הנבואה על כניסת המשיח לירושלים רכוב על חמור – זכריה ט' ט-י

עוד לפני עוד לפני חורבן ירושלים ועוד לפני גלות בבל אלוהים פנה אל עמו ושאל אותם:

"עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֨רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃" (ישעיהו א:ה)

או, בעברית מודרנית יותר:

"למה שתמשיכו לקבל מכות? למה שתוסיפו לסור ממני? הרי הראש כולו חולה והלב כולו חלש. מכף־רגל ועד ראש אין בכם מקום לא נגוע. כולכם פצעים וחבורות ומכות טריות שלא טופלו ולא חובשו ולא נמרחו בשמן."

אם מילים אלה תיארו את מצבו של עם ישראל לפני גלות בבל – באילו מילים נשתמש כדי לתאר אותו אחרי שנות הגלות? באילו מילים נתאר פצעים בני 70 שנה ויותר? באילו מילים נתאר עם שחזר מהגולה לביתו וכולו חֻרְבָּה ושממה? ובאילו מילים נתאר עם שאיבד את בית המלוכה שהיה אמור לעמוד לעד?

אין ספק שהעם היה במצב אומלל ביותר ומעורר רחמים!

אבל אלוהינו הוא אל שיודע לרפא פצעים עמוקים מעין אלה… ועל כן הוא מכריז במקום אחר (שמות ט"ו 26): אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ. אכן – הוא הרופא הטוב! ואיך הוא עושה זאת? ובכן, הוא נותן לשבים מהגלות סיבה אמיתית לתקוה ומראה להם כיצד הוא מתכוון לשקם את ישראל ולהשיב את המלכות לישראל (מה"ש א' 8). הוא מראה לעם: "המלך המיוחל מגיע לירושלים!"
נהגה היום בקטע שלנו בשלושה צעדים: [א] בצעד ראשון נראה כיצד משהו מגיע מהצפון; [ב] בצעד שני נראה כיצד המלך המיוחל מגיע לירושלים; [ג] ובצעד שלישי נראה כיצד המלך המיוחל משקם את ירושלים.

א. משהו מגיע מהצפון (זכריה ט', פסוקים 1-8)

על כך אנחנו קוראים בפסוקים 1-8:
1 מַשָּׂ֤א דְבַר־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ חַדְרָ֔ךְ וְדַמֶּ֖שֶׂק מְנֻחָת֑וֹ כִּ֤י לַֽיהוָה֙ עֵ֣ין אָדָ֔ם וְכֹ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ‎2‏ וְגַם־חֲמָ֖ת תִּגְבָּל־בָּ֑הּ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן כִּ֥י חָֽכְמָ֖ה מְאֹֽד׃ ‎3‏ וַתִּ֥בֶן צֹ֛ר מָצ֖וֹר לָ֑הּ וַתִּצְבָּר־כֶּ֙סֶף֙ כֶּֽעָפָ֔ר וְחָר֖וּץ כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃ ‎4‏ הִנֵּ֤ה אֲדֹנָי֙ יֽוֹרִשֶׁ֔נָּה וְהִכָּ֥ה בַיָּ֖ם חֵילָ֑הּ וְהִ֖יא בָּאֵ֥שׁ תֵּאָכֵֽל׃ ‎5‏ תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן וְתִירָ֗א וְעַזָּה֙ וְתָחִ֣יל מְאֹ֔ד וְעֶקְר֖וֹן כִּֽי־הֹבִ֣ישׁ מֶבָּטָ֑הּ וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לֹ֥א תֵשֵֽׁב׃ ‎6‏ וְיָשַׁ֥ב מַמְזֵ֖ר בְּאַשְׁדּ֑וֹד וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים׃ ‎7‏ וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ וְהָיָה֙ כְּאַלֻּ֣ף בִּֽיהוּדָ֔ה וְעֶקְר֖וֹן כִּיבוּסִֽי׃ ‎8‏ וְחָנִ֨יתִי לְבֵיתִ֤י מִצָּבָה֙ מֵעֹבֵ֣ר וּמִשָּׁ֔ב וְלֹֽא־יַעֲבֹ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹד נֹגֵ֑שׂ כִּ֥י עַתָּ֖ה רָאִ֥יתִי בְעֵינָֽי׃

א. שני הפסוקים הראשונים מפנים את עיני הקורא קודם כל לכיוון צפון… וכבר העובדה הזאת נשמעת ממש לא מבטיחה! כ-220 שנה קודם לכתיבת הפרק הזה באו האשורים מהצפון וכבשו את ממלכת ישראל הצפונית. כ-80 שנה קודם לכתיבת הפרק הזה באו הבבלים מהצפון וכבשו את ממלכת יהודה הדרומית. ובהקשר ההוא אלהים אמר (ירמ' א' 14): מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ. עם ישראל כבר יודע ומבין שמהצפון באות צרות. והנה, בפסוקים 1-2 זכריה מנבא ששוב משהו יבוא מהצפון. מה זה יהיה?
ואם לא די בכך ש'זה' בא מהצפון – הדבר הזה, אותו אלוהים שולח מתקדם לכיוון ישראל: מהאזור של חדרך ודמשק 'זה' מתקדם דרומה לחמת, מחמת 'זה' מתקדם דרומה לצור וצידון. המתח והדריכות גודלים – והשאלה היא: האם זה טוב או רע (עבור ישראל)? האם מותר לשמוח או שאולי כדאי לפחד?
ואם לא די בכך ש'זה' בא מהצפון ומתקדם לעבר ישראל – הדבר הזה, אותו אלוהים שולח כובש ערים… ולפעמים אפילו מחריב אותן! הדבר הזה, אותו אלוהים שולח כובש את דמשק והופך אותה למקום המנוחתו… ואת צור הוא אפילו מכה, מחריב ושורף.
ב. עכשיו כבר אין ספק: מדובר בצבא חזק שבא מהצפון ונע דרומה. ואנחנו יכולים להגיד עוד יותר: ככל הנראה זכריה התנבא כאן על צבאו של אלכסנדר הגדול, הוא אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר אכן בא עם צבא מאוד ומתוחכם מאוד והתקדם מהר מאוד מהצפון לכיוון דרומה. התיאורים בפסוקים מתאימים מאוד למסע הכיבוש של אלכסנדר:
• עיר הנמל צור היתה עיר משגשגת והסתמכה על מיקומה הגאוגרפי ועל מבצרה. על כן היא החליטה להתנגד לאלכסנדר. כתוצאה מכך אלכסנדר כבש והחריב את העיר – בדיוק כפי שקראנו בפס' 3-4: ‎3‏ וַתִּ֥בֶן צֹ֛ר מָצ֖וֹר לָ֑הּ וַתִּצְבָּר־כֶּ֙סֶף֙ כֶּֽעָפָ֔ר וְחָר֖וּץ כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃ ‎4‏ הִנֵּ֤ה אֲדֹנָי֙ יֽוֹרִשֶׁ֔נָּה וְהִכָּ֥ה בַיָּ֖ם חֵילָ֑הּ וְהִ֖יא בָּאֵ֥שׁ תֵּאָכֵֽל׃
• עזה היתה גם היא עיר מבוצרת מאוד ובה ישבו חיילים פרסים. על כן החליטה גם היא להתנגד לאלכסנדר מוקדון. כתוצאה מכך הוא כבש גם אותה והביא לעיר מתיישבים חדשים, בדיוק כפי שקראנו בפסוק 5: וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה.

 

ג. אבל עדיין נשאלת השאלה: האם אלה חדשות טובות או חדשות רעות עבור ישראל? – והחדשות הן טובות! עם ישראל אמנם התרגל שמהצפון מגיע רע… אבל הפעם הזאת בא מהצפון רע על אויבי ישראל. הפסוקים שקראנו מנבאים כיצד אויבי ישראל נכבשים ונופלים אחד אחר השני… אולם לא כך ישראל. וכן מאשרת ההיסטוריה את האמת שבנבואה זו, שהרי אין דיווחים אין דיווח (מהתקופה) על שאלכסנדר כבש או אף איים על ירושלים.
ד. עם ישראל אמנם היה חלש, ירושלים אמנם היתה חסרת פאר, בית המקדש אמנם היה צנוע – אבל ה' לא שכח את עמו! אלא, כפי שקראנו בפס' 1 כִּ֤י לַֽיהוָה֙ עֵ֣ין אָדָ֔ם וְכֹ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. כלומר עינו על כל שבטי ישראל! כשעם ישראל קטן, חלש ופגיע – אלהים משתמש בעמים אחרים כדי להכות באויבי עמו.

