השראת כתבי הקודש – איך זה שבני אדם לא מושלמים כתבו ספר “אלוהי”?

פתרון עקבי לפרדוקס שבין ההשראה המלאה של הכתובים לבין היותם תוצר אלוהי ואנושי

מבוא

דוקטרינת השראת הכתובים היא דוקטרינה חשובה בתיאולוגיה המשיחית. על פיה, רוח הקודש השפיעה והניעה באופן על טבעי בני אדם מסוימים לחבר כתבים המהווים בסופו של דבר את דברו המהימן, הסמכותי והייחודי של אלוהים.[1] אך כיצד ניתן לשלב בין הבחירה חופשית, האופי, סגנון הכתיבה, וכוונת המחברים הארציים של כתבי הקודש עם כוונתו ורצונו של אלוהים? במאמר זה, נסקור מודלים שונים בנושא, במיקוד על המודל המוליניסטי[2] כתשובה אפשרית ומספקת. חשוב להבין שמדובר בנושא פילוסופי עליו כתבי הקודש לא עונים. בנושאים מהסוג הזה, חשוב לדבר במונחים של אפשרות וקוהרנטיות, ולא במונחים דוגמטיים והחלטיים.

המודלים השונים

קיימים מודלים שונים לגבי הטבע או המשמעות של השראת הכתובים, המודלים הללו הם:

  1. “השראה טבעית\אינטואיציה- על פי המודל הזה, הכתובים אינם נכתבו בהשראת אלוהים, מדובר בחיבור אנושי בלבד, למרות שלמחברים הייתה השראה מיוחדת (אך טבעית) בכתיבתם.
  2. “הארה רוחנית”- על פי התיאוריה הזו, הייתה השפעה אלוהית על הכתובים, אך השפעתו לא הייתה “מוחצת”, אלא שהוא פשוט העצים את היכולות הטבעיות של המחברים, והגביר את הרגישות שלהם לעניינים רוחניים. בהשקפה הזו, כתבי הקודש הם תוצר אנושי גרידא.
  3. “השראה חלקית”- בהשקפה זו, כתבי הקודש הם בעלי השראה כשזה נוגע לענייני אמונה והתנהגות, אך לא בתחומים של היסטוריה ומדע.
  4. “השראה עקרונית”- בהשקפה זו, אלוהים הישרה את העקרונות אשר מחברי כתבי הקודש פירשו ותיעדו. כלומר, הרעיונות המוסריים והדתיים הם בעלי השראה, אך לא יותר מזה. המילים עצמן הן לא בעלות השראה.
  5. “השראה דינמית”- על פי התיאוריה הזו, קיים שילוב של אלמנטים אלוהיים ואלמנטים אנושיים בחיבור כתבי הקודש. אלוהים הוא זה שנתן את הרעיונות והמחשבות, אך התיר למחבר האנושי לבטא אותם בדרכים שלו. כלומר, הרעיונות מאחורי המילים של כתבי הקודש מגיעים מאלוהים, אך לא קיימת הוודאות שהמחבר לא טעה באופן שבו הוא ביטא את הרעיונות שאלוהים העניק לו. במילים אחרות, השקפה זו מתירה את קיומן של טעויות היסטוריות, מדעיות וכו’.
  6. “הכתבה אלוהית”- בהשקפה זו, לא רק שאלוהים נתן את הרעיונות, העקרונות והמחשבות מאחורי חיבור הכתובים, אלא הוא גם הנחה באופן ישיר, כלומר הכתיב למחברים את המילים אשר מתועדות בכתבי הקודש. בהשקפה זו לא קיימות שום טעויות בכתבי הקודש, משום שהמילים מוכתבות על ידי אלוהים עצמו.
  7. נאו-אורתודוכסיה- בהשקפה זו, המילים של כתבי הקודש הן לא בעלות השראה בפני עצמן, אלא שהן הופכות להיות בבעלות השראה באופן סובייקטיבי לקורא עצמו, כאשר הוא מקבל הארה רוחנית מהן.
  8. “השראה מילולית מלאה”- זוהי ההשקפה המשיחית המסורתית; כל כתבי הקודש נכתבו בהשראה המלאה של אלוהים, הן בעקרונות והמחשבות מאחורי המילים, והן במילים עצמן, שלא הוכתבו באופן ישיר על ידי אלוהים. אלוהים השתמש בסגנון הכתיבה, באופי של המחברים וברצונם החופשי כדי להעביר את המסר שלו בכתבי הקודש.[3]

המודלים הרלוונטיים וחוסר יעילותם בשאלה

המודלים הרלוונטיים למאמר מתוך הרשימה לעיל הם “הכתבה אלוהית” ו”השראה מילולית מלאה”. הסיבה לכך היא שרק שני המודלים הללו מניחים שכתבי הקודש אינם טועים בשום תחום, הן ברעיונות שלהם והן במילים שלהם ושהם כתבים קדושים שמגלים את כוונתו ורצונו של אלוהים. הנחה זו היא אבן היסוד עליה בנויה השאלה של המאמר. לפני שנתקדם הלאה, עלינו לברור עוד בין שני המודלים כדי להשיג את יעדנו.

שלילת תאוריית ה”הכתבה האלוהית”

תאוריית ה”הכתבה האלוהית” היא למעשה התיאוריה היחידה מכל שמונה התיאוריות שהצגתי לעיל, המתיימרת לפתור את שאלת המחקר. התשובה של התיאוריה היא שהדרך שבה ספר כתבי הקודש יכול להיות חסר טעות, קדוש, סמכותי וייחודי, ובמקביל להיות בעל שני מחברים (אדם ואלוהים), היא בכך שאלוהים עצמו הכתיב למחברים האנושיים את מה שעליהם לכתוב. מאחר ואלוהים הוא זה שהכתיב לאדם את המילים של כתבי הקודש, ללא שום השתתפות של האישיות או הסגנון שלהם[4],כתבי הקודש הם חסרי טעות, הם בעלי סמכות והשראה אלוהית.

העובדה שמחברי כתבי הקודש כתבו בצורה מגוונת הן בסגנון והן בצורת הכתיבה, מפריכה את תיאורית ה”הכתבה האלוהית”. באותה מידה, מעצם העובדה שמחברי הבשורות תיעדו במילים שונות (פראפרזות), את מילותיו ומעשיו של ישוע, ניתן להסיק שתיאוריית ההכתבה היא שגויה.[5] תיאוריות ההכתבה לא מצליחה לגשר בין כוונתו של אלוהים יחד עם ההיבט האנושי של כתבי הקודש משום שהיא מתעלמת ממנו ומדגישה רק את החלק של אלוהים בהשראת הכתובים.

תיאורית ה”השראה המילולית המלאה” לא פותרת את הבעיה

עקב כישלונה של תיאוריית ה”הכתבה האלוהית”, ההשקפה המסורתית של המאמינים המשיחיים היא שכתבי הקודש הם קדושים בכל האופנים, ושאלוהים השתמש בסגנון הכתיבה, האופי והרצון של המחברים כדי להעביר את המסר שלו, תוך כדי שמירה על ניקיונם של כתבי הקודש מטעויות מכל סוג שהוא. הבעיה המונחת לפנינו היא שבעוד שתיאוריה זו מנסחת בצורה מדויקת את המשמעות של דוקטרינת ההשראה של הכתובים (השנייה לטימותיאוס ג 16), היא לא מתחילה אפילו לענות על הבעיה; איך ההשראה המלאה של הכתובים (בעקרונות ובמילים) מסתדרת עם כך שהם תוצר אלוהי ואנושי במקביל? התיאוריה של ההשראה המילולית המלאה רק מניחה שכתבי הקודש הם תוצר אלוהי ואנושי מבלי לנסות להסביר או לגשר בין שני האלמנטים הללו.

אפילו התיאולוג הלותרני רוברט פרוס כתב בספרו,

“הדוקטרינה הלותרנית של השראת הכתובים מציגה פרדוקס. מצד אחד זה נלמד שאלוהים הוא המחבר הראשוני של הכתובים, שהוא קבע וסיפק את המחשבות והמילים עצמן של כתבי הקודש… מצד שני נטען שהאופי, המחקר, הרגשות, והשוני שברקעים של הכתובים בעלי ההשראה, משתקפים בצורה ברורה בהם. מעצם העובדה שאין שום תכתיב בכתובים; שדוברי האלוהים כתבו מרצון,מתוך מודעות, באקראיות, מההשתכנעות הרוחנית הכי פנימית ומהחוויה שלהם… הם היו לגמרי מעורבים בכתיבת כתבי הקודש. שתי התכונות הבולטות הללו חייבות להיות מוחזקות בסתירה.”[6]

 

המודל ה”מוליניסטי”

המודל המוליניסטי מגיע מתורת המוליניזם. תורת המוליניזם היא תיאוריה פילוסופית שנוסחה על ידי התיאולוג הקתולי לואיס דה מולינה (1535-1600). מולינה הגה תיאוריה שמגשרת בין בחירתו החופשית של האדם לבין ריבונותו של אלוהים. הדרך שבה הוא עשה זאת היא דרך הצגת סוג ידע “אמצעי” לאלוהים. כלומר, בנוסף לידיעתו של אלוהים לגבי כל מה שאפשרי והכרחי, ולגבי כל מה שיקרה בעתיד, אלוהים גם יודע מה היה קורה בנסיבות שונות. הידע האחרון הזה נקרא “ידע אמצעי” (Middle Knowledge), משום שהוא נמצא בין הידע של האפשרות לבין הידע של העתיד הממשי, ועל בסיסו אלוהים יודע את מה שיתרחש בעתיד באופן ממשי. הסיבה שהמודל הזה רלוונטי לדיון שלנו היא שבהינתן הידע האמצעי של אלוהים, אלוהים יודע באילו נסיבות עליו לשים את המחברים האנושיים של כתבי הקודש, כדי שהם יכתבו את המילים הנכונות, מבלי להפר את רצונם החופשי, את אופים ואת סגנון כתיבתם, כך שבסופו של דבר כוונתו של אלוהים תתבטא בכתב. מודל זה במילים אחרות פותר בצורה מדהימה את הפער שקיים בכתבי הקודש כתוצר אנושי וכתוצר אלוהי. כתבי הקודש הם בעלי השראה לא רק משום שאלוהים הצליח לוודא שהמחברים יכתבו ללא טעות, אלא גם משום הוא הצליח להעביר את המסר שלו דרכם. הדרך שבה הוא עשה זאת היא דרך הידע האמצעי שלו; כלומר, הוא ידע באילו נסיבות לשים את המחברים כדי שיעבירו את כוונתו מתוך רצונם החופשי. אלוהים לא הכתיב להם או גרם להם לחבר את הכתובים. אלא, שאלוהים בריבונותו, השתמש בידע שלו כדי להשיג את מבוקשו. אין בכוונתנו להגן על אמיתות המודל  מבחינה תיאולוגית, פרשנית או פילוסופית. אלא, אנו מספקים את המודל הזה כמודל אפשרי ועקבי (מבחינה תיאולוגית ופילוסופית). המתנגדים למודל מחויבים להראות את חוסר הקוהרנטיות שלו מחד, ולספק מודל חלופי שמסביר טוב יותר את ההנחות הדוגמטיות של השראת הכתובים מאידך. בהיעדר שני התנאים הללו, המודל המוליניסטי עומד איתן כמודל אפשרי ועקבי שמסביר בצורה חזקה את הפער הפילוסופי-תיאולוגי שהיה קיים אלפי שנים בדוקטרינת השראת הכתובים. מעבר לכך, כל עוד המודל שהצענו הוא אפשרי ועקבי, זה מראה שדוקטרינת ההשראה של הכתובים היא דוקטרינה קוהרנטית והגיונית.

 

סיכום

במאמר זה סיפקנו תשובה אפשרית לשאלה איך כתבי הקודש יכולים להיות בעלי השראה אלוהית מחד, אם הם גם תוצר אנושי מאידך. סקרנו מודלים שונים של השראת הכתובים, והראינו שרובם רק מגדירים את המשמעות של ההשראה של הכתובים (רובם אף בצורה שגויה), ולא מנסים לענות על השאלה לעיל. הראינו שהמודל היחיד שעונה על השאלה הוא מודל לא מספק משום שהוא לא לוקח בחשבון את האלמנט האנושי שבחיבור כתבי הקודש. לבסוף הצענו מודל אפשרי שמגשר בין הפער שבדוקטרינה והראינו שלא מדובר בדוקטרינה בלתי קוהרנטית כל עוד המודל שסיפקתי הוא מודל אפשרי ועקבי.

 

 

 

 

[1] Baker’s Dictionary of Theology, 286.

[2] מהמילה “מוליניזם”- השקפה המגשרת בין ריבונותו של אלוהים לבחירתו של האדם דרך “הידע האמצעי” של אלוהים, כלומר, הידע שלו אודות מה שהיה מתרחש בנסיבות היפותטיות שונות. להרחבה ראו: Craig, Four Views on Divine Providence.

[3] ההגדרות נלקחו מתוך: Inspiraion,& Innerancy.

[4] Litke, Inspiration.

[5] Craig, ‘Men Moved By The Holy Spirit Spoke From God’ (2 Peter 1.21): A Middle Knowledge Perspective on Biblical Inspiration.

[6] Preuss, The Theology of Post-Reformation Lutheranism, 290-291.

אולי גם יעניין אותך: