האישור שמעניקות תעודות ארכיאולוגיות למהימנות קיומם של האבות כפי שמתוארים בתנ"ך

למרות שסיפוריהם של אברהם, יצחק ויעקב לא מערימים את אותם קשיים שקיימים בפרקים הראשונים של ספר בראשית, במשך זמן רב ראו בהם סיפורי אגדה כי הם לא התאימו למידע שהיה ברשות החוקרים בנוגע לאותה תקופה. אבל ככל שהולך ומצטבר מידע נוסף, סיפורים אלה זוכים לאישור רב יותר.

קבצי חוקים מתקופתו של אברהם מסבירים מדוע הוא היסס להשליך את הגר מביתו, שכן החוק חייב אותו לתמוך בה. רק לאחר שניתן לו צו גבוה יותר, ישירות מאלוהים, הוא היה מוכן לשלח אותה מביתו. המסמכים והתעודות שנתגלו במארי מלמדים ששמות כמו אבמרם (אברהם), יעקב־אל ובניומיטס היו קיימים אז. שמות אלה אומנם לא שייכים לדמויות מהתנ״ך, אבל הם מעידים על כך ששמות כאלה היו אז בשימוש. התעודות שנמצאו במארי מאשרות גם את סיפור המלחמה של חמשת המלכים בארבעת המלכים (ברא׳ י״ד). שמות המלכים שמוזכרים בתעודות מתאימים לעמים החזקים שהיו קיימים באותם ימים. לדוגמה, בבראשית י״ד:א' מוזכר המלך האמורי אריוך; בתעודות מארי מופיע שמו של המלך אריוק. עדויות אלה מובילות למסקנה שמי שכתב את ספר בראשית חי בימיו של אברהם ונשען על מידע מיד ראשונה.

במחקר שערך קיטצ׳ן יש דוגמאות לממצאים ארכאולוגיים שבעזרתם נקבע כי האבות חיו בתקופת הברונזה התיכונה. הנתונים המקראיים מתאימים לעובדות אובייקטיביות מהעולם העתיק באופן כמעט לא־טבעי, מה שמבסס את האמינות ההיסטורית של התקופות המקראיות.

אחד הפריטים החשובים מדבר על מחירם של עבדים בשקלי כסף. מקורות שונים מהמזרח הקרוב הקדום מדברים על מחירם של עבדים באופן מפורט, במשך תקופה של כ-2,000 שנה, מ-400-2,400 לפנה״ס… נתונים אלה מספקים עדות שאפשר להשוותה לתנ״ך, שנוקב בכמה מקומות במחירם של עבדים (ברא׳ ל״ז 28; שמות כי; שמות כ״א 32; מל״ב ס״ו 20)… בכל מקרה מחיר העבדים בסיפור המקראי מתאים לתקופה שעליה הוא מדבר.

הר העדויות הולך וגדל, ומבהיר שהמסגרת של הסיפור המקראי שעבר בירושה הוא מבוסס ביסודו – החל מסיפורי האבות דרך סיפור יציאת מצריים, כיבוש כנען, תקופת המלכים ופיצול הממלכה לישראל ויהודה, הגלות והשיבה ממנה.

שושלת היוחסין של אברהם

אין כל ספק לגבי נכונותה ההיסטורית של שושלת היוחסין של אברהם. ובכל זאת עולה השאלה אם השמות שכלולים בה מדברים על אנשים פרטיים או על ערים עתיקות (למרות שערים בעת העתיקה נשאו לעיתים קרובות את שם המייסד). בדבר אחד אין כל ספק: אברהם היה אדם אמיתי, שאכן חי עלי אדמות. בורוז אומר: ״הכל מצביע על כך שמדובר באדם אמיתי שחי במהלך ההיסטוריה. אומנם הוא לא מופיע במקור ארכאולוגי כלשהו, אבל שמו מופיע בבבל כשם פרטי באותה תקופה שאברהם חי בה״.

בעבר נעשו ניסיונות למקם את אברהם במאות ה־15 או ח-14 לפנה״ס ־ תקופה מאוחרת בהרבה מימיו. אבל אולברייט אומר שבזכות הנתונים שלעיל ובזכות עדויות נוספות, יש היום ״עדויות רבות ־ כולל שמות אנשים ומקומות ־ שיוצאות נגד הגישה הזו״.

