הטיעון מן ההיגיון לקיומו של אלוהים

אתאיסטים רבים מכנים את עצמם בתור “רציונליסטים” (לעומת המאמינים הבלתי רציונליים), ההולכים אחר הראיות ומשתכנעים אך ורק מטיעונים מבוססים היטב. למרות תחושתם וטענתם, גישתם אינה מסתדרת עם השקפת עולמם. במאמר זה נציג את הטיעון מההיגיון לטובת קיומו של אלוהים, ונראה מדוע מושגים כמו: רציונליות, אמת, היגיון וחשיבה ביקורתית; אינם יכולים להתקיים במסגרת ההשקפה הנטורליסטית.

 

הגדרת מושגים

לפני בחינת הטיעונים, חשוב להבין את ההגדרות של ההשקפות הרלוונטיות בנושא:

  • ‘נטורליזם’ – השקפה הגורסת שכל מה שקיים הוא המציאות החומרית ושכל מאורע הוא תוצאה של גורם בתוך המרחב והזמן של היקום. השקפה זו כרוכה בשלילת ישויות על-טבעיות כמו: אלוהים, מלאכים, נפש, וכו’.
  • ‘פיזיקליזם’ – השקפה זו נובעת מההשקפה הנטורליסטית. היא שוללת את קיומה של הנפש העל-טבעית, וגורסת במקביל שהאדם הוא הגוף החומרי שלו בלבד (או המוח).
  • ‘פונקציונליזם’ (בפילוסופיית הנפש) –השקפה פיזיקליסטית המצמצמת את התכונות המנטליות (או המצבים המנטליים) לקלט גופני ופלט התנהגותי.
  • ‘תאיזם’ – השקפה המאשרת את קיומו של אלוהים.
  • ‘דואליזם’ – השקפה הגורסת כי הנפש נבדלת מהמוח והגוף.
  • ‘חשיבה ביקורתית’ – היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על-בסיס נימוקים מבוססים היטב.[1]
  • ‘אמונה’ – השקפתה של אישיות כלשהי לגבי המציאות.
  • ‘רציונליות’ – מצב שבו האמונה מבוססת על הראיות וההיגיון ותואמת אותם.
  • ‘ידע’ – אמונה מוצדקת המייצגת בצורה נכונה את המציאות.
  • ‘התכוונות’ (אינטנציונאליות) – ההתמקדות של מצבים מנטליים בדברים החיצוניים להם.

 

הטיעון מן ההיגיון

אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הטיעון מן ההיגיון, היה הסופר והפילוסוף הבריטי פרופ’ ק.ס. לואיס, שטען כי ההשקפה הנטורליסטית איננה עקבית עם קיומו של ההיגיון והרציונליות.[2] פילוסופים מודרניים שפיתחו והגנו על הטיעון הם: ויקטור רפרט[3], וויליאם האסקר[4], אלווין פלנטינגה[5] וג’יי.פי. מורלנד[6].

הטיעון מן ההיגיון הוא בעצם משפחה של טיעונים המראים את חוסר העקביות בין ההשקפה הנטורליסטית לבין ההתחייבות שלה לדברים, כגון: היגיון, רציונליות וידע מוצדק. חשבו למשל על הטיעון האתאיסטי מתוך בעיית הרוע:

  1. אם אלוהים היה קיים, רוע אינו קיים.
  2. רוע כן קיים.
  3. לכן, אלוהים אינו קיים.

לא נתעכב כעת על הפרכת הטיעון,[7] אלא נתמקד ביסוד הבסיסי יותר, ממנו מתעלמים אתאיסטים המשתמשים בטיעון זה או בכל טיעון אתאיסטי אחר. הטיעון לעיל, מתיימר להראות כי המסקנה “אלוהים אינו קיים”, נובעת מבחינה לוגית ממספר סעיפים. הם גם מניחים שכל אדם בעל חשיבה חופשית וביקורתית המשתכנע מהטיעון, יהיה חייב לקבל את המסקנה מבחינה רציונלית. אך כדי שזה יעבוד, חייבים להתקיים מספר תנאים מקדימים.
הפילוסופים ג’יי.פי מורלנד וויקטור רפרט, מנו את הפקטורים ההכרחיים והמקדימים, לקיומה של המחשבה הרציונלית.[8]

הפקטורים הללו, מהווים בעצם משפחה של טיעונים עצמאיים ונפרדים המראים את חוסר העקביות בהשקפה הנטורליסטית מחד, ואת קיומו של אלוהים מאידך. אנו נתמקד בחמישה מהם:

  1.  מצבים מנטליים צריכים להיות מקושרים לעולם (תכונת ההתכוונות).
  2. חוקי הלוגיקה אמורים להתקיים, להשפיע ולהיות רלוונטיים להיווצרותן של האמונות שלנו.
  3. תהליך החשיבה שלנו אמור לספק דרך מהימנה להבין את המציאות שסביבנו.
  4. אנו צריכים להיות חופשיים להעריך ולבחון בצורה ביקורתית את הראיות ואת הטיעונים ולהגיע למסקנה הרציונלית.
  5. אותה האישיות החושבת על הטיעונים ובוחנת אותם, אמורה להיות גם אותה האישיות שמסיקה מהם מסקנות.

שימו לב, אם אחד מהפקטורים הללו אינו מתקיים בהשקפה הנטורליסטית, אזי השקפה זו אינה עקבית עם קיומה של הרציונליות, ולכן, אינה יכולה להיות נכונה. כעת, נראה למעשה, שאף אחד מהסעיפים הללו אינו מתקיים בהינתן ההשקפה הנטורליסטית.

1. תכונת ההתכוונות (אינטנציונאליות)

תכונת ההתכוונות היא תכונה של מצבים מנטליים המאפשרת להם להיות ממוקדים על משהו חיצוני להם. לדוגמה, יש לכם את היכולת לחשוב על החופשה שלכם או על האוכל שלכם. החשיבה שלכם אודות הדברים הללו היא בעצם מצב מנטלי מסוים שמצביע על\מתמקד בחפץ חיצוני לו (גם אם החפץ הזה לא קיים).[9] בהשקפה הנטורליסטית כל מה שקיים הוא החומר בלבד. לעומת זאת, לחומר אין את היכולת להתמקד במשהו או לחשוב על משהו. לכיסאות, שולחנות או למוח, אין את היכולת להתמקד או לחשוב על משהו. מדובר במצבים ותהליכים מנטליים, לא חומריים.

