האם הברית החדשה מספקת תמונה היסטורית מהימנה של ישוע?

הנחת המוצא של הספקנים היא שכתבי הברית החדשה לא מספקים תמונה היסטורית מהימנה של ישוע. האם הנחה זו מוצדקת? והאם כתבי הברית החדשה הם אובייקטיבים מבחינה היסטורית גם אם כתבו אותה מאמינים בישוע?

רודולף בולטמן מצטט את יוליוס וולהויזן, שאמר, "רוחו של ישוע ללא כל ספק נושבת מן הדברים שתיעדה הקהילה בירושלים, אבל אנחנו לא מקבלים תמונה היסטורית של ישוע עצמו מהדרך שבה הוא נתפס בקרב ציבור המאמינים בירושלים". וולהויזן אומר במטרה לבסס את העקרונות המנחים את המחקר ההיסטורי אודות ישוע, "עלינו להכיר בכך שיצירה ספרותית או קטע של מסורת הם מקור ראשוני, שמעיד על המצב ההיסטורי שבו הם צמחו, ומהווים רק מקור משני לפרטים ההיסטוריים שעליהם הם מספקים מידע".

טענה זו גורמת לחוקרים האלה לראות את הבשורות כמקור משני לעובדות שעוסקות בישוע. ג' מרטין אומר ש "יש להתייחס אל ספרי הבשורה כאל תיאור מהימן של מה שגוף המשיח האמין בו בזמן שהבשורות נכתבו, ביחס לעובדות שעליהן התבססה אמונתו".  זו הסיבה שר' ה' לייטפוט, מבקר נודע, הגיע למסקנה הבאה, "נדמה שהצורה של ישוע הארצי מוסתרת מעינינו, לא פחות מזו של ישוע השמיימי. למרות הקול העצום שמשמיעות הבשורות, הן מציגות בפנינו לא יותר מאשר לחישה של קולו, אנחנו רואים בהן רק את שולי דרכיו".

החיפוש אחר ישוע ההיסטורי, אחר ישוע שאת קיומו אפשר להוכיח באופן מוחשי מחוץ לכתבי הקודש ולחוויה המשיחית, החל עם אלברט שווייצר, שכתב, "ישוע מנצרת, שהתגלה כמשיח, שהטיף את המוסר של מלכות האלוהים, שיסד את מלכות השמים עלי אדמות ומת כדי להעניק לעבודתו את הקידוש הסופי שנדרש לה, לא היה קיים מעולם. מדובר בדמות שעוצבה על ידי רציונליזם, שקיבלה חיים על ידי ליברליזם והולבשה בלבוש היסטורי על ידי התאולוגיה המודרנית".

שווייצר ממשיך ומדבר על הדילמה שבפניה ניצב המחקר אודות ישוע ההיסטורי, שממילא, כך הוא טוען, אין לו רקע יציב: "למחקר אודות חייו של ישוע יש היסטוריה מסקרנת. המחקר יצא לדרך בחיפוש אחר ישוע ההיסטורי, מתוך אמונה שכאשר הוא ימצא אותו, הוא יוכל להביא את ישוע אל ימינו אנו כמורה וכמושיע. המחקר הזה התיר את הרצועות שקשרו אותו במשך מאות שנים אל האבנים המסולעים של הדוקטרינה הכנסייתית, ושמח לראות את הדמות (של ישוע) מתמלאת חיים ותנועה ולובשת צורה פעם נוספת, ואת ישוע ההיסטורי מתקדם לקראתו, כך זה נראה. אבל ישוע לא נשאר, הוא חולף על פנינו, ושב אל ימיו שלו.

מרטין דיבליוס מטיל ספק בקיומו של עניין היסטורי כלשהו בישוע. "המאמינים הראשונים לא גילו כל עניין בדיווח על החיים והמוות של ישוע עבור כל בני האדם. הם לא ביקשו דבר, חוץ מאשר להוביל כמה שיותר אנשים לישועה בשעה האחרונה לפני קץ העולם, שלדעתם התקרב ובא. למאמינים הראשונים לא היה כל עניין בהיסטוריה. דיבליוס תוקף את האובייקטיביות שבה תועדו המאורעות השונים במקרא, ומרבה בדברים על ה"תעמולה" המשיחית שמעיבה על התמונה ההיסטורית האמיתית. "הגבלה נוספת של האמינות ההיסטורית של המסורת מתעוררת לאור ההתמקדות העניינית בהכרזת הבשורה ובהפצתה. הסיפורים מנוסחים בסגנון מסוים, כלומר, באופן מחושב שנועד לבנות את המאמינים ולהביא לישועתם של הלא מאמינים. אין אלה תיאורים אובייקטיביים של המאורעות".

הספקנות בנוגע לאמת ההיסטורית אודות חייו של ישוע צפה ועולה לעיתים קרובות גם בתאולוגיה של רודולף בולטמן. "אני חושב שאנחנו לא יכולים לדעת היום דבר על חייו של ישוע ועל אישיותו, שכן המקורות המשיחיים הקדומים לא גילו עניין באף אחד מהשניים. יתרה מכך, הם מקוטעים ואגדתיים, מקורות אחרים אודות ישוע אינם קיימים. "אי אפשר היום לזהות בוודאות את אופיו של ישוע", ממשיך בולטמן, "את התמונה החיה של האישיות שלו ושל החיים שהוא ניהל".

בולטמן מדבר על השיטה ההיסטורית של חקר הכתובים, ועל ההשקפה שלו בנוגע לדרך שבה יש לפרש מאורע מסוים, נס למשל, דבר שאת קיומו הוא למעשה שולל לחלוטין :"השיטה ההיסטורית כוללת את הנחת המוצא, שלפיה ההיסטוריה היא רצף סגור של התרחשויות, כשאירועים מסוימים קשורים זה לזה ברצף של סיבה ותוצאה. אין זה אומר שמהלך ההיסטוריה נקבע בידי המקרה, או שאין חופש בחירה לאנשים שפעולותיהם קובעות את מהלך ההיסטוריה. אבל אפילו מאחורי בחירה חופשית יש סיבה ומניע, תפקידו של ההיסטוריון לגלות את המניעים והפעולות.

לכל ההחלטות ולכל המעשים יש סיבות ותוצאות משלהם, והשיטה ההיסטורית יוצאת מתוך הנחה שבאופן עקרוני ניתן להציג את ההחלטות והסיבות ואת הקשר שלהן, וכך להבין את התהליך ההיסטורי כדבר מאוזן וסגור. איזון סגור זה פירושו שהתערבות של כוחות על טבעיים, נעלים, לא יכולה לשבור את רצף האירועים ההיסטוריים, ולפיכך לא קיימים 'ניסים' במובן זה של המילה. נס כזה יהיה מאורע שהגורם להתרחשותו הוא לא חלק מההיסטוריה… זו הגישה שנוקטים ההיסטוריונים, כשהם בודקים את כל התעודות ההיסטוריות. ואם אנחנו מבקשים לראות את הטקסטים של התנ"ך והברית החדשה כמסמכים היסטוריים, אי אפשר להוציא אותם מכלל זה.

הוא מוסיף, "אם כך, זוהי הוכחה שהבשורות מעוניינות במשהו שונה לחלוטין מההיסטוריון המודרני. ההיסטוריון יכול להתקדם לקראת הגילוי של חייו של ישוע רק על ידי תהליך של ניתוח ביקורתי. הבשורות, לעומת זאת, מכריזות את ישוע המשיח, ונועדו להיקרא כהכרזה". בולטמן לא מטיל ספק בקיומו של ישוע, הוא מטיל ספק במידת האובייקטיביות של מחברי הבשורות. הוא אומר כי "הספק לגבי עצם קיומו של ישוע הוא לא מבוסס, ואינו שווה הפרכה. אף אדם שפוי בדעתו לא יכול להטיל ספק בכך שישוע יסד את התנועה ההיסטורית, שהשלב הברור הראשון שלה היה הקהילה המשיחית בארץ ישראל.

אבל עד כמה שימרה הקהילה הזו תמונה אובייקטיבית אמתית שלו ושל המסר שלו? זו כבר שאלה אחרת". פולר מסכם את עמדתו של בולטמן. "למיטב הבנתנו, הוא (בולטמן) אומר שישוע הוצא להורג בידי הרומים כפושע פוליטי. אבל הדברים שאנחנו יכולים לשחזר לא לוקחים אותנו רחוק במיוחד".

ארנסט קצמן היה תלמידו של רודולף בולטמן. הוא מאמין כי היחידות הבודדות של מסורת הבשורה "נמסרו מפה לפה לא בגלל עניין היסטורי, אלא בגלל הרצון להכריז את המסר אודות ישוע ובגלל הקריאה לישועה. מנקודת השקפה זו ברור שהמסורת, או לפחות חלק הארי שלה, לא יכול להיחשב כאמין. רק מילים מעטות מהדרשה על ההר והעימות עם הפרושים, לצד משלים בודדים ומעט חומר מפוזר מסוגים שונים, נאמרו במידה כלשהי של סבירות על ידי ישוע עצמו. מתוך מעשיו, כל מה שידוע לנו הוא ששמו יצא למרחוק כמחולל ניסים, שהוא עצמו דיבר על כך שהוא יכול לגרש שדים, ושבסופו של דבר הוא נצלב באישורו של פונטיוס פילטוס.

הבשורה אודותיו כמעט תפסה את המקום של הדברים שהוא עצמו לימד, כפי שעולה בבירור מבשורת יוחנן, "שבאופן חד משמעי היא איננה היסטורית". קצמן מדבר על הדילמה שמתעוררת במהלך העיון ההיסטורי המחודש של הקהילה בספרי הבשורה. "אנסח את הפרדוקס בצורה החדה ביותר: קהילת המשיח לוקחת על עצמה לשמור על המשכיות היסטורית עם מי שהתהלך פעם עלי אדמות. אבל היא מאפשרת למאורעות ההיסטוריים של חייו עלי אדמות להישכח ברובם ומליפה אותם במסר שלה עצמה".

הקיבעון של קצמן בנוגע להזדהות הקיומית של המאמין עם הצלב, לעומת אמונה שמבוססת על ההיסטוריה, מוביל אותו למסקנה ש"המרכיב ההיסטורי בסיפורו של ישוע התכווץ בכתבים אחרים אלה כמעט לכלום". הפרכהלאד חושף את ההשלכות שיש לשימוש שאנשי חקר הצורות עושים בספקנות ההיסטורית. "בן אלוהים שלבש בשר בדמותו של ישוע מנצרת הופך לתוצר של האמונה המשיחית במקום לבורא שלה. הוא לא נתפס עוד כמושיע של הקהילה המשיחית".

 

התוצאה של הליכה בדרכו של בולטמן

מה נותר אחרי שבולטמן וממשיכי דרכו עקרו מהמסורת את רוב החומר שמצוי בבשורות, בטענה שהוא לא מדויק מבחינה היסטורית, וסיווגו אותו כפרי יצירתה של הקהילה המשיחית? פיטר ג' דנקר מצטט את דבריו של פ' בנואה בנוגע למה שנשאר מהבשורות :"מעט מאוד, שארית לא מזיקה: ישוע הגלילי, שחשב את עצמו לנביא, שמן הסתם דיבר והתנהג בהתאם, בלי שנוכל לומר בדיוק מה הוא אמר וכיצד הוא נהג, שבסופו של דבר מת בדרך מצערת.

כל היתר- המוצא האלוהי שלו, משימת הישועה שהוא נשלח לבצע, ההוכחות שהוא הביא באמצעות הדברים שאמר והניסים שחולל, ובסופו של דבר התחייה שהטביעה חותם על פעולתו – כל אלה אינם אלא בדיה שמקורה באמונה וסגידה, שהולבשה במסורת אגדתית שהתגבשה במהלך הכרזת הבשורה והוויכוחים שהתנהלו בקהילה הראשונה".

מחבר בשם דיויד קיירנס הגיע למסקנה הבאה בנוגע לצורת התיאולוגיה של בולטמן, שבורח מההיסטורי לכיוון הקיומי. "המסקנה שלנו צריכה להיות שאף אחת מההצדקות שבולטמן הביא כדי לתמוך בבריחה שלו מפני ההיסטוריה אינה משכנעת. הפעולה שלו דומה יותר לעריפת ראש מאשר לתרופה לכאב ראש". אלוויין שם לב להיבט מפחיד בגישתו של בולטמן לברית החדשה. הוא מדבר על הבסיס הקיומי בדבריו של בולטמן. "האם זה לא מדאיג שבפרשנותו של בולטמן לברית החדשה, המציאות ההיסטורית של ישוע מנצרת הופכת ל- X' יחסי'? המשמעות היא שההתגלות של האלוהים שעטה על עצמו דמות בשר ודם בדמותו של ישוע מתאדה, ואם מותר לומר, הופכת למאמר מוסגר".

אלוויין ממשיך, "נותר רק המאורע המפורש שבו הוכרזה הבשורה, מעין 'נקודה מתמטית' שאינה יכולה להתפשט, משום שהתפשטות כזו תביא באופן בלתי חוקי את 'העולם הבא' אל תוך 'העולם הזה'. שאיפתו של בולטמן לשלול את קיומם של מסגרת וניתוח היסטוריים "מותיר טקסט מעוות, שאין בו כל עניין למשיחי הקדום או לפרשן המודרני".

 

התיאורים ההיסטוריים של התלמידים

פריץ טוען שהתלמידים רצו לתעד את הבשורות. "יתכן שיש מידת מה של אמת בהכרזה של אנשי חקר הצורות, שמתלמידיו הראשונים של ישוע יצפו לקץ העיתים ושלא היה להם כל עניין בהיסטוריה. אמת זו אולי נכונה לגבי חלק מהם, אבל לא לגבי כולם. אם זה נכון לגבי כולם, הרי שלא להיות לנו תיעוד כלשהו של הבשורה, במקרה כזה לא היה מקום לאמירה של לוקס על ה'רבים' ששלחו ידם כדי לחבר את סיפור הבשורה". ההיסטוריון א' נ' שרווין- ווייט משווה בין שיטות כתיבת ההיסטוריה ששימשו את הסופרים הרומיים לבין אלה של מחברי הבשורות.

הוא הגיע למסקנה ש"יש מקום לטענה שהאנשים שגילו עניין רב בסיפורו של ישוע המשיח- אפילו אם העניין שלהם במאורעות השונים היה פרבולי וחינוכי, לאו דווקא היסטורי- לא היו מניחים לעובדה הזו לסלף ולהרוס כליל את הגרעין ההיסטורי של החומר שלהם"

פ' פ' ברוס אומר על הדיוק ההיסטורי של לוקס, "אדם שהדיוק שלו מוכח בנושאים שאפשר לבחון, סביר להניח שידייק בדבריו גם בנושאים שאין דרך לבחון את מהימנותם. דיוק הוא הרגל מחשבתי, ואנחנו יודעים מניסיון חיובי או שלילי, שיש אנשים שדרכם לדייק ממש כשם שאפשר לדעת בביטחון שאחרים לא ידייקו בפרטים. התיעוד של לוקס מזכה אותו בתואר של מחבר שנוהג לדייק. גם בלקמן מדבר על המהימנות של מחברי הבשורות:

"לוקס היה מודע לכך שההיסטוריה של הישועה ושל ישוע מנצרת היא חלק מההיסטוריה השלמה. בכך אין כל הבדל בין לוקס לבין מחברי הבשורות האחרים. כולם היו מודעים לכך שהם מדווחים על מאורעות אמתיים, שהתרחשו בחייו של אדם חי וקיים. למרות המאמץ שהם השקיעו במטרה לשכנע את הקורא באשר לאותו אדם ולהעיד על הכוח האלוהי שפעל דרכו, ביסודו של דבר הם בגדר כתבים, שלא רשאים להמציא או לסלף את המידע שהמסורת הקהילתית ראתה בו עדות למה שהתרחש בגליל וביהודה, דור קודם לכן".

 

האופי הייחודי של ישוע

א' פ' סקוט מדבר על אופיו הייחודי של ישוע ועל הבסיס המהימן שהוא מספק לסיפורי הברית החדשה. הוא מביא את ההבחנה הבאה בנוגע להתקפה של המבקרים, "אם העדות הייתה מתמקדת באיזה גיבור אחר מהעת העתיקה, הם כמעט לא היו קוראים עליה תגר. אבל מכיוון שהבשורות מתארות את חייו של ישוע, הם מסתכלים עליהן בחשדנות. אם מישהו מעוניין לשפוט את האמינות ההיסטורית של ישוע, עליו לעשות את זה ללא משוא פנים, כמו ששופטים כל דמות אחרת בהיסטוריה".

פ' פ' ברוס אומר כי "בעיניו של ההיסטוריון הבלתי משוחד, קיומו של ישוע הוא דבר מובן מאליו, בדיוק כמו קיומו של יוליוס קיסר. לא ההיסטוריונים הם אלה שמפיצים את התיאוריות על כך שישוע הוא אגדה ותו לא… המבשרים הקדומים שהפיצו את האמונה המשיחית קידמו בברכה כל בדיקה מקיפה של מהימנות המסר שלהם. כפי ששאול אמר למלך אגריפס, המאורעות שעליהם הם סיפרו לא נעשו בקרן זווית, ובהחלט יכלו להיחשף לכל כמות של אור שהייתה מאירה עליהם.

רוחם של המאמינים האלה צריכה לעורר את צאצאיהם המודרניים, שכן אם המאמינים בימינו יכירו את העדויות המתאימות, הם לא רק יוכלו לתת הסבר לכל מי שישאל אותם על התקווה שמפעמת בקרבם, אלא גם הם עצמם ידעו בצורה מדויקת יותר עד כמה איתן הוא הבסיס של האמונה שלהם, כפי שידע זאת תיאופילוס".

מונטגומרי לא רואה כל בעיה בטענות שהעלו מחברי הברית החדשה באשר לאופי של ישוע ההיסטורי: "חוסר היכולת בין טענותיו של ישוע לגבי עצמו לבין טענותיהם של המחברים בברית החדשה אודותיו אינו צריך לעורר בנו כל דאגה, שכן (א) מצב זה מקביל בדיוק לזה של כל דמות היסטורית חשובה, שבחרה לא לכתוב את תולדותיה בעצמה (לדוגמא, אלכסנדר מוקדון, הקיסר אוגוסטוס, קרל הגדול). לא נוכל לטעון שבמקרים אלה אי אפשר לשרטט דיוקן היסטורי נאות שלהם. (ב) מחברי הברית החדשה מביאים עדויות מעדי ראייה ביחס לישוע, ולפיכך ניתן להאמין שהם שירטטו את התמונה ההיסטורית המדויקת שלו.

 

היסטוריוגרפיה קדומה

ג' פ' מורלנד מציג את הנושא העיקרי, "האם ההיסטוריונים הקדומים יכלו להבחין בין עובדה לבדיה? האם יש עדות כלשהי לכך שהם ניסו לעשות את זה? יצירותיהם של היסטוריונים יוונים, הרומים ויהודים השפיעו ככל הנראה על מחברי הברית החדשה". לפיכך, ההתנגדות העיקרית שנשמעת לעיתים קרובות נגד אמינותן של הבשורות כתעודות קדומות היא שהמחברים שלהן (כמו המחברים של תעודות קדומות אחרות) חיו בזירה היסטורית שונה, שבה לא הייתה חשיבות לדיוק העובדתי.

מורלנד ממשיך לדון בחלק מהעדות: "סופרים יוונים רבים דנו בחשיבות שיש לסיפוק תיאור מדויק של ההתרחשויות. הרודוטוס הדגיש את תפקידם של עדי ראיה בדיווח היסטורי. ההיסטוריון, לעומת זאת, חייב להעריך את התיאורים שלהם ולאשר אותם תוך כדי שימוש בהיגיון בריא. יש להתייחס בחשדנות לתיאורים של התרחשות על אנושית ועל טבעית. גם תוקידידס ניסה להעריך את הדיוק של התיאורים שהובאו אליו. בחיבורו "תולדות מלחמת פילופוניס" הוא מודה שלעיתים הוא המציא נאומים. אבל במקרים אלה הוא ניסה לשמור על עקביות עם מה שהיה ידוע לו אודות הנואם.

בכל מקרה, הוא לא הרגיש חופשי להמציא עלילה. פוליביוס פעל על פי אמות מידה דייקנית למדי. הוא דגל בבדיקה של מקורות ובאובייקטיביות, ומתח ביקורת קשה על אמונות טפלות ועל "אהבה נשית לכל מה שהוא בגדר נס". הוא גם דגל בתחקור של עדי ראייה אמינים".

"הנאומים שהושמעו, בשעה שהתעתדו להילחם או בשעת המלחמה עצמה, מקצתם שמעתי בעצמי ומקצתם נמסרו לי מפי אחרים שהיו במקומות ההם. אך מן הנמנע היה, גם לי וגם להם לשמרם ולזכרם על דיוקם. לפיכך שמתי בפי הנואמים דברים, שהיו צריכים לפי דעתי להיאמר על ידיהם. וקרובים ככל האפשר לכוונתם הכללית של הדברים שנאמרו באמת (תוקידידס, פילופוניס, א' כ"ב). א' ו' מוסלי מסכם את מאמר  Historical reporting in the ancient world" " ("דיווח היסטורי בעולם העתיק") במילים הבאות, "הסקירה מלמדת באופן ברור שהשאלה 'האם הדברים התרחשו בצורה זו? הייתה הגיונית בעיניהם של האנשים באותה תקופה, ונשאלה לעיתים קרובות. האנשים שחיו אז ידעו שיש הבדל בין עובדה לבדיה".

מוסלי ממשיך ואומר: "באופן כללי, למחבר שעסק במאורעות שהתרחשו זמן רב לפני שהוא כתב עליהם היה קל יותר לא לשמור על דיוק. מחברים שעסקו במאורעות מהעבר הקרוב- כשעדי ראייה עדיין היו בחיים- בדרך כלל ניסו לספק תיאורים מדויקים ככל האפשר, ולהשיג את המידע מעדי הראייה. הם ידעו שלא יוכלו להתחמק אם ימציאו סיפורים כלאחר יד על מאורעות ואנשים מהעבר הקרוב. יוספוס האשים את יוסטוס בכך שהוא נמנע מלפרסם את החיבור ההיסטורי שלו כל עוד עדי הראייה היו בחיים, ומנהג זה הפך מושג לגנאי.

ראינו שהיסטוריונים אלה (כגון לוקינוס, דיוניסוס, פוליביוס, אפורוס, קיקרו, יוספוס וטקיטוס) מיהרו לבקר סופרים בני דורם שסיפקו דיווחים לא מדויקים. אדם שסיפק תיאור לא מדויק של משהו שהתרחש, נתפס במידה מסוימת כמי שנכשל.

היינו מצפים שהאשמות כאלה יופנו גם נגד מחברי הברית החדשה, אם הם אכן נכשלו בצורה כזו". הסקירה שלנו לא הגיעה לשום ממצא חד משמעי בנוגע לגישה של מחברי הברית החדשה לאמינות ההיסטורית של המסורת שהם קיבלו והעבירו אודות ישוע ההיסטורי, אבל היא מציעה שאל לנו לצאת מתוך הנחה שהם לא גילו כל עניין בשאלת האותנטיות. בהחלט יתכן שאנשים ביקשו לדעת אילו דיווחים היו באמת נכונים, ושהדבר השפיע על התפתחות של המסורת המשיחית, הן בתקופה שבה הדיווחים הועברו בעל פה, והן מאוחר יותר, כשהמסורות הועלו על הכתב.

 

דעתם של המבקרים- האם היא באמת נטולת פניות?

בניגוד לדעות האישיות של אנשי חקר הצורות, רדליש כותב, "אין לזהות ביקורת היסטורית, כפי שאנשי חקר הצורות עושים לעיתים קרובות, עם דעתו האישית של המבקר באשר לאמת ההיסטורית של סיפור מסוים או של אמירה כלשהי. פעולה זו היא בגדר שיפוט ערכי היסטורי. אין לה כל קשר לחוקי המסורת או למאפיינים רשמיים".

מקניל מאמין שאנשי חקר הצורות הרחיקו לכת במשפט שהם חרצו על התכנים של הבשורות, שכן השיטה שלהם היא שיטה ספרותית, לא היסטורית. ג' א' לאד מנמק, "יש להכיר בכך שהביקורת המודרנית של המקרא והברית החדשה לא הייתה תוצר של למדנות שנבעה מתוך אמונה ששאפה להבין טוב יותר את הכתובים כדבר אלוהים, במסגרת ההיסטורית שבה נכתבו הדברים, אלא של למדנות שדחתה את טענת הכתובים לכך שהם דבר אלוהים, שנכתב בהשראה על טבעית".

 

המסקנה המתבקשת

"המאמינים המשיחיים", מסיק פייר בנואה, "אולי לא היו מעוניינים ב'היסטוריה', אבל ללא ספק הם היו מעוניינים במה שהוא 'היסטורי'. מטיפי האמונה החדשה אולי לא רצו לספר את כל מה שקרה, אבל אין ספק שהם לא רצו לתאר משהו שלא היה אמתי". בנואה מעלה את השאלה הבאה, "האם יעלה על הדעת שהמאמינים החדשים יקבלו על עצמם אמונה מוזרה, שדרשה כל כך הרבה, על בסיס של לא יותר מאשר אסיפות רכילות שבהן המורים דיבליוס ובולטמן המציאו אמירות ומעשים שישוע מעולם לא אמר ומעולם לא עשה רק כדי להשביע את רצון עצמם, כפי שגורסים דיבליוס ובולטמן?".

פילסון מתאר את התוצאה הסופית של התפשטות הספקנות ההיסטורית של אנשי חקר הצורות: "כפי שאפשר לראות בבירור, אם הבשורות אכן משקפות את אורח החיים ואת דפוסי החשיבה של הקהילה בראשית ימיה, נוצרת בעיה עם האמינות של החומר העוסק בחייו של ישוע. אנשי חקר הצורות מכירים בכך, וכשמרכיב כלשהו במסורת מלמד על התפתחות בעניין הקהילה, או על אופי הלניסטי, הוא נדחה כמקור למידע בר שימוש אודות חייו של ישוע. מאחר שכל החומר שנשתמר שימש את גוף המשיח, ספקנות זו עשויה להרחיק לכת עד כדי הכחשה מלאה לכך שנותר בידינו חומר אמין כלשהו, שבאמצעותו נוכל לצייר את דמותו של ישוע ההיסטורי'".

אולברייט שם דגש על הצורך בעדות חיצונית, ואומר ש"האמינות ההיסטורית המוחלטת של פרט נתון אף פעם לא מבוססת או מופרכת על ידי המסגרת הספרותית שבה הוא משובץ, תמיד חייבת להיות עדות חיצונית". אולברייט מוסיף, "מבחינה ההיסטוריון האובייקטיבי אין לפסול את הנתונים על סמך הביקורת של המסגרת הספרותית שבה מזדמנים הללו במקרה, מלבד אם יש ראיות בלתי תלויות שסותרות את ערכם ההיסטורי של נתונים רבים אחרים, המצויים באותה מסגרת" (אולברייט, תקופת האבן עד הנצרות, 229). לסיום יש להכיר בעדותם של היסטוריונים שחיו בימיו של ישוע. נורמן פיטנגר מכריז, "בואו נתייחס כאל מובנת מאליה לעובדה שכל הניסיונות להכחיש את האמינות ההיסטורית של ישוע נכשלו".

חקר הצורות יוצא מתוך הנחה שהברית החדשה מתארת את מה שגוף המשיח האמין שהוא האמת אודות ישוע,  אבל לא את מה שקרה באמת. התשובה- מסקנותיו של בולטמן ביחס לחוסר הדיוק ההיסטורי של הבשורות הן כושלות, שכן אפילו המאמין המשיחי לא מעוניין בתוצר הסופי של בשורה שהוצאה מהמסגרת ההיסטורית שלה. א) לוקס הוכיח שהוא בדרך כלל מביא תיאורים מדויקים. ב) אין עוד דמות היסטורית שספגה מתקפות כמו דמותו של ישוע. ג) כל הניסיונות להכחיש את האמינות ההיסטורית של ישוע נכשלו.

ראו עוד: "עדות המחכה לפסיקתך- עדויות וראיות שיעזרו לך להחליט בעצמך" (ג'וש מקדאוול, תרגום עדי בקסטר)