שושלת היוחסין של עשיו

ברשימת היוחסין של עשיו מוזכרים החורים (ברא׳ ל״ו 20). הסברה היתה שמדובר בעם של ״שוכני מערות״, בגלל הדמיון בין השם ״חורי״ למילה ״חור״, שיכולה לציין גם מערה. אבל הממצאים הארכאולוגיים מלמדים שמדובר בקבוצת לוחמים חשובה, שחיה במזרח הקרוב בתקופת האבות.

יצחק: הברכה שניתנה בעל פה (ברא׳ כ׳׳ז)

ג׳וזף פרי מציין שעצם העובדה שיצחק לא לקח בחזרה את ברכתו לאחר שהתרמית של יעקב נחשפה יכולה להישמע מוזרה למדי. אבל מהלוחות שנתגלו בנוזי עולה שהכרזה כזו בעל פה היתה חוקית ומחייבת בכל המובנים. אחד הלוחות מתאר תביעה משפטית של אשה שהיתה אמורה להינשא לגבר מסוים, אבל אחיו הקנאים התנגדו לכך. החתן זכה בתביעה המשפטית כי אביו הבטיח לו את האשה בעל פה. הצהרות שנאמרו בעל פה היו בעלות משקל כבד ביותר, לא כמו היום. התעודות שנמצאו בנוזי מקורן בחברה הדומה לזו שעליה מסופר בבראשית.

ג׳ ארנסט רייט מסביר את המנהג הזה, ״ברכות שנאמרו בעל פה או צוואות שניתנו על ערש דווי הוכרו כברות תוקף בנוזי, וגם בחברה שבה חיו האבות. ברכות כאלה היו עניין רציני, ומרגע שנאמרו לא היה אפשר להפר אותן. יצחק ידע שעליו להישאר נאמן לדבריו, למרות שהברכה הוצאה ממנו במרמה. ׳ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר, ״מי אפוא הוא הצד ציד ויביא לי ואוכל?…גם ברוך יהיה׳״ (ברא׳ כ״ז 33)״..

כורש גורדון מפרט שלוש נקודות לגבי התעודות מנתי, ״הטקסט דומה באופיו לברכות המקראיות, דוגמת ברכותיהם של האבות, מעצם היותו (א) צוואה שנאמרה בעל פה. (ב) בעל תוקף חוקי. (ג) האב אמר את הדברים לבנו בהיותו על ערש דווי״. וכך, החברה שמוכרת לנו באופן חלקי בלבד, מוארת לפתע באור בהיר ביותר.

 

יעקב

קניית הבכורה מעשיו

גורדון שופך אור על הסיפור מבראשית כ״ה, ״אין עוד הרבה מאורעות משפחתיים שנראים מוזרים כמו מכירת הבכורה של עשיו לאחיו התאום יעקב. אחד הלוחות [מנתי]… מתאר מאורע דומה״.

רייט מפרש את הלוח שגורדון מדבר עליו, ״לסיפור קניית הבכורה יש מקבילה בלוחות נוזי. במקרה האמור, אח אחד מכר חורשה שירש תמורת שלושה כבשים! נדמה שמדובר בעיסקה שאינה שווה לשני הצדדים, ממש כמו זו שעשה עשיו: ׳ויאמר עשיו אל יעקב, ״הלעיטני נא מן האדום האדום הזה…״ ויאמר יעקב, ״מכרהָ כיום את בכורתך לי״. ויאמר עשיו, ״הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?״ ויאמר יעקב, ״הישבעה לי כיום״, ויישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת׳ (כ״ה 34-30)״.

פרי ממשיך ומפרש, ״באחד הלוחות של נוזי מופיעה רשומה על אדם בשם טאפקיטילה, שבתמורה לשלושה כבשים העביר לאחיו קורפאזה את זכותו לרשת חורשה מסוימת. עשיו השתמש בטכניקה דומה כשהחליף את זכויות הירושה שלו כדי לאכול את הנזיד שהוא כה התאווה אליו״.

