"אין דתות = אין מלחמות"? והאם אלוהים בכלל דתי?
האם אי-פעם תהית אם לאלוהים באמת משנה אם אנחנו שמים חתיכה של בד על הראש, או אם אנחנו אוכלים יותר מפרוסת לחם אחת מחוץ לסוכה בזמן חג סוכות, האם הוא זועם כשאנחנו נכנסים לשירותים בשבת ומדליקים את האור, מה לגבי קינוח ארוחה בשרית בעוגת גבינה? האם אתם מסוגלים לדמיין את אלוהים מנשק מזוזה בכל פעם שהוא נכנס בדלת? האם זו הוא תכליתו של אלוהים? האם זה באמת מה שמטריד אותו, האם על-פי כך הוא שופט אותנו?
מה לגבי צבע בגדינו, האם אלוהים דורש מאיתנו להיות לבושים שחור-לבן בלבד כל ימי-חיינו? האם אלוהים ינקום, יעניש, ישנא או ידחה אותנו אם לא נעשה את הדברים האלה? או שאולי כל המצוות הללו הן לא יותר מאשר אמונה טפלה שהתפתחה על ידי אנשים כמונו וכמוכם, מצוות שאלוהים מעולם לא ביקש ולא דרש?
אלוהים קטנוני?
במידה ויש אלוהים, האלוהים שברא אותנו ואת כל הקיים ביקום, האלוהים שהמציא את חוק הקינמאטיקה, את מבנה הכרומוזום ואת תהליך הפוטוסינתזה, האלוהים שהוא מעבר לכל הצרות והסבל שלנו, מעל לכל אוליגרך, ראש ממשלה או מלך – האם מה שמעסיק ומעניין כל כך את אותו האלוהים הן אלפי המצוות, ההלכות והאיסורים השונים שאנחנו בעצמנו המצאנו ("מסורות") שבעצם רק מקשים לנו את החיים? או שיש באלוהים מעבר לזה?
דתות ומסורות, או אמונה מהלב?
ההלכות והמצוות, ה"עשה ואל-תעשה", הן שיוצרות את המסורת, קיומה גורם לנו להאמין ש׳הנה, עכשיו אלוהים מבסוט מאיתנו׳. המסורת יוצרת דת, דת יוצרת הפרדה בין בני-אדם וגורמת לגאוותו של הפרט על פני חבריו משום היותו "טוב-יותר" מאחר שהוא מקיים מצוות או מעשים שהאחר לא. לכן לא יתכן שאלוהים מבסס את הערכתו כלפי בני-האדם על פי קיום מצוות שהם המציאו. ובכלל, מעשים טובים אמורים להתחולל כאות וכביטוי למה שמתרחש בלב האדם, ולא כמסכה שאנו לובשים למען הסובבים אותנו (המושג ״אישיות״, אגב, מקורו במילה היוונית שמשמעותה ״מסכת-פנים״ שבה משתמשים בתיאטרון).
אם נחקור את התנ"ך, נגלה שהמצוות שאנו רואים מסביבנו כיום – פשוט אינן קיימות. לא הפרדה בין בשר לחלב, לא חבישת כיפה ולא אלפי המצוות האחרות שהרבנים פיתחו לעצמם במרוצת השנים וכופים על עדרם. מי שיקרא ויחקור את התורה יראה שלא רק שאלוהים קבע הגבלות שונות לחלוטין בתכליתן, אלא גם שהן היו משתנות בהתאם לזמן, לתרבות ולמקום בו חיו בני-ישראל, לכל מצווה הייתה סיבה ומטרה.אלוהים לא "התעורר" בוקר אחד והחליט: "מהיום, אאסור עליהם לאכול צ'יזבורגרים!".
משמעות התורה?
אלוהים נתן לנו מצוות וחוקים כמסגרת שתזכיר לנו על בסיס קבוע מי אנחנו ומי הוא אלוהים, עד כמה הוא קדוש ומושלם ואנחנו, שלא, צריכים לבטוח בו. הבעיה, אותה ניתן לראות לאורך כל התנ"ך (ועד עצם היום הזה), היא שעמנו, בראשותם של המנהיגים הדתיים, נכשל מלהבין זאת, ובמקום לעבוד את הבורא, אנו עובדים את החוקים שאמורים להזכיר לנו אודות הבורא, הפכנו את החוקים, את המסגרת – לקדושה, במקום לקדש את מי שעליו אמורה המסגרת להצביע. במהלך השנים, במקום להתרכז באלוהים, עיבו הרבנים את המסגרת על ידי המצאה של עוד ועוד חוקים חדשים, אף על-פי שאלוהים בעצמו העביר לנו מסר הפוך. בתנ"ך, אומר אלוהים דרך הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח"(הושע ו',ו').
אלוהים בעצם אומר שהדגש שלו הוא לא על קיום של מצוות ושל חוקים המבוססים על פחד, אלא על מערכת יחסים איתו המבוססת על חסד. מאחר שעמנו נכשל בכך, הבטיח אלוהים, על ידי הנביא ירמיהו, כי בעתיד – הוא יכרות ברית נוספת, חדשה, עם עמנו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה׃ כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד" (ירמיהו לא׳, ל׳-לב׳)
כידוע, 'הברית-החדשה' נחשבת ל"יצירה נוצרית", אך האמת היא שכפי שראיתם, הנביאים בתנ"ך כבר ניבאו עליה. הברית-החדשה אינה ספר חוקים חדש, אלא ברית שתכרת על לב האדם, זאת בעזרת תיאור של פועלו ואישיותו של המשיח. הספר נכתב על ידי יהודי ארץ-ישראל, אודות היהודי המפורסם ביותר בהיסטוריה האנושית, שחי פה בארץ-ישראל, ממש כמונו!
הברית-החדשה, כאמור בדבריו של הנביא ירמיהו, תביא לכמה שינויים:
- "עַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה", זאת אומרת שהחוקים, יהיו מוטמעים בלבם של אלו שקיבלו על עצמם להיות חלק מהברית הזאת.
- "יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם", זאת אומרת שהברית הזו זמינה לכולם – בין אם אנו ילדים או מבוגרים, בין אם אנו כהנים גדולים או אנשי אדמה פשוטים, בין אם אנו יהודים או גויים.
- "אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד", זאת אומרת שהברית הזאת תהווה גם קורבן וכפרה נצחית עבור חטאינו.
- "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם", משמע שמי שנכנס תחת הברית הזאת, אלוהים מקבל אותו ומחשיב אותו לחלק מן העם שלו.
ומה אם אנחנו בכל זאת מתעקשים לקיים את מצוות התורה (נטו, ללא התוספות של הרבנים)?
יותר משליש ממצוות התורה אינן אפילו ניתנות לביצוע כיום, אך העקרונות שמאחוריהן בהחלט כן. במהלך ההיסטוריה, היהדות איבדה את ההבנה של עקרונות אלו, עד כדי כך שכיום כמעט ואין קרבה ודימיון בין היהדות-המסורתית לבין היהדות של לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה.
החלק החשוב ביותר בתורה הינו עבודת הכהונה, הקורבנות, המזבח והמקדש, איך כיום אין כהונה ואין בית מקדש, כך שלא ניתן לקיים את החלק החשוב ביותר.
אלוהי חסד
בעוד שאמונה, וחרטה כנה בלב, נדרשו מן החוטא (ישע' א' י׳-כ׳), לא נסלחו לו חטאיו מבלי קורבן ראוי (ויק' ד' כח׳, לב׳ | מלא' א', יד׳). אז מה גרם לריחוק של היום? הסיבה היתה שבעוד אלוהים ציווה לקיים את כל אותן המצוות, באם אדם נכשל או חטא במכוון, היה עליו להקריב קורבן בעבור חטאיו, בסמיכת ידיים על הקורבן בזמן הקרבתו. הקורבן, שהיה חיה תמימה, לקח את העונש על עצמו במקום החוטא (ויקרא ד׳, יג׳-יח׳, טז׳, כא׳-כב׳), "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז׳, יא׳).
הבעיה נוצרה כאשר בית-המקדש נחרב ולא היתה עוד אפשרות להקריב קורבן על המזבח; נוצר מצב בו היה צורך להקריב קורבן אך לא היה היכן או כיצד לבצע משימה זו. לכן פיתחו הרבנים את הרעיון לפיו נתינת תרומה (לחץ לדוגמא) או קיום מצוות שהם המציאו בצורה אדוקה – הם אלו שישמרו על נפשו של האדם. הבעיה היא שעוד בימיו של ישעיהו הבהיר אלוהים שמבחינתו, ניסיון לכפר על חטאים בעזרת מעשים טובים שווה ערך לניסיון להורדת כתם מבגד שהוכתם (ישעיהו סד׳, ה׳).
מסורת ללא אלוהים
היהדות-המסורתית נמצאת כיום במצב בו מצד אחד עליה להמציא קורבן, אך מצד שני אין לה בית-מקדש ודרך לעשות כן. לכן נוצר ההבדל הגדול בין היהדות-המסורתית לבין היהדות-המקראית, ״המקורית״ אם תרצו, התנ"ך הציע פתרון לבעיה זו – קורבנו של המשיח.
ובנוגע לשאלה שבכותרת המאמר – הכיפה, כמו רוב המצוות וההלכות, בכלל לא קשורה לתנ"ך, מקורה במנהג פגאני שבו הבבלים (תושבי בבל) היו מכסים את ראשם כאשר עבדו את אליליהם, הרבנים העתיקו את הרעיון ויצרו את המצנפת ואת המגבעת. במאה ה-13 המנהג הפך פופולארי לא רק בזמן תפילה אלא באופן מתמיד ואף הוכנס לתוך ״שולחן ערוך״ (אורח חיים 2:6, 151:6, 282:3), כמו-כן קיבל את השם "כיפה".