"וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ׃ כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר׃ הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב' 4-2).
אין צורך להזכיר כי חבקוק ב' 4 הוא פסוק מכריע לאופן הבנתו של שאול את הבשורה, ברומים א' 17 (ראו גלטים ג' 11). אך ההערכה שלנו למסר החזק של הקטע הזה עשויה לגדול עוד יותר אם נבין אותו בהקשרו המקורי.
בחבקוק פרק א' נקלע הנביא למשבר אמונה. המאבק הגדול ביותר שחווה חבקוק התנהל מול שתיקת אלוהים ("כישלון" בעשיית צדק), נוכח העוול והסבל הנורא בארץ (חבקוק א' 4-1, 12-17). חבקוק ב' 4-2 הוא המסר שאלוהים נותן לנביא במטרה להפיח בו תקווה ואמונה. אלוהים אומר לנביא לכתוב על הלוחות חזון שהקורא בו "ירוץ" (פס' 2) ו"יחכה" (פס' 3). למרות שריצה והמתנה נראים כהתנהגויות הפוכות לחלוטין, הם שני צדדים של אותו מטבע המכונה "אמונה". אמונה פירושה "לנהל" את המרוץ שהוצב לפנינו בכוחו של אלוהים, בעוד אנו ממשיכים "לחכות" להתגשמות החזון הכתוב על הלוחות (פס' 4).
חיי ניצחון – באמונה
חבקוק, נביא שהתמודד עם חוסר אומנה, בטח במסר שקיבל ובכך הדגים כיצד הצדיקים חיים באמונה. בפסוקים האחרונים של הספר רואים אפוא את ציפייתו של חבקוק לעתיד (ג' 17), עם רגליים כאיילות (פס' 19), נכונות לרוץ את המרוץ שנקבע לפניו! למרות שחבקוק המשיך לחוות את אותן נסיבות חיים קשות, שעליהן התלונן בתחילת הספר, בסופו הוא שיקף חיי ניצחון באמונה. הבחירה להאמין בדבר אלוהים לא תמיד משנה את נסיבות חיינו, אך היא תמיד משנה אותנו!
"שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ׃ כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא־עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃ וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃ יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי" (חבקוק ג' 19-16).
