"וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת־כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת־בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד 1).
קיימת אירוניה סדיסטית בתיאור קידומו של המן על ידי המלך (אסתר ג 2-1), דווקא בעקבות מעשהו הטוב של מרדכי (ב 23-21). איש יהודי מציל את חיי המלך, בעוד המלך גומל על-כך בחתימה על צו הקורא להשמיד את מרדכי ואת היהודים!
התנ"ך אינו מתאר "דת מתוקה" וכמובן שאינו מעודד את בשורת השגשוג (prosperity gospel). הכל עניין של "אמונה תחת אש", ונסיבות שכולנו יכולים להתחבר אליהן, כי הן משקפות את החיים האמיתיים. כפי שהתברר, רופא יהודי אכן הציל את יחיא סינוואר, המוח מאחורי הטבח בשבעה באוקטובר. הפרס על מעשהו הטוב של הרופא הגיע בצורת רצח האחיין שלו, יחד עם 1200 אחרים בשואת העוטף. עוולה בסדר גודל כזה, אכן מסוגלת לזעזע את אמונתנו. היכן היה אלוהים כל אותה העת? מדוע דרך רשעים צלחה?
בעיצומה של הטרגדיה הלאומית של ישראל (כלומר, קידומו של המן, אויב היהודים), מחבר אסתר מעודד אותנו לא לאבד את אמונתנו באלוהים ובהבטחותיו. המחבר טומן רמז חשוב בטקסט, לפיו הכל יסתדר בסופו של דבר. הביטוי "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת־בְּגָדָיו" שאול כמעט מילה במילה מסיפור יוסף. "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו" (בראשית לז 29). לאור הרמיזות הרבות האחרות לסיפור יוסף במגילת אסתר, אפשר להיות סמוכים ובטוחים כי השימוש החוזר בביטוי הייחודי הזה אינו אלא כלי מכוון ואסטרטגי. למרות שאנו מתאבלים על קידומו של המן ועל הנסיבות הטרגיות הפוקדות את היהודים, ההקבלה לסיפור יוסף מבטיחה כי אלוהים יקים את "יוסף השני" (מרדכי) מהבור ויושיע באמצעותו את עמו.
כיוון שאלוהים הוא ריבון ונאמן, הרשעים ישגשגו לזמן מוגבל בלבד. כל העוולות תבואנה על תיקונן וסיפור הגאולה יזכה לסוף טוב!
"שְׁמַע־יְהוָה וְחָנֵּנִי יְהוָה הֱיֵה־עֹזֵר לִי׃ הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה׃ לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְהוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (תהלים ל 13-11).