ס׳ ה׳ הורן כותב על כך במאמרו ״אור חדש על התנ״ך" ("Recent Illumination of the Old Testament״)  :ומגיע למסקנה הבאה, ״עשיו מכר את בכורתו תמורת אוכל שהתבשל בסיר. טאפקיטילה מכר את בכורתו תמורת אוכל שעדיין לא בושל״.

פרשת לבן ויעקב (ברא׳ כ׳׳ט)

כורש גורדון טוען שהממצאים מנוזי יכולים לשפוך אור אפילו על הסיפור מבראשית כ״ט. ״לבן ניאות לתת את בתו ליעקב לאשה, והפך אותו לבן בית; ׳טוב תִיתִי אותה לך מתיתי אותה לאיש אחר. שבה עימדי!׳ (ברא׳ כ״ט 19). יש עוד נקודות דמיון מדהימות שמצויות בתעודות של נוזי ושתומכות בתיאוריה שלנו, שלפיה הפיכתו של יעקב לבן בית אצל לבן דומה לאימוצו של וולו (דמות שמוזכרת בלוחות נוזי)׳׳.

גניבת התרפים (ברא׳ ל׳׳א)

גם סיפור זה זוכה להסבר בתגליות של נוזי. דבריו של ג׳וזף פרי, במאמרו Archeoiogy and the Bible (״ארכאולוגיה והכתובים״) מספקים הסבר טוב לא רק לפרשה עצמה, אלא גם לרקע של לוחות נוזי:

בשנת 1925 נמצאו בחפירות שנערכו באתר במסופוטמיה, שמוכר היום בשם יורע׳אן טפה למעלה מ-1,000 לוחות חומר. בחפירות שנערכו שם מאוחו יותר נמצאו 3,000 לוחות נוספים. כך נחשף האתר הקדום של ׳׳נוזי׳׳. הלוחות, שנכתבו בסביבות שנת 1500 לפנה״ס, שופכים אור על תקופת האבות, על ימיהם של אברהם, יצחק ויעקב. הנה דוגמה אחת: כשיעקב ורחל ברחו מביתו של לבן, רחל גנבה את התרפים של המשפחה. כשלבן גילה את הגניבה, הוא רדף אחרי בתו וחתנו, ובתום מסע ארוך השיג אותם (ברא׳ ל״א 23-19). לאורך הדורות תהו הפרשנים מדוע לבן טרח להשיב צלמים שהיה יכול לרכוש שוב בקלות באחת החנויות המקומיות.

הלוחות של מזי מתעדים מקרה שבו חתן שהחזיק בתרפים המשפחתיים היה זכאי לתבוע את רכושו של חמיו, מה שמסביר את חרדתו של לבן. עדות זו, ואחרות כמוה, יוצרות התאמה בין הרקע של סיפורי האבות לבין התקופה הקדומה שבה הם חיו, ואינה תומכת בגישה הביקורתית – הטוענת שהסיפורים נכתבו 1,000 שנה מאוחר יותר.

תודות למחקר הארכאולוגי אנחנו מתחילים להבין את הרקע לחלק ניכר מסיפורי התנ״ך.

 

יוסף

המכירה לעבדות

ק׳ א׳ קיטצ׳ן מציין בספרו Ancient Orient and 0ld Testament (״המזרח הקדום והתנ״ך״) שהסיפור מבראשית ל״ז 28 נוקב במחירו של עבד במאה ה־18 לפנה״ס, ״המחיר של 20 מטבעות כסף ששולמו עבור יוסף בבראשית ל״ז 28 הוא המחיר הממוצע שהיה תקף במאה ה־18 לפנה״ס: בתקופות קדומות יותר היו העבדים זולים יותר (המחיר הממוצע היה 15-10 שקלי כסף), ואילו מאוחר יותר עלה מחירם בהתמדה. זהו עוד פרט קטן שנאמן לתקופתו מבחינה תרבותית״.

הירידה למצריים

יש שהטילו ספק באשר לשנים שבהן יוסף חי במצריים. מילר בורוז מציין כי ״דיווחים על ירידה למצריים בעיתות רעב (ברא׳ י״ב 10; מ״ב 2-1) תואמים את הדיווחים המצריים על האסיאתים שבאו לארצם למטרה זו. על קירות הקבר שנמצא בבני חסן, בן זמנו של אברהם, אפשר לראות תמונה של אנשים שמיים המבקרים במצריים״. גם הווארד ווס מדבר בספרו Genesis and Archeology (״בראשית וארכאולוגיה״) על נוכחותם של בני ההיקסוס במצריים.