פיזיקליסטים-פונקציונליסטים (ראו את ההגדרות למושגים הללו לעיל) ניסו לצמצם את התכונה הזו ליכולת של המוח לקבל קלט ולהוציא פלט. מחשבים למשל יכולים לקבל קלט מהמקלדת ולהוציא פלט במדפסת, ואז להתקדם למצב פנימי חדש שבו הם מקבלים קלט חדש.[10] הפונקציונליסטים מתארים את התכונות\המצבים המנטליים שלנו במושגים של קלט גופני, ופלט התנהגותי. למשל, כאב הוא מצב שנגרם על ידי חפץ חד וכו’. וגורם לתגובות כמו עיוות פנים או תגובות מילוליות (“אווץ!”).

במילים אחרות, בהשקפה זו, תכונות ומצבים מנטליים הם פשוט פעולות של הגוף. כאב הוא אינו מצב מנטלי; אלא פעולה שכל אורגניזם מבצע כתגובה למשהו. האבסורד הוא, שלפי הגדרה זו מחשבים יכולים להיות בעלי תודעה. לדוגמה, הם יכולים לחוות כאב או לחשוב, אם הם מוציאים את הפלט הנכון (אם הוא מייצר “אווץ”!) בהינתן הקלט הנכון (אם לדוגמה, הוא חווה דקירה במסך).

לעומת זאת, ניתן לתת דוגמה אשר מראה שסיבתיות (פונקציונליות) ותכונת ההתכוונות אינן היינו הך. הפילוסוף ג’ון סירל מביא דוגמה בטיעון הנקרא “טיעון החדר הסיני”:[11]

דמיינו שמישהו נעול בתוך חדר ובו מספר סלים המלאים בסמלים סיניים. דמיינו שהוא אינו מבין מילה בסינית, אך מקבל ספר חוקים המסביר לו כיצד עליו לתפעל ולהשתמש בסמלים הללו. הספר מפרט כיצד להשתמש בסמלים רק מההיבט התחבירי ולא הסמנטי (כלומר המשמעות שלהם). הניחו גם שסמלים נוספים מועברים אליו לחדר, וכי הוא מקבל הוראות נוספות, כיצד לסדר ולהעבירם מחוץ לחדר. הניחו כי הסמלים המוכנסים אליו נקראים “שאלות” על ידי האנשים שמחוץ לחדר והסמלים שהוא מעביר אליהם חזרה, נקראים “תשובות לשאלות”. במהרה, התשובות שלו תיראנה לאנשים שמחוץ לחדר כמו סינית, כשלמעשה, הוא לא מבין את המשמעות של שום סמל. הנקודה היא כזו: זה רק נראה שהוא מבין סינית, כאשר למעשה הוא אינו באמת מבין.

החדר הסיני עם האדם הנמצא בתוכו מייצג את ההבנה של הפונקציונליסט אודות תכונת ההתכוונות. מבחינת האנשים שנמצאים מחוץ לחדר, החדר מקבל קלט ומוציא פלט בצורה הנראית כאילו החדר מכיל בתוכו מישהו שמבין סינית. אך זה ברור שהאדם שנמצא שם אינו מבין סינית. הוא רק מחקה הבנה מנטלית, אך אינו מכיל את ההבנה המנטלית עצמה (במקרה הזה, הבנת המשמעות של הסמלים). האדם שנמצא בחדר מחקה פעולות מנטליות, הוא אינו מדגים אותן. הטיעון של “החדר הסיני” ממשיל את ההסבר הפונקציונליסטי למצבים מנטליים, ומראה שהשקפה זו אינה מצליחה להסביר את התפקיד שמשחקת תכונת ההתכוונות, עמה כולנו מתנסים. למרות שכל הקלטים והפלטים מתקיימים, ההשקפה הפונקציונליסטית אינה מצליחה לספק הסבר להבנה ולמשמעות (הבנת המשמעות של הסמלים הסיניים), אשר הן עצמן מהוות תכונות מנטליות שאינן מצטמצמות לתכונות חומריות.[12]

אפשר לסכם את הטיעון כך:

  1. אם ההשקפה הנטורליסטית צודקת, תכונת ההתכוונות אינה קיימת.
  2. תכונת ההתכוונות כן קיימת (אנו חושבים על הטיעון הזה).
  3. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

מנגד, בהשקפה התאיסטית, אמורים לצפות לקיומה של תכונת ההתכוונות. שהרי אלוהים הוא נפש חושבת. לכן, תכונת ההתכוונות תואמת את ההשקפה התאיסטית. אפשר לסכם זאת גם כן בטיעון הבא:

  1. אם אלוהים אינו קיים, תכונת ההתכוונות לא קיימת.
  2. תכונת ההתכוונות כן קיימת.
  3. לכן, אלוהים קיים.[13]

חסידי השקפת המטריאליזם האלימינטיביסטי, טוענים שמאחר ולא ניתן למצוא את המצבים האינטנציונאליים במוחנו, מצבים אלו כלל אינם קיימים. במילים אחרות, אנחנו לא באמת חושבים על שום דבר ולא מאמינים בשום דבר. אך זה ברור כי השקפה זו סותרת את עצמה. האמונה שאין דבר כזה אמונה, סותרת את עצמה. כמו כן, החשיבה שאין דבר כזה חשיבה, סותרת את עצמה. מכאן, תכונת האינטנציונאליות סותרת את ההשקפה הנטורליסטית, ובמקביל, מהווה טיעון לטובת קיומו של אלוהים.

2. קיומם והשפעתם של חוקי הלוגיקה

הסקת מסקנה רציונלית כרוכה בהתעסקות עם חוקי הלוגיקה. חוקי הלוגיקה אינם חוקים פיזיקליים או חומריים. הם אינם נמצאים במרחב-זמן ואינם ניתנים לכימות או מדידה. כל מי שמסכים שחוקים אלו הם מציאותיים ותקפים, מודה בעצם במציאות של קיום לא-חומרי ולא-מרחבי. עניין זה אינו מסתדר עם השקפת העולם הנטורליסטית, הגורסת כי אין מציאויות מעבר למציאות החומרית המוגבלת במרחב-זמן של היקום.

נוסף לכך, קיימת בעיה בסיסית יותר. מאחר וחוקי הלוגיקה הם עצמים מופשטים, אין להם כוח השפעתי או סיבתי על החומר. מדוע? כי עצם מופשט מעצם הגדרתו, הוא חסר כוח. לדוגמה, למספר 7 אין את היכולת לעשות דבר או להשפיע על דבר במציאות החומרית שסביבנו. אם כן, באיזה אופן אמיתות וחוקים חסרי כוח והשפעה, שאינם ממוקמים בנקודה מסוימת במרחב-זמן, יכולים להשפיע על מוחות של אלו שכן נמצאים במרחב-זמן ונתונים תחת ההשפעה והסיבתיות של כוחות הטבע המכניים? ניתן להתווכח על קיומם של עצמים מופשטים ולטעון למשל שמספרים אינם קיימים באמת. אך לא ניתן לטעות זאת על חוקי הלוגיקה, משום שהכחשת חוקי הלוגיקה דרך טיעונים לוגיים, מניחה את קיומם של חוקי הלוגיקה. חשבו על הטיעון הבא:

  1. כל עצם שאין לו השפעה סיבתית על המרחב-זמן, אינו קיים.
  2. לחוקי הלוגיקה אין השפעה סיבתית על המרחב-זמן.
  3. לכן, חוקי הלוגיקה אינם קיימים.

הטיעון הזה מניח את קיומם של חוקים לוגיים כמו חוק האי-סתירה[14] או חוק הזהות.[15] ללא החוקים הללו, טיעון זה אינו יכול לעבוד. מכאן, ברור שלא ניתן להכחיש את קיומם של חוקי הלוגיקה.

שוב, הבעיה עמה מתמודדת ההשקפה הנטורליסטית-פיזיקליסטית היא כזו: בתחום הרציונליות קיימות מחשבות רציונליות. בהינתן ראיות וטיעונים מסוימים אדם כלשהו מחויב לקבל מסקנה מסוימת. אם לדוגמה, מישהו מקבל את המשפט “כל בני האדם הם בני תמותה” וגם את המשפט “דני הוא בן אדם”, הוא מחויב מבחינה רציונלית לקבל את המסקנה שדני הוא בן תמותה. אך בהשקפה הפיזיקליסטית, קשה מאוד להבין איך למצבים מנטליים יש קשר לוגי או כיצד מתקיים ביניהם יחס היסקי (לדוגמה איך מצב מנטלי אחד קובע מה אמור להיות המצב המנטלי השני). הן בהשקפה הפיזיקליסטית, מצבים מנטליים הם מצבים חומריים. אך מצבים חומריים אינם נובעים לוגית ממצבים חומריים אחרים, הם גם אינם כופים או קובעים שהמצב החומרי הבא אמור להתרחש. בהינתן ההשקפה הפיזיקליסטית, קיימות שתי אפשרויות בלבד: או שמצב חומרי אחד גורם לשני, או שלא.

מצבים חומריים פשוט מתרחשים ונקבעים על פי חוקי הפיזיקה והכימיה, הם אינם דברים שאמורים להתרחש לפי חוקיות לוגית מופשטת כלשהי. הקשר בין הסעיפים למסקנה (בכל טיעון לוגי) הוא קשר לוגי מופשט, לא חומרי.

ניתן לסכם טיעון זאת בצורה הבאה:

  1. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, אז או שחוקי הלוגיקה אינם קיימים, או שהם אינם רלוונטיים (מבחינת ההשפעה שלהם) להיווצרות אמונותינו.
  2. חוקי הלוגיקה כן רלוונטיים (מבחינת ההשפעה שלהם) להיווצרותן אמונותינו (הרי אנו מסיקים מסקנות לוגיות מטיעונים).
  3. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

 3. מהימנות החשיבה

את הטיעון הזה פיתח הפילוסוף אלווין פלנטינגה. הוא כינה אותו בתור “הטיעון האבולוציוני נגד הנטורליזם”. הטיעון שלו מנסה להראות שאם מישהו מקבל את המשפט “האבולוציה התרחשה” וגם את המשפט “ההשקפה הנטורליסטית היא נכונה” נוצר פרדוקס. מדוע? משום שתהליך אבולוציוני נטורליסטי, יפתח בנו כישורים קוגניטיביים[16] שמטרתם לסייע לנו לשרוד, ולא בהכרח לגלות את האמת על העולם. זה אומר שכל האמונות והמסקנות שלנו, אינן בהכרח משקפות את המציאות כפי שהיא, אלא שכל מטרתן היא להועיל להישרדות שלנו. אתאיסטים מודים בזאת בעצמם; לדוגמה הפילוסוף ריצ’ארד רורטי כתב:

הרעיון על פיו מין של אורגניזם אחד, בניגוד לאורגניזמים אחרים, אינו מכוון אך ורק להישרדות עצמית אלא גם לאמת, הוא רעיון לא-דרוויניסטי כלל.[17]

או כפי שכותב חוקר המוח האתאיסט סם האריס: “האינטואיציות הלוגיות, המתמטיות והפיזיקליות שלנו, לא נוצרו על ידי הברירה הטבעית לשם זיהוי אמת”.[18]

אתאיסטים אחרים מתנגדים לטיעון זה וגורסים כי הישרדות כרוכה באמונות נכונות אשר תשקפנה בצורה מהימנה את העולם. הם טוענים[19] כי מחולל האמונות הנטורליסטי יוצר תמונת עולם “פנימית” על סמך העולם החיצוני שבחוץ. האמונות המרכיבות את תמונת העולם ה”פנימית” הן אדפטיביות (בעלות כושר הסתגלותי), מפני שהן משקפות באמינות את העולם החיצוני. במילים אחרות, מאחר והן אמינות, הן מאפשרות לנו להגיב למה שקורה בעולם באופן שישפר את סיכויינו לשרוד. על פי ההתנגדות הזו, אם במחולל האמונות שמצטייר על פי הטיעון המקורי של אלווין פלנטינגה, העולם ה”פנימי” אינו משקף את העולם החיצוני בהכרח; כיצד אם-כן, הוא יעבד אותות סביבתיים כך שיתקבלו צמדי אמונה-רצון שבכל זאת יגרמו להתנהגות אדפטיבית?

מדובר בטיעון שראוי להתייחסות ולמענה. בספרו,[20] פלנטינגה מפריך את הטיעון הזה בצורה מרשימה. פלנטינגה מסביר כי המתנגדים אכן צודקים שכושר הישרדותי דורש קולטנים או אינדיקטורים מדויקים. אך קולטנים ואמונות אינם היינו הך. לדוגמה, הוא מסביר שבגוף האדם יש קולטנים רבים ללחץ הדם, לרמת האינסולין, לטמפרטורה ועוד. אך לדם למשל, אין אמונות בנושא. הוא מזמין אותנו לחשוב גם על צפרדעים. לצפרדע יש אינדיקטורים שמקבלים קלט לגבי הדרך שבה חרק מתעופף. הקולטנים של הצפרדע מחוברים לשריריה כך שביכולתה להוציא את לשונה ולתפוס את החרק. חשבו על הזברה: כדי שהזברה תוכל לשרוד, היא צריכה קולטנים, מבנים נוירולוגיים המזהים את הסביבה ומחוברים לשרירים שלה, כך שהיא תוכל לברוח כאשר מתקרבים אליה טורפים. לעומת זאת, האינדיקטורים או הקולטנים הללו, אינם דורשים כי לצפרדע או לזברה תהיה אמונה לגבי הנושא.

הדבר שעוזר להם לשרוד, הוא אינו האמונה שלהם (אין להם אמונה לגבי שום דבר), אלא ההתנהגות שלהם, הפועלת בהתאם לקולטנים שיש להם בגוף. גם אם הייתה לצפרדע או לזברה אמונה, האמונה שלהם הייתה יכולה להיות שגויה לחלוטין, מבלי לפגוע בהישרדות שלהם. משום שהאמונה כאן כלל אינה רלוונטית. מה רלוונטי? העובדה כי הם מתנהגים באופן כזה שיעזור להם לשרוד, וההתנהגות שלהם נובעת מהקולטנים הקיימים במבנים הנוירולוגיים (לא מהאמונות). למעשה, אין זה ברור כיצד בהשקפה הנטורליסטית פיזיקליסטית, האמונות שלנו יכולות להשפיע על התנהגותנו. הרי אמונה אינה קיום חומרי. לעומת זאת, בהשקפה הנטורליסטית, הסיבתיות היא בהכרח חומרית. כל האירועים ה”מנטליים” שלנו מצטמצמים לגורמים חומריים.

לכן, אין זה ברור כיצד אמונות נכונות יכולות להיות רלוונטיות להתנהגות ההישרדותית שלנו. שהרי לאמונות שלנו אין שום השפעה על המוח שלנו (בהינתן ההנחות הנטורליסטיות). להפך, בהשקפה הנטורליסטית, כל ההתנהגויות שלנו והאמונות שלנו, הן תוצר של הנוירולוגיה שלנו. אם הנוירולוגיה מביאה להתנהגות המועילה להישרדות, אין שום צורך בכך שהיא תיצור אמונות בעלות תוכן המשקף את המציאות כפי שהיא בהכרח.

אפשר לסכם את הטיעון כך:

1. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, תהליך החשיבה איננו מהימן.

2. תהליך החשיבה כן מהימן (דבר המאפשר היסקים רציונליים).

3. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

לעומת זאת, בהשקפה התאיסטית, אנו אמורים לצפות לכך שהכישורים הקוגניטיביים שלנו ישקפו את העולם באופן מהימן. משום שבהשקפה התאיסטית, אלוהים הוא מהימן וטוב.[21] לכן, הוא ייתן לנו את היכולת לחשוב בצורה נכונה, כך שנוכל ליצור אמונות נכונות. אפשר לסכם את הטיעון כך:

1. אם אלוהים אינו קיים, תהליך החשיבה שלנו אינו מהימן.

2. תהליך החשיבה שלנו כן מהימן.

3. לכן, אלוהים קיים.

4. חופש החשיבה

נניח והטיעון הקודם שגוי, אבולוציה נטורליסטית העניקה לנו אמונות נכונות כדי להועיל להישרדות שלנו. עדיין קיימת בעיה בהשקפה הנטורליסטית; דהיינו, האמונות שלנו אינן מוצדקות. הטיעון מן החשיבה החופשית הוא טיעון פילוסופי לקיומו של אלוהים, המבוסס על מחקרו של הפילוסוף טים סטרטון. מחקרו של סטרטון מבקש להראות כי עצם קיומם של ידע ורציונליות מצביעים על קיומו של אלוהים. הטיעון שלו הולך כך:

  1. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, אין לנו נפש.
  2. אם אין לנו נפש, אין לנו רצון חופשי.
  3. אם אין לנו רצון חופשי, אין הצדקות רציונליות לאמונות שלנו.
  4. יש לנו הצדקות רציונליות לאמונות שלנו.
  5. לכן יש רצון חופשי.
  6. לכן, הנפש קיימת.
  7. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.
  8. אלוהים הוא ההסבר הטוב ביותר לקיומה של הנפש הרציונלית.

הסעיף הראשון אומר במילים אחרות שאם הנטורליזם צודק, כל מה שקיים הוא הטבע החומרי. זה נכון מעצם ההגדרה של ההשקפה הנטורליסטית. הסעיף השני אומר במילים אחרות, שאם כל מה שקיים הוא הטבע החומרי, אז מה שקיים (כולל ה”בחירות” שלנו) כפוף ונגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום.

הסעיף השלישי אומר במילים אחרות, שאם מה שקיים נגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום, זה כולל גם את המחשבות והאמונות שלנו (כחלק מהדברים שנגרמים על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום). אם האמונות והמחשבות שלנו נכפות עלינו (בגלל חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום), זה אומר שאנו חסרי הצדקה רציונלית לאמונות ולמחשבות שלנו. מדוע? משום שבהשקפה הנטורליסטית אין לנו את היכולת לבחור להעריך בצורה ביקורתית את הראיות, לבחור לבצע שיקול דעת, ולבחור לציית לחוקי הלוגיקה. אלא שהן (המחשבות, המסקנות והאמונות) תוצר הכרחי ושרירותי של חוקי הטבע (חוקי הפיזיקה והכימיה).

התמונה הגדולה היא שאם ההשקפה הנטורליסטית נכונה: זה אומר שאף אחד מאיתנו אינו באמת יודע דבר. ידע הוא אמונה נכונה ומוצדקת.[22] יכול להיות כי למישהו יש אמונות נכונות; לעומת זאת, אם אין לו בסיס רציונלי להחזיק בהן, הרי שהוא רק מניח כי אמונותיו נכונות. אם כך, זה אומר שהאמונות שלו אינן באמת מוגדרות בתור ידע בו הוא מחזיק. ללא רציונליות, אין ידע, נשארת רק הנחה חסרת בסיס.

עם-זאת, ברור כי לבני אדם יש ידע או רציונליות. מי שטוען כי ידע אינו קיים מפריך את עצמו משום שהטענה עצמה מניחה ידע. מצד שני, אם הוא יתעקש, ינסה להיות עקבי ויכחיש שהוא למעשה יודע שאין דבר כזה ידע, מדוע שנקשיב לו מלכתחילה?

מכאן, נובע שהרצון החופשי והנפש (או לפחות מרכיב לא חומרי מסוים של האדם) קיימים, ולכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

דהיינו, אם אלוהים אינו קיים, וכתוצאה מכך הנפש האנושית אינה קיימת, בני האדם אינם יותר ממכונות חומריות הכפופות לחוקי הפיזיקה והכימיה, המכתיבים עבורם את אמונותיהם ומחשבותיהם. אם זה מי שאנחנו, משמע שאין לנו רצון חופשי (משום שאנו מונעים על ידי חוקים החיצוניים לנו) ומכאן, איננו חופשיים לחשוב על שום דבר. לכן, ידע ורציונליות הם אשליה בלבד. זה אומר שאנו לא באמת חופשיים להיות הגיוניים, או חופשיים להעריך מבחינה הגיונית את הראיות, או לבחור ללכת אחריהן. בשורה התחתונה: העל-טבעי חייב להתקיים כדי לאפשר לנטורליסט ולאתאיסט לחשוב בצורה חופשית וביקורתית על כך שהעל טבעי איננו קיים.

היסוד הקריטי של הטיעון הוא שללא רצון חופשי, הרציונליות אינה יכולה להתקיים. ניתן לאשר זאת על ידי הטיעון הבא:

1. רציונליות דורשת מחשבה.

2. מחשבה דורשת בחירה.

3. לכן, רציונליות דורשת בחירה.

המסקנה בטיעון זה נובעת באופן הכרחי מהמבנה של סילוגיזם היפותטי.[23] הסעיף הראשון נכון מעצם ההגדרה של רציונליות. מסקנה רציונלית דורשת קודם-לכן חשיבה אודות הטיעונים והראיות, שקילתם והערכתם. הסעיף השני נכון גם הוא מעצם טבעה של החשיבה. כדי לחשוב על טיעון כלשהו, עלינו לבחור לשקול אותו, לבחון את החלופות והראיות ולבחור לציית לחוקי הלוגיקה. כל אלו מרכיבים את תהליך החשיבה וכל אלו הכרחיים עבור קיומן של הצדקות רציונליות לאמונותינו.

כפי שהפילוסופים וויליאם ליין קרייג וג’יי.פי. מורלנד כתבו: “אם למישהו יש אמונות מוצדקות… עליו להיות חופשי לציית או לא לציית לחוקים אפיסטמיים. אחרת, הוא לא יכול להיות אחראי על התנהגותו האינטלקטואלית”.[24]

גם ג’ון סירל, פילוסוף הנפש (ונטורליסט בעצמו) אתגר את ההשקפה הנטורליסטית וכתב:

“כיצד יכולה להתקיים קבלת החלטות רציונלית בעולם שבו כל דבר מתרחש כתוצאה מכוחות סיבתיים פראיים ועוורים?”[25]

הפילוסוף האתאיסט אלכס מאפלס מתנגד לטענה שבהשקפה הנטורליסטית הכול (כולל המחשבות, האמונות והמסקנות שלנו) נגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום. לטענתו, ייתכן כי המציאות הבסיסית ביותר של המכניקה הקוונטית היא אקראית ולא דטרמיניסטית.[26][27]

לעומת זאת, הטיעון שלו אינו פותר את הבעיה. כפי שעונה לו סטרטון, הוגה הטיעון הנוכחי, גם אם מכניקת הקוונטים אינה דטרמיניסטית וכן אקראית, זה עדיין אומר שיש משהו מעבר לבני אדם הכופה עליהם את המחשבות, המסקנות והאמונות שלהם.[28]

אפילו חוקר המוח האתאיסט סאם האריס, מסכים:

הרצון החופשי הוא אשליה. הרצונות שלנו הם לא תוצר שלנו. מחשבות וכוונות נוצרות מגורמים קודמים לגביהם אנחנו לא מודעים ואשר אין לנו שליטה מודעת לגביהם. אין לנו את החופש שאנחנו חושבים שיש לנו. או שהרצונות שלנו נגרמים על ידי גורמים קודמים ואנו לא אחראים לגביהם, או שהם תוצר של מקריות ואנו לא אחראים עליה.[29]

הטיעון מן החשיבה החופשית מוכיח את קיומם של הרצון החופשי ושל הנפש העל-טבעית. בנוסף לכך, אלוהים מספק את ההסבר הטוב ביותר לקיומה של הנפש הרציונלית. אם נחשוב על כך שעל פי בראשית א 26-27, נבראנו בצלמו של אלוהים, היכולת של האדם לחשוב באופן רציונלי מתאימה להשקפת עולם תאיסטית, ממש כמו פאזל!

אם האתאיסט מתנגד למסקנה של טיעון זה, הרי הוא עושה זאת כי כך כוחות הטבע כופים עליו לעשות.

