האישור הארכיאולוגי שמתקבל מ'חרסי לכיש' למהימנותו של התנ"ך
וויליאם פ׳ אולברייט פירסם את מאמרו The Bible After Twenty Years of Archeology (״התנ״ך אחרי עשרים שנות ארכאולוגיה״) במגזין Religion in Life (״דת בחיים״). הוא מציג שם את הממצאים השונים.
הזכרנו את המסמכים מהמאות ה-5-6 לפנה״ס, שנחשפו מאז 1935. בשנת 1935 חשף ג׳ ל׳ סטארקי המנוח את האוסטרקון של לכיש, הכולל בעיקר מכתבים כתובים בדיו על גבי חרס. יחד עם כמה אוסטרקונים נוספים שנתגלו בשנת 1938 הם מרכיבים קובץ יחודי של פרוזה עברית מימי ירמיהו. אור נוסף על תקופת הגלות שופכות רשימות ההקצבה של נבוכדנאצר, שנחשפו בידי חוקרים גרמניים בבבל ויצאו לאור בחלקן על ידי א׳ פ׳ ו״דנר בשנת 1939… ממצאים מאוחרים יותר, גם הם בעלי ערך רב משום שהם עוזרים לנו להבין את ההיסטוריה והספרות של היהודים בימי עזרא ונחמיה, הם הממצאים והפרסומים של פפירוסים כתובים ארמית ושל אוסטרקונים ממצריים. ארבע קבוצות עיקריות אלה זוכות לפרסום, ופרסומן המלא מכפיל את כמות התעודות בסגנון זה בהשוואה למה שהיה בידינו לפני 20 שנה.
ר׳ ס׳ הופרט כתב מאמר מסכם על הממצאים האלה:-Lachish – Frontier Fortress of Judah (״לכיש ־ מצודת החזית של יהודה״). הוא דן בשאלת המחבר והרקע לכתיבת המכתבים:
עיקר המכתבים שנשמרו היטב הם מכתבים שנשלחו מאדם בשם הושעיה (שם מקראי שכיח: נחמיה י״ב 32; ירמ׳ מ״ב 1; מ״ג 2) – שככל הנראה היה קצין צבאי בדרגה נמוכה והוצב בעמדת תצפית לא רחוק מלכיש – אל יאוש, הקצין הממונה על לכיש. כל המכתבים נכתבו במשך תקופה של ימים או מספר שבועות, כפי שעולה מהעובדה שהחרסים ששימשו לכתיבתם לקוחים כולם מכדים בעלי צורה דומה ומאותה תקופה. חמישה משברי החרס שנמצאו שייכים לאותו כלי מקורי. העובדה שכל המכתבים, פרס לשניים, נמצאו על רצפת חדר המשמר, רומזת על כך שהם הונחו שם בידי יאוש עצמו, לאחר שקיבל אותם מהושעיה.
תארוך ומסגרת היסטורית
אולברייט פירסם מאמר מיוחד על חרסי לכיש, The Oldest Hebrew Letters: Lachish
Ostraca (״המכתבים העבריים הקדומים ביותר: חרסי לכיש״) בתוך (Bulletin of-T the American Schools of Oriental Research (״ירחון המכללות האמריקניות לחקר המזרח״), הדן ברקע שעליו נכתבו המכתבים: ״הקורא הרגיש ישים לב יותר ויותר לכך שמכתבי לכיש כתובים בעברית קלאסית רהוטה. בניגוד להשערתו של טורצנר, הסטיות משימוש בעברית מקראית הן מעטות ואינן משמעותיות. במכתבים אנחנו מוצאים את עצמנו בימיו של ירמיהו, כשהתנאים הפוליטיים והחברתיים תואמים להפליא את התמונה שעולה מן הספר הנושא את שמו. חרסי לכיש תופסים את מקומם הראוי בין חרסי שומרון ופפירוסי אלפנטין כמצבות אפיגרפיות של ההיסטוריה המקראית״. ג׳ א׳ רייט קובע בחיבורו The Present State of Biblical Archeology (״המצב הקיים בארכאולוגיה המקראית״) את זמנם של המכתבים, על סמך העדות הפנימית שהם מספקים:
״על מכתב xx מופיעות המילים ׳בשנה התשיעית׳, כלומר למלכות צדקיהו. זוהי אותה שנה שבה הגיע נבוכדנאצר במטרה להתחיל בצמצום שטחה של יהודה: ׳ויהי בשנה התשיעית… בחודש העשירי׳ (מל״ב כ״ה 1; ככל הנראה מדובר בסביבות ינואר של שנת 588 לפנה״ס. המצור על ירושלים נמשך עד יולי 587 לפנה״ס ־ מל״ב כ״ה 3-2)״.
מילר בורוז מסכים בספרו What Mean These Stones (״מה משמעותן של אבנים אלה?״) עם רייט: ״בלכיש נמצאו עדויות לשתי שכבות של חורבן, שאינן רחוקות בזמן זו מזו; אין ספק שיש ליחסן לפלישתו של נבוכדנאצר בשנים 597 ואח״כ ב־587 לפנה״ס. מכתבי לכיש, שזכו בינתיים לפרסום רב, נמצאו בין חורבות השכבה השנייה״.
אולברייט מסכם את הדיון בתארוך הממצאים בלכיש, ״סטארקי תרם תרשים רב תועלת של הממצאים מלכיש, כשהוא מסביר את המצב הארכאולוגי שבו נמצאו שברי החרס וכשהוא קובע את זמנם למועד קצר לפני השמדתה של לכיש, בשלהי מלכות צדקיהו. העובדות הן כה ברורות, עד כדי כך שטורצנר הסיר את הסתייגותו מתאריך זה, והוא מקובל היום על דעת כולם״.
הרקע המקראי של מכתבי לכיש
בירמיהו ל״ד 7-6 נאמר, ״וידבר ירמיהו הנביא אל צדקיהו מלך יהודה את כל הדברים האלה בירושלים. וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות, אל לכיש ואל עזקה, כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר״.
עם ישראל פתח במרד חסר תועלת בנבוכדנאצר. הדיעות ביהודה לא היו אחידות בנוגע למרד. ירמיהו קרא לעם להיכנע לבבל, בעוד שמנהיגי העם דיברו על התנגדות לשלטון בבל והם אכן התנגדו, למרות שהובסו בידי צבא נבוכדנאצר. לקראת סוף המרד נותרו שני שרידים אחרונים של עצמאות, שני מוצבים ־ לכיש ועזקה, הממוקמות כ־55 ק״מ דרומית־מערבית לירושלים. מלכיש נשלחו כמה מכתבים שמתארים היטב את המצב. מכתבים אלה תורמים רבות לידיעות שיש היום בידינו בנוגע לרקע של הסיפור המקראי. תגלית זו מוכרת בשם חרסי (או מכתבי) לכיש.
תוכן המכתבים וחותם גדליהו
המכתבים מוספרו מטעמי נוחות. הופרט מסקר את מכתבים II-VI ״בתוך קבוצת מכתבים זו [מכתבים II-VI] אנו מוצאים שוב ושוב את הושעיה מגן על עצמו בפני הממונה עליו, למרות שההאשמות שהוטחו נגדו לא תמיד ברורות. מפתה לחשוב שהוא מגלה אהדה לסיעתו של ירמיהו, שקראה להיכנע לבבלים במקום להמשיך במרד; אבל כמובן שאיננו יכולים להיות בטוחים בכך״.
הוא ממשיך ומספק פרטים בנוגע לכמה מהמכתבים:
מכתב I
חשיבותו של מכתב מספר I היא רבה… למרות שהוא בסך הכל מכיל רשימת שמות. זאת משום ששלושה מתוך תשעת השמות שבו ־ גמריה, יאזניה ונריה ־ מופיעים בתנ״ך רק בימי ירמיהו. שם נוסף שמופיע בו הוא ירמיהו, שאינו מוגבל רק לנביא ירמיהו, ולפיכך אין צורך ליחסו בהכרח לנביא. שם חמישי שמופיע ברשימה אינו מוגבל רק לתקופה זו. זהו השם מתניה, שהיה שמו של המלך צדקיהו לפני שהומלך על ידי מלך בבל.
מכתב III
במכתב III הושעיה מדווח ליואש שמשלחת מלכותית עושה את דרכה למצריים, ושחלק ממנה נשלח למוצב שלו (או ללכיש) כדי לקבל אספקה. אזכור זה מצביע ישירות על הקנוניה הפרו־מצרית שנרקמה בימיו של צדקיהו. עניין מיוחד מעורר באותו המכתב האזכור של ׳הנביא׳. יש שמזהים נביא זה עם ירמיהו. זוהי אפשרות סבירה, אבל איננו יכולים להיות בטוחים שאכן מדובר בירמיהו, ויש לנהוג משנה זהירות ולא לייחס לממצאים דברים שאינם מצוינים בהם בבירור.
מכתב IV
ג׳וזף פרי מדבר בספרו Archeology and Bible History (״ארכאולוגיה והיסטוריה מקראית״) על מכתב מספר IV, שזכה להתייחסות מרובה:
בתנ׳׳ך נאמר שבימיו של ירמיהו, כאשר הצבא הבבלי כבש עיר אחר עיר ביהודה (בסביבות 586-589 לפנה״ס), הערים לכיש ועזקה עדיין עמדו על תילן (ירמ׳ ל״ד 7). מכתבי לכיש מספקים אישור מדהים לכך שאכן כך היה. במכתב מספר IV, שנכתב ביד׳ קצין ממצודה צבאית למפקדו שישב בלכיש, נאמר, ״כי אל משאת לכיש נחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כ׳ לא נראה את עזקה״. מכתב זה לא רק מעיד על כך שצבאו של נבוכדנאצר הידק את אחיזתו סביב יהודה, אלא גם על הקשר ההדוק בין לכיש ועזקה, בדומה לקשר שלהן בספר ירמיהו.
הופרט רואה את הדברים מזווית אחרת, ״המילים האחרונות במכתב VI מספקות לנו הצצה חטופה אל ימיה האחרונים של ממלכת יהודה. הושעיה מסכם: ׳(אדוני,) חקור ומצא כי אנו מבקשים לראות את אותות האש מלכיש, בהתאם לסימנים שאדוני נתן, שכן את עזקה איננו יכולים לראות." המילים האלה מזכירות את מה שכבר נאמר בירמיהו ל״ד 7״.
רייט מוסיף את עמדתו בנוגע לכך שהם לא יכלו לראות את עזקה. ״כשהושעיה אומר שהוא לא יכול לראות את עזקה, יתכן שכוונתו שעזקה כבר נפלה ולכן אינה שולחת עוד איתותים. בכל אופן, הדבר מלמד שליהודה היתה מערכת אותות, ככל הנראה שימוש באש או בעשן. האווירה העולה מן המכתבים משקפת את הדאגה והמהומה ששררו באזור הנצור. אחת הסברות היא שחלקם המכריע של המכתבים נכתבו בסתיו 589 (או 588) לפנה״ס״.
מכתב VI
ג׳וזף פרי מדבר על הקשר הקרוב בין מכתב VI לכתביו של ירמיהו:
ג׳ ל׳ סטארקי מצא (ב-1935) קבוצה של 18 חרסים, שעליהם נחקקו הודעות צבאיות בידי קצין בצבא יהודה. ההודעות נועדו למפקד הממונה עליו, שהיה מוצב בלכיש. ו׳ פ׳ אולברייט, (במאמרו A Brief History of Judah from the Days of Josiah to Alexander the Great [״מבס מהיר על ההיסטוריה של יהודה מימי יאשיהו עד ימי אלכסנדר מוקדון״, שפורסם ב-,1 .Biblical Archeologist, vol. 9, No 4 .February, 1946, p], מציין כ׳ ״באחד המכתבים הללו (מכתב מספר VI) הקצין מתלונן על כך שהשרים שלחו איגרות ש׳מרפות את ידי׳ העם. הקצין שכתב את המכתב השתמש בביטוי ׳לרפות את ידי׳ כדי לתאר את האופטימיות המוגזמת של אנשי החצר. השרים המוזכרים בספר ירמיהו (ל״ח 4) השתמשו באותו ביטוי עצמו כדי לתאר את ההשפעה של נבואות ירמיהו על נפילתה הקרובה של ירושלים. אנשי הממשל הואשמו במעשה שהם עצמם ניסו. לייחס לירמיהו.
חותם גדליהו
ג׳ון אלדר מספר על ממצא אחר שנתגלה בלכיש, נוסף לאוסטרקונים. ממצא זה מוסיף משקל רב עוד יותר לסיפור המק¬ראי של לכיש:
במצודת לכיש נמצאו עדויות לכך שהעיר נשרפה פעמיים בתוך זמן קצר, במקביל לשני המצורים על ירושלים. בלכיש נמצאה טביעת חותם עשויה חרס, כשבחלקו האחורי עדיין אפשר לראות סימנים של סיבי הפפירוס שאליו הוא היה מחובר. על החותם כתובות המילים הבאות, ״לגדליהו [א]שר על הבי[ת]״. במלכים ב׳ כ״ה 22 מסופר על אדם נכבד זה – ״והעם הנשאר בארץ יהודה, אשר השאיר נבוכדנאצר מלך בבל, ויפקד עליהם את גדליהו…״
המשמעות של הממצאים שנתגלו בלכיש – סיכום
הופרט מסכם, ״המשמעות האמיתית של חרסי לכיש היא עצומה. אין בימינו עוד ממצא ארכאולוגי (חוץ ממגילות ים המלח) שיש לו השלכה ישירה על התנ״ך כמו שיש למכתבי לכיש. המחברים של מכתבים אלה (שנכתבו בידי יותר מאדם אחד) כתבו בכישרון אמנותי אמיתי, בעברית קלאסית, וכך מצוי בידינו למעשה חלק חדש של התנ״ך: נספח לספר ירמיהו״.
הארכאולוגיה לא יכולה להוכיח את אמיתותו של התנ״ך. היא לא מוכיחה מעל לכל ספק את כל ההיבטים ההיסטוריים של גלות בבל. אבל היא כן מעמידה את בעלי הגישה השמרנית בקו אחד עם הספקנים. אף אחד לא צריך עוד להרגיש שהוא חייב להאמין לתיאוריות כאלה.
ג׳וזף פרי מסכם את מחקרו בנושא, ״לסיכום, הממצאים הארכאולוגיים מלמדים שלב אחר שלב שהרשומות המקראיות הן מהימנות ואמינות. אישור זה שמעניק המחקר הארכאולוגי לתנ״ך אינו מוגבל רק למקרים כלליים [אלא גם לנקודות ספציפיות]״.