מענה לטיעונים שכיחים נגד טיעון הכוונון העדין

מאת רובין קולינס

במאמר זה אנו נענה על חמישה טיעונים שכיחים מאוד נגד טיעון הכוונון העדין. אך לפני שנעשה זאת, יהיה כדאי להיזכר בטיעון עצמו. בארבעים השנים האחרונות, חוקרים גילו שקיומם של חיים תבוניים ומורכבים במקום כלשהו ביקום, תלוי באוסף של פרמטרים שחייבים להיות מדויקים להפליא. הדיוק הזה נקרא הכוונון העדין והוא מתבטא במספר דרכים:

  1. הכוונון העדין של חוקי הפיזיקה.
  2. הכוונון העדין של הערכים של הקבועים הפיזיקליים.
  3. הכוונון העדין של התנאים ההתחלתיים של היקום.
  4. הכוונון העדין של תכונות היקום, כמו תכונות היסודות הכימיים.

 

טיעון זה משומש באופן תמידי על ידי חסידי ההשקפה התיאיסטית (ההשקפה שבה אלוהים קיים), כראיה לקיומו של יוצר אינטיליגנטי מאחורי היקום. לעומת זאת, טיעון זה, כמו שאר הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים, מותקף פעמים רבות על ידי אתאיסטים ואגנוסטיקנים. מה הם הטיעונים שלהם נגד הטיעון והאם קיימות תשובות טובות לטיעוניהם? במאמר זה נענה על השאלות הללו.

 

1. הטיעון מתוך ההכרח הפיזיקלי שבכוונון העדין

 

על פי הטיעון הזה, אפשרי שקיים איזשהו חוק בסיסי בפיזיקה שבאופן הכרחי מחייב את הערכים של הקבועים הפיזיקליים ליפול בטווח שמאפשר חיים מורכבים. לכן, בהינתן החוק הזה, זה כלל לא בלתי סביר שהקבועים הפיזיקליים יפלו בטווח שמאפשר חיים.

    נניח בצד את העובדה שמדובר בהשערה ספקולטיבית וחסרת בסיס, הבעיה בטיעון הזה היא שגם אם קיים חוק כזה, אז הכוונון העדין פשוט מועבר רמה אחת למעלה, כלומר, לחוק הפיזיקלי עצמו. כפי שהאסטרופיזיקאים ברנארד קאר ומרטין ריס מציינים, “אפילו אם צירופי המקרים האנטרופיים היו יכולים להיות מוסברים (במושגים של איזושהי ,תאוריה מאוחדת גדולה), זה עדיין היה יוצא מן הכלל שהקשרים שמוכתבים על ידי תאוריה פיזיקלית במקרה גם תומכים בחיים”.1

 

אותה התשובה יכולה להינתן לטענה שהכוונון העדין הוא לא בלתי סביר משום שיכול להיות שזה הכרחי מבחינה לוגית שהקבועים הפיזיקליים יהיו בעלי ערכים מאפשרי חיים. כלומר, על פי הטענה הזו, כמו ש2+2 בהכרח שווה ל-4, כך גם הערכים של הקבועים הפיזיקליים הם בהכרח מאפשרי חיים. אך בדומה להשערת החוק היסודי המחייב את הכוונון העדין עליו ענינו לעיל, ההשערה הזו רק מעבירה את חוסר הסבירות לרמה אחת מעלה: מכל החוקים והקבועים הפיזיקליים שהיו יכולים להיות אפשריים מבחינה לוגית, הסיכוי שדווקא שאלו המאפשרים חיים יהיו הכרחיים לוגית, הוא נמוך מאוד.

 

2. הטיעון מתוך צורות החיים השונות

 

טיעון שכיח נוסף המשומש נגד טענת הכוונון העדין של היקום היא שככל הידוע לנו, צורות חיים אחרות היו יכולות לצמוח אפילו אם הערכים של הקבועים הפיזיקליים היו שונים. לכן, נטען שהטיעון מתוך הכוונון העדין מניח שרק צורת החיים הנוכחית היא האפשרות היחידה, מה שנראה כמו הנחה בלתי מבוססת ויומרנית. תשובה אחת לטענה הזו היא שדוגמאות רבות של הכוונון העדין כלל אינו מניחות את ההנחה הזו. חשבו למשל על הקבוע הקוסמולוגי. אם הקבוע הקוסמולוגי היה גדול יותר, החומר היה מתפזר כל כך מהר שכוכבים וכוכבי לכת לא היו יכולים להיווצר. לעומת זאת, ללא כוכבים, לא היה קיימים מקורות אנרגיה יציבים הנדרשים עבור התפתחותן של מערכות חומריות מורכבות. לכן, הטיעון מן הכוונון העדין במקרה הזה מניח רק שהתפתחות של חיים מורכבים דורש מקור אנרגיה כלשהו. מדובר בהנחה מאוד הגיונית וסבירה.

 

כמובן, אם הקבועים הפיזיקליים וחוקי הטבע היו שונים מספיק, צורות אחרות של חיים מורכבים היו יכולים להתקיים, כאלה שאנו אפילו לא יכולים להעלות על הדעת. אך זה לא רלוונטי לטיעון של הכוונון העדין משום שההערכה של חוסר הסבירות שבכוונון העדין תחת יקום בודד, רק דורשת שבהינתן חוקי הטבע הנוכחיים, הטווח של הערכים שמאפשרים חיים הוא מאוד צר יחסית לטווח של הערכים שלא מאפשרים חיים. ניתן להמחיש זאת באנלוגית לוח החצים. אם היינו רואים חץ שפגע במטרה מאוד קטנה שמוקפת בשטח ריק מאוד גדול, עדיין היינו מחשיבים את הפגיעה למכוונת גם אם איזורים אחרים בלוח היו מלאים במטרות. למה? כי גם אם לאיזורים אחרים של לוח החצים היו מטרות עליהן, זה עדיין היה מפתיע שתחת השערת האקראיות, החץ יפגע במטרה במקום במקום אחר בשטח הריק של הלוח.2 

 

3. הטיעון מתוך העיקרון האנטרופי

 

על פי הגרסה החלשה של העיקרון האנטרופי, ללא הכוונון העדין של חוקי הטבע, לא היינו קיימים כאן כדי לדבר על הנושא הזה. לכן, יש הטוענים שבגלל זה הכוונון העדין הוא לא בלתי סביר או מפתיע תחת ההשקפה האתאיסטית, אלא שהוא פשוט נובע מעצם העובדה שאנו קיימים. 

ג’ון לסלי נתן המחשה בספרו (1988, עמ’ 304), שממעיטה בערך של הטענה. הוא טוען שאם חמישים צלפים היו מפספסים אותו, תגובה מהסוג “אם הם לא היו מפספסים אותי לא הייתי כאן כדי לחשוב על העובדה הזו” היא לא תגובה מתאימה. אלא, שהוא היה מסיק שהייתה סיבה לכך שכולם פספסו (אולי הם בכלל לא רצו להרוג אותו). מדוע כל אחד מאיתנו היה מסיק כך? משום שהמשכיות הקיום שלנו לאחר ירי של חמישים צלפים היא לא סבירה תחת השערת האקראיות, היא כן סבירה תחת ההשערה שהייתה כוונה מאחורי הפספוס שלהם. 

 

4. הטיעון מתוך בעיית ההסתברות

 

יש הטוענים שמאחר ויש לנו רק יקום אחד להשוואה, לא ניתן לטעון שהכוונון העדין של היקום שלנו הוא בלתי סביר. ההנחה מאחורי הטענה היא שניתן לקבוע הסתברות רק בהתבסס על שכיחות יחסית בתוך קבוצת ייחוס. לכן, לשם ההמחשה, המסקנה שההסתברות שאדם שמעשן ימות מסרטן היא 30%, מתכוונת לכך ש30% מהאנשים מהקבוצה שמעשנת תחלה בסרטן. אך אם יש לנו רק את היקום שלנו, אין קבוצת ייחוס של יקומים איתם אנו יכולים לבצע השוואה, ולכן, כל טיעון בנוגע להסתברות של הכוונון העדין של היקום הוא לא הגיוני.

 

הבעיה בטיעון הזה היא שהוא מתעלם לחלוטין מעקרונות ידועים של הסתברות. אחד מהעקרונות הוא הטבע האפיסטמי של ההסתברות. הסתברות אפיסטמית (או הסתברות לוגית) היא סוג מוכר של הסתברות שתקף לטענות, משפטים והיפותזות.3 ניתן להגיד שהסתברות אפיסטמית של משפט יכולה להיחשב בתור רמת ביטחון, כלומר, רמת האמון שעלינו לשים במשפט מסוים. במילים אחרות, הסתברות אפיסטמית היא מדד לרמת הרציונליות של האמונה שלנו תחת בורות בנוגע לאמיתותו של משפט מסוים. לדוגמה, כשמישהו אומר שהיקום ככל הנראה עתיק יותר מחמישה עשר מיליארד שנים, הוא טוען טענה של הסתברות אפיסטמית. אחרי הכל, היקום שלנו הוא למעשה או עתיק יותר מחמישה עשר מיליארד שנים או שלא. אבל, אנו לא יודעים בוודאות את התשובה, לכן אנו משתמשים בביטוי “ככל הנראה” כדי להצביע על כך שעלינו לשים את בטחוננו בכך שהיקום עתיק יותר מחמישה עשר מיליארד שנים מאשר צעיר יותר.

בנוסף לכך, פילוסופים מדברים על מה שנקרא הסתברות אפיסטמית מותנית של משפט אחד באחר (משפט הוא טענה, מסקנה או היפותזה מסוימים לגבי העולם). ההסתברות האפיסטמית המותנית של משפט R במשפט S אשר נכתב כ-(P(R/S– יכולה להיות מוגדרת בתור רמת הוודאות שאליה S אמור להוביל אותנו לצפות לכך ש-R הוא אמת (רמה גבוהה או נמוכה). מכאן, בתפיסה האפיסטמית של ההסתברות, המשפט על פיו הכוונון העדין של היקום הוא לא סביר תחת יקום אתאיסטי בודד, הוא משפט הגיוני: הוא אמור להיות מובן בתור משפט לגבי רמת הוודאות שאליה היפותזת היקום האתאיסטי הבודד אמורה להוביל אותנו לצפות לכוונון עדין. לכן, הטענה שמצב עניינים מסוים הוא מאוד בלתי סביר מבחינה אפיסטמית, היא טענה השקולה לכך שמדובר במשהו מפתיע או לא צפוי. 

 

כעת לאחר שאנו יודעים מה זה אומר שהכוונון העדין של הקבועים הפיזיקליים הוא לא סביר ביקום אתאיסטי בודד, עלינו להבין איך משפט כזה יכול להיות מוצדק. כאן עלינו ליישם את “עקרון האדישות”. מהו העקרון הזה? על פי העקרון, כאשר אין לנו סיבה להעדיף ערך כלשהו של פרמטר על פני ערך אחר, עלינו לייחס הסתברויות שוות לטווחים שווים של הפרמטר, בהינתן כך שהפרמטר אותו אנו בודקים תואם באופן ישיר את הפרמטר הטבעי.4 בשפה פשוטה יותר, אם אין סיבה או מספיק מידע על מנת ליחס הסתברויות מסוימות לאפשרויות שונות מייחסים להן הסתברויות שוות. אם הטווח התיאורטי האפשרי של פרמטר כזה הוא R והטווח המאפשר חיים הוא r אז ההסתברות היא r\R. לשם ההמחשה: הטווח התיאורטי האפשרי (R) של הערכים של כוח הכבידה הוא עד העוצמה של הכח הגרעיני החזק-כלומר, 1040G0,כאשר G0 מייצג את הערך הנוכחי של קבוע כח הכבידה. טווח הערכים של קבוע הכבידה שמאפשר חיים הוא בין 0 ל109G0. לכל היותר. השערת היקום האתאיסטי הבודד לא נותנת לנו שום סיבה לחשוב שהכח של הכבידה יפול בטווח שמאפשר חיים במקום בטווח תיאורטי אפשרי אחר. לכן, בהנחה שהעצמה של הכוחות מהווה משתנה טבעי, עיקרון האדישות יקבע שטווחים שווים של הכח הזה אמורים לקבל הסתברויות אפיסטמיות שוות, ולכן ההסתברות האפיסטמית שכח הכבידה יפול בטווח הערכים המאפשרים חיים היא; r/R = 109 /1040 = 1/1031 לכל היותר. לסיכום, זה מאוד מפתיע שכח הכבידה יפול בטווח המאפשר חיים ביקום אתאיסטי בודד, בהינתן הטווח העצום האפשרי אשר לא מאפשר חיים.

 

5. השערת היקומים המקבילים

 

כתגובה לבעיית הכוונון העדין של היקום, אתאיסטים רבים מציעים אלטרנטיבה שונה. על פי האלטרנטיבה הזו, קיים מספר עצום, אפילו אינסופי של יקומים מקבילים עם ערכים שונים לקבועים הפיזיקליים. אמנם מספר גדול מהיקומים הללו אינם מאפשרים חיים, קיים מספר מזערי של יקומים שכן מאפשרים חיים. בצורה הזו, זה סביר שאנו מוצאים את עצמנו ביקום שמאפשר חיים משום שהמספר העצום של היקומים המקבילים העלה את ההסתברות לכך. אלטרנטיבה זו נקראת השערת הרב יקום.

 

מודל אינפלצית היקומים המקבילים

 

רוב המודלים אודות היקומים המקבילים הם ספקולטיביים, חסרי בסיס ראייתי בפיזיקה המודרנית. לעומת זאת, קיים מודל אחד שכן יש לו בסיס הגיוני בפיזיקה המודרנית- המודל שמבוסס על קוסמולוגית האינפלציה. קוסמולוגית האינפלציה היא תאוריה מודרנית המנסה להסביר את המקור של היקום. התיאוריה טוענת שהיקום שלנו נוצר על ידי אזור קטן של מרחב קדמוני שהתרחב באופן עוצמתי על ידי שדה אינפלציה היפותטי, באותו האופן שבו בועת סבון תופיע באוקיינוס מלא סבון. במודלים של אינפלציה כאוטית-נקודות שונות של המרחב הקדמוני התנפחו באופן ספונטני, מה שיצר מספר עצום של בועות של יקומים. בנוסף לכך, בגלל שדה האינפלציה, המרחב הקדמוני מתרחב כל כך מהר שהוא הופך למקור נצחי של בועות של יקומים. לכן, קוסמולוגית האינפלציה יכולה בקלות ליצור יקומים מקבילים.

 

כדי לקבל מגוון רחב של תנאים התחלתיים וקבועים פיזיקליים בין יקום ליקום, דבר שהכרחי כדי להסביר את הכוונון העדין, חייב להיות איזשהו מנגנון פיזיקלי שיבטיח גיוון כזה (אם לכל היקומים יהיו אותם התנאים ההתחלתיים ואותם הערכים לקבועים הפיזיקליים, זה לא מגביר את ההסתברות לקבל יקום שיש לו את התנאים ההתחלתיים והערכים הנכונים לאפשר חיים). תורת העל מיתר עשויה לספק מנגנון שכזה, אך מוקדם מדי לטעון דבר שכזה. תורת העל מיתר המהווה תיאוריה לגבי המבנה הבסיסי ביותר של היקום, היא מאוד שנויה במחלוקת כיום  (Greene, 1999, p. 214). על פי תורת העל מיתר, המרכיבים הבסיסיים ביותר של החומר הם מיתרים של אנרגיה שעוברים תנודות קוונטיות בתוך מרחב-זמן בעל עשרה או אחד עשר מימדים, אשר שישה או שבעה מתוכם דחוסים לגדלים מזעריים ולכן לא ניתנים לתצפית.

 הצורה של המימדים הדחוסים, לעומת זאת, מגדירה את המצבים של התנודות של המיתרים, ולכן גם את הסוגים והמסות של החלקיקים היסודיים, יחד עם תכונות רבות אחרות של הכוחות ביניהם.

 

לכן, יקומים (שבהם למימדים הדחוסים יש צורות שונות) יהיו בעלי קבועים פיזיקליים שונים. כיום השאלה האם תורת העל מיתר מתירה מגוון רציני בצורה של המימדים הדחוסים היא שנויה במחלוקת, למרות שהכיוון במחקר העדכני מצביע על כך שהיא כן. לעומת זאת, אם התורה הזו מתירה את זה, זה אומר שזה אפשרי שהיפותזת העל מיתר\האינפלציה יוכלו להיות בנויים בצורה כזו שבה הצורה של המימדים הדחוסים, כמו כן הקבועים הפיזיקליים, יעברו מספיק שינויים מיקום ליקום כדי להסביר את הכוונון העדין.

 

מענה להשערת הרב יקום

 

  1. תשובה תאיסטית ראשונה להשערת הרב יקום, הוא שהמגנון עצמו שמייצר את היקומים, חייב להיות מכוונן בעדינות כדי ליצור יקום שתומכים בחיים. אחרי הכל, פריט יומיומי כמו אופה לחם, שרק מייצר כיכרות לחם במקום יקומים, חייב מתוכנן כך שייצר כיכרות לחם נאותים. אם זה נכון, אז בעיית הכוונון העדין עולה פשוט שלב אחד למעלה, למנגנון עצמו.

תיאורית האינפלציה היא דוגמה טובה לטיעון הזה. מנגנון האינפלציה\העל מיתר של הרב יקום יכול ליצור יקומים מאפשרי חיים משום שיש לו את הקריטריונים הבאים:

 

א.יש לו את המנגנון שמספק את האנרגיה הדרושה עבור בועות היקומים: המנגנון הוא שדה האינפלציה ההיפותטי.  על ידי העברה קבועה של דחיסות אנרגיה למרחב ריק, כאשר המרחב מתרחב, האינפלציה יכולה לשמש כ”מאגר של אנרגיה בלתי מוגבלת” עבור הבועות (Peacock, 1999, p. 26).

 

ב. יש לו את המנגנון הדרוש ליצור את בועות היקומים: המנגנון הזה הוא המשוואה של איינשטיין של תורת היחסית הכללית. בגלל הצורה המשונה שלה, משוואתו של איינשטיין מכתיבה שהמרחב מתרחב בתדירות עצומה בנוכחותו של שדה, כמו שדה האינפלציה, שמעביר דחיסות אנרגיה קבועה (ואחידה) למרחב ריק. דבר זה גורם לבועות היקומים להיווצר וגם גורם להתפשטות מהירה של המרחב הקדמוני (“האוקיינוס”) מה שמונע מהבועות להתנגש זו בזו.

 

ג. יש לו מנגון שממיר את האנרגיה של שדה האינפלציה למסה-אנרגיה הרגילים שאנו מוצאים ביקום שלנו. מנגנון זה הוא המשוואה המפורסמת של איינשטיין: E=mc² המשולב עם צימוד היפותטי בין שדה האינפלציה ושדות מסה-אנרגיה הרגילים שיש ביקום שלנו.

 

ד. יש לו מנגנון שמאפשר מספיק מגוון בקבועים הפיזיקליים בקרב היקומים: המועמד הטוב ביותר עבור מנגנון זה הוא תורת העל מיתר. כפי שראינו לעיל, תורת העל מיתר עשויה לאפשר מספיק מגוון בקבועים הפיזיקליים (כך שיהיו ערכים שונים לקבועים בכל יקום) של בועות היקומים כך שזה יעלה את ההסתברות שיקום מכוונן יופיע איפשהו. 

 

ללא כל ה”מרכיבים” הללו, המנגנון שאמור לייצר יקומים מקבילים לא יצליח ליצור אפילו יקום אחד שתומך בחיים. לדוגמה, המשוואה של איינשטיין ושדה האינפלציה עובדים יחד באופן הרמוני כדי להרחיב איזורים קטנים של החלל ובמקביל שניהם מעבירים אליהם את דחיסות האנרגיה החיובית הדרושה עבור יקום בעל מסה-אנרגיה רבים וגורמים למרחב הקדמוני להתפשט במהירות מספיקה כדי למנוע מבועות היקומים להתנגש ולהתאחד זו עם זו.  ללא הפקטורים הללו, לא יהיו איזורים של חלל שמתפשטים וגם לא לאיזורים הללו לא יהיו את המסה-אנרגיה הדרושים ליקומים כדי להתקיים. אם לדוגמה, היקום היה מציית לתיאורית הכבידה של ניוטון במקום לזו של איינשטיין, אנרגיית הואקום של שדה האינפלציה הייתה במצב הכי טוב בוראת משיכה כבידתית שהייתה גורמת למרחב להתכווץ במקום להתרחב. כך ששום יקום לא היה יכול להיווצר.

 

בנוסף לארבעת הקריטריונים הרשומים לעיל, מנגנון הרב יקום יכול ליצור יקומים מאפשרי חיים רק בגלל שחוקים מסוימים כבר נמצאים ברקע. לדוגמה, ללא עיקרון הקוונטיזציה, כל האלקטרונים היו נשאבים אל תוך הגרעין האטומי כך שקיומם של האטומים לא היה מתאפשר. ללא “עיקרון האיסור של פאולי”, אלקטרונים היו מאכלסים את רמות האנרגיה הנמוכות ביותר כך שקיומם של אטומים מורכבים ומגוונים לא היה מתאפשר. ללא כח הכבידה, החומר לא היה מצליח להתארגן מספיק כדי שיווצרו גופים גדולים כמו כוכבי לכת, עליהם חיים היו יכולים להתפתח.

לסיכום, גם אם מנגנון הרב יקום קיים, מנגנון זה, יחד עם חוקי הרקע והעקרונות מהווים מורכבות שבלתי ניתנת לצמצום. הם צריכים שיהיו להם את השילוב המדויק של החוקים והשדות כדי ליצור יקומים התומכים בחיים: אם אחד מהמרכיבים המצוינים לעיל לא היו נמצאים (המשוואה של איינשטיין, עיקרון האיסור של פאולי) סביר להניח ששום יקום מאפשר חיים לא היה יכול להיווצר. בהיעדר הסבר חלופי אחר, קיומה של מערכת מורכבת כזו מצביעה על מכוונן או מתכנן משום שזה לא סביר שלמערכת כזו יהיו את המרכיבים הנכונים באקראיות בלבד. לכן זה לא נראה שזה אפשרי להתחמק ממסקנת התכנון התבוני דרך היפותזת מגנון הרב יקום. 

 

  1. הבעיה השנייה עם השערת הרב יקום היא שהשערת הרב היקום בהשקפה האתאיסטית, לא מסבירה בצורה מספקת את האנטרופיה הנמוכה בתחילת היקום (כלומר את ההתארגנות הראשונית של החומר ביקום כפי שזה נדרש על ידי החוק השני של התרמודינמיקה). על פי החוק השני של התרמודינמיקה, האנטרופיה של היקום כל הזמן גדלה. הדרך הסטנדרטית להבין זאת היא שהיקום הולך בהדרגה ממצב של סדר למצב של אי סדר. אנו רואים את החוק הזה בפעולה גם בחיי היומיום: ארון מסודר של ילד קטן יתחיל לאט לאט להתבלגן (או מהר) ללא התערבות חיצונית של מישהו שיסדר אותו.

    כעת, לצורך ההמחשה, אנו יכולים לחשוב על היקום בתור לוח המשחק שַׁבֵּץ נָא. מצד אחד, בהתחלה הוא מסודר כך שכל האותיות מאורגנות בצורה שיוצרת מילים, ומצד שני, הלוח מתחיל לרעוד באופן אקראי. לאט לאט, הלוח כמו היקום, נע ממצב של סדר לאי סדר. הבעיה שאותה האתאיסט צריך להסביר היא איך היקום היה יכול להתחיל במצב של סדר יוצא מן הכלל, מאחר והתחלה כזו של היקום היא בלתי סבירה באופן בלתי נתפס. אם לדוגמה מישהו היה משליך באופן אקראי הרבה אותיות על הלוח, לא היינו מצפים שהיצירה של שייקספיר תופיע. במצב הכי טוב, מספר אותיות היו יוצרות מספר מילים במקומות בודדים על הלוח. רוג’ר פנרוז מאוניברסיטת אוקספורד חישב שהסיכויים שיווצר מצב כזה של אנטרופיה נמוכה במפץ הגדול על ידי אקראיות בלבד הם בסדר גודל של 1 מתוך1010123 פנרוז מגיב על כך באומרו: ”אני לא יכול להיזכר בשום דבר אחר בפיזיקה שדיוקו אפילו מתקרב בקצת לזה של אנטרופיית המפץ הגדול… דיוק של עשר בחזקת עשר בחזקת מאה עשרים ושלוש!”.5 כדי להבין את הסיכוי הנמוך בלקבל מצב כזה באופן אקראי, דמיינו שכל היקום שלנו היה מלא בכרטיסי הגרלה של לוטו אשר גודלם שווה לגודלו של הפרוטון. מדובר בהרבה מאוד כרטיסי לוטו! דמיינו שאתם בוחרים כרטיס אחד באופן אקראי מתוך כל הכרטיסים שנמצאים בכל היקום. הסיכוי שלכם לנצח בלוטו הוא גבוה יותר מאשר לקבל את האנטרופיה הנמוכה והראשונית של היקום שלנו.

 כעת השאלה שלנו היא האם השערת הרב יקום האתאיסטית יכולה להסביר את הרמה הגבוה של הסדר ההתחלתי של היקום שלנו בהינתן מספיק יקומים שמבטיחים שבאחד מהם נמצא את עצמנו בתוך יקום מסודר כמו שלנו? הבעיה בהסבר הזה היא שזה סביר יותר באופן בלתי נתפס שסדר מקומי יווצר באזור אחד או שניים מאשר שכל היקום יהיה מסודר, כפי שזה יותר סביר שמספר אותיות בודדות על לוח שַׁבֵּץ נָא תיצורנה מילים מאשר שכל האותיות לאורך כל הלוח תיצורנה מילים. לכן, אם היקום שלנו היה תוצר אקראי מתוך להקה עצומה של יקומים, היינו מצפים למצוא את עצמנו נמצאים באי בודד של סדר המוקף בים של חוסר סדר. כלומר, אפילו בהשקפה האתאיסטית של הרב יקום, זה לא סביר שנמצא את עצמנו ביקום שבו אנו מוצאים את עצמנו. 

 

  1. הבעיה השלישית עם השערת הרב יקום היא שהיא לא יכולה להסביר היבטים אחרים של היקום שנראים מעוצבים, בעוד שההשקפה התאיסטית כן. לדוגמה, פיזיקאים רבים, כמו אלברט איינשטיין, שמו לב שהחוקים היסודיים של הפיזיקה מציגים יופי, אלגנטיות והרמוניה בצורה יוצאת מן הכלל. הפיזיקאי סטיבן ווינברג, למשל, מקדיש פרק שלם בספרו (Dreams of a Final Theory, פרק 6) ומסביר את האופן שבו קריטריון היופי והאלגנטיות משומש על ידי פיזיקאים כקריטריון מנחה בניסוח החוקים הנכונים. למעשה, פול דיראק הלך רחוק וטען ש”יותר חשוב שבמשוואות יהיה יופי מאשר שהן תהיינה תואמות את הניסוי”.6 יופי ואלגנטיות מוסברים היטב בהשקפה שבה היקום עוצב על ידי אלוהים. אך תחת ההשערה האתאיסטית של הרב יקום, אין שום סיבה לצפות מהחוקים היסודיים של היקום להיות אלגנטים ויפים, כפי שגם הפיזיקאי פול דייוויס טוען.7

 

  1. הסיבה הרביעית לדחות את השערת הרב יקום היא החוק הכללי הבא: עלינו להעדיף היפותזות אשר להן יש ראיות עצמאיות או היפותזות שמהוות מסקנה טבעית ממה שידוע לנו. רובנו מסכימים שעצמות הדינוזאורים מהווים ראיות לכך שהם אכן היו קיימים. דמיינו כעת שספקן אחד היה טוען שהוא יכול להסביר את קיומם של העצמות בעזרת שדה שמייצר עצמות דינוזאורים. אותו שדה, על פי טענתו, עושה זאת מאוויר דל שאותו הוא מגשים והופך לעצמות אמיתיות. בנוסף לכך, כדי להימנע מהטענה שאנו לא מכירים חוקים פיזיקליים שיאפשרו את הפעילות של המנגנון הזה אותו הספקן מקדם, הוא יטען שעדיין לא גילינו את החוקים הללו או את השדות הללו. כמובן שאף אחד מאיתנו לא יתן לספקן הזה למנוע מאיתנו להסיק שדינוזאורים באמת היו קיימים. מדוע? משום שלמרות שאף אחד לא ראה דינוזאורים במו עיניו, יש לנו ניסיון עם בעלי חיים שמותירים אחריהם מאובנים, ולכן, המסקנה שלנו אודות אמיתות קיומם ההיסטורי של דינוזאורים, היא מסקנה טבעית מהניסיון הכללי שלנו. הספקן מנגד, בהמחשה הזו, המציא סט של חוקים ומנגנונים אשר לא מהווים מסקנה טבעית מהניסיון הכללי שלנו. במקרה של הכוונון העדין, אנו מכירים מהניסיון שלנו שאינטיליגנציה מייצרת מוצרים מכווננים, כמו שעונים. לכן, ההסבר על פיו אלוהים אחראי על הכוונון העדין של היקום, הוא הסבר טבעי מהניסיון שלנו עם אינטליגנציה ויכולותיה. לעומת זאת, זה קשה לראות איך ההשערה האתאיסטית של הרב יקום יכולה להיות מסקנה טבעית ממה שאנו מכירים. בנוסף לכך, בניגוד להשערת הרב יקום, יש לנו ראיות רבות לקיומו של אלוהים. לכן, על פי העיקרון לעיל, עלינו להעדיף את ההסבר התאיסטי על פני ההסבר האתאיסטי.

 

השערת הרב יקום מסתדרת עם קיומו של אלוהים

 

עלינו להבהיר שכל הטיעונים לעיל אינם מתיימרים להראות שאין יקומים מקבילים, או שקיומם של יקומים מקבילים סותרים את ההשקפה התיאיסטית (ההשקפה שבה אלוהים קיים). מאחר ואלוהים הוא אינסופי ויצירתי ברמה אינסופית, הוא היה יכול לברוא יקומים נוספים אם הוא היה רוצה. הגיוני גם שהוא היה בורא אותם דרך מנגנון, מאחר ובריאה מהסוג הזה היא יותר אלגנטית ומתוחכמת מאשר בריאה של כל היקומים יש מאין. 

יש שיטענו שלברוא יקומים רבים כל כך דרך מנגנון כזה זו שיטה בזבזנית ולא יעילה. אך הבעיה היא שיעילות וחסכנות רלוונטיות למישהו שמוגבל במשאבים וזמן, נתון שלא תקף על אלוהים שיכול מאוד להיות רוצה לבטא את היצירות והגאונות שלו בצורה ייחודית ביותר. הטיעונים לעיל מראים שהשערת הרב יקום לא יכול להסביר את הכוונון העדין בהשקפה האתאיסטית בלבד, ולא שההשערה עצמה שגויה (כלומר לא טענו שאין באמת יקומים מקבילים).

 

סיכום

במאמר זה ענינו על חמישה טיעונים שכיחים נגד טיעון הכוונון העדין. קיימים עוד טיעונים נוספים, עליהם ענינו במאמרים אחרים (ראו כאן וכאן). המסקנה שלנו היא שהטיעון מן הכוונון העדין הוא טיעון תקף ונאות לטובת קיומו של אלוהים וכי ההתנגדויות לא מצליחות.

 

הערות שוליים:

1. B.J Carr and M.J. Rees, ‘’The Anthropic Cosmological Principle and the Structure of the Physical World,’’ Nature 278 (1979): 612

2. ג’ון לסלי (John Leslie) נותן אנלוגיה דומה בספרו (1989, עמ’ 17-18).

3. לדיון מורחב על הסתברות אפיסטמית, ראו Swinburne (1973), Hacking, (1975), and Plantinga (1993), chapters 8 and 9.

4. פרמטר טבעי הוא פרמטר שתואם באופן ישיר גודל פיזיקלי.

5. Roger Penrose, “Time-Asymmetry and Quantum Gravity,” in Quantum Gravity 2, ed. C. J. Isham, R. Penrose, and D. W. Sciama (Oxford: Clarendon Press, 1981), p. 249.

6. The Evolution of the Physicist’s Picture of Nature’, Scientific American, May 1963, 208, 47.

7. Davis, Paul. Superforce, pp. 235-36.

 

אולי גם יעניין אותך: