אם ישוע הוא באמת המשיח, למה אין שלום עולמי?

בהתאם ללוח הזמנים התנכי, הכול מתרחש בדיוק בהתאם לתכנית, וישוע עושה את כל מה שהמשיח היה אמור לעשות עד לשלב זה. הבעיה היא שרבים אינם מבינים כיצד נתפסת דמותו של המשיח בכתבי הקודש. הנביא מלאכי אמר שהמשיח "יצרוף ויטהר" לפני שישכין שלום. הוא ישפוט לפני שישליט צדק. בני אדם רבים לא יצליחו לעמוד בהשלכות של בואו ובמשמעויות שיש לכך. כך כתוב בתנ"ך!

בואו של המשיח יהיה לרבים מבני עמנו בשורה קשה יותר מאשר טובה. בתנ"ך כתוב שהמשיח אמור להיות כוהן ומלך, כמו דוד. ככוהן בעל מלכות, הוא בא כדי לכפר על חטאים ולהציע לישראל ולעמים סליחה ופיוס. כמלך, מלכותו הולכת ומתפשטת מדי יום ביומו כי הוא מולך בחייהם של אלה שמקבלים אותו כמשיח. הוא ישוב בקרוב ויכונן את מלכותו עלי אדמות, ישמיד את הרשעים וישכין שלום. לכן, השלום שלו ציפית מלכתחילה יהיה בעצם הצעד האחרון שיעשה המשיח!

זהו עידן של מעבר, עידן שבו אלוהים מכונן את מלכותו עלי אדמות בחייהם של בני אדם. אוכלוסיית העולם גדלה והטכנולוגיה התקדמה, ולכן יש רשעים רבים יותר המסוגלים לעשות מעשי רשע רבים יותר ולהגביר את סבלם של בני האדם. ישוע גם אמר שלפני תום העידן הזה יהיו מהומה ותוהו ובוהו קשים, חבלי לידה אחרונים שיתקפו לפני שמלכות אלוהים תיכון בכל העולם. זכור שזהו רק חלק אחד מהתמונה השלמה. מאז שישוע בא לעולם מספר האנשים שיודעים את אלוהי האמת גדל באופן דרמטי ביותר. זהו אחד התפקידים העיקריים של המשיח – להפיץ את דעת האלוהים בעולם כולו, ואין זה עניין פעוט שמאות מיליוני בני אדם שבעבר חיו בחושך רוחני מכירים היום את אורו של המשיח.

 

משיח בן-יוסף, המשיח הסובל

מאז התלמוד ועד ימינו, מסורות יהודיות חשובות הכירו בסבלותיו של המשיח. נוסף על כך, יהודים רבים מאמינים בשני משיחים, במלך מנצח שנקרא משיח בן דוד, ובלוחם סובל שנקרא משיח בן יוסף. וחוץ מזה, התנ"ך מדבר מפורשות על סבלות המשיח. המשיח מתואר בתנ"ך ככוהן ולא רק כמלך, וזו הסיבה שהיה עליו לסבול למעננו – היה עליו למלא את תפקידו ככוהן. מי שאינו מבין את הנקודה הזאת, מחמיץ חלק חיוני מתפקידו של המשיח.
בספרות היהודית יש הרבה מסורות עשירות, יפות ונוגעות ללב במובן התיאולוגי, בנוגע לסבלות המשיח. המלומד היהודי רפאל פתאי הקדיש לנושא פרק שלם בחיבורו הייחודי "הטקסטים המשיחיים". כחמישים שנה לפני כן הקדיש גוסטב דלמאן, מלומד נוצרי של כל תחום היודאייקה, שחיבוריו משמשים חוקרים יהודיים עד היום, כרך שלם לנושא סבלותיו של המשיח במסורת היהודית. הטקסטים שמתארים את סבלות המשיח אינם מעורפלים. לא מדובר בטקסטים לא מוכרים, שמייצגים את הדעות של כמה קבוצות שוליים ביהדות.

אדרבה, הטקסטים האלה נמצאים במקורות  הרבניים החשובים ביותר, כולל בתלמוד, במדרש, בפרשנות המודרנית לתנ"ך וכן בזו שנכתבה בימי הביניים. חלק מהמסורות האלה עוסקות בסבלות משיח בן דוד, המשיח שלבואו מתפלל היהודי הדתי מדי יום. מסורות אחרות מדברות על סבלותיו של משיח בן יוסף, שלפי כמה מסורות יבוא לפני משיח בן דוד.

פתאי כולל בספרו את ההצהרה המדהימה שלהלן, בנודע לסבלות המשיח: הצרה שתעבור על עם ישראל בימות המשיח היא זמנית וחולפת. לפי התלמוד היא תימשך שבע שנים. אגדה מאוחרת יותר מדברת על תקופה קצרה יותר של ארבעים יום בלבד. המשיח עצמו, לעומת זאת, אמור לחיות במצב של סבל מתמיד מרגע היווצרו ועד שיתגלה כמה מאות שנים אחר כך, ואולי אפילו 1,000 שנה מאוחר יותר.

הוא מסכם את נקודות המפתח שהרבנים מלמדים על סבלות המשיח: נבזה וידוע חולי, עם פצעים וחבורות שאינם נרפאים, הוא יושב בשערי רומא הגדולה כשהוא מלפף ומתיר את התחבושות שעל פצעיו המוגלתיים. כאילו שהסבל והכאב אימצו אותו, כדברי אחד המדרשים. אחת האגדות המשיחיות המרגשות ביותר, וגם המשמעותית ביותר מבחינה פסיכולוגית, גורסת שכאשר ברא אלוהים את המשיח, הוא השאיר בידיו את הבחירה אם לקחת על עצמו את חטאי ישראל או לא. והמשיח ענה שהוא לוקח אותם בשמחה, כדי שאף נפש מישראל לא תֹאבד. בגרסה מאוחרת יותר של האגדה הזאת (בזוהר) המשיח עצמו מזמין את כל המחלות, הכאבים והסבל של ישראל לבוא עליו, כדי להקל על ייסורי העם, שאלמלא כן לא היה אפשר לעמוד בהם.

המסורת היהודית מלאה בהתייחסויות מרגשות לסבלות המשיח. נבדוק תחילה את המסורות שמדברות על משיח בן יוסף (שבמקומות מסוימים נקרא משיח בן אפריים). לפי התלמוד (בבלי, סוכה נב א), משיח זה יעשה מעשים אמיצים למען עמו ישראל, בטרם ימות במלחמה הגדולה שתתחולל לפני שלטונו של משיח בן דוד. התלמוד מצטט את זכריה י"ב 10 ("והביטו אלי – את אשר דקרו"), שהברית החדשה מייחסת למותו של ישוע, ומשליכה את הפסוק על משיח בן יוסף. התלמוד ממשיך ואומר שאלוהים ישמע את תפילתו של משיח בן דוד ויקים מן המתים את משיח בן יוסף.

מסורות יהודיות מאוחרות יותר הרחיבו בנוגע לסבלו של משיח בן יוסף. הנה מדרש אופייני, המתאר את אחד הבתים בגן עדן: " ויושבין שם משיח בן דוד ואליהו הנביא ומשיח בן אפרים, ושם אפיריון מעצי הלבנון כעניין המשכן שעשה משה במדבר. וכל כליו ועמודיו של כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן. ובתוכו משיח בן דוד, שהוא תאב (אוהב) את ירושלים. אליהו ז"ל תופשו בראשו ומניחו בחיקו ומחזיקו ואומר לו, "סבול יסורין ודין מרך (אדונך) שמייסרתך על חטאת ישראל". וכן כתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא בעוונותינו" [ישע' נ"ג 5] עד זמן שיבוא הקץ.

וכל שני וחמישי וכל שבת ויום טוב באים אבות העולם ומשה ואהרון, דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד, ונביאים וחסידים ומקבלין פניו ובוכין עימו והוא בוכה עימהם. ומחזיקין לו טובה ואומרים לו, "סבול דין מרך שהקץ קרוב לבוא ושלשלאות שבצווארך מתנתקות ואתה יוצא לחרות".

האם ידעת שטקסטים כאלה קיימים בארון הספרים היהודי? היהדות בהחלט מאמינה במשיח סובל. הקוראים המשיחיים ודאי זיהו מיד שתי הקבלות בין התיאור שמובא במדרש בנוגע לסבלו של משיח בן אפריים לבין סבלותיו של ישוע המשיח. א. על שניהם נאמר שהם סבלו בשל חטאי בני עמם. משיח בן אפריים עומד בסבל ובעינויים בעודו ממתין למועד שבו הוא יתגלה לעמו, וישוע המשיח ספג בוז ומלקות קשות ואחר כך נצלב כשרוב בני עמו דחו אותו. ב. הסבל של שניהם מקושר לישעיהו נ"ג, הפרק שתלמידיו של ישוע מרבים לצטט כהוכחה לכך שהתנ"ך מנבא אודותיו. המדרש שציטטתי מייחס את הטקסט הזה למשיח בן אפריים, כשם שהזוהר עשה בנוגע לסבלות המשיח, "ובשעה ש[נשמות הצדיקים הסובלים] אומרים למשיח [על] צער ישראל בְּגָלוּתם, ו[על] אותם רשעים שבהם (שבקרבם) שאינם מסתכלים לדעת את ריבונם, מרים [המשיח] קולו ובוכה על אותם רשעים שבהם (שבניהים). ה' ה' ד' (כדברי הכתוב:) 'והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו' ".

בפרשנות של רבי משה אלשייך עתיר ההשפעה, בן המאה ה-16, לזכריה י"ב 10, מופיעה הערה יוצאת דופן בנוגע לכפרה שמספק מותו של משיח בן יוסף:

והביטו אלי – שיתלו עיניהם אלי בתשובה שלמה, בראותם אשר דקרו הוא משיח בן יוסף. שאבותינו זכרם לברכה [אמרו] שיקבל על עצמו כל אשמות ישראל, ויהרג אז במלחמה לכפר בעד, באופן שיחשב כאילו ישראל דקרו אותו כי בחטאם מת. ועל כן, למען יחשב להם לכפרה שלמה, יעשו תשובה והביטו אליו יתברך, באמור כי אין זולתו למחול כמתאבלים על אשר מת בעוונם. וזהו [הפירוש של] והביטו אלי את וכו'.

ובאשר למשיח בן דוד, הרמב"ם אומנם אינו מייחס לו כל סבל, אבל יש הרבה טקסים מסורתיים חשובים שמדברים על סבלותיו. הנה כמה דוגמאות.

בקטע הידוע מן התלמוד שפתאי מתייחס אליו (ראה למעלה) מוצא רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא יושב בפתח מערה, ושואל אותו מתי יבוא המשיח. "לֵך, שאל את המשיח עצמו", אומר לו אליהו. "ואיפה הוא נמצא?" שואל רבי יהושע, ואליהו עונה לו שהמשיח יושב בשערי רומי. "ואיך אפשר לזהות אותו?"

"יושב בין עניים וכל אלו שיש להם מספר נגעים מסירים את כל התחבושות יחד, מקנחים את מקום הנגע, וקושרים את התחבושות שוב. אבל משיח פותח רק תחבושת אחת, מקנחו וקושרו שוב, ואז עובר לשנייה [כי הוא אומר]: 'אולי אצטרך לצאת לגאול את בני ישראל ולא אתעכב כדי קשירת שני נגעים'.

הסיפור הזה מתאר את ליבו של המשיח, שרוצה ואף מוכן להתגלות לעמו, ויחד עם זאת כואב את סבלם ואת תחלואיהם. הסיום הוא עצוב. רבי יהושע יצא לחפש את המשיח ושאל אותו, "מתי יבוא האדון [כלומר המשיח]?" ענה לו המשיח, "היום". רבי יהושע חשב שהתשובה הזאת רחוקה מהאמת, ולכן אמר מאוחר יותר לאליהו, "הוא שיקר לי. הוא אמר לי 'היום אני בא' ולא בא!" אמר לו אליהו, "כך התכוון לומר לך: היום – אם בקולו [של הקב"ה] תשמעו' (תהל' צ"ה 7)" (בבלי, סנהדרין צח א).

מהדורה אנגלית של התלמוד, שמכילה פרשנות מקיפה ורבת ערך, מביאה את הפירוש הבא לקטע זה:

הם [אלה שישבו עם המשיח] לקו בצרעת – מחלה שהסממנים שלה הם שינוי בצבע העור (ראה ויקרא י"ג). גם המשיח עצמו נגוע כמותם, כפי שנאמר בישעיהו (נ"ג 4):..אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ואנחנו חשבנוהו נגוע (כלומר נגוע בצרעת [ראה צח ב, הערה 39], מוכה אלוהים ומעונה. פסוק זה מלמד שהמשיח לוקח על עצמו את המחלות שהעם אמור ללקות בהם מחמת חטאיו [עם הפניה לפרשנויות הנחשבות ביותר של הרבנים].

כבר ראינו שכמה מקומות רבניים יחסו למשיח הסובל חלקים מישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12, אותו קטע מפורסם שמתאר את עבד ה' הסובל. פתאי מציין בהקשר זה ש"המשיח הופך ליורש של עבד ה' הסובל, שמתואר בצורה בולטת בנבואות ישעיהו השני" (כלומר ישע' מ'-נ"ה).ובכל זאת קטע זה מופיע מספר פעמים בברית החדשה, ומיוחס שם לישוע. היה אפשר לחשוב שדי בעובדה זו כדי לרפות את ידי הרבנים משימוש בקטע והשלכתו על המשיח. אחרי הכל, אם ישעיהו נ"ג הוא פרק משיחי, הרי שישוע מתאים לנאמר בו יותר מכל מועמד אחר. ולמרות זאת, כמה רבנים בתלמוד האמינו שפרק זה מדבר על המשיח, וכך גם כמה מיסטיקנים מימי הביניים.

יהיה זה רק הוגן לשאול אם הפרשנים היהודיים המובילים של התנ"ך בכלל טרחו לבדוק אם ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12 מדבר על המשיח, שהרי כשמדרש תלמודי מצטט פסוק בודד מתוך הקטע ומייחס אותו למשיח, ניחא. אחרי הכל, הציטוטים בתלמוד אינם מתיימרים לשמש כפירושים מדויקים של התנ"ך, ולעיתים קרובות הם מבוססים על אסוציאציות פרועות ועל משחקי מילים. אבל כשהפרשנים היהודיים המסורתיים מייחסים את הטקסט למשיח מדובר כבר בעניין אחר לגמרי, בעיקר לאור הפעילות המיסיונרית של הכנסייה לאורך הדורות ולאור האנטישמיות הנוצרית לאורך השנים. ובכל זאת, פרשנים מובילים אכן יחסו את ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12 למשיח (הכוונה למשיח בן דוד), ודיברו בעיקר על סבלותיו.

הרמב"ן טען שישעיהו דיבר על המשיח, בן דוד, שלא "ינתן בידי שונאיו". אבל למרות התיאור עתיר הניצחון הזה של המשיח, הרמב"ן דיבר גם על סבלותיו:

אכן חוליינו הוא נשא, כי הוא חולה ומצטער על פשעינו, שהיינו אנחנו ראויים להיות חולים ומצטערים בהם, והמכאובות שהיינו אנחנו ראויים להיות כואבים עליהן – הוא סובל חזקם כי הוא המצטער עליהם. ואנחנו חשבנוהו בראותנו אותו דל וחלוש כי הוא נגוע, מוכה אלוהים ומעונה… מוסר שלומנו עליו כי מוכיח בו (אלוהים יוכיח אותו) ובחבורתו נרפא לנו כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה תרפא אותנו. כי השם יסלח לנו בזכותו ונתרפא מפשעינו ועוונות אבותינו…

ניגשׂ והוא נענה [פס' 7]: כי בבואו בתחילה עני ורוכב על חמור [זכר' ט' 9], יבואו עליו נוגשי כל עיר ושוטריו ויענו אותו בחירופין וגידופין כי יחרפו אותו ואת האלוהים אשר הוא בא בשמו.

מוזר שכאשר הרמב"ן מפרש את הפסוקים שמדברים מפורשות על מותו של העבד המשיח, הוא עושה הכל כדי להימנע מהברור מאליו, מכך שהעבד אכן מת. הוא מנסה להסביר שהמשיח היה מוכן למות, שהוא ציפה למות, שיסופר שהוא נגזר מארץ החיים ושהרשעים שבקרב העם, לצד הרשעים בקרב הגויים, ירקמו כל מיני מזימות שאמורות להביא למותו.על סמך דיעה זאת טען הרמב"ן ש"הנה לא נזכר בפרשה ש[המשיח] ינתן בידי שונאיו ולא שייהרג ולא שייתלה על עץ, אלא שיראה זרע ויאריך ימים וירום ויינשא מלכותו בין הגויים ומלכים עצומים יהיו לו לשלל".

הרמב"ן היה נשאר נאמן יותר לטקסט אילו דיבר על מותו של המשיח, והסביר שהמילים "יראה זרע" ו"יאריך ימים" כוונתן לכך שהוא יקום מן המתים. ובכל זאת מרתק לראות איך רב בשיעור קומתו של הרמב"ן מוצא לנכון לראות בישעיהו נ"ג נבואה שעוסקת במשיח בן דוד, ולדבר על סבלותיו וגם על תפארתו.

ראוי גם לציין שרבי משה אלשייך, בהתייחסו לישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 1, טען ש"רבנינו זכרונם לברכה פה אחד קיימו וקיבלו כי על מלך המשיח ידבר [הנביא ישעיהו]", בהתייחסו בין השאר למדרש האומר ש"כל הייסורין שבאו לעולם – השליש היו לדוד ולאבות, והשליש השני לדורו של גזרה (שיצא לגלות), והשלישי למלך המשיח". בימינו מייחסים את ישעיהו נ"ג למנחם שניאורסון, שחסידיו ברחבי העולם רואים בו את משיח בן דוד, בעיקר בשל סבלותיו. כשהרבי קיבל שבץ ב-1992 ובעקבותיו איבד את כושר הדיבור, הצביעו חסידיו על ישעיהו נ"ג 7, "ניגשׂ והוא נענה, ולא יפתח פיו. כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו".

כשלא חל כל שיפור במצבו, הם הצביעו על פסוקים אחרים בישעיהו נ"ג, שמדברים על תחלואיו של עבד ה'. הם טענו שהרבי חלה כדי שאנחנו נירפא! וכשהוא הלך לעולמו ב1994- בגיל תשעים ושתיים, כמה מחסידיו הנאמנים ביותר הכריזו בכתב שמותו מכפר בעדנו, על סמך התפיסה המסורתית שלפיה מותו של צדיק מכפר  – ואז החלו להתפלל בקנאות ובדבקות ולצפות לתקומתו מן המתים או לשובו.

אילולא ראינו ושמענו וקראנו את הדברים האלה בעצמינו, היינו מתקשים להאמין בהם, משום שהם מקבילים בצורה כה מדויקת לסבלו ולמותו של ישוע (בתור הכפרה על חטאינו) של תחייתו (תודה לאל, ישוע אכן קם מן המתים!), ושל שובו שאנו מייחלים לו. התפיסה היהודית מסורתית אודות סבלות המשיח טבועה כה עמוק בנפש היהודית, ולכן סבלו ומותו של הרבי נתפסו בעיני חסידיו במונחים משיחיים\ למרות שהיה עליהם להשתמש לשם כך בטקסט שמשמש את "המיסיונרים הנוצריים" (כלומר ישע' נ"ג) ובדרך מאוד "נוצרית". פתאי אומר על כך:

אין ספק שמבחינה פסיכולוגית, המשיח הסובל מאניש ומשקף את סבלות עם ישראל… באופן דומה, המשיח המצורע והמשיח העני [שעליהם מדבר התלמוד]… הם גרסאות שונות של הסבל של עם ישראל, ונושא זה מואנש בדמותו של המשיח הסובל. ואין ספק שמבחינה פסיכולוגית, כפי שנאמר בזוהר, העובדה שהמשיח לוקח על עצמו את סבלות ישראל (כלומר, ההשלכה של הסבל שלהם עליו) מקל על סבלות העם, שאחרת לא היו מסוגלים לעמוד בהם.

הטקסט האחרון שנבדוק מספק את התיאור המלא והמפורט ביותר של סבלות המשיח, שאפשר למצוא במקורות הרבניים המובילים. אני מתכוון לפרשות לג, לו ולז של המדרש החשוב שנכתב במאות ה-8 וה-9, שנקרא פסיקתא רבתי. התיאורים שמובאים שם של סבלות המשיח חזקים עוד יותר מאלה שמתועדים בברית החדשה. כמה חוקרים מבססים את עמדתם על העובדה שהמשיח נקרא אפריים בפרקים אלה, ומאמינים שמדובר כאן במשיח בן יוסף. אבל אחרים מציינים שהוא מתואר כ"משיח צדקי", תואר שמיוחס למשיח בן דוד. לכן מציין רבי שוחט שהמונח "אפריים", כפי שהוא מופיע כאן, מדבר על כלל ישראל ולכן מתייחס למשיח בן דוד. בכל מקרה, אין כל עוררין על מה שמונח לפנינו: טקסט רבני שמשמש יהודים מסורתיים ושמתאר בפרטים ציוריים את סבלותיו המרים של המשיח. הנה מבחר מתוך פסיקתא רבתי (איש שלום) לו-לז:

אמרו: [ב]שבוע (כלומר, בשבע השנים) שבן דוד בא בה, מביאים קורות של ברזל ונותנים לו על צווארו עד שנכפפה קומתו [והוא] צועק ובוכה ועולה קולו למרום. אמר לפניו, "ריבונו של עולם, כמה יהא כוחי וכמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהיו איברַי? לא בשר ודם אני?"

על אותה השעה [ש]היה דוד בוכה ואומר יבש כחרס כוחי [וגו'] (תהלים כ"ב ט"ז), באותה השעה אמר לו הקדוש ברוך הוא, "אפרים משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי. שמיום שעלה נבוכדנצר הרשע והחריב את ביתי ושרף את היכלי והגלה את בנַי לבין האומות העולם, חייך וחיי ראשי שלא [נכנסתי] לכיסא שלי. ואם אין אתה מאמין ראה טל שעלה על ראשי…' "

באותה השעה אמר לפניו, "ריבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי. דיו לעבד שיהא כרבו!" עתידים אבות העולם [אברהם, יצחק ויעקב] לעמוד בניסן ואומרים לו, "אפרים משיח צדקנו, אף על פי שאנו אבותיך, אתה גדול ממנו (מאיתנו) מפני שסבלת עוונות בנֵינו. ועברו עליך מידות קשות שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים. והיית שחוק ולעג באומות העולם בשביל ישראל. וישבת בחושך ואפלה ועיניך לא ראו אור. וצפד עורך על עצמך וגופך יבש היה כעץ. ועיניך [חשכו] מצום וכוחך יבש כחרס. כל אילו מפני עוונות בנינו. רצונך יהנו בנינו מטובה זו שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישראל? [או] שמא בשביל צער שנצטערת עליהם ביותר [וחבשוך] בבית האסורים אין דעתך נוחה מהם? "

אומר להם [המשיח], "אבות העולם, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם ובשביל בניכם ולכבודכם ולכבוד בניכם, שייהנו מטובה זו שהשפיע הקדוש ברוך הוא להם לישראל".

אומרים לו אבות העולם, "אפרים משיח צדקנו, תנוח דעתך שהנחת דעת קונך ודעתנו!"

מעניין שאחד הקטעים החשובים שמצוטט בפסיקתא בקשר לסבלות המשיח הוא מזמור כ"ב, שעוסק בצדיק הסובל ושמוכר היטב למאמינים בישוע משום שהברית החדשה מייחסת לו את המזמור – למרות שמתנגדי המשיחיות מקפידים לציין שאין זה מזמור משיחי. והנה, בפסיקתא רבתי מייחסים מזמור זה למשיח. שים לב איך המשיח סובל מרצון בגלל (או למען) חטאי עמו. הוא סופג דחייה, בוז ומלקות – ואחר כך הוא זוכה לכבוד והלל. אנו מבטיחים לך, שאילו נתת את הפסוקים האלה למורים משיחיים, היית מספק להם שפע של חומר לימוד!

היה אפשר לצפות שכמה מנהיגים יהודיים ינסו למחוק מהספרות היהודית כל אזכור לסבלות המשיח, היות שהמשיחיים טוענים שלפי התנ"ך, המשיח היה חייב לסבול ולמות. האזכורים הרבים של הסבל הזה בתלמוד, במדרשים, בזוהר ואצל פרשני התנ"ך מזכירים לנו שהיהדות אכן מאמינה במשיח סובל. הרעיון הזה מבוסס על הכתובים בצורה כה יסודית, עד שאי אפשר להתכחש לו! היהודים המשיחיים ודאי יזדרזו להסביר שמאחורי הסבל הזה נמצאת הגאולה. הסבל הוא חלק מהעזרה שאלוהים מגיש לנו בחסדו, חלק מתפקידו של המשיח ככוהן. הוא הושיט לנו את ידו, היה לאחד מאיתנו בחולשותינו ונתן את חייו כקורבן מכפר למעננו.

כפי שאמרתי בדיון שלנו על השואה, ישוע המשיח הוא היהודי המפורסם ביותר בכל הזמנים, ובכל זאת הוא הוכה, הולקה, הושפל ונתלה על הצלב. הוא משיח שאיתו אנחנו יכולים להזדהות – ושיכול להזדהות איתנו – משיח סובל שנותן חיים, משחרר ומספק ניצחון לכל מי ששם בו את מבטחו.

המדרש שציטטנו מכיל כמה מילים רבות עוצמה שהמשיח אמר לאברהם, יצחק ויעקב, "אבות העולם, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם ובשביל בניכם ולכבודכם ולכבוד בניכם, שייהנו מטובה זו שהשפיע הקדוש ברוך הוא להם לישראל". אבל יש משהו שניחן בעוצמה רבה עוד יותר: ישוע המשיח אכן סבל ומת בעד חטאי ישראל והעולם, ואחר כך עלה בגבורה לשמים, שם הוא יושב על כס הכבוד עד מועד שובו. כל מה שעשה, הוא עשה למעננו! אנו מתפללים שבזכות כאבו, אתה תמצא בחיקו של אלוהים את האושר והשלווה שהוא קנה עבורך וסיפק לך. אסיים טיעון זה עם ציטוט מדבריו של שמעון בן יונה, אחד מתלמידיו הראשונים של המשיח, שהיה עד למותו ולחייו של ישוע ואף זכה לראותו לאחר שקם מן המתים:

אכן לזאת נקראתם, כי גם המשיח סבל בעדכם והשאיר לכם מופת כדי שתלכו בעקבותיו – והוא אשר חטא לא עשה ולא נמצאה מרמה בפיו; אשר חירפוהו ולא השיב חירוף, סבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק; הוא אשר את חטאינו נשא בגופו על העץ, כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה; אשר בחבורתו נרפא לכם, כי הייתם כצאן אובדות, אך עתה שבתם אל הרועה השומר את נפשותיכם. פטר"א ב' 21-25

הפסוקים בתנ"ך שמנבאים על המשיח מציינים שהמשיח יסבול קודם ואחר כך ימלוך. וכך בדיוק קרה: ישוע המשיח – שהוא אחד מאיתנו והזדהה איתנו לחלוטין – הצטרף אל סבלותינו, הדחייה שחווינו, והכאבים שכאבנו. סבלנו עינויים והרג; גם הוא עבר עינויים ונהרג. בזו ולעגו לנו, הושמצנו ולא הבינו אותנו; עד היום הזה גם הוא מושמץ ונלעג, ואף מקללים את שמו. אך ההבדל הוא שלרוב סבלנו כי היינו אשמים, הוא סבל על לא עוול בכפו – ועשה זאת עבורנו. לכן, ישוע היה ועדיין הוא המשיח המושלם עבורנו, המושיע האידיאלי לעם נלעג ודחוי.