ב. המלך מגיע לירושלים

מה שעם ישראל באמת צריך, זה לא עם זר שבא לעזור להם; עם ישראל זקוק למלך מבית דוד שיהיה כלבבו של אלוהים וימלוך עליהם. על המלך המיוחל קוראים בפסוקים 9-10:
גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת. וְהִכְרַתִּי־רֶ֣כֶב מֵאֶפְרַ֗יִם וְסוּס֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְנִכְרְתָה֙ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֔ה וְדִבֶּ֥ר שָׁל֖וֹם לַגּוֹיִ֑ם וּמָשְׁלוֹ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִנָּהָ֖ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃
הקטגוריה השלישית של הנבואות אודות המשיח שמנינו בהקדמה כוללת נבואות שמדברות על ביאת המשיח הראשונה ונבואות על ביאתו השנייה, ללא הבחנה ברורה ביניהן. הפסוקים זכריה ט' 10-9 הם דוגמה לכך; פס' 9 מתייחס לביאת המשיח הראשונה, בעוד שפס' 10 מתייחס לביאתו השנייה. ניתן לבסס טענה זו על סמך קטעים אחרים מכתבי הקודש, אבל אי אפשר להסיק אותה בוודאות על סמך טקסט זה בלבד.

 

ביאת המשיח הראשונה – ט' 9

הרקע לפסוקים אלה הוא הנבואה בפס' 8-1 על פלישתו של מלך אויב לישראל. פסוקים אלה התגשמו באלכסנדר הגדול. אבל בפס' 9 יש התייחסות למלך יהודי עתידי, בניגוד למלך הגוי הפולש. הנביא קורא לציון לשמוח ולגיל, מכיוון ש"מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ" – לא נגדך, אלא אלייך.
ירושלים נקראת לשמוח מכיוון שהמלך שיבוא יהיה כדלהלן, בשונה מאלכסנדר:

א. צדיק

הוא מתאפיין בצדקה, תכונה שגם ירמיהו ציין בכ"ג 6-5 . אלכסנדר הגדול, לעומת זאת, מת מוכה שכרות.

ב. מושיע ("נושע")

הוא יביא עימו ישועה והצלה, בניגוד לאלכסנדר הגדול שהביא כיבוש, חורבן ומוות.

ג. עניו וצנוע ("עני")

המילה "עני" מרמזת כאן על אדם שהושפל ודוכא. המשיח באמת דוכא. אלכסנדר הגדול, לעומת זאת, בא ברוב הדר ועוצמה. נוסף לכך, אלכסנדר הגדול הגיע רכוב על סוסתו הלבנה, אבל מלך זה יבוא רכוב על חמור. ליתר דיוק, הוא ירכב על עיר בן אתונות – בהמה שעוד לא אולפה ושאיש לא רכב עליה מעודה. התגשמותה של נבואה זו מתוארת בבשורות בברית החדשה, כשישוע נכנס לירושלים והתקבל בכבוד מלכים, בתחילת השבוע האחרון לחייו עלי אדמות (מתי כ"א 11-1). אירוע זה מסמל את הכרזתו הרשמית כמלך המשיח. ישוע הורה לתלמידיו ללכת לבית פגי ולמצוא עיר שאיש לא רכב עליו לפני כן. אין להחמיץ את ההיבט הפלאי בסיפור זה. טבעי היה שהעיר יתנגד לישוע נמרצות ויפיל אותו מגבו ברגע שרק ינסה לרכוב עליו, אבל העיר נכנע לו מיד.

ביאת המשיח השנייה – ט' 10

פס' 10 עוסק בביאת המשיח השנייה, שבזמנה יוכרתו מהארץ כל כלי המלחמה.

ההשקפה הרבנית

ניתן לראות כאן בבירור את שני חוטי הנבואה המשיחית שזורים יחדיו באותו קטע נבואי. ראשית, המשיח מתואר כעניו ומדוכא, ומיד במשפט הבא הוא מתואר כמלך שמלכותו משתרעת עד קצווי ארץ. חז"ל ניסו ליישב את הניגוד בין שתי הנבואות בטענה שמדובר בשני משיחים שונים. קודם יבוא משיח שהם כינו בן יוסף, שיגשים את הפסוקים החוזים את סבלו. אחריו יבוא משיח בן דוד, מלך המשיח.
מהדיון הבא ניתן לראות שהתנאים ייחסו לפסוקים אלה משמעות משיחית (תלמוד בבלי, סנהדרין צט ב):
"ר' הילל אומר: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הילל: חזקיה אימת הוה? בבית ראשון.

ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (זכריה ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות".
בפסיקתא (פיסקה נג) נאמר כי זה מתייחס למשיח, הנקרא עני כי היה אסור בכלא וחוטאי ישראל דחוהו… "בזכות משיח הקב"ה ישמרך ויגאלך".

בתלמוד נאמר עוד (סנהדרין צח א):
"רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (דניאל ז) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה, וכתיב )זכריה ט( עני ורוכב על חמור. זכו – [יבוא] עם ענני שמיא; לא זכו – [יבוא] עני רוכב על חמור".
זהו פירוש רבני חלופי שנועד להסביר את שני חוטי הנבואה המשיחית. משמעותו היא שרק אחד יתגשם, לא שניהם. אם עם ישראל יהיה זכאי וצדיק, המשיח יבוא עם ענני שמים, ככתוב בדניאל; אבל אם העם
חוטא, המשיח יבוא רוכב על חמור. בכל אופן, מהתנ"ך ברור שנחוצה התגשמותם של שני סוגי הנבואה. ההשקפה של הברית החדשה פשוטה הרבה יותר מההשקפות הרבניות שצוטטו לעיל. היא גורסת שהמשיח יהיה אחד, אלא שהוא יבוא פעמיים. תחילה יבוא כדי למות ולאחר מכן ישוב כדי למלוך. כך הוא יגשים את כל הנבואות המשיחיות לגביו.

לסיכום, לפי זכריה ט' 9-10, המשיח יבוא בפעם הראשונה בצנעה ובענווה. המשיח יוצג רשמית כמלך שייכנס לירושלים רכוב על עיר בן אתונות.

 

ג. המלך משקם את ירושלים

פסוקים 11-17 מעידים על פעלו של אלוהים דרך המלך:
11‏ גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ׃ ‎12‏ שׁוּ֚בוּ לְבִצָּר֔וֹן אֲסִירֵ֖י הַתִּקְוָ֑ה גַּם־הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶ֖ה אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃ ‎13‏ כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃ ‎14‏ וַֽיהוָה֙ עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יְהוִֹה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃ ‎15‏ יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃ ‎16‏ וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃ ‎17‏ כִּ֥י מַה־טּוּב֖וֹ וּמַה־יָפְי֑וֹ דָּגָן֙ בַּֽחוּרִ֔ים וְתִיר֖וֹשׁ יְנוֹבֵ֥ב בְּתֻלֽוֹת:
בקטע הזה אנחנו מוצאים שלושה הבטחות:
א. פסוק 11: גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ׃ ואף שישוע הוא המלך שמחזיר את אסורי ציון מהגולה לארץ המובטחת, התפקיד שלו גדול עוד יותר – הוא לקח את עצמו לשחרר את אסירי החטא והשטן ולהכניס אותם למלכותו, למלכות האלוהים, למלכות שהיא לא מהעולם הזה. לוקס ד' 16-21:

16 הוּא בָּא אֶל הָעִיר נָצְרַת, הָעִיר אֲשֶׁר גֻּדַּל בָּהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הָלַךְ כְּמִנְהָגוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקָם לִקְרֹא. ‎17‏ כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: 18‏ ”רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵׂר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים, 19‏ לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה.“ 20‏ לְאַחַר שֶׁגָּלַל אֶת הַמְּגִלָּה, הֶחֱזִירָהּ לַגַּבַּאי וְהִתְיַשֵּׁב. עֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים הָיוּ נְשׂוּאוֹת אֵלָיו ‎21‏ וְהוּא הֵחֵל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: ”הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם.“

ישוע אכן מילא, ממלא וימלא את הנבואה של זכריה – ובמשמעות המלאה ביותר.
ב. פסוק 12: שׁוּ֚בוּ לְבִצָּר֔וֹן אֲסִירֵ֖י הַתִּקְוָ֑ה גַּם־הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶ֖ה אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃ כשכתוב שאלהים משיב "מִשְׁנֶה", הכוונה היא שהוא מחזיר לעם ישראל כפליים. העם סבל ואיבד הרבה מאוד על חטאיו. אולם אלוהים מבטיח שהוא מתכוון להחזיר לעמו (על מה שאיבד) כפליים – כפליים שימחה, כפליים שלום, כפליים פאר. – ואנחנו נזכרים באיוב, שגם לו החזיר אלוהים אחר הסבל כפליים.
בכך הוא מרפא את הפצעים של העם.
ג. פסוק 16: וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃ אלוהים ירעה את עמו – וזאת, דרך ישוע.
בתנ"ך אנחנו קוראים על רועים רעים שהדיחו והפיצו את צאנו של אלוהים. לכן אלוהים מבטיח רועה צאן, מנהיג, מלך אחר. למלך הזה – ישוע! – יהיה אכפת מהצאן… הוא יאהב את הצאן… הוא ישמור על כל כבש וכבש… הוא יתן את חייו עבור הצאן! הבטחה דומה נקרא למשל בירמ' כ"ג 1-6 (שימו לב להבטחה):

1 ה֣וֹי רֹעִ֗ים מְאַבְּדִ֧ים וּמְפִצִ֛ים אֶת־צֹ֥אן מַרְעִיתִ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ ‎2‏ לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל עַֽל־הָרֹעִים֮ הָרֹעִ֣ים אֶת־עַמִּי֒ אַתֶּ֞ם הֲפִצֹתֶ֤ם אֶת־צֹאנִי֙ וַתַּדִּח֔וּם וְלֹ֥א פְקַדְתֶּ֖ם אֹתָ֑ם הִנְנִ֨י פֹקֵ֧ד עֲלֵיכֶ֛ם אֶת־רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ ‎3‏ וַאֲנִ֗י אֲקַבֵּץ֙ אֶת־שְׁאֵרִ֣ית צֹאנִ֔י מִכֹּל֙ הָאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁר־הִדַּ֥חְתִּי אֹתָ֖ם שָׁ֑ם וַהֲשִׁבֹתִ֥י אֶתְהֶ֛ן עַל־נְוֵהֶ֖ן וּפָר֥וּ וְרָבֽוּ׃ ‎4‏ וַהֲקִמֹתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם רֹעִ֖ים וְרָע֑וּם וְלֹא־יִֽירְא֨וּ ע֧וֹד וְלֹא־יֵחַ֛תּוּ וְלֹ֥א יִפָּקֵ֖דוּ נְאֻם־יְהוָֽה׃ ס ‎5‏ הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַהֲקִמֹתִ֥י לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צַדִּ֑יק וּמָ֤לַךְ מֶ֙לֶךְ֙ וְהִשְׂכִּ֔יל וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ ‎6‏ בְּיָמָיו֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁכֹּ֣ן לָבֶ֑טַח וְזֶה־שְּׁמ֥וֹ אֲֽשֶׁר־יִקְרְא֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃

איזה רועה טוב הוא ישוע – הוא מכיר אותנו ואנחנו מכירים את קולו.
העזרה היא מגיעה לפעמים מכיוונים שלא מצפים…
ישוע הוא העזרה האמיתית!
הקריאה: גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם עדיין נשמעת בזמננו… לא רק לירושלים ה' קורא לנו לברך את משיחו – אל תוך חיינו שלנו.