הארכיאולוגיה מוכיחה את אמיתות ומהימנותו ההיסטורית של התנ"ך

הארכיאולוגיה עוסקת בחקר חומרים שאינם מתכלים, שבני האדם השאירו אחריהם במהלך הדורות. כיום משתמשים בשיטות מחקר מתקדמות ובחידושים מדעיים כדי לשחזר את העבר ואת אורח חייהם של אבותינו, ללמוד ולהבין אותו. המזרח התיכון, וישראל בפרט, הם שדה פורה למחקר ארכיאולוגי, בגלל רצף ההיסטוריה האנושית באזור.

הארכיאולוגיה מאשרת את אמינות התנ"ך

הארכאולוגיה לא מוכיחה שהתנ״ך הוא דבר אלוהים. היא יכולה רק לאשר את האמינות ההיסטורית ואת האותנטיות הבסיסית של סיפור כלשהו. הארכאולוגיה יכולה להוכיח שמאורע מסוים מתאים לתקופה שבה הוא אמור להתקיים. ג׳ א׳ רייט כותב, ״סביר להניח שלעולם לא נוכל להוכיח שאברהם אבינו אכן חי… אבל אנחנו כן יכולים להוכיח שאורח חייו והתקופה שבה הוא חי, כפי שהם משתקפים בסיפורים אודותיו, מתאימים באופן מושלם לאלף ה־2 לפנה״ס, ולא לאף תקופה אחרת״.

מילר בורוז מאוניברסיטת ייל מכיר בערכה של הארכאולוגיה וביכולתה לאשר את האותנטיות של כתבי הקודש:

"שוב ושוב תומכים הממצאים הארכאולוגיים במה שמסופר בכתובים. אין ספק שהחפירות הארכאולוגיות תרמו רבות להערכה של החוקרים כלפי התנ״ך, שהיום [כבר] רואים בו אוסף של תעודות היסטוריות. האישורים לכך הם כלליים ונקודתיים כאחד. עצם העובדה שניתן לפרש את התיאור המקראי או להדגימן בעזרת ממצא ארכאולוגי מעידה על כך שסיפור כזה או אחר מתאים למסגרת ההיסטורית, כפי שיכול לקרות רק עם ממצא מקורי של התקופה העתיקה. נוסף לאימות הכללי הזה אנחנו מוצאים אישורים חוזרים ונשנים לתיאור המקראי בנקודות ספציפיות. למשל, שמות של מקומות ואנשים שנמצאים במקומות המתאימים ובתקופה הנכונה".

רוב ההיסטוריונים והארכיאולוגים המכובדים יסכימו שמעולם לא נמצא שום ממצא ארכיאולוגי שסתר או הפריח את הנאמר בכתבי הקודש. למעשה, ככל שהארכיאולוגים חופרים עמוק יותר כך הם מגלים יותר ראיות המחזקות את הנאמר בכתבי הקודש. הרב נלסון גליק, ארכיאולוג אמריקני-יהודי הגיע למסקנה שממצאים ארכיאולוגיים אימתו שוב ושוב את מהימנות הכתובים:

"…ניתן לומר באופן קטגורי שלא נמצא כל ממצא ארכיאולוגי המנוגד לתיעוד בתנ"ך. לעומת זאת, נמצאו פריטים ואתרים ארכיאולוגים רבים המאשרים בצורה ברורה או בפרטים מדויקים עובדות היסטוריות המוזכרות בפסוקי התנ"ך. כמו כן, הערכה נכונה של תיאורים בתנ"ך הובילה לעתים קרובות לתגליות מדהימות, היוצרות ריבועים בפסיפס העצום של הזיכרונות ההיסטוריים המדויקים כל כך שבתנ"ך".

סדום ועמורה

במאה השנה האחרונות אימת המחקר הארכיאולוגי חלק גדול מההיסטוריה שמתוארת בכתבי הקודש. לדוגמה, סיפורן של הערים סדום ועמורה נחשב במשך שנים לאגדה, אך בחפירות שנעשו לאחרונה באָבֵל, הלא היא בית מעכה, נחשפו כ15,000 לוחות חרס ועליהן חותם, שמעיד שהלוחות נוצרו בסדום ובעמורה. חפירות ארכיאולוגיות הוכיחו גם את קיומו של שליט פרסי בשם בלשאצר, את קיומה של ממלכת החיתים שעד הגילוי לא הוזכרה בשום מקום פרט לכתוב בתנ"ך, ואת קיומו של המלך סרגון. מעולם לא נמצא ממצא ארכיאולוגי שסתר את הנאמר בכתבי הקודש.

מנהרת חזקיהו

המנהרה מיוחסת לחזקיהו (דברי הימים ב ל"ב 30) היא נבנתה בשנת 700 לפנה"ס במטרה להוביל דרכה מים. המנהרה נתגלתה בחפירות במאה הקודמת וכיום ניתן לעבור בה בסיורים מודרכים ולדשדש במימיה בהליכה תת-קרקעית.

הארכיאולוגיה נותנת לנו ידע על רקע כלכלי, תרבותי, חברתי ופוליטי

הארכאולוגיה עוזרת להמחיש ולהסביר פסוקים שונים בתנ״ך ובברית החדשה הארכאולוגיה מעצימה את ידיעותינו על הרקע הכלכלי, התרבותי, החברתי והפוליטי של פסוקים מהתנ״ך ומהברית החדשה. היא תורמת גם להבנה של הדתות של העמים שגבלו עם ישראל. הארכאולוג ס׳ ה׳ הורן מביא דוגמה נפלאה לגבי הדרך שבה העדות הארכאולוגית מסייעת בלימוד המקרא:

"ממצאים ארכאולוגיים שפכו אור מעניין על כיבוש ירושלים ביד׳ דוד. בלי האור שהממצאים הארכאולוגיים שופכים על הנושא, התיאורים המקראיים של כיבוש זה (שמ״ב ה׳ 8-6; דהי״א ׳״א 6) הם מעורפלים למדי. לדוגמה, בשמואל ב׳ ה׳ 8 נאמר, ״ויאמר דוד ביום ההוא: יכל מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת הפיסחים ואת העיוורים שנואי נפש דוד [יהיה לראש ולשר]״. לכך יש להוסיף את מה שנאמר בדברי הימים א׳ ׳״א 6, ״ויעל בראשונה יואב בן צרויה, ויהי לראש״.

 

כיבוש ירושלים בידי דוד

באותם ימים היתה ירושלים עיר קטנה, ששכנה על צלע אחת של ההרים שעליהם הוקמה בסופו של דבר העיר הגדולה. היא היתה ממוקמת במקום אסטרטגי, מוקפת עמקים משלושת צדדיה. זו הסיבה שהיבוסים הכריזו בשחצנות שאפילו פיסחים ועיוורים יוכלו להגן על העיר מפני מתקפה של צבא עצום וחזק. אבל אספקת המים של העיר היתה דלה; תושבי העיר היו תלויים לצורך זה במעיין שזרם מחוץ לחומת העיר, על המדרון המזרחי של ההר.

כדי לשאוב מים בלי לרדת למעיין פיתחו היבוסים מערכת משוכללת של תעלות, שעברו בסלע עצמו. תחילה הם חפרו את המנהרות במאוזן, מהמעיין לכיוון מרכז העיר. אחרי כ-28 מטר הם הגיעו למערה טבעית. מן המערה הם חפרו פיר מאונך, בגובה של כ-14 מטר, ומקצה הפיר הם חפרו תעלה באורך של כ-42 מטר, וגרם מדרגות שהסתיים בגובה פני העיר, כ-34 מטר מעל גובה פני המים במעיין. המעיין הוסתר מעיני אויב. כדי לשאוב מים ירדו נשות היבוסי דרך התעלה העליונה, הורידו את נאדות המים שלהן לפיר ושאבו מים מהמערה, שאליה הם זרמו באופן טבעי מהמנהרה האופקית שקישרה בין המערה למעיין.

החפירות שערכו ר׳ א׳ ם׳ מקאליסטר וגי ג׳ דאנקן לפני כמה עשרות שנים חשפו חומה ומגדל. בתחילה חשבו שהחומה שייכת לתקופה היבוסית והמגדל לימי דוד. חלק זה של החומה נמתח לאורך גבעת העופל, מערבית לכניסה לתעלה. כלומר, הכניסה היתה מחוץ לחומת העיר, חשופה להתקפות אויב. השאלה היא מדוע המנהרה לא נבנתה כך שתסתיים בתוך העיר. החידה הזו קיבלה מענה בחפירות שערכה מאוחר יותר קתלין קניון באזור העופל. היא מצאה שמקאליסטר ודנקן שגו בתארוך שהם יחסו לחומה ולמגדל; הממצאים שהם חשפו הם למעשה מהתקופה ההלניסטית. קניון חשפה את החומה היבוסית האמיתית בהמשך המדרון, מזרחית לכניסה למנהרה, מה שממקם את הכניסה למנהרה במקום בטוח, בתחומי העיר העתיקה.

דוד, שנולד בבית לחם הממוקמת כ-6.5 ק״מ דרומית לירושלים… הבטיח שהראשון שייכנס לעיר דרך פיר המים יהפוך לשר הצבא, לרמטכ״ל של אותם ימים. יואב, שכבר היה שר הצבא, לא רצה לאבד את מעמדו, ולכן הוביל את המתקפה בעצמו. כנראה שהכוחות נכנסו למנהרה, טיפסו דרך הפיר ונכנסו לעיר לפני שאיש מהנצורים הבחין בכך.

חשוב להבין שהממצאים הארכאולוגיים לא הפריכו את כל טענותיהם של מבקרי המקרא. מבקרים אלה יוצאים מתוך הנחות מסוימות שלא מאפשרות להם לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית. דבריו של בורוז בנושא הם מאוד ברורים, ״תהיה זו טעות לומר שהממצאים הארכאולוגיים מפריכים את כל התיאוריות של מבקרי המקרא. ותהיה זו טעות גדולה עוד יותר לומר שגם הגישות והשיטות הבסיסיות של הביקורת המדעית המודרנית הופרכו כליל״.

 

ממצאים ארכאולוגיים הפריכו הנחות רבות של הביקורת הקיצונית

יחד עם זאת, כפי שעולה מפרק זה, הממצאים הארכאולוגיים הפריכו הנחות רבות של הביקורת הקיצונית, וגרמו להטלת ספקות במה שלעיתים קרובות הוצג כ״תוצאות הבדוקות של ביקורת המקרא העליונה״. אולברייט מדבר על העדויות שנתגלו אודות השלטון המקיף של שלמה, שאנשי ביקורת המקרא הטילו בו ספק. ״שוב אנחנו מוצאים שיש לתקן באופן משמעותי את ההנחות של הביקורת הקיצונית [שרווחה] ב־50 השנה האחרונות״.

יש אנשים המתעקשים שמי שמאמין במימד העל־טבעי לעולם לא יסכים עם מי שלא מאמין בכך בכל מה שנוגע למשמעות הממצאים הארכאולוגיים, שכן מדובר בשני מחנות מנוגדים. הם יטענו שכל אדם יפרש את הממצאים הארכאולוגיים על בסיס ההשקפה שלו. לסיכום:

1. הארכאולוגיה לא מוכיחה את מה שנאמר בתנ״ך ובברית החדשה; היא מאשרת את המהימנות ההיסטורית ומבארת פסוקים מסוימים.
2. הארכאולוגיה לא הפריכה את כל טענותיהם של המבקרים הקיצוניים, אבל קראה תגר על רבות מהנחות המוצא שלהם.

"שוב אנחנו מוצאים שיש לתקן באופן משמעותי את ההנחות של הביקורת הקיצונית [שרווחה] ב-50 השנה האחרונות."
– וויליאם פ׳ אולברייט

 

מהימנות ההיסטוריה המקראית-אישור ארכאולוגי לתנ׳׳ך

וויליאם פ׳ אולברייט, ששמו התפרסם כאחד מגדולי הארכאולוגים, אמר, ״אין ספק שהארכאולוגיה מאשרת באופן משמעותי את המהימנות ההיסטורית של המסורת המקראית״. פרופסור ה׳ ה׳ ראולי (מצוטט בדבריו של דונלד פ׳ ווייסמן בספרו Revelation and the Bible ־(״התגלות והכתובים״), טוען ש״החוקרים בימינו רוחשים כבוד לסיפורי האבות יותר מכפי שהיה נהוג בעבר, רק בזכות ההצדקה שמספקות העדויות השונות, ולא משום שהם ניגשים לעבודתם עם גישה שמרנית יותר מזו שהיתה לקודמיהם.

מריל אונגר מסכם, ״המחקר הארכאולוגי של התנ״ך חשף את קיומם של עמים שלמים, הקים לתחייה עמים חשובים, ובאופן מדהים למדי גישר על פני פערים היסטוריים ותרם המון להבנת הרקע של סיפורי המקרא״. סר פרדריק קניון אומר לגבי חלקי התנ״ך שאליהם הופנו רוב חיצי הביקורת המתפוררת בשלהי המאה ה־19, כי ״יהיה זה לגיטימי לומר…שהעדויות הארכאולוגיות ביססו מחדש את המהימנות והסמכותיות שלהם, והעלו את ערכם משום שהפכו אותם למובנים יותר וסיפקו ידע מקיף על הרקע והמסגרת שבה התרחשו המאורעות השונים. הארכאולוגיה טרם אמרה את המילה האחרונה; אבל התוצאות שכבר הושגו מאשרות את האמונה שהתנ״ך יכול רק להרוויח מכל מידע חדש שמתגלה״.

 

דיוק נוסח המסורה

הארכאולוגיה מספקת שפע של עדויות המאמתות את מידת הדיוק של נוסח המסורה שנמצא היום בידינו. ברנרד ראם כתב על חותם ירמיהו:

המחקר הארכאולוגי מספק עדויות לגבי הדיוק המהותי של נוסח המסורה. ניקח למשל את חותם ירמיהו, ששימש לחתימת הביטומן על כדי יין במאה ה-2 לס', ועליו חקוקות המילים מירמיהו מ״ח 11, שבאופן כללי תואמות את נוסח המסורה. חותם זה ״…מעיד על מידת הדיוק של העברת הטקסט מאז ש(החותם) נוצר ועד שנכתבו דבריו של ירמיהו״. גם פפירוס רוברטס, שמתוארך למאה ה-2 לפנה״ס, ופפירוס נש, שאולברייט תיארך למועד שקודם לשנת 100 לפנה״ס, מאשרים את נוסח המסורה.

וויליאם אולברייט אומר כי ״אפשר להיות בטוחים שהטקסט העיצורי של נוסח המסורה, גם אם אינו נטול שגיאות, נשתמר בדיוק שאין שני לו בכל חיבור אחר בספרות המזרח הקרוב… שפע האור שהספרות האוגריתית שופכת על השירה העברית המקראית לדורותיה מבטיח שהמקרא הוא חיבור קדום ומדויק באופן מדהים בכל מה שקשור למסירה שלו לאורך הדורות״.

"ככל שמוצאים עוד ועוד התאמה בין הארכאולוגיה לבין פרטים בתמונת העבר כפי שהתנ״ך מתאר אותה… כך גדלה ההתרשמות מהאותנטיות הכללית של התנ״ך". – מילר בורוז

ביחס למידת הדיוק של הכתובים, כפי שהיא עולה מממצאים ארכאולוגיים שונים, אולברייט כותב כי ״התכנים של התורה קדומים בהרבה מהשלב שבו הם נערכו בסופו של דבר; תגליות חדשות ממשיכות לאשר את הדיוק ההיסטורי ואת העתיקות הספרותית של פרט אחר פרט בתורה… לפיכך, מי ששולל את הרעיון שהתורה נכתבה בידי משה בעצם מותח ביקורת מיותרת״.

אולברייט מתייחס למה שהמבקרים נהגו לומר: "עד לא מזמן רווח המנהג בקרב חוקרי המקרא לנהוג בסיפורי האבות שבספר בראשית כאילו היו יצירה מלאכותית של סופרים ישראלים מתקופת הממלכה המפוצלת, או מעשיות שסיפרו מלחים דמיוניים כשישבו סביב המדורה במאות שלאחר כיבוש הארץ. אפשר למנות שמות של חוקרים בולמים שראו כל פרט ופרט מבראשית י״א-נ׳ כהשתקפות של המצאה מאוחרת יותר, או לכל הפחות כהשלכה של מאורעות ומצבים מימי המלכות אל העבר הרחוק, שאודותיו, כך הם חשבו, דבר לא היה ידוע באמת למחברים שכתבו בתקופה מאוחרת יותר".

הוא מוסיף ואומר שבינתיים הכל השתנה. ״תגליות ארכאולוגיות שנחשפו מאז 1925 שינו את התפיסה הזו. פרט לכמה חוקרים עקשנים וותיקים יותר, בקושי אפשר למצוא חוקר מקרא אחד שהקצב המהיר שבו מצטבר מידע שתומך באמינות ההיסטורית המוצקה של מסורת האבות לא הותיר עליו את רישומו. לפי בראשית, האבות היו קשורים לעמים הנוודים למחצה של ירדן, סוריה, אגן נהר הפרת וצפון ערב במאות האחרונות של האלף ה־2 לפנה״ס, ובמאות הראשונות של האלף ה־1 לפנה״ס״.

מילר בורוז אומר על הנושא: "כדי להבין את המצב לאשורו עלינו להבחין בין שני סוג אישורים, כללי ונקודתי. אישור כללי מעיד על קיומה של התאמה כללית בלי שיהיה בהכרח אישור מוחלט של כל הנקודות. אישורים כלליים ניתן לראות גם בחלק ניכר מהדברים שהוזכרו קודם כהסבר ודוגמאות. התמונה מתאימה למסגרת; המנגינה והליווי מתקיימים זה לצד זה בהרמוניה. לעדות כזו יש כוח מצטבר. ככל שיש עוד ועוד התאמה בין הארכאולוגיה לבין פרטים בתמונת העבר כפי שהתנ׳׳ך מתאר אותה, גם אם אין התייחסות ישירה אליהם, כך גדלה ההתרשמות שלנו מהאותנטיות הכללית של התנ׳׳ך. סיפור שאיננו אלא אגדה או פיקציה, בסופו של דבר יסגיר את עצמו על ידי פרטים שיתגלו ככאלה שאינם שייכים לתקופה ועל ידי חוסר הרמוניה"

 

הארכיאולוגיה מוכיחה אמיתות היסטורית של התנ"ך

הארכאולוגיה מספקת מידע נוסף בתחומים שהכתובים לא דנים בהם. דוגמה טובה היא התקופה שבין שתי הבריתות, המלכים, המערכות הצבאיות והאימפריות, שלא מוזכרת בכתבי הקודש. אבל יש מקום למילת אזהרה. לעיתים קרובות אנחנו שומעים ש״הארכאולוגיה מוכיחה את אמיתותו של התנ״ך״. הארכאולוגיה לא יכולה ״להוכיח״ את אמיתותו של התנ״ך, אם הכוונה היא שהארכאולוגיה מוכיחה שהתנ״ך נכתב בהשראת אלוהים. אבל אם במילה ״הוכחה״ הכוונה שהארכאולוגיה מעידה על האמת ההיסטורית של מאורע מסוים או של פסוקים מקראיים כלשהם, אזי הארכאולוגיה אכן ״מוכיחה״ את אמיתותו של התנ״ך.

אני מאמין שהארכאולוגיה תורמת לביקורת המקרא, לא בתחום ההשראה וההתגלות האלוהיים, אלא משום שהיא מאשרת את הדיוק ההיסטורי ואת המהימנות של המאורעות המתועדים במקרא. נניח שלוחות האבן שעליהם נכתבו עשרת הדיברות ימצאו. מדע הארכאולוגיה יוכל לאשר שמדובר בלוחות אבן, שעשרת הדיברות חקוקים על לוחות אלה, ושתאריך יצירתם הוא בימיו של משה; הארכאולוגיה לא תוכל להוכיח שאלוהים הוא שנתן אותם למשה.

מילר בורוז כותב שהארכאולוגיה ״יכולה לתאר בפירוט את מראהו הטופוגרפי של מחנה צבאי, אבל היא לא יכולה לספר לנו על אופיו של אלוהים״. אחת המגבלות שהארכאולוגיה מתמודדת איתן היא מחסור בעדויות. אדווין ימאוצ׳י כותב ש״כאשר היסטוריונים של העת העתיקה עושים שימוש בממצאים ארכאולוגיים, הם שוכחים כמה זעומות הן העדויות הארכאולוגיות שבידיהם. לא תהיה זו הגזמה לומר שיש בידינו לא יותר מאשר שבריר של מחצית של השליש של הרבע של החמישית של העדות שהיתה יכולה להיות בידינו״

ג׳וזף פרי דן בספרו Archeology and Bible History (״ארכאולוגיה והיסטוריה מקראית״) בשאלת הארכאולוגיה והקשר שלה לתנ״ך: "כבר אמרנו שממצאים ארכאולוגיים מסוימים שפכו אור על אין ספור פסוקים בתנ״ך, שבמשך שנים הביכו את הפרשנים. בזכות הממצאים האלה התבררה משמעותם של פסוקים אלה. כלומר, הארכאולוגיה שופכת אור על הכתובים, וכך תורמת רבות לפרשנות המקראית. נוסף על כך, הממצאים הארכאולוגיים תומכים בפסוקים רבים שקודם לכן נדחו בידי המבקרים, במענה שאינם נכונים מבחינה היסטורית או שהם סותרים עובדות ידועות".

בית המקדש הראשון

כתוב בתנ"ך ששלמה המלך בנה בירושלים את בית המקדש הראשון (מלכים א ה' – ו'). בשנת 1971 נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שרידים מהשער השלישי של בית המקדש אותו בנה שלמה המלך

חותמות ברוך

בשנת 1982 גילו ארכיאולוגים מצבור של 51 בולות – טביעות חותם עבריות על גבי פיסות טין המשתייכות לברוך בן נריה, סופרו וחברו הנאמן של הנביא ירמיהו. על אחת מהן הופיע שמו של גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן, והיא נמצאה בדיוק במקום שבו על פי ירמיהו ל"ו 10, הסופר ברוך בן נריה קרא מהספר את דברי ירמיהו באוזני כל העם לפני 2,600 שנה.

קברות אברהם, שרה ובני משפחתם

בספר בראשית כ"ג 20-8, כ"ה 9 ומ"ט 30 כתוב שאברהם קנה את מערת המכפלה כאחוזת קבר לבני משפחתו לאחר מותה של שרה אשתו. אברהם ושרה, יצחק, יעקב ונשותיהם נקברו שם. כיום ניתן לבקר בקבריהם במערת המכפלה כהוכחה לאמתות הכתוב בתנ"ך.

 

האישור הארכיאולוגי למהימנותם של הדיווחים הההיסטוריים המופיעים בתנ"ך

היום יש בידינו עותקים מדויקים של התנ״ך. עותקים אלה נמצאו מהימנים מבחינה היסטורית. וויליאם פ׳ אולברייט, שיצא לו שם כאחד מגדולי הארכאולוגים, אומר כי ״אין כל ספק שהארכיאולוגיה מאשרת באופן משמעותי את המהימנות ההיסטורית של סיפורי המקרא״.

פרופסור ה׳ ה׳ ראולי (מצוטט בדבריו של דונלד פ׳ ווייסמן בספרו Revelation and the Bible ־ ״התגלות והכתובים״), טוען ש״החוקרים בימינו רוחשים כבוד לסיפורי האבות יותר מכפי שהיה נהוג בעבר, רק בזכות ההצדקה שמספקות העדויות השונות, ולא משום שהם ניגשים לעבודתם עם גישה שמרנית יותר מזו שהיתה לקודמיהם". מריל אונגר מסכם, ״המחקר הארכאולוגי של התנ״ך חשף את קיומם של עמים שלמים, הקים לתחייה עמים חשובים, ובאופן מדהים למדי גישר על פני פערים היסטוריים ותרם המון להבנת הרקע של סיפורי המקרא״

סר פרדריק קניון אומר לגבי חלקי התנ״ך שאליהם הופנו רוב חיצי הביקורת המתפוררת בשלהי המאה ה־19, כי ״יהיה זה לגיטימי לומר… שהעדויות הארכאולוגיות ביססו מחדש את המהימנות והסמכותיות שלהם, והעלו את ערכם משום שהפכו אותם למובנים יותר וסיפקו ידע מקיף על הרקע והמסגרת שבה התרחשו המאורעות השונים. הארכאולוגיה טרם אמרה את המילה האחרונה; אבל התוצאות שכבר הושגו מאשרות את האמונה שהתנ״ך יכול רק להרוויח מכל מידע חדש שמתגלה״.

הצטברות אישורים ארכאולוגיים

אולברייט מוסיף ואומר שבינתיים הכל השתנה. ״תגליות ארכאולוגיות שנחשפו מאז 1925 שינו את התפיסה הזו. פרט לכמה חוקרים עקשנים וותיקים יותר, בקושי אפשר למצוא חוקר מקרא אחד שהקצב המהיר שבו מצטבר מידע שתומך באמינות ההיסטורית המוצקה של מסורת האבות לא הותיר עליו את רישומו. לפי בראשית, האבות היו קשורים לעמים הנוודים למחצה של ירדן, סוריה, אגן נהר הפרת וצפון ערב במאות האחרונות של האלף ה־2 לפנה״ס, ובמאות הראשונות של האלף ה־1 לפנה״ס״.

מילר בורוז אומר על הנושא: "כדי להבין את המצב לאשורו עלינו להבחין בין שני סוגי אישורים, כללי ונקודתי. אישור כללי מעיד על קיומה של התאמה כללית בלי שיהיה בהכרח אישור מוחלט של כל הנקודות. אישורים כלליים ניתן לראות גם בחלק ניכר מהדברים שהוזכרו קודם כהסבר ודוגמאות. התמונה מתאימה למסגרת; המנגינה והליווי מתקיימים זה לצד זה בהרמוניה. לעדות כזו יש כוח מצטבר. ככל שיש עוד ועוד התאמה בין הארכאולוגיה לבין פרטים בתמונת העבר כפי שהתנ״ך מתאר אותה, גם אם אין התייחסות ישירה אליהם, כך גדלה ההתרשמות שלנו מהאותנטיות הכללית של התנ״ך. סיפור שאיננו אלא אגדה או פיקציה, בסופו של דבר יסגיר את עצמו על ידי פרטים שיתגלו ככאלה שאינם שייכים לתקופה ועל ידי חוסר הרמוניה".

פרופסור ריימונד א׳ באומן מאוניברסיטת שיקגו, מציין שהארכאולוגיה עוזרת למצוא את האיזון בין התנ״ך לבין כל מיני תיאוריות ביקורתיות. ״האישור שהסיפור המקראי קיבל, הוביל ברוב המקרים להוקרה מחודשת של המסורת המקראית ולראייה שמרנית יותר של ההיסטוריה המקראית״.

אולברייט כותב במאמרו Archaeology Confronts Biblical Criticism (״הארכאולוגיה מתעמתת עם ביקורת המקרא״) ש״המידע שעולה מממצאים ארכאולוגיים ומכתובות שנתגלו, מבסס את האמינות ההיסטורית של אין ספור פסוקים ואמירות בתנ״ך״.

 

 

 

כל הזכויות למהדורה העברית שמורות ל"מעוז" ישראל צור (תל אביב) בע"מ.