כתבים רבניים אחרים. במה דברים אמורים? ובכן, על-מנת לענות על שאלה זו יש להתייחס לנושא אחר; הוא יחסה של הספרות הרבנית למעמדו של הגוי. בספרו "חמורו של משיח" (פרק 7, עמ' 104-113), חושף ספי רכלבסקי את האמת המטרידה הזו בהביאו ציטוטים רבניים רבים המשקפים את מעמד הגוי בספרות ההלכה והמדרש. להלן מספר דוגמאות: לדברי הראב"ד, המהר"ל ור' יהודה הלוי, שווים הגויים לבהמות ואינם ראויים להיקרא אדם; גם הרמב"ם כותב כי הגוי אינו אדם באמת וכל תכליתו איננה אלא לשמש את היהודי; לפי ר' צדיק הכהן מלובלין, כל הגויים הם כבהמה בדמות אדם; על-פי הזוהר, בניגוד ליהודים שיש להם נפש חיה, שאר העמים אינם נפש חיה; לדברי האר"י, אין בגויים רוח או נשמה ואינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה. במילים אחרות, אין לגויים, לא נפש ולא נשמה (המהווים מושגים נרדפים).
רכלבסקי מוסיף עוד ציטוטים רבים אחרים, אך נדמה כי התמונה כבר ברורה למדיי (אגב, הידעת כי רבי עקיבא, עליו נשענת כל היהדות הרבנית המודרנית, הוא לא אחר מאשר גוי שהתגייר?).
חשובה במיוחד לענייננו קביעתו של האר"י (לה שותפים רבנים אחרים כמובן), כי אין לגוי נשמה. וכאן בדיוק טמונה הסתירה הפנימית; אם אין לגויים נשמה, כיצד יכול האר"י להאמין בגלגול נשמות? הרי כל היהודים (לרבות האנושות כולה) מהווים צאצאים של נח ושל אדם הראשון, שהיו גויים. אך אם לגויים אין נשמה, מהיכן התגלגלה נשמתם של היהודים ומאיין באה? יתרה מכך, כיצד יכול האר"י לטעון מצד אחד כי לגויים אין נשמה, ומצד שני לטעון במקום אחר כי נשמתו של בלעם התגלגלה לנבל הכרמלי? האם לבלעם היתה נשמה בהיותו גוי? אח"כ מסביר האר"י כי נפשו של המצרי שהרג משה נדבקה ליתרו ונפשו של קין נתגלגלה לקרח. האם למצרי ולקין היתה נפש ונשמה בהיותם גויים? אם כן, מתגלה כאן סתירה עם דברי האר"י לעיל; אם לא היתה בהם נשמה או נפש, כיצד ניתן לשייך להם גלגול נשמות? ומה לגבי הבל, איוב, בנות לוט ואחרים – שעל-פי האר"י התגלגלה נשמתם למרות היותם גויים?..
גם ר' מנחם עזריה מפאנו ור' חיים ויטאל (שער הגלגולים) חוטאים באותה סתירה כאשר הם מזכירים בחיבוריהם את אבימלך מלך גרר, את תרח, את בני בלעם, את נירון קיסר (ספר גלגולי נשמות), את קין והבל, את נח, את המצרי שהרג משה, את יתרו, את איוב ואחרים (שער הגלגולים).
נראה כי האמונה בגלגול נשמות אינה "המצאה יהודית" כלל וכלל. פתחו את הערך "גלגול נשמות" בכל אנציקלופדיה ואפילו בויקיפדיה ותגלו על-נקלה כי האמונה בגלגול נשמות משותפת לא ליהדות הרבנית לבדה, כי-אם לרוב דתות המזרח הפגאניות (בודהיזם, הינדואיזם) לתרבות יוון העתיקה, ואפילו לעדה הדרוזית, ובעצם, למי לא… למי לא? את המושג "גלגול נשמות" לא תמצאו לא בתנ"ך וגם לא בברית החדשה!
בלתי אפשרי לאחוז את המקל בשני קצותיו; על הרבנים לבחור: או שיש לגויים נפש ונשמה ואז האמונה בגלגולי נשמות לפחות נשמעת קוהרנטית; או שאין להם נפש ונשמה והאמונה בגלגולים נשענת על קרעי תרנגולת, דהיינו: אינה מחזיקה מים. נדמה כי במקרה זה, שנאתם לגוי "קלקלה את השורה" (ביטוי ממדרש בראשית רבה, וירא, פרשה נ"ה סימן ח'), כלומר: הביאה אותם להפר את הגיון השכל הישר וכתוצאה מכך, לסתור עצמם ללא משים.