מצויות בידינו עדויות נוספות, מעבר לציור שעל קברו של אמנחוחתפ, שמאשרות את העובדה שזרים נכנסו לתחומי מצריים בשלב מוקדם. יש סימנים שונים המעידים על כך שההיקסוס החלו לפלוש לעמק הנילוס בסביבות שנת 1900 לפנה״ס. בסביבות שנת 1730 לפנה״ס נוספו אליהם שבטים אחרים, שהכניעו את השליטים המצריים המקומיים. כך שאם צריך לקבוע תאריך מוקדם לכניסתם של העברים למצריים, הרי שהם נכנסו למצריים בתקופת הפלישה של ההיקסוס – תקופה שבה זרים רבים נכנסו למצריים. אם נקבל את התארוך של כניסת העברים לסביבות 1700 או 1650 לפנה״ס, הרי שהחיקסוס שלטו אז במצריים, והסבירות שהם איפשרו לזרים אחרים להיכנס היא גבוהה.

ווס מפרט ארבע נקודות שמקשרות בין שבטי ההיקסוס לסיפור בתנ״ך. ראשית, המצרים התייחסו להיקסוס ולעבדים כאל משהו שונה. שנית, יתכן שהמלך המצרי ש״לא ידע את יוסף״ (שמות א׳ 8) היה מלך מצרי. אך טבעי שקנאות לאומית כמו זו שהוא הפגין לא תהיה אופיינית לשליטים זרים. שלישית, בבראשית מ״ז 17 מצוי האזכור הראשון של סוסים בתנ״ך. ההיקסוס הם שהביאו את הסוסים למצריים. רביעית, אחרי גירוש ההיקסוס רוכז חלק ניכר מאדמות מצריים בידי השליטים; התמונה מתאימה לסיפור הרעב שיוסף ניבא, ושהביא לכך שהוא חיזק את כס המלוכה וריכז בידי המלך את רוב אדמות המדינה.

קידומו של יוסף

הנה הסיכום שמביא הווארד ווס בנוגע לעלייתו של יוסף לגדולה, שהיתה ללא כל ספק יחודית, הדברים מופיעים בספרו Genesis and Archeology. עלייתו של יוסף מעבדות למעמד של ראש ממשלת מצריים גרמה להרמת גבה בקרב חוגים מסוימים. אבל היום מצויים בידינו ממצאים ארכאולוגיים המעידים על מקרים דומים שהתרחשו בארץ הנילוס. כשפועה מינה את יוסף על כל ארץ מצריים, הוא העניק לו טבעת ורביד זהב, כפי שהיה נהוג במצריים עם קידומו של אדם מסוים לתפקיד בכיר יותר.

א׳ קמבל מדבר על תקופת עמארנה ומספר על מקבילה לזו של עליית יוסף לשלטון:

אחת הדמויות בתכתובת של רב־אד מלך גבל יוצרת קישור מעניין בין שליטי הערים השונות בארץ ישראל ובדרום לבין התנ׳׳ך. זוהי דמותו של ינחם, שרב־אד מתאר בשלב מסוים כ-musallil של המלך. משמעות המונח, ככל הנראה, היא נושא המניפה של המלך. זהו כינוי כבוד למישהו שמקורב למדי למלך, וככל הנראה מייעץ לו בנושאים מדיניים. אם כך, ינחם שימש בתפקיד בכיר למדי במצריים. שמו מופיע בתכתובות בין שליטים בארץ ישראל ובסוריה. בתחילת תקופת רב־אד נדמה כי ינחם היה אחראי על אספקה מסל הלחם המצרי, המכונה יארימוטה, וכבר ראינו שרב־אד נזקק כל הזמן לשירותיו.

השם ינחם הוא ממוצא שמי, מה שמצביע על הקבלה נוספת לסיפור יוסף בבראשית, מעבר לעובדה ששניהם קשורים לאספקת מזון לזרים. המידע על ינחם מספק אישור מושלם לרקע המצרי של סיפור יוסף, אם כי אין זה מספיק כדי לומר שינחם ויוסף אחד הם, או שהם מילאו את תפקידם באותו זמן. סביר להניח שיוסף חי בתקופה מוקדמת יותר. יש להשערה הזו כמה סיבות, אם כי העדויות לא מאפשרות להגיע לוודאות מוחלטת בנושא. כן ברור שאנשים ממוצא שמי יכלו להגיע לעמדות סמכותיות במצריים, ואפילו יתכן שהשליטים העדיפו למנות אותם משום שהמנהיגים המצריים החלו לצבור עוצמה וכוח.

קיטצ׳ן מתייחס לפפירוסים קדומים ומדבר על שמים שעלו לגדולה במצריים:

עבדים אסיאתיים שימשו במצריים בבתיהם של בעלי תפקידים ציבוריים. היה זה דבר שגרתי בסוף ימי השושלת התיכונה במצריים (1700-1850 לפנה״ס). שמיים יכלו לעלות לגדולה ולהגיע למעמד רם (ולפני תקופת ההיקסוס אפילו לשבת על כס המלוכה), כפי שקרה בימיו של הנשיא חוב. הקריירה של יוסף יכולה להתאים באופן מושלם לתקופה של שלהי השושלת ה-13 וראשית השושלת ה-14 במצריים. כמובן שבכל התקופות יחסו לחלומות תפקיד חשוב. יש בידינו עותק משנת 1300 לפנה״ס בערך, של ספר לימוד מצרי לקורא חלומות. הספר מבוסס על מקור שנכתב מאות שנים קודם לכן; חיבורים כאלה מוכרים לנו גם מממצאים אשוריים מן האלף ה-1 לפנה״ס.

קבר יוסף

ג׳ון אלדר אומר בספרו ,Prophets, idols and Diggers (״נביאים, אלילים וחופרים״): בפסוקים האחרונים של בראשית מסופר כיצד הפציר יוסף בקרוביו להעלות את עצמותיו לכנען, כשאלוהים ישיב אותם אל ביתם; ביהושע כ״ד 32 מסופר שעצמותיו אכן הובאו אל כנען ונקברו בשכם. בעיר שכם עומד היום קבר, שבמשך מאות בשנים זכה לכבוד והערצה כקבר יוסף. לפני מספר שנים נפתח הקבר, ונמצאה בו גופה חנוטה ברוח המנהג המצרי, נוסף לממצאים אחרים שנתגלו בקבר – ביניהם חרב שכמוה חגרו הפקידים המצריים.

 

לסיכום

סיפורי האבות – עדות ארכאולוגית מסכמת הממצאים של נוזי שופכים אור רב על הנושאים שעליהם דיברנו במאמר זה. ס׳ ה׳ הורן מפרט שישה תחומים שעליהם משפיעים הממצאים האלה:

תעודות אחרות [שנמצאו בבוזי] מלמדות שבדרך כלל האב הוא שבוחר כלה לבנו, ממש כשם שעשו האבות; הם מלמדים שהחתן צריך לשלם נדוניה לחותנו, או לעבוד אצלו אם אינו יכול לשלם את הנדוניה, ממש כשם שעשה יעקב העני; הם מלמדים שלא היה אפשר לשנות את רצונו של האב לאחר שהוא הבהיר אותו, כפי שיצחק סירב לשנות את הברכות שהעניק ליעקב למרות שהושגו במרמה; הם מלמדים שהכלה קיבלה בדרך כלל מאביה אמה – משרתת אישית, כפי שקיבלו לאה ורחל כשנישאו ליעקב; הם מלמדים שהעונש על גניבת חפצי דת או אליל היה עונש מוות, וזו הסיבה שיעקב הסכים שמי שגנב את התרפים של חותנו יוצא להורג; הם מעידים על כך שמערכת היחסים המשונה בין יהודה לכלתו תמר מומחשת בצורה חיה בחוקים הקדומים של האשורים והחיתים.

הארכאולוגיה ללא ספק השפיעה על הידיעות שיש ברשותנו בנוגע לרקע של סיפורי המקרא.