5. אחידות החשיבה

חשיבה רציונלית מניחה כי האישיות החושבת ובוחנת את הראיות היא אותה האישיות המגיעה לבסוף למסקנה. כלומר, מי שהחל את תהליך החשיבה חייב להיות גם מי שסיים אותו, וזאת כדי שנוכל להגיד שהוא הגיע למסקנה רציונלית. לדוגמה, האדם החושב על המשפט “כל בני האדם הם בני תמותה” ועל המשפט “דני הוא בן אדם”, חייב להיות אותו האדם החושב על המשפט, “לכן דני הוא בן תמותה”, כדי שיוכל להגיד שהסיק את מסקנה זו באופן רציונלי מתוך הסעיפים. הנחה זו (על פיה, חשיבה רציונלית מניחה את אחידות החשיבה) כרוכה בזהות עצמית מתמדת הנמשכת לאורך זמן. הבעיה בהשקפה הנטורליסטית היא שהיא לא מסתדרת עם אחידות החשיבה. כפי שהפילוסוף אנגוס מנוגה מסביר במאמרו[30], בהשקפה הנטורליסטית ה”עצמי” אינו אחיד בשום נקודת זמן. בהשקפה זו, ה”עצמי” נוצר כתוצאה מתהליכים מוחיים. אך תהליכים אלו הם מקבילים ומפוזרים במקומות שונים של המוח, ונמצאים בשינוי או שטף קבוע. אם התהליכים המוחיים ש”קולטים” את הסיבות (המובילות למסקנה רציונלית) נמצאים באזורים שונים במוח ומתנהלים באופן עצמאי, לא קיימת ישות פיזיקלית יחידה ואחידה, המזוהה בתור האחת שמאחדת את הסיבות (שעל בסיסן היא אמורה להסיק את המסקנה). סטיבן פינקר, הפסיכולוג האבולוציוני, מסכים למעשה עם המסקנה הזאת וכותב:

“קיימות ראיות רבות לכך שהעצמי המאוחד הוא אשליה…”[31]

הבעיה השנייה, כפי שמסביר אגנוס, היא שבהשקפה הנטורליסטית לא קיים ה”עצמי” שמתקיים לאורך זמן (כך שזה יהיה אותו האחד שחשב על הסיבות ואשר הסיק מהן את המסקנה). וזאת משום שלאורך זמן, המוח נמצא במצב של שינוי מתמיד (התהליכים העצביים מתבטאים ברצף של אירועים שנמצאים בשטף ושינוי מתמיד). אין שום מצב מוחי שמתקיים לאורך זמן ואשר מהווה בסיס ל”עצמי” מתמשך וקבוע. נקודה זו מתאשרת על ידי חוקר המוח מאריו באורגרד שכותב:

“אין שום אזור מוחי יחיד הפעיל בזמן שאנו בהכרה…גם שום רמה ספציפית של פעילות בעצבים לא מצביעה על כך שאנו בהכרה. אין גם שוב כימיה בעצבים שתמיד מצביעה על הכרה.”[32]

מכאן, בהשקפה הנטורליסטית אין באמת זהות אחת שנמשכת לאורך זמן. לכן, האדם שחשב על הסעיף “בני האדם הם בני תמותה”, אינו אותו האדם שחשב על הסעיף “דני הוא אדם” וגם הוא אינו אותו האדם שחשב על המשפט “לכן דני הוא בן תמותה”. כתוצאה מכך, חשיבה רציונלית, והסקת מסקנות, אינן יכולות להתקיים בהשקפה הנטורליסטית.

האם ניתן לבסס את האחידות שלנו על הדנ”א? כלומר, לטעון שבעוד שמוחנו וגופנו משתנים באופן מתמיד, הדנ”א שלנו נותר קבוע, ומכאן, להסיק שניתן להגיד שאנו נותרים אותו האדם מרגע אחד למשנהו. הבעיה בטיעון היא כזו:

גם אם הדנ”א קיים באופן מוחשי[33], מדובר באוסף של חלקים. כאשר עצם המורכב מאוסף של חלקים, מבצע פעולה, הוא משתמש בחלקיו השונים כדי להשיג את יעדו. כלומר, לא מדובר בפריט יחיד המבצע את כל הפעולה בצורה אחידה. באותה המידה, אם איננו אלא מוחנו בלבד, המוח משתמש בחלקיו השונים, כדי להשיג את יעדו, אין חלק אחד שדרכו אנו חושבים ומגיעים למסקנה. ועל כך מסכים למשל חוקר המוח והפילוסוף האתאיסט הנודע, דניאל דנט.[34] אם כן, השאלה היא מה מאחד את אותם התהליכים במסגרת החשיבה או המסקנה שלנו? העובדה כי מדובר במוח אחד? אין די בכך. כפי שהפילוסוף ויקטור רפרט מסביר, גם אם כל תלמיד בכיתה יודע את התשובה לשאלה אחת כלשהי במבחן, אין משתמע מכך שכל הכיתה יודעת לענות על כל המבחן.[35] אותו העיקרון תקף לגבי הדנ”א; זה לא פריט יחיד ומאחד.

ניתן לסכם את הטיעון כך:

  • 1. אם ההשקפה הנטורליסטית צודקת, אין אישיות יחידה שחושבת, מבינה את הטיעונים ואשר מסיקה על בסיסם את המסקנה.
  • 2. יש אישיות יחידה שחושבת, מבינה את הטיעונים ואשר מסיקה על בסיסם את המסקנה (דבר המאפשר מסקנה רציונלית).
  • 3. לכן ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

מענה להתנגדויות כלליות לטיעון מן ההיגיון

בעיית האינטראקציה בין הנפש למוח

הפילוסוף וויליאם ליקן, טוען כי קיימת בעיה בסיסית בהשקפה התאיסטית-דואליסטית.[36] הבעיה היא שלא ברור כלל באיזה אופן קיום לא חומרי ולא מרחבי (הנפש) יכול להשפיע על עצמים חומריים (המוח) בתוך המרחב?

תשובה:

שימו לב כי הטיעון מן ההיגיון כלל אינו מחייב את ההנחה כי הנפש אינה מרחבית. אדרבא, הטיעון גורס כי ההסבר הבסיסי ביותר לתפקוד הנפש הוא רציונליות (ולא אי-רציונלי). בנוסף לכך, טענה זו (או יותר נכון שאלה) מניחה שאם איננו מבינים את האופן שבו א’ משפיע על ב’, אין זה הגיוני להניח שא’ משפיע על ב’. אך הנחה זו אינה במקום. לעתים קרובות אנו יודעים שדבר אחד משפיע על האחר מבלי להבין כיצד ההשפעה מתרחשת. לדוגמה, שדה מגנטי יכול להזיז נעץ, כוח המשיכה יכול להשפיע על כוכב לכת ממרחק של מיליוני קילומטרים, פרוטונים מפעילים דחייה אחד על השני וכדומה.

בדוגמאות הללו אנו יודעים שקיים קשר סיבתי בין הדברים, למרות שאין לנו מושג כיצד האינטראקציות הללו פועלות. במקרה של הנפש והמוח, אנו מודעים לסיבתיות בין שני הדברים הללו באופן מתמיד. אירועים בגוף או במוח (פגיעת ראש למשל) יכולים לגרום לדברים בנפש (תחושה של כאב, אובדן זיכרון) והנפש יכולה לגרום להתרחשותם של דברים בגוף (למשל, דאגה יכולה לגרום לאולקוס, אנו יכולים באופן מכוון להרים את היד). קיימות ראיות רבות לכך שמתרחשת סיבתיות בין המוח לנפש, כך שאין לנו שום סיבה להטיל בכך ספק.

בנוסף לכך, יכול להיות ששאלת ה”איך” לגבי האינטראקציה בין המוח לנפש, אינה נכונה. שאלה לגבי האופן שבו א’ גורם לב’ או מקיים אתו אינטראקציה מסוימת, מניחה שקיים מנגנון מגשר בין א’ לב’ הניתן לתיאור. ניתן לדוגמה לשאול איך תנועת מפתח מתניעה את הרכב משום שקיימת מערכת חשמלית בין המפתח למנוע הרכב, אשר מהווה את האמצעי שדרכו תנועת המפתח מתניעה את המנוע. שאלת ה”איך” מבקשת לתאר את המנגנון המגשר ההוא. אך אפשרי ואף סביר שהאינטראקציה בין הנפש לגוף היא ישירה ומידית. יכול מאוד להיות שלא קיים מנגנון מגשר, ולכן שאלת ה”איך” אינה רלוונטית כלל.

שימו לב, היחס בין הנפש למוח אינו מקביל ליחס בין עצמים מופשטים, כמו מספרים, לעצמים חומריים במרחב. כפי שטענו לעיל, לעצמים מופשטים אין כוח להשפיע על דבר במרחב-זמן, משום שעצמים מעצם הגדרתם הם חסרי כח. לעומת זאת, איננו טוענים שהנפש היא עצם מופשט. אדרבא, סיפקנו טיעונים המראים שהנפש היא קיום ממשי בעל השפעה וכוח סיבתי.

 

אלוהי הפערים

אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד טיעונים לטובת קיומו של אלוהים, הוא שהם תמיד מבוססים על תופעה כלשהי, אותה עדיין איננו מבינים, בתור ראיה לכאורה שאלוהים חייב לעמוד מאחורי התופעה ולהסביר אותה. לפי טענתם, קפיצה שכזו אל אלוהים בתור ההסבר הטוב ביותר, אינה מוצדקת, בהינתן הדוגמאות הרבות שיש לנו מהעבר לתופעות אותן לא ידענו להסביר תחילה; אך עם התקדמות המדע, למדנו להסבירן ללא הצורך באלוהים. לדוגמה, פעם האמינו שהקשת בענן היא תופעה על-טבעית הנגרמת על ידי ישות אלוהית. אמונה זו, הייתה מבוססת על חוסר הבנה בנושא שבירת האור. כאשר למדנו אודות תופעת השבירה, הפער בידע שלנו, שהיווה תירוץ לאלוהים, הצטמצם ונעלם, ועמו, גם הצורך באלוהים כהסבר לתופעה. טיעון זה משומש גם נגד הטיעון מן ההיגיון. אך האם זה נכון שהטיעון חוטא בכשל אלוהי הפערים? האם הטיעון מן ההיגיון מתבסס על חוסר ידיעה, או חוסר הבנה לגבי האופן שבו מדעי המוח יכולים להסביר תופעות כאלו ואחרות (התכוונות, רציונליות, מהימנות הכישורים הקוגניטיביים וכו’)?

תשובה:

הטיעונים שבחנו במאמר זה אינם מתבססים על חוסר הבנה. אדרבא, הם מתבססים על ידע המצוי ברשותנו. חשבו על מישהו היושב בחתונה ונהנה מהמנה שהוגשה לו, כשלפתע המים שבכוסו הופכים ליין. האם מקרה שכזה מצדיק תגובה מהסוג: “צריך לתת זמן למדע עד אשר ימצא הסבר לתופעה הזו”? כמובן שלא. במקרה כזה, אין מדובר בחוסר הבנה או פער בידע שלנו. להפך, כיוון שאנו יודעים שמים אינם הופכים ליין, בהתבסס על הידוע לנו אודות חוקי הכימיה, אנו בהחלט יכולים לטעון כי ההסבר הטוב ביותר חייב להיות על-טבעי, לא טבעי. בהקשר של הטיעונים שחקרנו במאמר זה, איננו טוענים כי למדע אין הסברים לתופעות מסוימות גרידא; אנו טוענים שניתוח זהיר ומעמיק של החומר והנפש, מצביע על כך שקיימים פערים לוגיים-עקרוניים ביניהם, שאינם יכולים לעולם לקבל הסבר בהשקפה הנטורליסטית. אנו טוענים שההשקפה הנטורליסטית אינה מאפשרת את קיומם של המרכיבים הבסיסיים ביותר וההכרחיים עבור קיומה של חשיבה רציונלית. לשם כך, סיפקנו טיעונים דדוקטיביים. טיעונים דדוקטיביים הם טיעונים שאם הסעיפים המרכיבים אותם נכונים, המסקנה בהכרח נובעת מהם. בטיעונים כאלה, אין זה משנה אם מישהו אינו אוהב את המסקנה, או חושב שהיא אינה מסבירה היטב את הנתונים. מי שמתנגד למסקנות של הטיעונים לעיל, חייב להצביע על הסעיפים השגויים שבהם. האתאיסט כמובן, מוזמן לעשות זאת.

לפי ההנחה הבסיסית של הטיעון “אלוהי הפערים”, כישלון בצמצום תופעות כלשהן לגורמים פיזיקליים בסיסיים יותר, או הכישלון לספק מנגנון טבעי לתופעות מסוימות, משמע כישלון המדע וההתקדמות של הידע האנושי. ברם לא די בכך שטענה זו אינה מוצדקת, היא למעשה שגויה לגמרי. חוסר היכולת לצמצם תופעה מסוימת דווקא יכול להעיד על התקדמות וגדילה בידע שלנו. הפילוסוף אנגוס מנגו מדגים זאת בספרו עם מספר אילוסטרציות.[37]

הוא מסביר למשל שפעם אלכימאים היו רדוקציוניסטים[38] שהאמינו שניתן לייצר מתכות יקרות, כמו כסף וזהב, על ידי שינוי מתכות פשוטות. ההנחה הייתה שניתן לייצר כסף וזהב על ידי ארגון מחודש של חומרים אחרים. הנחה זו הופרכה על ידי התגלית כי כסף וזהב הם יסודות נבדלים ובעלי מבנה אטומי ייחודי. התגלית לגבי העצמאיות של היסודות, הייתה חשובה ביותר עבור הבנתנו בתחום הכימיה. אך במקביל, היא הפריכה את הגישה הרדוקציוניסטית שהנהיגה את חשיבתם של החוקרים.

 

סיכום והשלכות

במאמר זה בחנו את הטיעון מן ההיגיון לטובת קיומו של אלוהים. בחנו חמישה קריטריונים הכרחיים ומקדימים לאפשרות קיומו של ההיגיון. ראינו שאף אחד מהקריטריונים הללו אינו מסתדר עם ההשקפה הנטורליסטית. לאחר מכן, בחנו מספר התנגדויות לטיעון וראינו שהן אינו מצליחות להפריכו. הטיעון מן ההיגיון אינו רק טיעון חזק לקיומו של אלוהים, אלא טיעון חזק בעד חופש הבחירה ובעד קיומה של הנפש העל-טבעית של האדם.

 

 

הערות:

[1] גרוס, “מהי חשיבה ביקורתית?”

[2] .Lewis, Miracles: A Preliminary Study, pp. 12-24

[3] .Reppert, C.S. Lewis’s Dangerous Idea

[4] .Hasker, Metaphysics ,47-50

[5] .Plantinga, Where the Conflict Really Lies: Science, Religion, and Naturalism. chap. 10

[6] .Moreland, Scaling the Secular City, 77-105

[7] להפרכת הטיעון ראו המאמר “מענה לטיעונים נגד קיומו של אלוהים”.

[8] Moreland, ibid,. 92-95, Reppert, “The argument from Reason and Hume’s Legacy”, in Sennet & Groothuis, eds. In Defense of Natural Theology: A Post Humean Assessment, 255

[9] ההגדרה מתבססת על הגדרתו של הפילוסוף ג’י.פי. מורלנד בספרו שהוזכר בהערה מספר 7.

[10] .Moreland, ibid., 87.

[11] .Searle, Minds, Brains, and Science , 32–33

[12] .Moreland, Ibid., 88-90

[13] ניסוח זה של הטיעון לקוח מהדיבייט בין הפילוסוף וויליאם ליין קרייג מול הפילוסוף אלכס רוזנברג בנושא: “האם האמונה באלוהים היא הגיונית?”

[14] חוק זה קובע שכל משפט חייב להיות נקי מסתירה לוגית פנימית.

[15] חוק זה קובע שאם א’ וב’ זהים, אז כל מה שנכון לגבי א’ נכון לגבי ב’. כלומר, א’ וב’ הם אותו הדבר.

[16] כישורים קוגניטיביים מתייחסים לזיכרון, היגיון והתפיסה שלנו.

[17] .Rorty, Untruth and Consequences, 36

[18] .Harris, Moral Landscape, 66

[19]  למשל:Ramsey, W. “Naturalism Defended”. In J. K. Beilby (Ed.), Naturalism Defeated?: Essays on Plantinga’s Evolutionary Argument Against Naturalism ,pp. 15–29

[20] .Plantinga, Where the Conflict Really Lies: Science Religion & Naturalism, 307-346

[21] אלוהים מעצם ההגדרה הוא הישות הנעלה ביותר. הישות הנעלה ביותר מכילה אך רק את כל התכונות הנעלות. לכן, היא בהכרח מהימנה וטובה, ולא שקרנית ורעה.

[22] “.Stanford Encyclopedia of Philosophy, “Epistemology.

[23] על פי כלל זה, אם P אומר שQ, ואם Q אומר שR, אז זה אומר שבהינתן P זה מוביל לR.

לדוגמה:

  1. אם היום זה יום ההולדת של שרון, רוני יזמין אותו לאכול המבורגר.
  2. אם רוני יזמין אותו לאכול המבורגר, הוא יזמין אותו לאכול ביומנגס.
  3. לכן, אם היום זה יום ההולדת של שרון, רוני יזמין אותו לאכול ביומנגס.

[24] .Moreland & Craig, Philosophical Foundations For A Christian Worldview, 66

[25] .Searle, Rationality in Action, 5

[26] דטרמיניזם היא ההשקפה הפילוסופית שכל דבר שמתרחש הוא תוצאה הכרחית של גורמים קודמים.

[27] “.Maplass, “The problem with the FreeThinking Argument Against Naturalism.

[28] “.Stratton, “Another Bad Objection Against The Freethinking Argument

[29] .Harris, Free Will, 5

[30] “.Menuge, “Libertarian Free Will and the Argument from Reason

[31] “.Pinker, in “Is Science Killing the Soul?

[32] Beauregard and O’Leary, The Spiritual Brain: A Neuroscientist’s Case For the Existence of the Soul, 109

[33] כלומר שלא מדובר במידע מופשט גרידא.

[34] .Dennett, Consciousness explained, 135

[35] Reppert. C. S. Lewis’s Dangerous Idea: In Defense of the Argument from Reason, Kindle Location 788

[36] Lycan, “Philosophy of Mind”. In N. Bunninand E.P. Tsui-James (eds.), The Blackwell Companion to Philosophy, 168

[37] .Menegue, Agents Under Fire: Materialism And the Rationality of Science, 8-9

[38] כלומר ניסו לצמצם כל דבר (או תופעה) לגורמים בסיסיים או פשוטים יותר.

 

אולי גם יעניין אותך: