מענה לספרו של האתיאיסט סם האריס- “הנוף המוסרי”

מהו הבסיס הטוב ביותר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים? מה הופך מעשים מסוימים לרעים, נכונים או פסולים? אם אלוהים לא קיים, איזה בסיס נשאר עבור ערכים וחובות מוסריים? האם המדע יכול לענות על שאלות מוסריות? האתאיסט סם האריס מאמין שכן.

חלק גדול מהספר “הנוף המוסרי” של סם האריס מאשר את האובייקטיביות של הערכים והחובות המוסריים. הטענה שהערכים והחובות המוסריים הם אובייקטיביים משמעותה שהם תקפים ומחייבים את כולם בלי תלות בדעה האנושית. לדוגמה, להגיד שהשואה הייתה רעה זה להגיד שזה עדיין היה רע, גם אם הנאצים חשבו שזה היה טוב. וזה עדיין היה רע גם אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם השנייה ומצליחים בשטיפת מוח ובחיסול כל אלו שלא היו מסכימים איתם, כך שכול מי שנשאר היה חושב שהשואה הייתה דבר טוב.

האריס תוקף בחריפות את מה שהוא מכנה “ניהיליסטים אתאיסטים המלומדים יתר על המידה” ורלטיביסטים שמסרבים לגנות מעשי זוועה כפסולים אובייקטיבית כמו מילת נשים צעירות.[1]

 

ערכים וחובות אובייקטיביים

השאלה אם כך היא, מהו הבסיס הטוב ביותר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים? מה מעגן אותם? מה הופך מעשים מסוימים לטובים או רעים, נכונים ופסולים? באופן מסורתי, אלוהים היה הטוב הגבוה ביותר והמצוות שלו היוו כחובות מוסריות שלנו. אך מה אם אלוהים לא קיים, איזה בסיס נשאר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים?

חשבו קודם על ערכים מוסריים אובייקטיביים. בהשקפה האתיאיסטית, איזה בסיס קיים לאשר את קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים? במילים אחרות, למה שנחשוב שלבני אדם יש ערך או חשיבות?  בהשקפה האתיאיסטית בני אדם הם רק תוצר מקרי של הטבע שהתפתחו יחסית לאחרונה בחלקיק מזערי של אבק הנקרא כדור הארץ-אבוד אי שם ביקום חסר חשיבות- אשר מיועדים למות באופן פרטני וכולל תוך זמן יחסית קצר. בהשקפה האתיאיסטית קשה מאוד לראות איזו סיבה קיימת לחשוב שהרווחה והשגשוג של בני האדם הם טובים אובייקטיבית, יותר מהרווחה והשגשוג של העכברים או של הצבועים.
לזה האריס קורא “בעיית הערך”.[2]

המטרה של ספרו של האריס היא לפתור את “בעיית הערך”. כלומר, להסביר את הבסיס של קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים מתוך ההשקפה האתאיסטית.[3] הוא דוחה במפורש את ההשקפה שערכי המוסר הם עצמים מופשטים שמתקיימים באופן עצמאי מחוץ לעולם.[4] לכן, המפלט היחיד שלו הוא לנסות לבסס את ערכי המוסר בעולם הטבע. אך האם הוא יכול לעשות זאת אם הטבע עצמו הוא נייטרלי מבחינה מוסרית?

 

ההשקפה הנטורליסטית

בהשקפה הנטורליסטית, ערכי מוסר הם רק התוצר התנהגותי של האבולוציה והתנאים החברתיים. כפי שחבורת בבונים מתנהגים בשיתוף פעולה ואפילו מתוך הקרבה עצמית כי כך הברירה הטבעית גרמה להם להתנהג כדי לתת להם יתרון במאבק ההישרדות, כך גם בני אדם- הבני דודים של הבבונים- מתנהגים בצורה זהה מאותה הסיבה. כתוצאה מלחצים ביולוגיים-חברתיים בקרב בני האדם, התפתח איזשהו קוד מוסרי שמתפקד היטב כדי לשמר את המין שלנו. אך בהשקפה האתיאיסטית אין שום דבר שנותן למוסר הזה איזשהו ערך אובייקטיבי.

פילוסוף המדע מייקל רוס כותב,

העמדה של האבולוציוניסט המודרני…היא שלבני אדם יש מודעות למוסר…משום שלמודעות כזו יש חשיבות ביולוגית. המוסר הוא התאמה ביולוגית לא פחות מידיים ורגליים ושיניים…המוסר הוא אשליה. אני מעריך את זה שכשמישהו אומר, ‘ואהבת לרעך כמוך’, הוא חושב שהוא מתייחס למשהו מעל ומעבר לעצמו, לעומת זאת, התייחסות שכזו היא ללא בסיס.
המוסר הוא רק סיוע להישרדות ולרבייה… וכל משמעות עמוקה יותר היא אשלייתית.[5]

אם היינו מריצים את האבולוציה האנושית אחורה לראשית ומתחילים אותה שוב, בני אדם היו יכולים להתפתח עם קוד שונה לחלוטין כפי שדרווין עצמו כתב.[6]

אם אנו חושבים שבני אדם הם מיוחדים ושהקוד המוסרי שלנו הוא אובייקטיבי ונכון אנו בעצם נכנעים לפיתוי לא מוצדק של סוגנות- הטיה כלפי מין אחד של בעל חיים על פני מין אחר.

אם אין אלוהים, כל בסיס אובייקטיבי לקוד המוסרי שהתפתח בקרב בני אדם נהרס כליל. אם מוציאים את אלוהים מהתמונה, כל מה שנשאר הוא יצור דמוי קוף שנוצר עם אשליה של רוממות וערך מוסרי.

החשיבה של ריצ’רד דוקינס אודות החשיבות של המין האנושית היא אמנם מדכאת, אך מדוע הוא טועה, בהשקפה האתיאיסטית, כשהוא כותב,

“בשורה התחתונה, אין תכלית, אין רע, אין טוב, כלום חוץ מאדישות עיוורת וחסרת רחמים[7]

אז איך סם האריס פותר את “בעיית הערך”? השיטה שהוא מציע היא פשוט להגדיר מחדש את מה שהוא מכנה “טוב ו”רע” עם מושגים שלא שייכים למוסר.[8] הוא אומר שעלינו להגדיר “טוב” ככל דבר שתומך ברווחתם של יצורים בעלי מודעות.[9] בהגדרה הזו, זה כלל לא הגיוני לשאול “מדוע הגדלת הרווחתה של היצורים בעלי המודעות היא טובה?” משום שעל פי ההגדרה הזו, השאלה הזו שקולה ל”מדוע הגדלת הרווחה של היצורים מגדילה את הרווחה של היצורים? מדובר בטאטולוגיה-דיבור מעגלי. לכן, האריס “פתר” את הבעיה שלו בעזרת הגדרה מחודשת של מושגיו. מדובר במשחק מילים גרידא.

בסופו של יום, האריס לא מדבר על ערכי מוסר. הוא מדבר על מה שתורם לשגשוג של החיים עלי אדמות. מזווית הראייה הזו, הטענה שלו שהמדע יכול לומר לנו מה תומך בשגשוג האנושי היא בקושי שנויה במחלוקת. כמובן שהמדע יכול להגיד לנו זאת כפי שהוא יכול להגיד לנו מה תומך בשגשוג של התירס או של החיידק. ה”נוף המוסרי” שלו של הגבהים והעומקים של השגשוג האנושי הוא כלל לא נוף מוסרי.

האריס מודה בעצמו בעובדה זו בספרו. הוא בעצמו מודה שאם אנשים כמו אנסים,שקרנים וגנבים היו מאושרים כמו אנשים טובים אחרים, אז הנוף המוסרי שלו כבר לא יהיה נוף מוסרי; אלא שהוא יהיה רצף של רווחה, שפסגותיו מיושבים על ידי אנשים טובים ורעים כאחד.[10] מה שמעניין הוא שמוקדם יותר האריס תיעד שקיימים בארה”ב שלושה מיליון פסיכופטים. כלומר, אנשים שלא איכפת להם מרגשותיהם של אחרים. להפך, הם נהנים מלהכאיב לאנשים אחרים.[11]

מה שנובע מזה הוא שאנו יכולים להעלות על דעתו עולם אפשרי שבו הרצף של הרווחה של בני האדם הוא לא נוף מוסרי. הפסגות של הרווחה והשגשוג בעולם כזה מיושב על ידי אנשים רעים. אך מה שזה אומר זה שרצף השגשוג והרווחה בעולם שלנו אינו שקול לנוף מוסרי. משום שזהות היא יחס הכרחי. אם קיים עולם אפשרי שבו א’ אינו שקול לב’, זה אומר שא’ וב’ אינם היינו הך. מאחר וזה אפשרי ששגשוג ורווחה אנושיים לא יהיו שקולים לטוב מוסרי, זה אומר שהם לא זהים כפי שהאריס הסיק. חשבו על כך, אם העולם שלנו היה מלא באנשים רעים (אנסים, גנבים ושקרנים), האם מעשים שהיו מסבים להם אושר, שגשוג ורווחה הם מעשים טובים? כמובן שלא. לכן, האריס לא הצליח לפתור את “בעיית הערך”. הוא לא הצליח להסביר מדוע בהשקפה האתיאיסטית, ערכי מוסר יתקיימו בכלל. הפתרון שלו הוא רק טריק סמנטי שמספק הגדרה שרירותית וייחודית למילים “טוב” ו”רע” דרך מושגים שלא שייכים לרובד המוסרי.

 

העניין הזה מביא אותנו לשאלה השנייה: האם ההשקפה האתאיסטית מספקת בסיס לחובות מוסריות אובייקטיביות? חובה מוסרית קשורה למה שנדרש ולמה שאסור, מה שאני אמור ולא אמור לעשות. קיימות שתי בעיות בניסיון של האריס לספק בסיס למחויבות מוסרית:

ראשית, המדע אומר לנו את המצוי, לא את הרצוי. כלומר, הוא לא יכול להגיד לנו שיש לנו מחויבות מוסרית לפעול בצורה כזו שתורמת לשגשוג האנושי.

לכן, אם אין אלוהים, איזה בשיש נשאר למחויבויות מוסריות אובייקטיביות? בהשקפה הנטורליסטית, בני אדם הם רק חיות, ולחיות אין מחויבויות אחת כלפי השנייה מבחינה מוסרית. כשאריה טורף זברה הוא הורג את הזברה, אך הוא לא רוצח את הזברה. כאשר כריש מתרבה עם נקבה בכוח, הוא מתרבה עמה בכוח, אך הוא לא אונס אותה- משום שאין מימד מוסרי למעשים הללו. הם לא אסורים ולא נדרשים.

לכן, אם אלוהים לא קיים, למה שנחשוב שיש לנו מחויבויות מוסריות? מה כופה עלינו את המחויבויות הללו? מאין הן מגיעות? מהשקפה נטורליסטית, מספר פעולות כמו רצח או אונס הם לא יתרון הישרדותי מבחינה אבולוציונית ולכן נהיו ”לא אופנתיים” או לא מקובלים אבל זה לא עושה אותה מעשים רעים אובייקטיבית. בראייה נטורליסטית חוץ מהשלכות חברתיות אין באמת משהו רע בלאנוס מישהו.

להאריס אין סבלנות לשאלות מהסוג הזה: “כמה זמן עוד נמשיך לבזבז על דאגה לגבי מקור טרנסנדנטלי כזה של ערך?” הוא שואל. “אני חושב שהזמן שיקח לי לכתוב את המשפט הזה הוא כבר ארוך מדי”.[12] לאחר מכן הוא מנסה לספק שלוש סיבות מדוע ההפרדה בין עובדות לערכים (בעיית המצוי-רצוי) היא שגויה[13]:

  1. עובדות לגבי מה שתורם לרווחתם ושגשוגם של בני אדם חייבות לבוא לידי ביטוי באופן שתואם את העובדות לגבי המוח האנושי. אולי הוא צודק, אבל הנקודה היא שזה לא רלוונטי, משום שהשאלה עדיין נשארת ונשאלת, למה בהשקפה האתיאיסטית יש לנו מחוייבות להגביר את השגשוג והרווחה של בני האדם (או למה דבר זה הוא בכלל טוב מלכתחילה?)
  2. לידע אובייקטיבי כבר יש ערכים שבנויים בתוכו, מאחר ואנו חייבים להעריך עקביות לוגית, הסתמכות על ראיות, וכו’. וכאן שוב, אנו רואים את השפעה המעורפלת שלו. המשמעות של הטיעון הזה היא שידע אובייקטיבי דורש עקביות לוגית, הסתמכות על ראיות, וכו’. כתנאים הכרחיות של ידע. אין לזה שום קשר לערך מוסרי.
  3. אמונות אודות עובדות ואמונות אודות ערכים צומחות מאותם תהליכיים במוח. אז מה? האם האריס חושב שמשתמע מכאן שמדובר באותה האמונה? הטיעון הזה מתבלבל בין מוצא האמונה לתוכן האמונה. רק בגלל ששתי אמונות שונות צומחות מתהליכים זהים במוח אין משתמע מכאן שיש לאמונות הללו תוכן או משמעות זהים. בלי קשר למוצא שלהן, אמונות לגבי מה שיש, ואמונות לגבי מה שאמור להיות (או לא אמור להיות) הן לא אותה האמונה. אמונה אחת יכולה להיות נכונה ואילו השנייה לא אם כך, להשקפה של האריס אין שום בסיס או מקור למחויבות מוסרית אוייבטיקיבית.

שנית, הרצוי מצביע על היכולת. אדם לא יכול להיות אחראי מבחינה מוסרית על משהו שהוא לא מסוגל להימנע ממנו, לדוגמה, אם מישהו דוחף אדם אחד על אדם אחר, האדם שנדחף לא אשם, לא ניתן להאשימו. לא הייתה לו בחירה. אך האריס מאמין שהמעשים שלנו נגרמים על ידי תנאים חיצוניים ושלנו אין רצון חופשי.[14] אך אם אין רצון חופשי, אף אחד לא יכול להימצא אחראי מבחינה מוסרית על שום דבר. בסופו של דבר, האריס מודה בזה. הוא אומר שאחריות מוסרית היא “מבנה חברתי, לא מציאות אובייקטיבית”.[15] הדטרמיניזם שלו הורס כל תקווה ואפשרות לעגן מחויבויות מוסריות בהשקפתו משום שאין לנו שליטה על מה שאנו עושים.

 

מסקנה

לכן, ההשקפה הנטורליסטית של סם האריס לא מצליחה לספק בסיס לערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים. אם אלוהים לא קיים, אנו תקועים בעולם חסר ערך שבו אין שום איסורים.

מה שהתיאיסט (אדם שכן מאמין בקיומו של אלוהים) מציע לסם האריס הוא לא סט של ערכים חדשים (אנו מסכימים איתו על רוב העמדות המוסריות)- אלא מה שאנו מציעים זה בסיס הגיוני לערכים מוסריים וחובות מוסריות אשר עליהם כולנו מסכימים.

מאת- וויליאם ליין קרייג

 

הערות שוליים:

[1] Sam Harris, The Moral Landscape: How Science Can Determine Human Values (New York: Free Press, 2010), 198.

[2]Sam Harris, “A Response to Critics,” Huffington Post (January 29, 2011); http://www.huffingtonpost.com/sam-harris/a-response-to-critics_b_815742.html. Accessed 11 January 2012.

[3] Harris, Moral Landscape, 102.

[4] Ibid., 30.

[5] Michael Ruse, “Evolutionary Theory and Christian Ethics,” in The Darwinian Paradigm (London: Routledge, 1989), 262,268,289.

[6] Charles Darwin, The Descent of Man and Selection in Relation to Sex, 2d ed. (New York: D. Appleton & Company, 1909), 100.

[7] Richard Dawkins, River out of Eden: a Darwinian View of Life (New York: Basic Books, 1996), 133

[8] האריס מערבב באופן עקבי את המושג “טוב” עם תחומים מוסריים וא-מוסריים. לדוגמה, הוא כותב שיש מהלכים טובים ורעים אובייקטיבית בשחמט (Moral Landscape, 8). אך זה ברור שמהלך רע בשחמט הוא לא מהלך רע מוסרית, כמו כן מהלך שהוא טוב במשחק הוא לא מהלך עם ערך מוסרי.

[9] Ibid., 198.

[10] Ibid., 190.

[11] Ibid., 97–99.

[12] Harris, Moral Landscape, 32

[13] Ibid., 11

[14] Ibid., 104.

[15] Ibid., 217.

אולי גם יעניין אותך: